לדלג לתוכן

הגירה לברזיל

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
מדינות אירופה ולבנטיניות עם הגירה משמעותית לברזיל, 1820 עד 1980.
אנדרטה לזכר המהגר בקקסיאס דו סול בקריאה: "האומה הברזילאית למהגר"
צאצאים פורטוגזים בסנטוס.
צאצאים איטלקים בסאו פאולו.
הגירה אזורית איטלקית לברזיל, שבה יש הכי הרבה אנשים ממוצא איטלקי מחוץ לאיטליה. שלא כמו מדינות אחרות עם מהגרים איטלקים, ברזיל העדיפה את צפון איטליה שנחשבה למפותחת יותר.

הגירה לברזיל היא תנועה של אנשים זרים לברזיל לצורך מגורים קבועים. אין לבלבל אותה עם הבאת אנשים מאפריקה בכפייה כעבדים. אירופה הלטינית היוותה 80 אחוז מהמהגרים (1.8 מיליון פורטוגזים, 1.5 מיליון איטלקים ו-700,000 ספרדים). זה יצר חברה רב-תרבותית בולטת. אך במשך מספר דורות, ברזיל קלטה את האוכלוסיות החדשות הללו באופן הדומה לחוויה של שאר העולם החדש.[1]

לאורך ההיסטוריה שלה, ברזיל תמיד הייתה יעד למתיישבים, אך הדבר החל לקבל חשיבות רבה בסוף המאה ה-19 ולאורך המאה ה-20 כאשר המדינה קיבלה הגירה מאסיבית מאירופה, מהמזרח התיכון ומיפן, שהותירה סימנים מתמשכים על הדמוגרפיה, התרבות, השפה והכלכלה של ברזיל.

באופן כללי נחשב כי אנשים שנכנסו לברזיל עד שנת 1822 שנת העצמאות של ברזיל היו כולם מתיישבים קולוניאליים. מאז חלק מאלו שנכנסו לאומה העצמאית היו מהגרים, בעיקר פורטוגלים, איטלקים וספרדים, אך גם גרמנים, יפנים, פולנים, לבנונים, סורים, ליטאים, אוקראינים, יהודים, רוסים ורבים אחרים.[2][3]

לפני 1871 מספר המהגרים לברזיל לעיתים נדירות עלה על שניים או שלושה אלף אנשים בשנה. ההגירה גברה בעקבות סיום הסחר העבדים בברזיל, התרחבות הכלכלה ובמיוחד בתקופת המטעים הגדולים של הקפה במדינת סאו פאולו.

ההגירה הייתה גורם דמוגרפי חשוב מאוד בהרכב, מבנה והיסטוריה של הרכב האוכלוסייה בברזיל, עם כל הגורמים והתוצאות הנלווים לה בתרבות, בכלכלה, בחינוך ובסוגיות גזעיות. ברזיל קיבלה אחד מהמספרים הגדולים ביותר של מהגרים בחצי הכדור המערבי, יחד עם ארצות הברית, ארגנטינה וקנדה.[4]

מהשנה 1872 ועד שנת 2000, קיבלה ברזיל כ-6 מיליון מהגרים.

תקופות הגירה

[עריכת קוד מקור | עריכה]
הגעתם של הפורטוגזים לצפון מזרח ברזיל בשנת 1500.
כרזה ששימשה ביפן למשיכת מהגרים לברזיל. כתוב "בואו ניסע לדרום אמריקה (ברזיל) עם המשפחה".
מהגרים סקוטים בברזיל.
מהגרים איטלקים בברזיל.
מהגרים יפנים בברזיל.
ספרדי בברזיל.
הארגנטינאים מצביעים בברזיליה.
הנשיא ז'איר בולסונארו סיים את דרישות ויזת תייר לאזרחי ארצות הברית, קנדים, אוסטרלים ויפנים.
רוב הזרים נכנסים לברזיל דרך שדה התעופה הבין יבשתי בסאו פאולו.

מריה סטלה פריירה לוי מציעה את התקופות הבאות בתהליך ההגירה לברזיל:[5]

  1. 1820–1876: מספר קטן של מהגרים (כ-6,000 בשנה), עם דומיננטיות של פורטוגלים (45.73%), ומספרים משמעותיים של גרמנים (12.97%).
  2. 1877–1903: מספר גדול של מהגרים (כ-71,000 בשנה), עם דומיננטיות של איטלקים (58.49%).
  3. 1904–1930: מספר גדול של מהגרים (כ-79,000 בשנה), עם דומיננטיות של פורטוגלים (36.97%).
  4. 1931–1963: ירידה במספר המהגרים (כ-33,500 בשנה), עם דומיננטיות של פורטוגלים (38.45%).

התקופות הללו משקפות את השינויים בכמות ובמוצא של המהגרים שהגיעו לברזיל, ואת השפעתם על ההרכב הדמוגרפי והתרבותי של המדינה.

האוכלוסייה הברזילאית לפני ההגירה

[עריכת קוד מקור | עריכה]

כאשר ברזיל יושבה כארץ חדשה בעולם החדש על ידי הפורטוגלים בשנת 1500, אוכלוסייתה הילידית הייתה מורכבת מכ-2.4 מיליון שבטים ילידים.[6]

במהלך שלושת העשורים שלאחר מכן, נותרה המדינה מאוכלסת בדלילות על ידי אירופאים. בין אלו המעטים, בעיקר פורטוגלים, היו בעיקר עריקים, פושעים שגורשו מפורטוגל, ניצולי ספינות טרופות או מלחים מרדניים. הם השתלבו בשבטים המקומיים, תוך ניצול הטכנולוגיה המתקדמת שלהם כדי להשיג עמדות מיוחדות בתוכם.[7]

לאחר 1530 החלו הפורטוגלים להתיישב בברזיל במספרים משמעותיים. עם זאת, פורטוגל הייתה בעלת אוכלוסייה קטנה מכדי לפתח את ניצול ברזיל באופן מלא. עד שנת 1550, החלו המתיישבים להביא עבדים מאפריקה. מ-1500, כאשר הפורטוגלים הגיעו לברזיל, ועד לעצמאותה בשנת 1822, התיישבו בברזיל בין 500,000 ל-700,000 פורטוגלים, כאשר 600,000 מתוכם הגיעו במאה ה-18 בלבד.[8]

הפורטוגלים התיישבו בכל השטח, תחילה נשארו ליד החוף, למעט באזור סאו פאולו, משם התפשטו הבנדיירנטים לתוך פנים הארץ. במאה ה-18, גלים גדולים של פורטוגלים התיישבו במדינה בעקבות גילוי הזהב באזור מינאס ז'ראיס, אך מספר הפורטוגלים שהתיישבו בברזיל בתקופה הקולוניאלית היה נמוך בהרבה ממספר העבדים האפריקאים: מ-1550 עד 1850 הובאו לברזיל כ-4 מיליון עבדים.

אין להבין מכך שאוכלוסיית ברזיל לפני העצמאות הייתה בעיקרה שחורה: תוחלת החיים הממוצעת של עבד אפריקאי בברזיל הייתה רק שבע שנים לאחר הגעתו,[9] מה שמרמז על שיעורי תמותה גבוהים במיוחד. למרות שהילדים שנולדו לנשים עבדים ירשו את מעמד העבדות, הפורטוגלים תמיד הסתמכו על עבדים שנרכשו מסוחרי עבדים כדי להחליף ולהגדיל את כוח העבודה; הגידול הטבעי של אוכלוסיית העבדים היה תמיד קטן מאוד.[10]

בתחילת המאה ה-19 ברזיל הייתה מורכבת בעיקר מאנשים משלושה מקורות שונים: התושבים הילידים, הפורטוגלים וצאצאיהם, האפריקאים וצאצאיהם, וכמובן, אנשים בדרגות שונות של תערובת "גזעית". בשנת 1872, לאחר הגעתם של כ-350,000 מהגרים, בעיקר מאירופה, וכ-1,150,000 אפריקאים שהובאו בכפייה לברזיל כעבדים, המפקד הראשון של ברזיל מנה 9,930,478 אנשים, מתוכם 3,787,289 (38.14%) היו לבנים, 3,380,172 (34.04%) היו פרדוס (אנ'), 1,954,452 (19.68%) היו שחורים, ו-386,955 (3.90%) היו קאבוקלוס (אנ').[11]

תקופה ראשונה: 1820–1871

[עריכת קוד מקור | עריכה]

ההגירה החלה כהלכה עם פתיחת הנמלים הברזילאים, ב-1808. הממשלה החלה לעורר את הגעתם של האירופים לכבוש חלקות אדמה ולהפוך לחקלאים קטנים. ב-1812 הובאו מתיישבים מהאיים האזוריים לאספיריטו סנטו וב-1819, שוויצר לנובה פריבורגו, ריו דה ז'ניירו. לאחר העצמאות מפורטוגל, האימפריה הברזילאית התמקדה בכיבוש מחוזות דרום ברזיל. זה היה בעיקר בגלל שבדרום ברזיל הייתה אוכלוסייה קטנה, חשופה להתקפות של ארגנטינה ואינדיאנים קיינגאנג.[12]

ההגירה לברזיל החלה באופן מסודר עם פתיחת הנמלים הברזילאים בשנת 1808. הממשלה החלה לעודד את הגעתם של אירופאים על מנת לאכלס חלקות אדמה ולהפוך לחקלאים קטנים. בשנת 1812 הובאו מתיישבים מהאיים האזוריים לאספיריטו סנטו ובשנת 1819 הובאו שווייצרים לנובה פריבורגו, ריו דה ז'ניירו. לאחר קבלת העצמאות מפורטוגל, התמקדה האימפריה הברזילאית באכלוס הפרובינציות של דרום ברזיל. הסיבה העיקרית לכך הייתה שבדרום ברזיל הייתה אוכלוסייה קטנה, שהייתה פגיעה להתקפות מצד ארגנטינה והאינדיאנים מקבוצת קיינגאנג.[12]

מ-1824 החלו מהגרים ממרכז אירופה לאכלס את האזור המוכר כיום כאזור סאו לאופולדו, בפרובינציית ריו גראנדה דו סול. לפי הגאוגרף הגרמני לאו וייבל, מהגרים גרמנים אלה היו בעיקר "איכרים מדוכאים וחיילים לשעבר בצבאו של נפוליאון". בשנת 1830 עבר חוק שאסר על הממשלה הקיסרית להוציא כסף על יישוב מהגרים, מה שעצר את ההגירה עד 1834, כאשר הממשלות הפרובינציאליות קיבלו אחריות על קידום ההגירה.[13]

לאחר מלחמת האזרחים האמריקאית כ-20,000 תומכי הקונפדרציה מהדרום האמריקאי היגרו לאימפריה של ברזיל. רבים מהם התיישבו בסאו פאולו, במיוחד בסמוך לעיר אמריקנה של ימינו. המהגרים היו הראשונים שהביאו את הבפטיזם ואת המתודיזם לברזיל.[14]

בשנת 1859 פרוסיה אסרה על הגירה לברזיל. זאת בעיקר בשל תלונות על כך שגרמנים נוצלו במטעי הקפה של סאו פאולו. עם זאת, בין השנים 1820 ו-1876 נכנסו לברזיל 350,117 מהגרים. מתוכם, 45.72% היו פורטוגלים, 35.74% מ"לאומים אחרים", 12.97% גרמנים, בעוד שאיטלקים וספרדים יחדיו לא הגיעו ל-6%. מספר המהגרים הכולל לשנה היה בממוצע כ-6,000.[15] רבים מהמהגרים, ובמיוחד הגרמנים, הובאו כדי להתיישב בקהילות כפריות כבעלי קרקע קטנים. הם קיבלו אדמה, זרעים ובעלי חיים על מנת להתאקלם.

תקופה שנייה: 1872–1903

[עריכת קוד מקור | עריכה]

ברבע האחרון של המאה ה-19 גדל בצורה משמעותית מספר המהגרים הנכנסים לברזיל. מצד אחד אירופה עברה משבר דמוגרפי חמור שנבע מגידול מהיר באוכלוסייה שיצר לחץ על משאבי הקרקע והעבודה והוביל לאבטלה ולהגירה מוגברת; מצד שני המשבר הסופי של העבדות בברזיל גרם לרשויות הברזילאיות למצוא פתרונות לבעיית כוח העבודה.[12]

כל זה התרחש במקביל לזמינות הולכת ופוחתת של אדמות טובות יותר בדרום ברזיל— בעוד שהמהגרים הגרמנים שהגיעו בתקופה הקודמת התיישבו בעמקי הנהרות, האיטלקים שהגיעו ברבע האחרון של המאה התיישבו באזורים ההרריים של המדינה.[16]

במהלך תקופה זו ההגירה הייתה אינטנסיבית הרבה יותר: מספרים גדולים של אירופאים, במיוחד איטלקים, החלו להגיע למדינה כדי לעבוד בקציר הקפה.[17] מ-1877 עד 1903, כמעט שני מיליון מהגרים הגיעו בקצב של 71,000 בשנה.[18] הקליטה, החקיקה ומדיניות ההתיישבות של מהגרים בברזיל היו הרבה פחות מאורגנים מאשר בקנדה ובארצות הברית באותה תקופה. עם זאת, בית אכסניה למהגרים (Hospedaria dos Imigrantes) נבנה בשנת 1886 בסאו פאולו, ונקבעו שגרות קבלה ורישום מהירות להמוני המהגרים שהגיעו באוניות בנמלי הים של ויטוריה, ריו דה ז'ניירו, סנטוס, פארנגואה, פלוריאנופוליס ופורטו אלגרה. האתר בסאו פאולו לבדו עיבד יותר מ-2.5 מיליון מהגרים במהלך כמעט 100 שנות פעילות רצופה. תועדו אנשים מיותר מ-70 לאומים שונים.

בשנת 1850 הכריזה ברזיל על ביטול העבדות בברזיל. להכרזה זו היו השפעות שונות על אזורים שונים בברזיל. באותה תקופה, אזור סאו פאולו היה בעיצומו של תהליך של פריחה כלכלית, הקשור להתרחבות גידול הקפה, ולכן נדרש כמות גדולה יותר של כוח עבודה. אזורים אחרים, במיוחד הצפון-מזרח, לעומת זאת, חוו נסיגה כלכלית ולכן יכלו לוותר על כוח עבודה. כתוצאה מכך, סחר העבדים האטלנטי הוחלף בסחר עבדים פנימי או בין-מחוזי, שבו נמכרו עבדים מצפון-מזרח ברזיל במספרים גדולים לאזור הדרום-מזרח.[19]

הדבר פתר באופן זמני את בעיית כוח העבודה בסאו פאולו ובאזורים אחרים של מטעי הקפה. עם זאת, עד 1870 הבינה האליטה הפאוליסטית שבעלי העבדים בצפון-מזרח ברזיל למעשה מצליחים לקבל פיצוי כספי עבור עבדיהם, או במילים אחרות, ביטול העבדות עם פיצוי.[19] חששות ממצב דומה לזה בארצות הברית, עם חלוקת המדינה למחוזות חופשיים ומחוזות עבדים, התעוררו. כתוצאה מכך, החלו פוליטיקאים פאוליסטים לחפש אמצעים נגד הסחר הבין-מחוזי בעבדים, בזמן שבו, בכל מקרה, מחירי העבדים מהצפון-מזרח הלכו ועלו בשל נדירותם הגוברת.[19]

בתחילת שנות ה-70 של המאה ה-19, האפשרות של הסחר הבין-מחוזי בעבדים התמצתה, בעוד שהביקוש לכוח עבודה במטעי הקפה המשיך לגדול. כך, חיפשה האוליגרכיה הפאוליסטית למשוך עובדים חדשים מחו"ל, על ידי חקיקת חוקים מחוזיים ולחץ על הממשלה הקיסרית לארגן הגירה.[19][20]

תקופה שלישית: 1904–1930

[עריכת קוד מקור | עריכה]

בין השנים 1904 ל-1930, הגיעו לברזיל 2,142,781 מהגרים – ממוצע שנתי של 79,000 אנשים. בעקבות צו פרינטי (אנ') שיצא ב-1902 ואסר על הגירה מסובסדת לברזיל, חלה ירידה דרסטית בהגירה האיטלקית: ממוצע ההגירה השנתי שלהם מ-1887 עד 1903 היה 58,000, ובתקופה זו ירד ל-19,000 בשנה בלבד. הפורטוגלים היוו 38% מהכניסות, ואחריהם הספרדים עם 22%. בין השנים 1914 ל-1918, בשל מלחמת העולם הראשונה, חלה ירידה בהגירת מהגרים מכל הלאומים.[21] לאחר המלחמה ההגירה של אנשים מ"לאומים אחרים" התחדשה מהר יותר מזו של פורטוגלים, ספרדים ואיטלקים. חלק מקבוצה זו הורכב ממהגרים מפולין, רוסיה, ליטא, מולדובה ורומניה, שהיגרו כנראה בשל סיבות פוליטיות, וחלק נוסף מאנשים סורים ולבנונים. שתי הקבוצות כללו מספר מהגרים יהודים, שהגיעו בשנות ה-20 של המאה ה-20.

בין השנים 1931 ל-1963 נכנסו לברזיל 1,106,404 מהגרים. שיעור המהגרים מיפן גדל. בין השנים 1932 ל-1935 היוו המהגרים מיפן 30% מסך הכניסות.[21] לפני תקופה זו, מספר המהגרים היפנים הוגבל למספר שלא עלה על 5% מאוכלוסיית היפנים הנוכחית.[22]

המהגרים המשיכו לעבוד במטעי הקפה. עד שנת 1934, למעלה מ-40% מייצור הקפה בסאו פאולו הופק על ידי האוכלוסייה הזרה של המדינה, שהיוותה 14.5 אחוזים מהאוכלוסייה הכוללת. למהגרים במאה ה-19 הייתה בדרך כלל השכלה פורמלית ובלתי פורמלית והכשרה שהיו טובות יותר מאלו של הברזילאים הילידים. המדינה הרוויחה מהגעתם לא רק בגלל כוח העבודה שלהם, אלא גם בגלל הכישורים והידע שהם הביאו עמם. השפעות הרוחב הובילו לעלייה ברמות ההון האנושי, כאשר ההשפעה הייתה בולטת ביותר באזורים עם המספרים הגבוהים ביותר של מהגרים.[23]

תקופה רביעית: 1931–1964

[עריכת קוד מקור | עריכה]

עם עליית הפאשיזם באירופה, המשבר הכלכלי, סיום המשבר הדמוגרפי, דעיכת תרבות הקפה, המהפכה החוקתית בברזיל ועליית ממשלה לאומית, ההגירה לברזיל ירדה באופן משמעותי. המיקוד עבר להטמעה תרבותית של המהגרים ול"מילוי" האוכלוסייה.[24] בין השנים 1931 ל-1963, נכנסו לברזיל 1,106,404 מהגרים. מספר המהגרים השנתי ירד ל-33,500. הפורטוגלים נותרו הקבוצה המשמעותית ביותר, עם 39.35%. האוכלוסייה היפנית המשיכה לגדול והפכה לקבוצה השנייה בחשיבותה, עם 12.79% ובמיוחד בין השנים 1932 ל-1935 היוו המהגרים מיפן 30% מסך כל הכניסות.[15] ההגירה הפכה גם לתופעה עירונית יותר; רוב המהגרים הגיעו לערים, ואפילו צאצאי המהגרים מהתקופות הקודמות עברו באופן אינטנסיבי מהכפר לעיר. בשנות ה-50, ברזיל החלה בתוכנית הגירה כדי לספק עובדים לתעשיות הברזילאיות. בסאו פאולו, למשל, בין השנים 1957 ל-1961, למעלה מ-30% מהמהגרים הספרדים, מעל 50% מהמהגרים האיטלקים ו-70% מהמהגרים היוונים הובאו לעבוד במפעלים.

מגמות עדכניות

[עריכת קוד מקור | עריכה]

במהלך שנות ה-70 קיבלה ברזיל כ-32,000 מהגרים לבנונים שנמלטו ממלחמת האזרחים, וכן מספרים קטנים יותר של פלסטינים וסורים. בין השנים 1974 ל-1980 קיבלה ברזיל גם כמעט 500 משפחות מתיישבים פורטוגלים שנמלטו מאנגולה או מוזמביק וכן כ-1,000 גולים מפורטוגל עצמה, רבים מהם קצינים בשירות הצבא או המשטרה הפורטוגלית, שנמלטו מפורטוגל לאחר מהפכת הציפורנים בשל קשריהם עם המשטר הקודם.[25]

בשנות ה-90 קיבלה ברזיל מספרים קטנים של מהגרים מהרפובליקות לשעבר של יוגוסלביה, מאפגניסטן ומאנגולה.[26] ההגירה האחרונה מורכבת בעיקר מסינים וקוריאנים, ובמידה פחותה יותר מארגנטינאים ומהגרים אחרים מאמריקה הלטינית.[27]

בשל סוגיות פוליטיות אנשים מבוליביה מהגרים לברזיל.[28] רוב הבוליביאנים מגיעים מערים כגון לה פאס, סוקרה, סנטה קרוז דה לה סיירה וקוצ'במבה. בדרך כלל הם נכנסים לברזיל דרך קויאבה, במאטו גרוסו, או סן מתיאס, בבוליביה.

בין 1,200 ל-1,500 מהגרים בוליביאנים מגיעים לברזיל מדי חודש בחיפוש אחר עבודה. רובם עובדים בתעשיית הטקסטיל הבלתי חוקית באזור מטרופולין סאו פאולו.[29] מעריכים כי כ-200,000 בוליביאנים חיים באזור מטרופולין סאו פאולו, רובם מהגרים בלתי מתועדים.[30]

ביולי 2019, הנשיא ז'איר בולסונארו הסדיר את זכות השהייה של רופאים קובנים שהשתתפו בתוכנית Mais Médicos, או "יותר רופאים". כדי להיות מורשים להישאר בברזיל למשך שנתיים, על המועמד להגיש בקשה למשטרת הפדרלית של ברזיל. לאחר מכן, המהגרים יכולים להגיש בקשה לשהות במדינה באופן בלתי מוגבל עם תושבות קבע, על ידי הגשת בקשה נוספת תוך תשעים ימים לפני תום תקופת השהות של השנתיים.

רופאים המבקשים את זכות השהייה חייבים להציג מספר מסמכים, כגון תעודת זהות או דרכון, וכן רישומים פליליים מהמדינות הברזילאיות ומהמדינות שבהן הם גרו, ולבסוף, הוכחה להשתתפותם ביוזמת Mais Médicos, מסמכי הגירה ותמונות.[31]

בשנת 2020 אישרה ברזיל 24,880 תהליכים לבקשת הכרה בסטטוס פליט. אבות הפליטים הגדולים ביותר היו ונצואלה (24,030), סורי (479), קובני (114), עיראקי (35) ואפגניים (28).[32]

בשנת 2020, אישרה ברזיל 24,880 תהליכים לבקשת הכרה במעמד פליט. האוכלוסיות הגדולות ביותר של פליטים היו מוונצואלה (24,030), סוריה (479), קובה (114), עיראק (35) ואפגניסטן (28).

בשנת 2020 בעקבות משבר הפליטים בונצואלה (אנ') הוונצואלים היו קבוצת המהגרים הגדולה ביותר החיה בברזיל. הארגנטינאים הם קבוצת המהגרים החמישית בגודלה בברזיל, וזאת בשל גורמים כמו הקרבה הגאוגרפית לברזיל, הסכמי הגירה, הדמיון הלשוני בין פורטוגזית לספרדית והצמיחה הכלכלית בברזיל, המאפשרים מעבר זה למדינה השכנה.[33]

השלכות

[עריכת קוד מקור | עריכה]
מושבות גרמניות בדרום ברזיל.
צאצאים סורים בסאו פאולו.
צאצאים רוסים בסאו פאולו.
הקהילה הגרמנית בבלומנאו.
הכנסייה האוקראינית בקוריטיבה.
סטודנטים איטלקים בקמפינאס.
ברזילאים גרמנים ב-1874.

דמוגרפים ברזילאים דנו זמן רב בהשפעה הדמוגרפית של גל ההגירה בסוף המאה ה-19 ובתחילת המאה ה-20. על פי ג'ודיקאל קלבלריו רוב המחקרים על השפעת ההגירה עקבו אחר המסקנות של ג'ורג'יו מורטרה בשנות ה-40 וה-50 של המאה ה-20.[34] מורטרה הגיע למסקנה שרק כ-15% מהגידול הדמוגרפי של ברזיל, בין השנים 1840 ו-1940, נבע מההגירה, ושאוכלוסיית המוצא המהגר היוותה 16% מכלל אוכלוסיית ברזיל.[35]

עם זאת, ג'ודיקאל קלבלריו טוען כי מורטרה לא לקח בחשבון בצורה מספקת את הגידול הפנימי המלא של אוכלוסיית המהגרים, בעיקר בגלל שהמהגרים התיישבו באזורים כפריים (אשר נוטים להיות בעלי שיעורי ילודה גבוהים יותר בהשוואה לערים). בעקבות זאת, קלבלריו לא רק האריך את החישובים עד שנת 1980, אלא גם ביצע אותם מחדש והגיע למסקנות שונות במעט.

אחת הבעיות בחישוב ההשפעה של ההגירה על הדמוגרפיה בברזיל היא ששיעורי החזרה של המהגרים אינם ידועים. לכן, קלבלריו הציע ארבעה הנחות שונות בנוגע לשיעורי החזרה. ההנחה הראשונה, שהוא מחשיב כגבוהה באופן לא ריאלי, היא ש-50% מהמהגרים לברזיל חזרו למדינות מוצאם. השנייה מבוססת על עבודתו של ארתור נייבה, שסבור ששיעור החזרה בברזיל היה גבוה מזה של ארצות הברית (30%) אך נמוך מזה של ארגנטינה (47%). ההנחה השלישית נלקחה ממורטרה, שקובע שיעור של 20% למאה ה-19, 35% לשני העשורים הראשונים של המאה ה-20, ו-25% משנת 1920 והלאה. למרות שמורטרה עצמו חשב שהנחה זו היא נמוכה מהמציאות, קלבלריו סבור שהיא הקרובה ביותר למציאות. ההנחה האחרונה, שגם היא לא ריאלית לדעת קלבלריו, היא ששיעור החזרה הוא 0%, מה שידוע כלא נכון.

מסקנותיו של קלבלריו הן כדלקמן: בהתחשב בהנחה 1 (שנחשבת לגבוהה באופן לא ריאלי), אוכלוסיית המוצא המהגר ב-1980 הייתה מונה 14,730,710 אנשים, או 12.38% מהאוכלוסייה הכוללת. בהתחשב בהנחה 2 (מבוססת על נייבה), האוכלוסייה הייתה מונה 17,609,052 אנשים, או 14.60% מהאוכלוסייה הכוללת. בהתחשב בהנחה 3 (מבוססת על מורטרה ונחשבת לריאלית ביותר), האוכלוסייה הייתה מונה 22,088,829 אנשים, או 18.56% מהאוכלוסייה הכוללת. בהתחשב בהנחה 4 (ללא חזרה כלל), אוכלוסיית המוצא המהגר הייתה מונה 29,348,423 אנשים, או 24.66% מהאוכלוסייה הכוללת.[36] קלבלריו מאמין שהמספר הסביר ביותר קרוב ל-18%, גבוה מהערכתו הקודמת של מורטרה מ-1947.

על פי מפקד האוכלוסין של 1872, היו בברזיל 9,930,478 אנשים, מתוכם 3,787,289 (38.14%) לבנים, 3,380,172 (34.04%) פרדוס (אנ'), 1,954,452 (19.68%) שחורים, ו-386,955 (3.90%) קאבוקלוס. האוכלוסייה הלבנה גדלה מהר יותר מהאוכלוסייה הלא-לבנה בשל ההגירה המסובסדת של אירופאים בסוף המאה ה-19 ותחילת המאה ה-20. עד שנת 1890, האוכלוסייה הלא-לבנה הצטמצמה ל-47% ואוכלוסיית האמרינדים ל-9%.[37] במהלך תקופה זו, רוב המהגרים הגיעו מאיטליה (58.49%) ואחריהם מפורטוגל עם 20%.[15]

הגידול המהיר והבלתי פרופורציונלי של האוכלוסייה הלבנה בשל ההגירה ההמונית נמשך עד 1940, כאשר חלקה באוכלוסיית ברזיל הגיע לשיא של 63.5%.[37] במהלך התקופה שבין 1900 ל-1940, ההגירה האיטלקית הופחתה באופן משמעותי, בעקבות צו פרינטי שאסר על הגירה מסובסדת לברזיל בשנת 1902, ולאחר מכן בשל מאמצי המלחמה של איטליה בשנים 1915–1918. לפיכך, בתקופה שבין 1904 ל-1940, ההגירה הפורטוגלית הפכה למנוע העיקרי של ההגירה לברזיל, עם 36.52% מהכניסות, בהשוואה ל-14.99% של איטלקים.[15]

אנשי ההגירה הברזילאים אינם שואלים שאלות לגבי "מוצא אתני", ולכן אין נתונים השוואתיים שיטתיים על השפעת ההגירה. גופים שונים, בעיקר שגרירויות של מדינות זרות בברזיל ואיגודים מסחריים שמקדמים סחר חליפין בין ברזיל למדינות אחרות, מצהירים על נתונים לגבי מספר "צאצאי המהגרים" בברזיל, אך אף אחד מהם אינו מקושר לסקר ממשי כלשהו. בנוסף, אם מדובר באקסטרפולציות של נתונים ממשיים על מספר המהגרים, החישובים אינם מוסברים בשום מקום.

בשנת 1998 במסגרת ההכנות למפקד האוכלוסין של שנת 2000, ערך המכון הברזילאי לגאוגרפיה וסטטיסטיקה (IBGE) ניסוי שכלל שאלה על "origem" (מוצא/אילן יוחסין) במסגרת "Pesquisa Mensal de Emprego" (מחקר תעסוקה חודשי), כדי לבדוק את הכדאיות של הכללת משתנה זה במפקד: (ה-IBGE החליט בסופו של דבר לא לכלול שאלות בנושא במפקד האוכלוסין). במחקר זה רואיינו כ-90,000 אנשים בשש אזורים מטרופוליטניים (סאו פאולו, ריו דה ז'ניירו, פורטו אלגרה, בלו הוריזונטה, סלבדור ורסיפה). עד היום, זהו הסקר המפורסם היחיד על מוצא המהגרים של הברזילאים.

הנתונים שמספקות השגרירויות על "ברזילאים ממוצא ערבי" מרמזים על שיעור ילודה בלתי אפשרי. תהליך הניפוח של אוכלוסיית "הברזילאים הערבים" מתואר על ידי ג'ון טופיק קארם[38]: "בשמירה על נוכחות מועדפת במעגלי עסקים ופוליטיקה, הערבים מהאזור המזרח התיכון נוטים להפריז במספרם כדי לחזק את מקומם באומה הברזילאית."

כיום, ניתן למצוא מיליוני צאצאים של איטלקים, מהמדינה הדרום-מזרחית של מינאס ז'ראיס ועד למדינה הדרומית ביותר של ריו גראנדה דו סול, כאשר רובם חיים במדינת סאו פאולו (15.9 מיליון)[39] והאחוז הגבוה ביותר בדרום מזרח מדינת אספיריטו סאנטו (60–75%).[39] בעיירות קטנות בדרום ברזיל, כמו נובה ונזה, יש עד 95% מאוכלוסייתן ממוצא איטלקי.[40]

כפי שקרה עם כמה מדינות אחרות ביבשת אמריקה, כמו ארצות הברית, שקיבלה הגירה ממדינות רבות, ברזיל הפכה במהרה לכור היתוך של גזעים ולאומים, אך היא מיוחדת במובן של נישואי תערובת ברמה הגבוהה ביותר בעולם.[41]

אלפי אמריקאים לבנים מדרום ארצות הברית (כולל קרובי משפחה של הנשיא לשעבר ג'ימי קרטר), המכונה קונפדראדוס, ברחו לברזיל לאחר מלחמת האזרחים האמריקאית, שם התיישבו בעיר סנטה ברברה ד'אוסטה והקימו עיר בקרבת מקום, אמריקנה.[42]

הערות שוליים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
  1. ^ Moya, Jose (2020). "Immigration and the Historical Formation of Brazil". Oxford Research Encyclopedia of Latin American History. doi:10.1093/acrefore/9780199366439.013.894. ISBN 978-0-19-936643-9. ארכיון מ-18 בדצמבר 2021. נבדק ב-24 בדצמבר 2021. {{cite book}}: (עזרה)
  2. ^ Levy, Maria Stella Ferreira (1 ביוני 1974). "O papel da migração internacional na evolução da população brasileira (1872 a 1972)". Revista de Saúde Pública (בפורטוגזית). 8 (supl): 49–90. doi:10.1590/S0034-89101974000500003. ISSN 1518-8787. ארכיון מ-13 ביוני 2016. נבדק ב-19 בדצמבר 2020. {{cite journal}}: (עזרה)
  3. ^ "IBGE | Biblioteca | Detalhes | Brasil : 500 anos de povoamento / IBGE, Centro de Documentação e Disseminação de Informações. -". biblioteca.ibge.gov.br. ארכיון מ-10 באוקטובר 2022. נבדק ב-19 בדצמבר 2020. {{cite web}}: (עזרה)
  4. ^ "BBC Brasil – Os migrantes de hoje". ארכיון מ-27 בספטמבר 2013. נבדק ב-18 בינואר 2009. {{cite web}}: (עזרה)
  5. ^ Maria Stella Ferreira Levy. "O papel da migração internacional na evolução da população brasileira (1872 a 1972)" [The figures for Germans, Italians, Spaniards, and Japanese from 1820 to 31 August 1972, can be found in Maria Stella Ferreira Levy] (PDF). p. 52. ארכיון (PDF) מ-23 בפברואר 2021. נבדק ב-7 ביוני 2021. {{cite web}}: (עזרה)
  6. ^ Carvalho-Silva, DR; Santos, FR; Rocha, J; Pena, SD (בינואר 2001). "The Phylogeography of Brazilian Y-Chromosome Lineages". American Journal of Human Genetics. 68 (1): 281–6. doi:10.1086/316931. PMC 1234928. PMID 11090340. {{cite journal}}: (עזרה)
  7. ^ "Eduardo Bueno Naufragos Traficantes e Degredados". אורכב מ-המקור ב-23 באפריל 2009. נבדק ב-21 בפברואר 2010. {{cite web}}: (עזרה)
  8. ^ Levy MS (ביוני 1974). "[The role of international migration on the evolution of the Brazilian population (1872 to 1972)]". Rev Saude Publica (בפורטוגזית). Suppl: 49–90. doi:10.1590/S0034-89101974000500003. PMID 4438969. {{cite journal}}: (עזרה)
  9. ^ "Archived copy". אורכב מ-המקור ב-26 באוקטובר 2008. נבדק ב-29 בינואר 2010. {{cite web}}: (עזרה); (עזרה)
  10. ^ T. LYNN SMITH (1 בינואר 1954). "BRAZIL PEOPLE AND INSTITUTIONS". LOUISIANA STATE UNIVERSITY PRESS – via Internet Archive. {{cite web}}: (עזרה)
  11. ^ Diretoria Geral de Estatística. Recenseamento do Brazil em 1872 (אורכב 10.10.2022 בארכיון Wayback Machine). pp. 3 and 4 (of the PDF document).
  12. ^ 1 2 3 Levy, Maria Stella Ferreira (ביוני 1974). "Revista de Saúde Pública – The role of international migration on the evolution of the Brazilian population (1872 to 1972)". Revista de Saúde Pública. 8: 49–90. doi:10.1590/S0034-89101974000500003. {{cite journal}}: (עזרה)
  13. ^ "Maria Stella Ferreira Levy. O papel da migração internacional na evolução da população brasileira (1872 a 1972) p.51" (PDF). ארכיון (PDF) מ-21 בפברואר 2011. נבדק ב-25 בינואר 2010. {{cite web}}: (עזרה)
  14. ^ Orizio, Riccardo (2001). Lost White Tribes: The End of Privilege and the Last Colonials in Sri Lanka, Jamaica, Brazil, Haiti, Namibia, and Guadeloupe (באנגלית). Simon and Schuster. pp. 110–111. ISBN 978-0743211970.
  15. ^ 1 2 3 4 "Entrada de estrangeiros no Brasil". ארכיון מ-3 באוקטובר 2008. נבדק ב-9 ביולי 2008. {{cite web}}: (עזרה)
  16. ^ "RS VIRTUAL – O Rio Grande do Sul na Internet". www.riogrande.com.br. אורכב מ-המקור ב-10 באוקטובר 2008. נבדק ב-9 באוקטובר 2008. {{cite web}}: (עזרה)
  17. ^ Eliane Yambanis Obersteiner. Café atrai imigrante europeu para o Brasil – 22/02/2005 – Resumos | História do Brasil (אורכב 08.11.2008 בארכיון Wayback Machine)
  18. ^ "Maria Stella Ferreira Levy, p.51". ארכיון מ-3 באוקטובר 2008. נבדק ב-9 ביולי 2008. {{cite web}}: (עזרה)
  19. ^ 1 2 3 4 "Archived copy" (PDF). אורכב מ-המקור (PDF) ב-6 ביולי 2011. נבדק ב-27 בינואר 2010. {{cite web}}: (עזרה); (עזרה)
  20. ^ "Fim da escravidão gera medidas de apoio à imigração no Brasil - 16/02/2005 - Resumos | História do Brasil". vestibular.uol.com.br. ארכיון מ-10 באוקטובר 2022. נבדק ב-13 בספטמבר 2021. {{cite web}}: (עזרה)
  21. ^ 1 2 "Entrada de estrangeiros no Brasil". ארכיון מ-3 באוקטובר 2008. נבדק ב-9 ביולי 2008. {{cite web}}: (עזרה)
  22. ^ RIOS, Roger Raupp. Text excerpted from a judicial sentence concerning crime of racism. Federal Justice of 10ª Vara da Circunscrição Judiciária de Porto Alegre, November 16, 2001 (אורכב 08.08.2007 בארכיון Wayback Machine) (Accessed 10 September 2008)
  23. ^ Stolz, Yvonne; Baten, Joerg; Botelho, Tarcísio (2013). "Growth effects of nineteenth-century mass migrations: "Fome Zero" for Brazil?". European Review of Economic History. 17–1: 95–121. doi:10.1093/ereh/hes019.
  24. ^ SUZUKI Jr, Matinas. História da discriminação brasileira contra os japoneses sai do limbo in Folha de S.Paulo, 20 de abril de 2008 (אורכב 15.10.2012 בארכיון Wayback Machine) (visitado em 17 de agosto de 2008)
  25. ^ "Arab immigration to Brazil". אורכב מ-המקור ב-1 בנובמבר 2009. נבדק ב-17 ביוני 2010. {{cite web}}: (עזרה)
  26. ^ G1, Robson BoninDo; Brasília, em (15 ביוני 2010). "Brasil tem 4,3 mil refugiados, diz Ministério da Justiça". Mundo. ארכיון מ-17 ביוני 2010. נבדק ב-17 ביוני 2010. {{cite web}}: (עזרה)
  27. ^ Lara, Carlos Vogt, Mônica Macedo, Anna Paula Sotero, Bruno Buys, Rafael Evangelista, Marianne Frederick, Marta Kanashiro, Marcelo Knobel, Roberto Belisário, Ulisses Capozoli, Sérgio Varella Conceicao, Marilissa Mota, Rodrigo Cunha, Germana Barata, Beatriz Singer, Flávia Tonin, Daisy Silva de. "Brasil: migrações internacionais e identidade". www.comciencia.br. ארכיון מ-12 ביוני 2008. נבדק ב-20 ביוני 2008. {{cite web}}: (עזרה)
  28. ^ "鸿运国际手机_一键访问国外网站". www.how2immigrate.net. ארכיון מ-20 בספטמבר 2021. נבדק ב-13 בספטמבר 2021. {{cite web}}: (עזרה)
  29. ^ Cláudia Rolli, Fátima Fernandes. Até 1.500 bolivianos chegam por mês (אורכב 13.10.2012 בארכיון Wayback Machine). Folha de S.Paulo (16 December 2007)
  30. ^ "Ponto de Vista - VEJA.com". 8 ביולי 2008. ארכיון מ-17 במאי 2008. נבדק ב-20 ביוני 2008. {{cite web}}: (עזרה)
  31. ^ "Gov't regulates Cuban doctors' rights to live in Brazil". 29 ביולי 2019. ארכיון מ-18 בדצמבר 2021. נבדק ב-24 בדצמבר 2021. {{cite web}}: (עזרה)
  32. ^ "Refúgio em números" (PDF). ארכיון (PDF) מ-14 ביולי 2021. נבדק ב-14 ביולי 2021. {{cite web}}: (עזרה)
  33. ^ "Acordo entre a República Federativa do Brasil e a República Argentina". Polícia Federal.
  34. ^ Judicael Clevelario Júnior (1997). "A participação da imigração na formação da população brasileira" (PDF). Revista Brasileira de Estudos de População. 14 (1/2). אורכב מ-המקור (PDF) ב-22 ביוני 2013. {{cite journal}}: (עזרה)
  35. ^ Mortara, Giorgio. O aumento da população do Brasil entre 1872 e 1940.
  36. ^ Judicael Clevelario Júnior (1997). "A participação da imigração na formação da população brasileira" (PDF). Revista Brasileira de Estudos de População. 14 (1/2). אורכב מ-המקור (PDF) ב-22 ביוני 2013. {{cite journal}}: (עזרה) Table 5, p. 59; Table 6, p. 60.
  37. ^ 1 2 IBGE 2008 (אורכב 10.07.2012 בארכיון Wayback Machine) Cor ou Raça
  38. ^ John Tofik Karam. ‏Another arabesque: Syrian-Lebanese ethnicity in neoliberal Brazil, באתר גוגל ספרים
  39. ^ 1 2 "Imigração italiana por Estados e Regiões do Brasil (in Portuguese)". אורכב מ-המקור ב-7 בינואר 2011. {{cite web}}: (עזרה)
  40. ^ "Nova Veneza". אורכב מ-המקור ב-19 באוגוסט 2008. {{cite web}}: (עזרה)
  41. ^ "Viagem pela História do Brasil". www.historiadobrasil.com.br. ארכיון מ-12 בפברואר 2010. נבדק ב-28 בינואר 2010. {{cite web}}: (עזרה)
  42. ^ Sesc SP. "SESC SP". אורכב מ-המקור ב-24 ביולי 2011. {{cite web}}: (עזרה)
אוחזר מתוך "https://he.wikipedia.org/w/index.php?title=הגירה_לברזיל&oldid=39695337"