הבלון האדום
.jpeg) | |
| בימוי |
אלבר למוריס  |
|---|---|
| הופק בידי |
אלבר למוריס |
| תסריט |
אלבר למוריס |
| עריכה |
Pierre Gillette |
| שחקנים ראשיים |
Georges Sellier פסקל למוריס ולדימיר פופוב |
| מוזיקה |
מוריס לה רו |
| מדינה |
צרפת |
| חברה מפיצה |
איליה לופרט, נטפליקס |
| שיטת הפצה |
וידאו על פי דרישה |
| הקרנת בכורה |
9 בינואר 1964 |
| משך הקרנה |
34 דק' |
| שפת הסרט |
צרפתית |
| סוגה |
סרט פנטזיה, סרט ילדים |
| מקום התרחשות |
פריז |
| פרסים |
|
| אתר רשמי | |
| דף הסרט ב־IMDb | |
  | |
הבלון האדום הוא סרט צרפתי קצר, קומדיית פנטזיה-דרמה אשר נכתבה, הופקה ובוימה בשנת 1956 על ידי אלבר למוריס. הסרט, בן שלושים וארבע דקות, עוקב אחר הרפתקאותיו של נער צעיר שמוצא יום אחד בלון אדום "חי ואילם" מלא בהליום, ומתחבר עימו. הסרט צולם בשכונת Ménilmontant בפריז וזכה בפרסים רבים ביניהם פרס דקל הזהב לסרטים קצרים בפסטיבל קאן בשנת 1956. ללמוריס ניתן פרס אוסקר לתסריט המקורי הטוב ביותר באותה שנה. זהו הסרט הקצר היחיד שזכה באוסקר לתסריט המקורי הטוב ביותר. השחקנים בסרט הם ילדיו של למוריס. בנו, פסקל, המגלם את עצמו בתפקיד הראשי, ובתו, סבין, המגלמת נערה צעירה. הסרט זכה להצלחה רבה והפך פופולרי בקרב ילדים ומחנכים.
עלילה
[עריכת קוד מקור | עריכה]הסרט עוקב אחר פסקל (פסקל למוריס), ילד צעיר שבבוקר אחד בדרכו לבית הספר, מגלה בלון אדום גדול מלא הליום מרחף בקרבתו. כשפסקל משחק עם הבלון, הוא חש שלבלון יש רצון ומחשבה משלו, ומתחיל לעקוב אחריו לכל מקום שאליו הוא מתקדם. הבלון אף הוא אינו מתרחק מפסקל, וגם כאשר אמו של פסקל מסרבת לאפשר את הכנסת הבלון לבית, הוא מרחף מחוץ לחלון הדירה. הבלון עוקב אחרי פסקל ברחובות פריז, והשניים מושכים תשומת לב רבה ומעוררים את קנאת הילדים האחרים. בשלב מסוים הבלון נכנס לכיתה של פסקל, גורם מהומה בין חבריו לכיתה, והמנהל נועל את פסקל במשרדו. מאוחר יותר, לאחר שהשתחררו, פסקל והבלון נתקלים בנערה צעירה (סבין למוריס) שלה בלון כחול. נראה שגם הבלון הכחול, כמו זה האדום, הוא בעל רצון ומחשבה משלו. באחת הפעמים שבהן פסקל והבלון מסתובבים בשכונה, חבורה של נערים מבוגרים מצליחה לגנוב את הבלון. פסקל מצליח לחלץ אותו, ונמלט יחד עמו. הנערים אינם מרפים, הם רודפים אחריהם ברחובות ובסמטאות הצרות, ולבסוף משיגים את פסקל ואת בלונו. הנערים אוחזים בפסקל, ויורים כלפי הבלון יריות קלע ואבנים. הבלון נפגע, נופל ואחד הנערים דורך עליו ומביא עליו את קיצו. הסרט מסתיים כשכל שאר הבלונים בפריז נחלצים לעזרתו של פסקל ולוקחים אותו למסע של מקבץ בלונים מעל העיר.
סמליות
[עריכת קוד מקור | עריכה]מכיוון שהסרט צולם בפריז לאחר מלחמת העולם השנייה, המיז-אנ-סצנה כלומר ההיבטים החזותיים והעיצוביים שלו הם כהים ואפורים למדי, ולכן מעניקים איכות מדכאת לתפאורה ולמצב הרוח. לעומת זאת, צבעו הבהיר של הבלון משמש כסמל לתקווה ולאור בתוך הסרט.[1] ניתן לומר כי הנסיעה במקבץ הבלונים בסצנת הסיום מייצגת גם אנלוגיה דתית או רוחנית. למשל, כשהבלון נהרס, "רוחו" חיה כשהיא מועברת לכל שאר הבלונים בעיר, מה שאמור להיות מטאפורה למשיח.[2] גם נושאים של מימוש עצמי ובדידות נוכחים בסרט.[3] כמו גם נושא התמימות שהוא אחד המוקדים המרכזיים של הסרט. דרך מבטו של ילד, הופך עולם ציני לעולם כמעט קסום, המדגיש את כוח תמימותם ודמיונם של ילדים.[4]
הפקה
[עריכת קוד מקור | עריכה].jpg){kind=spacer}
הסרט משמש תיעוד צבעוני של אזור בלוויל בפריז, שהיה מוזנח ביותר בשנות ה-60, מה שגרם לממשלת פריז להרוס אותו כמאמץ לפינוי שכונות עוני. חלק מהאתר נבנה עם פרויקטי דיור והשאר הוזנח למשך 20 שנה נוספות. חלק ממראות הרקע שבסרט כבר אינם קיימים, למשל אחת המאפיות, בית הספר, השטח בו התרחשו הקרבות ועוד, במקום זה ניצב כיום פארק בלוויל. לעומתם, הדירה שבה התגורר פסקל עם אמו, הכנסייה, ותחנת האוטובוס עדיין עומדים על תילם.[5]
תפוצה
[עריכת קוד מקור | עריכה]הסרט הוקרן בבכורה בצרפת ב-19 באוקטובר 1956, יצא לאקרנים בבריטניה ב-23 בדצמבר 1956 ובארצות הברית ב-11 במרץ 1957. הוא זכה להצלחה רבה, הוצג בפסטיבלים רבים במהלך השנים, כולל פסטיבל סרטי הילדים הבינלאומי של ויסקונסין, פסטיבל הסרטים ההומואים והלסביים בלוס אנג'לס, ואחרים. בהקרנת הבכורה שלו בטלוויזיה האמריקאית, ב-2 באפריל 1961 הוצג הסרט על ידי השחקן רונלד רייגן כפרק בסדרת אנתולוגיה של CBS. לאורך שנות ה-60, שנות ה-70, שנות ה-80 ותחילת שנות ה-90, היה הסרט פופולרי בכיתות יסוד ברחבי ארצות הברית ובקנדה.
הסרט הוצג בפסטיבלים רבים במהלך השנים, כולל פסטיבל סרטי הילדים הבינלאומי בוויסקונסין; פסטיבל הסרטים ההומואים והלסביים בלוס אנג'לס ואחרים.
ביקורת
[עריכת קוד מקור | עריכה]אתר Rotten Tomatoes דיווח כי 95% מהמבקרים נתנו לסרט ביקורת חיובית. הקונצנזוס הביקורתי אומר: "הבלון האדום משקיע את הנרטיבים הפשוטים ביותר בכושר המצאה ויזואלי מרהיב, מה שיוצר דיוקן מופלא של תמימות".[6] מבקר הקולנוע של הניו יורק טיימס בוסלי קראוטר, בירך על הסיפור הפשוט, שיבח את הבמאי למוריס, וכתב: "עם שיתוף הפעולה הרגיש של בנו ועם האווירה האפורה-כחולה של רובע פריז עתיק כרקע הבלון המבריק, יש לו כאן דרמה עדינה וההומוריסטית של כושר הגיונות של ילד, ואכן, סימבול נוקב של חלומות ואכזריותם של מי שמחוררים אותם".[7] מבקר הקולנוע בריאן גיבסון כתב: "הבלון האדום אוחז בפסקל, מרים אותו מהחיים הנוקשים, הקטנוניים, הקשורים לאדמה." גיבסון רואה בסיפור את השתקפות מצבה של צרפת "נראה שצרפת שלאחר הכיבוש שמחה לשכוח את הדם ואת המוות של מלחמתו של אדולף היטלר עשור קודם לכן. אבל עד מהרה המאמצים המזדמנים והשובבים של אנשים לתפוס את הבלון הצף וחסר הדאגות הופכים הרסניים.[8] למבקר פיליפ קניקוט הייתה השקפה צינית שאותה הביע בביקורת בוושינגטון פוסט, הוא כתב: "הסרט מתרחש בעולם של שקרים. שקרים תמימים? לא בהכרח. הבלון האדום עשוי להיות המיזוג הכי חלק של קפיטליזם ונצרות שהועלה אי פעם לסרט. ילד צעיר משקיע בבלון אדום שאהבתו מציבה אותו מחוץ לחברה. הבלון ניצוד ונהרג על ראש גבעה עקרה - תחשוב על גולגולתא - על ידי המון נערים אכזריים. הסוף, אגרוף רגשי מוזר, יוצא היישר מהברית החדשה. כך מתוגמלת ההשקעה - בהתעלות נוצרית או, לפחות, בחג עליית מרים המיושן. זה יכול להיות מתוק. או שזה עשוי להיות צמצום מאוד ציני של הדחף הראשוני לאמונה דתית".[4]
פרסים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- Louis Delluc; אלבר למוריס, 1956. אלבר למוריס, 1956.[9]
- פסטיבל קאן: דקל הזהב du court métrage / דקל הזהב; הסרט הקצר הטוב ביותר, אלבר למוריס, 1956.[10]
- האקדמיה הבריטית לאמנויות הקולנוע והטלוויזיה: פרס BAFTA; פרס מיוחד, צרפת, 1957.[11]
- פרס אוסקר: הכתיבה הטובה ביותר, התסריט המקורי הטוב ביותר, אלבר למוריס, 1957.[12]
- המועצה הלאומית לביקורת: סרטים זרים מובילים, 1957.[13]
מורשת
[עריכת קוד מקור | עריכה]- הסרט מוזכר בשיר חופשה באדום. של עמוס אטינגר, אותו ביצעה להקת הנח"ל.
- ב-1960 הוציא למוריס סרט שני, "Stowaway in the Sky", שגם בו כיכב פסקל.
- לסרט האנימציה של בוב גודפרי וזלטקו גרגיץ', Dream Doll (1979), יש עלילה וסיום דומה מאוד לסרט, מלבד שבמקום בלון אדום, הגיבורה אובססיבית לאישה עירומה מתנפחת.
- עיבוד בימתי מאת אנתוני קלארק הוצג בתיאטרון הלאומי המלכותי בשנת 1996.[14] העיבוד הבימתי עלה גם בישראל בהפקת בית צבי בשנת 2002 ובהשתתפות יוסי אלמוג, טל וייס ועוד רבים. עיבוד ובימוי של רפי ניב, תרגום ופזמונים מאת דן ענבר, מוזיקה מקורית ועיבודים של נדב רובינשטיין.[15]
- סרטו הקצר של דון הרצפלד משנת 1997 בילי'ס בלון, שהוצג גם הוא בקאן, הוא פארודיה על הסרט.
- הקליפ ל-"Son of Sam" מאת אליוט סמית', מאלבומו משנת 2000 Figure 8, הוא הומאז' ישיר לסרט.
- סרטו של Hou Hsiao-hsien משנת 2007, מעוף הבלון האדום, הוא הומאז' ישיר לסרט.
- לד עם בלון אדום בוהק מופיע באפילוג של סרטו המוזיקלי של דמיאן שאזל משנת 2016, לה לה לנד.[16]
- מסעדת Pascal and Sabine באסברי פארק, ניו ג'רזי נקראת על שם גיבורי הסרט.[17]
- אלבומו של הגיטריסט קית' קלמס Follow the Red Balloon נקרא כהומאז' לרוחם של פסקל וסבין.[18]
ספר
[עריכת קוד מקור | עריכה]ספר קשור פורסם לראשונה על ידי הוצאת הספרים דאבלדיי (כיום Penguin Random House), ב-1957, תוך שימוש בתמונות סטילס בשחור לבן ובצבע מהסרט, בתוספת פרוזה. הוא זכה להערכה רבה ובתואר "ספר הילדים המאויר הטוב ביותר של השנה של הניו יורק טיימס" ולמוריס כמחבר היחיד שלה. [19]
פסקול
[עריכת קוד מקור | עריכה]פסקול, הכולל מוזיקה שעובדה מהסרט על ידי למוריס פורסם בלייבל Nonesuch Records.
קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]
אתר האינטרנט הרשמי של הבלון האדום
"הבלון האדום", במסד הנתונים הקולנועיים IMDb (באנגלית)
"הבלון האדום", באתר נטפליקס
"הבלון האדום", באתר AllMovie (באנגלית)
"הבלון האדום", באתר Rotten Tomatoes (באנגלית)- "הבלון האדום", באתר אידיבי
"הבלון האדום", במסד הנתונים הקולנועיים KinoPoisk (ברוסית)
הערות שוליים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ^ Koresky, Michael (28 באפריל 2008). "The Red Balloon". The Criterion Collection. נבדק ב-9 במאי 2020.
{{cite web}}: (עזרה) - ^ Hathaway, Alisa (28 בפברואר 2011). "The Red Balloon (1956)". Notes on Short Film (באנגלית אמריקאית). נבדק ב-2018-09-22.
{{cite news}}: (עזרה) - ^ Selznick, Brian (19 בנובמבר 2008). "The Red Balloon: Written on the Wind". The Criterion Collection. נבדק ב-9 במאי 2020.
{{cite web}}: (עזרה) - ^ 1 2 Kennicott, Philip (23 בנובמבר 2007). "'Red Balloon' and 'White Mane': Childhood Colored by Adult Cynicism". The Washington Post. נבדק ב-9 במאי 2020.
{{cite news}}: (עזרה) - ^ Schreuders, Piet (8 בפברואר 2012). "Het Parijs van Le Ballon Rouge". Furore. נבדק ב-9 במאי 2020.
{{cite news}}: (עזרה) - ^ The Red Balloon at Rotten Tomatoes.
- ^ Crowther, Bosley (12 במרץ 1957). "Screen: Documentary and Fantasy; 'Lost Continent,' 'Red Balloon' on Bill". The New York Times. נבדק ב-9 במאי 2020.
{{cite news}}: (עזרה) - ^ Gibson, Brian (5 בפברואר 2007). "What childhood films are these?". archive.is. אורכב מ-המקור ב-5 בפברואר 2013. נבדק ב-9 במאי 2020.
{{cite news}}: (עזרה) - ^ (The A to Z of French Cinema, P.xxx) 1956: December: Albert Lamorisse's Le Ballon rouge wins the Prix Louis-Delluc Accessed February 12, 2018.
- ^ "Recherche spécifique - Archives". www.cineressources.net. נבדק ב-2018-09-22.
- ^ "BAFTA Awards Search | BAFTA Awards". awards.bafta.org (באנגלית). נבדק ב-2018-09-22.
- ^ "1957 Archives - National Board of Review". National Board of Review (באנגלית אמריקאית). נבדק ב-2018-09-22.
- ^ "FilmAffinity". FilmAffinity (באנגלית). נבדק ב-2018-09-22.
- ^ The Red Balloon, Anthony Clark.
- ^ רותה קופפר, עם כל הכבוד, באתר "הארץ", 9 במאי 2002
- ^ Harris, Aisha (2016-12-13). "La La Land's Many References to Classic Movies: A Guide". Slate (באנגלית אמריקאית). ISSN 1091-2339. נבדק ב-2018-09-22.
- ^ "Pascal & Sabine". Pascal & Sabine (באנגלית אמריקאית). נבדק ב-2020-07-10.
- ^ Follow the Red Balloon (באנגלית), נבדק ב-2020-07-10
- ^ "The Red Balloon by Albert Lamorisse". PenguinRandomhouse.com (באנגלית אמריקאית). נבדק ב-2018-09-22.