לדלג לתוכן

נתיבות השלום

הוספת קישורים
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
(הופנה מהדף הביאור)
אין לבלבל עם אין לבלבל ערך זה, העוסק בחמישה חומשי תורה עם תרגום משה מנדלסון, עם הערך "נתיבות שלום", העוסק בספר חסידי מאת שלום נח ברזובסקי.
המונח "הביאור" מפנה לכאן. לערך העוסק במדרש בשם זה, ראו מדרש הביאור.
נתיבות השלום (הביאור)
שער הספר
שער הספר
מידע כללי
מאת משה מנדלסון, שלמה דובנא, נפתלי הרץ וייזל, הרץ הומברג, אהרן פרידנטאל, שלום ממעזריטש, שאול מנדלסון
שפת המקור גרמנית, עברית
סוגה ספרות תורנית
נושא חמישה חומשי תורה
הסכמות צבי הירש לוין, שאול לוין, חברי בית הדין של ברלין; שמואל זאנוויל מברנדנבורג, יהודה לייב פרנבך, שמעיה לנדסברג. (למהדורת 1783).
מרדכי בנט, משה מינץ (למהדורת 1818).
נפתלי צבי קצנלנבוגן (למהדורת 1822)
עקיבא אייגר, יעקב צבי מקלנבורג, יעקב יוסף אטינגר, אלחנן רוזנשטיין, יהודה לייב קארלבורג, אברהם לוונשטם (למהדורת ברלין 1831–1833).[1]
הוצאה
הוצאה ג'ורג' פרידריך סטארק (1783), אנטון שמיד (1795, 1809, 1817, 1831, 1837)
מקום הוצאה ברלין
תאריך הוצאה 1783–1780
עורך משה מנדלסון
קישורים חיצוניים
ויקיטקסט הביאור (מנדלסון)
היברובוקס 38304
הספרייה הלאומית 990018384820205171
מכתב מאת רבי עקיבא אייגר בשבח אחת המהדורות של החומש עם "הביאור" עם הבטחה לרכוש את החומש (1831)

נתיבות השלום (הביאור) היא מהדורה של חמישה חומשי תורה שיצאה לאור בין השנים 1780–1783 בברלין בהובלת משה מנדלסון. המהדורה כללה לצד פסוקי התורה, את תרגום הפסוקים לגרמנית באותיות עבריות, ביאור בעברית על פי פשוטו של מקרא והערות לנוסח המקרא בשם "תיקון סופרים".

הוצאת "הביאור" הייתה הבסיס לאסכולת "הביאוריסטים"(אנ'), והיא נחשבת מבחינה היסטורית כאחת מנקודות הפריצה של תנועת ההשכלה היהודית המאורגנת. ככזו, גררה התנגדות נרחבת בקרב הרבנים השמרנים.

רקע

[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנים שקדמו להוצאת הביאור, נהגו מלמדי התינוקות ביהדות אשכנז ללמד את הילדים – שבדרך כלל לא הבינו את העברית המקראית[2] – תורה עם תרגום ליידיש. ההשקעה בלימודי החומש לא הייתה גדולה ומגיל צעיר יחסית התמקדו בעיקר בלימוד תלמוד בבלי.[3] בנוסף היו קיימים מספר תרגומים של התורה לגרמנית שנעשו בעיקר על ידי נוצרים, המפורסם שבהם תרגום התנ"ך של לותר. מנדלסון הסתייג מהשימוש בתרגומים הנפוצים בזמנו, הן מהתרגומים היהודיים ליידיש והן מהתרגומים הנוצריים לגרמנית. על התרגום ליידיש של יקותיאל בליץ(אנ'), כתב מנדלסון שנכתב "בלשון עילגים מקולקל ומושחת מאוד, תגעל בה נפש הקורא היודע לדבר צחות".[4] ומאידך, על תרגומי הנוצרים טען מנדלסון שהגיהו בנוסח המקרא כרצונם ולא התחשבו בדרשות חז"ל. כדי לתקן את המעוות ולספק תרגום ראוי לילדים שרוצים להעמיק במקרא, ראה מנדלסון צורך להכין תרגום חדש של התורה "בלשון אשכנז המסולסל והמתוקן", כלומר גרמנית "גבוהה" שיכולה לדעתו להכיל את מליצות המקרא יותר מהניב היידי.

באגרתו לאל"ם(אנ') כתב מנדלסון שהכין את התרגום בתחילה עבור בניו, והשתכנע להדפיסו רק בעקבות בקשתו של שלמה מדובנא (רש"ד) שנחשף לתרגום בהיותו מורה לדקדוק של בנו יוסף. הוא ביקש מרש"ד שיוסיף הערות ("ביאור"), שיסבירו את דרכו של המתרגם בהכרעותיו בין פרשני המקרא ובמקומות שחידש פרשנות משלו.[5] גם בהקדמתו "אור לנתיבה" חזר על דברים אלו.[6] במכתב לידידו אוגוסט הנינגס(גר') הוסיף מנדלסון כי תרגום כתבי הקודש לגרמנית הוא גם "צעד ראשון לתרבות" עבור בני עמו המרוחקים מאוד ממנה.[7] מתנגדי מנדלסון הרבו לצטט אגרת זו כהוכחה שמנדלסון הסתיר את כוונותיו האמיתיות בהוצאת התרגום.

חלקי החיבור

[עריכת קוד מקור | עריכה]

לצד פסוקי התורה הודפסו בחומשי "נתיבות השלום" שלושה חיבורים:

תרגום אשכנזי – תרגום של פסוקי התורה לגרמנית באותיות עבריות. התרגום לכל חמשת החומשים נעשה על ידי משה מנדלסון עצמו.

ביאור – פרשנות למקרא על דרך הפשט מלוקטת בעיקר מפירושיהם לתורה של רש"י, רשב"ם, רמב"ן ואבן עזרא. הביאור לחומש בראשית נכתב בידי שלמה דובנא מלבד הביאור לפרשת בראשית שנכתב על ידי מנדלסון עצמו. הביאור לספר שמות נכתב בידי מנדלסון, ולספר ויקרא בידי נפתלי הרץ וייזל. על מחברי הביאור לספרים במדבר ודברים כתב מנדלסון ש"מרוב ענווה לא הרשוני לגלות את שמם". מאוחר יותר נודע שהביאור לספר במדבר נכתב בידי אהרן פרידנטאל ולרוב ספר דברים בידי הרץ הומברג.

תיקון סופרים – הערות על נוסח המקרא. דקדוק, חסרות ויתרות, קרי וכתיב, מסורה וטעמי המקרא. לספרים בראשית ושמות חובר בידי שלמה דובנא. לספרים ויקרא במדבר ודברים בידי שלום ממעזריטש.[8]

במהדורות מאוחרות נוספו לחומשים גם הפטרות, חמש מגילות ופיוטים כדי להתאים אותם לשימוש בבית כנסת, וכן תרגום אונקלוס, פירוש רש"י ופירושים נוספים.

עריכת החיבור והוצאתו לאור

[עריכת קוד מקור | עריכה]

בקיץ 1778 הוציא רש"ד באמסטרדם חוברת דוגמה לביאור בשם "עלים לתרופה". מטרת החוברת הייתה לעודד החתמת פרענומעראנטן לביאור. החוברת כללה חלקים מפרשת שמות ומפרשת בלק ובסופה הודפסה גם הקינה ציון הלא תשאלי עם תרגום. הזמן המיועד לתחילת ההדפסה היה לאחר חג הסוכות ה'תקל"ט (אוקטובר 1778),[9] וב-1780 הושלמה הדפסת הכרך הראשון. בצדדים הכספיים והמנהליים של ההדפסה סייעו למנדלסון אחיו שאול ותלמידו דוד פרידלנדר. סמוך להדפסתו באותיות עבריות, הוציא מנדלסון לאור את תרגום ספר בראשית גם באותיות גותיות בשיתוף עם יוסיאס לופלר(גר').[10] על אף שהתקבלו הסכמות לפני ההדפסה, הכרך הראשון של החומש נדפס בלעדיהן. לכרך השני צורפו הסכמותיהם של רב העיר ברלין צבי הירש לוין, ובנו שאול לוין, וכן הסכמת חברי בית הדין של ברלין; שמואל זאנוויל מברנדנבורג, יהודה לייב פרנבך ושמעיה לנדסברג. עם סיום ההדפסה ב-1783, הודפסו שוב חמשת הכרכים בבת אחת וההקדמות וההסכמות הופיעו בתחילת חומש בראשית.

סכסוך רמ"ד–רש"ד

[עריכת קוד מקור | עריכה]

במהלך העבודה על הביאור, לאחר שהושלמו כרכי בראשית ושמות, התגלע סכסוך בין מנדלסון לבין שלמה דובנא. בעקבות הסכסוך, חדל רש"ד להשתתף במפעל הביאור ועזב את ברלין. הסיבות לסכסוך אינן ברורות לחלוטין. ישנן עדויות לחילוקי דעות מקצועיים ביניהם, אך גם טענות ללחץ שהופעל על דובנא מטעם רבנים מתנגדי תנועת ההשכלה.

בספטמבר 1780, מספר חודשים לפני שעזב, שלח רש"ד למנדלסון מכתב שבו הוא מבקש להדפיס בשלמותה את ההקדמה שכתב לחומש, בנוסף תבע רש"ד תשלום על שלוש השנים שעבד לצדו בכתיבת "הביאור", והתלונן על שאול אחיו של משה מנדלסון שחשד בו שמעל בכספי המנויים.[11] בפועל, בכרך השני של החומש שנדפס ב-1781, הודפסה הקדמת דובנא כשהיא קטועה. ב"אור לנתיבה" כתב מנדלסון שרש"ד הפסיק את עבודתו באמצע כתיבת ההקדמה "כי טרם כלותה רוח אחרת עברה עליו, לא ידעתי מה היה לו כי עזבני והלך לו אל ארצו. אולי... בראותו כי המלאכה ארוכה וכבדה... אזי רפו ידיו וחלף כחו ונתייאש מן השכר לגמרי".[12] רש"ד לעומת זאת כתב בספרו "ברכת יוסף" על הסיבות לעזיבתו: "כי הפסיקוני עוברי דרכים... זה בעבור חמדת הממון שאינו שלו, וזה בפה חנף יעשה מדחה, וזה ישחית רבים בחלקלקות".[13]

לאחר עזיבתו, התחיל רש"ד להסתובב בעיירות ולהחתים מנויים על חומש מתחרה ל"נתיבות השלום", שבו יודפס תרגום אונקלוס לצד הביאור במקום התרגום לגרמנית. בין השנים ה'תקמ"ג–ה'תקמ"ח הוא החתים למעלה מ-1,200 פרענומעראנטן וקיבל עשרות הסכמות מגדולי הרבנים, בהם שאול מאמסטרדם וחיים מוולוזין, ואף ממתנגדי תרגום מנדלסון, הנודע ביהודה וההפלאה.[14] בהקדמה שכתב לחומש שתכנן להוציא, טען ששיווק התרגום של מנדלסון נכשל בשל התעקשותו של מנדלסון שברצותו "לבקש גדולות" התיימר שתרגומו יחליף את התרגום המקובל בקריאת שניים מקרא ואחד תרגום, וסירב להדפיס בחומשים את תרגום אונקלוס. הוא טען שסולק מעבודתו בזרוע ובאלימות כיוון שביקש שכר. את מחליפיו בכתיבת "הביאור" ו"תיקון סופרים" האשים שעבודתם שטחית וחסרה, באופן שגובל באונאה של הרוכשים.[15]

במכתב שכתב דוד פרידלנדר למארחו של רש"ד, מספר פרידלנדר שרב העיר ברלין צבי הירש לוין עשה פשרה בין רש"ד למנדלסון, אך רש"ד החליט לעזוב בכל זאת.[16] ממכתב מאוחר שפורסם בשם רש"ד עולה כי בתחילת שותפותו של רש"ד בביאור הוכיח אותו רבו נפתלי הירץ מדובנא על כך שהתחבר לחבורת המשכילים. במכתב הוא מציין שמקצת האנשים שעסקו במלאכת הביאור הם "אנשים חשודים כי פרקו מעליהם עול תורה" ולכן החליט להיבדל מהם,[17] אך יש שפקפקו באמינות המכתב.[18] לפי שמועה אחרת, הרב רפאל זיסקינד מהמבורג נפגש עם רש"ד ושכנעו לעזוב את השותפות עם מנדלסון.[19] בהסכמה שכתב הרב שאול מאמסטרדם לרש"ד הוא רומז שיש לו חלק בעזיבת רש"ד.[20]

לאחר עזיבת רש"ד

[עריכת קוד מקור | עריכה]
כותבי "הביאור"
משה מנדלסון, שלמה דובנא,
נפתלי הרץ וייזל והרץ הומברג

אחרי עזיבת רש"ד, ביקש מנדלסון מנפתלי הרץ וייזל, שבאותה תקופה היה מחוסר פרנסה, להמשיך את כתיבת הביאור. וייזל כתב את הביאור לספר ויקרא, והדפסתו הושלמה באוגוסט 1781. מנדלסון לא היה מרוצה לגמרי מפירושו של וייזל והוא הוסיף עליו הערות שבהם לעיתים סותר את דבריו. את הביאור לספר במדבר כתב אהרן פרידנטאל(אנ') מירוסלב, ואת הביאור ל-22 פרקים האמצעיים מספר דברים – הרץ הומברג. את שאר פרקי ספר דברים ביאר מנדלסון עצמו.[21]

את "תיקון סופרים" לחומשים ויקרא, במדבר ודברים כתב שלום ממעזריטש. אך חיבור זה אינו דומה ל"תיקון סופרים" של רש"ד. הוא קצר בהרבה ועיקרו ליקוט מספרים אחרים.[22]

בנובמבר 1782 (ראש חודש כסליו ה'תקמ"ג), לקראת סיום הדפסת החומשים, הדפיס מנדלסון את הקדמתו "אור לנתיבה". בהקדמה סקר היסטורית את תרגומי התנ"ך, סיפר על מניעיו לכתיבת התרגום החדש והוסיף גם כללים בדקדוק. בסוף ההקדמה נדפסה רשימת הפרענומעראנטן של הביאור. באפריל 1783 (ניסן ה'תקמ"ג), עם הדפסת הכרך האחרון של הביאור, הודפסה ההקדמה מחדש בפורמט שהתאים לכריכתה עם החומשים.

לדברי שמשון בלוך, הוצאת "הביאור" לא הייתה משתלמת למנדלסון מבחינה כלכלית, ועל אף המנויים הרבים הוא הפסיד בגללה כ-3,000 רייכס-טאלר.[23]

ביקורת

[עריכת קוד מקור | עריכה]

התנגדות רבנית

[עריכת קוד מקור | עריכה]

מעט לאחר הדפסת הפרוספקט "עלים לתרופה", החלו להתפרסם התנגדויות של רבנים לתרגום ולביאור. מי שנודעו כמתנגדים החריפים ביותר היו הרב רפאל זיסקינד הכהן מהמבורג וחתנו הרב צבי הירש יאנוב מפיורדא, שעוד לפני ההדפסה פעלו להטיל חרם על התרגום. בהתכתבות של אוגוסט הנינגס עם מנדלסון, הציע הנינגס לנקוט בצעדים נגד הרב רפאל כדי לרסן את התנגדותו. מנדלסון השיב שלא יתן לקנאות הדתית לפתות אותו להתנהגות שאינה הולמת. בעצת מנדלסון פעל הנינגס שכריסטיאן השביעי, מלך דנמרק ויורש העצר יירשמו כמנויים לביאור. הדבר שימש כרמז עבור הרב, שעירו הייתה בשטחי דנמרק וכבר הסתבך עם השלטון בפרשת החרמה אחרת, למתן את התנגדותו. כחודש לפני החתמת המלך, ב-17 ביולי 1779, דיווח העיתון Hamburgischer Correspondent(אנ') שהרב רפאל הטיל חרם על כל יהודי שיקרא בתרגומו של מנדלסון. ייתכן שמדובר היה בשמועה על כוונה שלא מומשה בפועל,[24] אך גם אם אכן הטיל חרם, נאלץ ככל הנראה לחזור בו כששמע על חתימת המלך. לדברי צבי גרץ, בסופו של דבר, חתנו של הרב רפאל, ר' צבי הירש יאנוב מפיורדא היה היחיד שהטיל חרם גמור על התרגום.[25] אך גם לחרם זה לא נמצאה אסמכתא רשמית בפנקסי קהילת פיורדא,[26] ו"הביאור" אף נדפס שם מספר פעמים.[27]

גם הרב פנחס הורוביץ רבה של פרנקפורט דמיין בעל ספר "ההפלאה", תקף את "הביאור" ואת מחבריו. בדרשתו בעת הפולמוס על "דברי שלום ואמת" של נפתלי הרץ וייזל, התריע כנגד "חדשים מקרוב באו" ש"חדשו פירוש על תורתינו הקדושה אשר בדו מליבם דברי שטות והבלים". הוא קרא לשומעיו להתרחק מאנשי תנועת ההשכלה ולא לקרוא בספריהם, ושיבח קהילות שבהן לדבריו שרפו את הספרים.[28]

מתנגד מתון יותר לתרגום היה רבה של פראג יחזקאל לנדא, מחבר "נודע ביהודה". טענתו העיקרית הייתה שלימוד התרגום לילדים יביא להתעסקות יתרה בלימוד גרמנית. בהסכמה שכתב הרב לחומשי רש"ד שתוכננו להתחרות בחומשי "נתיבות השלום", נימק את סרובו לתת הסכמה לחומש עם תרגום מנדלסון: "כי חוברו לה יחדיו בהדפסה ההיא קודש וחול, כי צירף להתורה פירוש לע"ז... ואנחנו חיישינן שיבוא ממנו מכשול לילדי העברים וביטול תורה ולכן נמנעתי מלהסכים עמו".[29] במכתב אחר, לימד זכות על מנדלסון שאולי כוונתו הייתה לטובה אך בפועל גרם התרגום לילדים להתעסק בספרי גויים כדי ללמוד גרמנית "ונעשית תורתנו כשפחה המשמשת את לשון אשכנז שיתפשט בדור".[30] גם בספרו הזהיר על כך.[31] לפי עדות בשם בנו יעקבקא לנדא, בעת יציאת הביאור לאור, אביו לא הסכים עם הרבנים ששללו את החיבור על הסף.[32] יחסו השלילי התגבש ככל הנראה לאחר מכן בזמן הפולמוס על "דברי שלום ואמת", אז כתב על מנדלסון "ועכשיו אני רואה שכל מה שדנו אותו האיש לכף חובה הכל אמת".[33]

תלמידו של ה"נודע ביהודה" הרב אלעזר פלקלס קרא בדרשתו בפראג בשנת ה'תקמ"ד להתרחק מתרגומי התורה החדשים.[34] עם זאת, לא נמנע מלצטט בספריו מ"הביאור" מספר פעמים.[35]

על רבה של פרשבורג ה"חתם סופר" העיד תלמידו מהר"ם שיק שמנהגו היה להימנע מלקרוא ב"ביאור", ואף הוכיח אותו על כך שלומד בו. כשטען מהר"ם שיק שעבר על "הביאור" ולא מצא בו חשש, ציין ה"חתם סופר" למקום אחד בספר דברים שלדעתו יש בו אפיקורסות.[36] גם בתשובה שכתב בסוף ימיו התייחס לספרי מנדלסון ווייזל כתחילת ירידת המדרגה של העם.[37] בצוואתו לצאצאיו כתב ה"חתם סופר" ”בספרי רמ"ד אל תשלחו יד”, דברים שעוררו דיון נרחב והתפרשו כאיסור על קריאה בספרי משה מנדלסון ובתוכם "הביאור".[38]

בדור שלאחר מכן, עם התפתחות הרפורמה והמאבק בה, גברה ההתנגדות ל"ביאור" מצד רבני האסכולה השמרנית, בעיקר במזרח אירופה. הרב שלמה קלוגר זיהה את תרגומו של מנדלסון כסיבה למנהג התפילה בגרמנית בהיכל בהמבורג וקבע שהקריאה בתרגום מביאה לידי אפיקורסות.[39] הרב עקיבא יוסף שלזינגר פסק את דין החומשים לשריפה, וקבע ש"כל הקורא הן בביאורם הן בתרגומם אין לו חלק לעולם הבא".[40] חומשי "הביאור" הפכו עם השנים ל"מוקצה" בעיני הקהילה האורתודוקסית, בעיקר בקרב חסידים. הרב צבי אלימלך שפירא כתב שהספרים "אסורים לבוא בקהל עד עולם",[41] ועל הרב לוי יצחק מברדיצ'ב מסופר שהחשיב את החומש עם "הביאור" כעבודה זרה.[42] מנחם בגין סיפר, שכאשר פעל במחתרת האצ"ל תחת זהות בדויה של דתי אדוק, כמעט זוהה כמתחזה כשהביא בטעות חומש עם "הביאור" לבית הכנסת.[43]

על אף ההתנגדות, מהדורות מאוחרות של "הביאור" קיבלו הסכמות מרבנים שמרנים מפורסמים. בין השאר מהרב מרדכי בנט ומשה מינץ[44] נפתלי צבי קצנלנבוגן,[45] עקיבא אייגר, יעקב צבי מקלנבורג, יעקב יוסף אטינגר, אלחנן רוזנשטיין, יהודה לייב קארלבורג ואברהם לוונשטם.[46] מספר רבנים ציטטו בספריהם מ"הביאור", ביניהם: ישראל ליפשיץ,[47] שמואל שטראשון,[48] אברהם בנימין זאב המבורג[49] ועוד.[50] הרב צבי הירש קלישר הדפיס את פירושו לתורה לצד תרגום מנדלסון ואף דן בדבריו במספר מקומות.[51] גם בין המנויים המוזכרים ברשימות הפרענומעראנטן במהדורות השונות של התרגום והביאור, ניתן למצוא שמות של למעלה מ-80[52] בעלי תפקידים רבניים, ובהם רבנים מפורסמים כמו: שמואל לנדא,[53] ואחיו ישראל לנדא,[54] אברהם בנימין זאב המבורג, יעקב נאומבורג, אריה ליב ברלין,[55] זעקל לייב וורמסר, שלמה זלמן טרייר,[56] עקיבא ישראל ורטהיימר,[57] עקיבא איגר ויעקב צבי מקלנבורג.[58] ברשימת המנויים לתרגום הנ"ך של מנדלסון מופיעים יוסף דוד זינצהיים, וולף היידנהיים,[59] אברהם שמואל בנימין סופר ומשה שיק.[60] על הגר"א סופר ששיבח את "הביאור" לחומש ויקרא.[61] הרב יוסף זונדל מסלנט השתמש בחומש עם "הביאור", אך במקום אחד בספר דברים מחק את דבריו של הרץ הומברג.[62] הרב יעקב וייל פסק שמי שאינו מבין את פירוש רש"י, יקרא את תרגומו של מנדלסון לקיום מצוות שניים מקרא ואחד תרגום.[63] חוקרים משערים שמכיוון שעיקר ההתנגדות הייתה לשפה הגרמנית ולא לתוכן הספר, היא פחתה במערב אירופה במהלך המאה ה-19, אז רוב היהודים שלטו בגרמנית, אך במזרח אירופה נותרה ההתנגדות ואף גברה בעקבות ניסיונות לכפות באמצעות השלטון את קניית "הביאור" והלימוד בו בבתי הספר.[64]

ביקורות אחרות

[עריכת קוד מקור | עריכה]

גם בקרב המשכילים נמתחה ביקורת על הספר. פרץ סמולנסקין במאמרו "עת לטעת", האשים את מנדלסון שבתרגומו פעל בכוונה תחילה למחיקת הלאומיות של היהודים ולזניחת השפה העברית.[65] פרנץ רוזנצווייג כתב מאמר נגד חידושו של מנדלסון שתרגם את השם יהוה ל-"Der Ewige" ("הנצחי"), במקום "Der Herr" ("האדון") שהיה מקובל עד אז.[66] ומשה מנדלסון מהמבורג, העיר על "הביאור" לספר בראשית שהסתמך על ספר הישר כאילו היה ספר קדמון.[67]

ביקורת באוכלוסייה הנוצרית

[עריכת קוד מקור | עריכה]

בסקירה שפרסם יוהאן דודרליין(אנ') לאחר הוצאת "עלים לתרופה", כתב כי לפי התרשמותו רק מעטים מהיהודים יהיו מסוגלים להבין את התרגום שנכתב בשפה גרמנית גבוהה.[68] יוהאן ברנהרד קוהלר(גר') ביקר את התרגום על כך שנכתב בגרמנית לא מספיק "טהורה", ויש בו ביטויים שמשמשים רק את היהודים. מאידך, על תרגומו של מנדלסון לתהילים כתב יוהאן דוד מיכאליס ששפתו נעימה כל כך עד שכמעט לא ניתן להבחין בה במאפיינים לא גרמניים.[69]

תפוצה והשפעה

[עריכת קוד מקור | עריכה]
תרגום שורות הפתיחה של ספר בראשית. למעלה מתוך 'צאנה וראנה' מ-1764, נדפס בזולצבאך, כתוב בניב יהודי בבירור השונה מהגרמנית; באמצע, הטקסט המקביל מן הביאור מ-1780, גרמנית תקנית באות עברית; למטה, בתרגום רש"ר הירש מ-1867, גרמנית תקנית בלבד.

לתרגומו של מנדלסון הייתה השפעה רבה באירופה במאות ה-18 וה-19. הוא נחשב במשך שנים לתרגום המקובל וכמעט הקאנוני של התורה, בעיקר בחוגי המשכילים.[70] שמעון ברנפלד כתב כי מימי תרגום השבעים לא היה תרגום שעשה רושם גדול כל כך על השכלת ישראל.[71] עד לסוף המאה ה-19 הוא נדפס לפחות ב-28 מהדורות.[72] מלבד לשימוש פרטי, הוא היה נפוץ גם בבתי כנסת[73] וכחומר לימודי בבתי ספר.[74] הוא הגדיל את ההתעניינות במקרא,[75] ובד בבד – כחשש מתנגדיו – הגביר את לימוד השפה הגרמנית בקרב האוכלוסייה היהודית, וגרם לדחיקתם של המלמדים הפולנים.[76] המוטיב של בחור ישיבה באירופה שמחזיק בסתר כרך של "הביאור" ולומד דרכו גרמנית, היה במאה ה-19 לקלישאה ספרותית.[77] הביאור התפשט גם מחוץ לגבולות אירופה, וישנם אזכורים ללימוד בו גם במצרים[78] ובבגדד.[79] לקראת סוף המאה ה-19 דעך העניין ב"ביאור". את מקומו תפסו תרגומיהם של רש"ר הירש ושל וולף היידנהיים שהודפסו בגרמנית תקנית. תרגומו של מנדלסון נדפס מאז פעמים בודדות בלבד.

התרגום והביאור לנ"ך

[עריכת קוד מקור | עריכה]

מנדלסון שקל להמשיך את התרגום והביאור לכל התנ"ך, אך מלבד תרגום לתהילים, שיר השירים ושירת דבורה וביאור לקהלת הוא לא הספיק להשלים את המלאכה, וממשיכיו ה"ביאוריסטים" עשו זאת לאחר מותו. בין המתרגמים והמבארים לנ"ך היו: יואל ברי"ל, דוד פרידלנדר, יצחק אייכל, אהרן האלה-וולפסון, שמואל ישראל מולדר ויצחק שמואל רג'יו. הפירוש לקהלת יצא בעברית כבר בשנת 1770.[80] התרגום לשירת דבורה צורף לחומש בראשית שיצא לאור באותיות גותיות ב-1780 במקביל ל"נתיבות השלום".[81] התרגום לתהילים שאותו התחיל מנדלסון לכתוב עוד ב-1770, החל לצאת לאור באותיות עבריות רק ב-1785 לאחר השלמת התרגום לחומש.[82] והתרגום לשיר השירים הודפס רק ב-1788 לאחר מותו של מנדלסון.[83] מהדורות בולטות של כל התנ"ך עם תרגום וביאור הודפסו בווינה בדפוס אנטון שמיד ובווילנא בדפוס ראם.

סקירת מהדורות

[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת

[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
  • ויקיטקסט הביאור (מנדלסון), באתר ויקיטקסט

    • הערות שוליים

    [עריכת קוד מקור | עריכה]
    1. ^ רשימת ההסכמות על פי מאמרו של מאיר הילדסהיימר המצוין להלן
    2. ^ ראו בהסכמת הרב צבי הירש לוין לביאור: "יושבי הארצות האלו אשר כולם אשכנזים בשם יקראו... בלעגי שפה נדבר ואין אתנו מבין ויודע אשורית"
    3. ^ עדות מוקצנת לכך ניתן לראות בטענותיו של רנה"ו בדברי שלום ואמת
    4. ^ משה מנדלסון, אור לנתיבה, באתר היברובוקס
    5. ^ אגרות מנדלסון לאל"ם אגרת שלישית י' בסיון ה'תקל"ט בפרויקט בן-יהודה
    6. ^ משה מנדלסון, אור לנתיבה, באתר היברובוקס
    7. ^ מכתב משה מנדלסון לאוגוסט הנינגס, 29 ביוני 1779. נדפס בספרו של אלכסנדר אלטמן Moses Mendelssohn עמוד 344.
    8. ^ יש שזיהו אותו עם שלום הכהן, אך לפי המקובל שלום הכהן נולד ב-1771 והיה כבן 12 כשהושלמה הוצאת הביאור לאור. לברלין הגיע רק ב-1789. ראו בהקדמה לעמל ותרצה ה'תרכ"ב. וראו יוסף קלוזנר היסטוריה של הספרות העברית החדשה כרך א עמוד 295
    9. ^ שלמה דובנא, עלים לתרופה, באתר אוצר החכמה
    10. ^ Die fünf Bücher Mose, ברלין 1780. (עותק דיגיטלי). לאחר מכן יצאו כל החומשים לאור באותיות גותיות בקאסל 1813, דעסוי 1815 ובפראג 1862
    11. ^ חיים בורדיאנסקי, משה מנדלסון, כתבים עבריים מכתב 237. וראו את המכתב בכתב ידו של שלמה דובנא באתר פרויקט כתיב (עמוד 27 בכתב היד).
    12. ^ משה מנדלסון, אור לנתיבה, באתר היברובוקס
    13. ^ שלמה דובנא, ברכת יוסף, באתר אוצר החכמה
    14. ^ ראו את כתב היד פנקס החתומים על החומשים של ר"ש דובנא באתר פרויקט כתיב. פורסם על ידי דוד קמינצקי בישורון חלק ט', עמודים תשיא–תשמה, באתר היברובוקס
    15. ^ מתוך הקדמתו לחומש שתכנן להוציא. מופיעה בכתב ידו בתוך שלמה דובנא, כתבים עמודים 14–26 באתר פרויקט כתיב. פורסמה בדוד קמינצקי, הסכמות גדולי הרבנים לחומשי רבי שלמה דובנא (ב), ישורון ט' עמודים תשמו–תשנה, באתר היברובוקס
    16. ^ מכתב דוד פרידלנדר ליוסף אליאס מווילנא, ד' בשבט ה'תקמ"ג בתוך סופרי ישראל מכתב מו, באתר אוצר החכמה (צפייה חופשית – מותנית ברישום)
    17. ^ המכתב נדפס בספרו של צבי בנימין אוירבך Geschichte der israelitischen Gemeinde Halberstadt הלברשטט 1866 עמוד 179
    18. ^ משה סמט, מ. מנדלסון, נ"ה וייזל ורבני דורם בתוך מחקרים בתולדות עם-ישראל וארץ-ישראל חלק א חיפה 1970 עמודים 233–257
    19. ^ ברוך אפשטיין, מקור ברוך חלק ב, באתר היברובוקס
    20. ^ הסכמת הרב שאול מאמסטרדם, באתר היברובוקס "ומאז גליתי דעתי במכתבי אליו במועצות ודעת ונתגלגל הדבר מן השמיים שנמלך בקונו ושת לבו לדעתי"
    21. ^ פרץ סנדלר, הביאור לתורה של משה מנדלסון וסיעתו, התהוותו והשפעתו עמוד 153
    22. ^ פרץ סנדלר, הביאור לתורה של משה מנדלסון וסיעתו, התהוותו והשפעתו עמוד 86
    23. ^ מכתבו של שמשון בלוך בכרם חמד שנה ב' מכתב ח' עמוד 85
    24. ^ אלכסנדר אלטמן, Moses Mendelssohn A Biographical Study אלבמה 1973 עמוד 387. ראו גם יעקב כ"ץ, ר' רפאל כהן יריבו של מנדלסון בתוך תרביץ כרך נו חלק ב עמודים 243–264.
    25. ^ צבי גרץ דברי ימי ישראל כרך 11 עמוד 588 (בגרמנית) וראו כאן בעברית.
    26. ^ לפי בדיקת לאופלד לוונשטיין(גר'). ראו הנרי וסרמן (עורך), ההיסטוריה הגרמנית־יהודית שירשנו ירושלים 2004 עמוד 9
    27. ^ ראו #סקירת מהדורות להלן
    28. ^ תוכחת מוסר מאת הרב פנחס הלוי הורוביץ, נאמרה בערב ראש חודש תמוז ה'תקמ"ב ונרשמה על ידי סנדר וולף מדרמשטט. נדפסה בספר רבני פרנקפורט של מרדכי הורוויץ חלק רביעי עמודים 51–59 ובקובץ בית אהרן וישראל חלק נב. אך ראו דברי הרב משה צוריאל במאמרו הנחשד בחינם שלטענתו דרשה זו היא זיוף.
    29. ^ ראו את ההסכמה המלאה בישורון ט עמוד תשלג. וראו דברי מנדלסון במכתבו לאל"ם שפניית רש"ד לבעל נודע ביהודה לא הייתה כדי לקבל הסכמה אלא כדי לשאול שאלה בעניין נונין הפוכים.
    30. ^ הסכמת הרב יחזקאל לנדא ובית הדין של פראג לתרגום זוסמן גלוגא בתוך המאסף אייר ה'תקמ"ב: "שהמתרגם ההוא (מנדלסון) העמיק שפה... בלשון עמוק מאוד שלא הורגלו בו כי אם הבקיאים ביותר... צריך המלמד המלמדו לעסוק עמו רוב היום להעמידו על דקדק לשון אשכנזי ומתוך כך פנה היום ונשאר הנער ערום מעיקרי התורה... וזה היה קצת נכון אם היה מקדים שתרגום זה הוא לגדולים שכבר למדו וקראו ושנו, אבל עכשיו שפשט תרגום זה אצל קצת המבקשים דווקא ללמוד עם הילדים תרגום זה, ומתוך כך נהפוך הוא שהילדים תכף בילדותם מוכרחים לבלות זמנם בספרי עמים כדי שיורגלו בלשון צח אשכנזי כדי שילמדו אחר כך התרגום ההוא, ונעשית תורתנו כשפחה המשמשת את לשון אשכנז שיתפשט בדור. ואף אם הייתה כוונת המתרגם לטובה כאשר הזכרתי למעלה, כי כן חובה עלינו לדון את כל האדם לכף זכות וקל וחומר לאיש המפורסם לחכם, אבל מה נעשה לתחילת המחשבה אם סוף המעשה נהפך לרועץ. ולדעתי המתרגם בעצמו מתחרט על שגגתו בזה."
    31. ^ חידושי הצל"ח למסכת ברכות כח ע"ב, באתר היברובוקס: "ובפרט בזמנינו שנתפשט התרגום אשכנזי וזה מושך לקרות בספרי הגויים כדי להיות בקי בלשונם, ולכן הזהיר חדל מזה... והרבה יש להוכיח ע"ז בדורנו שפשתה המספחת מאד ומן השמיים ירחמו."
    32. ^ יהודה ייטלש, מבוא הלשון ארמית, פראג ה'תקע"ג, באתר היברובוקס. וראו גם בהערות אל"ם לאגרות רמ"ד אגרת חמישית: "באמת הגאון המובהק זצ“ל הנ”ל (הרב יחזקאל לנדא), אטם אזנו משמוע לקול מלחשים, ומצודדים להמית נפש, אשר לא תמות; והכה על קדקוד תרעומותם ותלונותם על העלים לתרופה, הנדפס מקדם לדוגמה מחח"ת, באמרו, שלא די שאין לתפסו כלל, אלא שהדין עמו, ודבריו שם צדקו יחדו. גם בנו הרב טוביינא דחכימי מהו' שמואל לנדא נ"י מלא את דבריו אז, והוסיף נופך משלו, ועמד לימינו".
    33. ^ מכתב הרב יחזקאל לנדא לרב צבי הירש לוין סיון התקמ"ב. גם במכתב של רנה"ו מכ"ג באייר ה'תקמ"ב הוא כורך את התנגדות הרב מפראג לביאור עם התנגדותו לדברי שלום ואמת: "בהגיע מכתב זה לפראג דברו עליו הוות ויהי בעיניהם לזרא, והרב אב"ד דשם יצא כנגדו בבית הכנסת בלשון חדה כתער מלוטש וכן יצא כנגד העתקת החומש מאהובנו החכם ר' משה נר"ו" (נדפס בכרם חמד גיליון א)
    34. ^ אלעזר פלקלס, עולת חודש השני, דרוש א מאמר כח, באתר אוצר החכמה "ולא כדור הזה שמשימים לילות כימים על לשונות העמים ... כדי להעתיקם בעמקי שפה ולשון אחרת להראות כח גבורתו בחלקת לשונו עט סופר מהיר... ועיקר כוונת המעתיק להיות מהולל שמו בגויים שאינו מאמין בקבלות דרשות רז"ל כי אם במקום שדבריהם שווים לכל נפש אדם באדמה ונשמעים לכל אומה ולשון בארץ. ומי שידע או ראה קצת מהעתקות החדשות יבין וישכיל כי כנים דברי". בהמשך דבריו מדגיש שהתנגדותו אינה לעצם לימוד שפה זרה אלא לתרגום כתבי הקודש בלבד. יצוין שבשנת ה'תקפ"ד העניק הסכמה לתרגומו של יואל ברי"ל לתורה, ובה הסביר שהחסרונות בתרגומו של מנדלסון לא קיימים בתרגום זה. (ראו בנספח למאמרם של מעוז כהנא ומיכאל ק. סילבר, דאיסטים שבתאים ומקובלים בקהלת פראג: דרשה מצונזרת של הרב יחזקאל לנדא, תק"ל בתוך קבלה: כתב עת לחקר כתבי המיסטיקה היהודית כ"א 2010)
    35. ^ בתשובתו מחודש אייר ה'תקנ"ג שנדפסה בשו"ת תשובה מאהבה סימן א' סעיף י' מציין לעיין ב"ביאור החכם ר"ה וייזל" על ספר ויקרא. ובספרו "מלאכת הקודש" במספר מקומות מזכיר דברי "החכם המפורסם המעתיק אשכנזי". (בראשית א', ויצא י', ויחי ב', שמות ג', משפטים א', בלק ה', בלק י' וכי תצא א'.)
    36. ^ מכתב מהר"ם שיק לעקיבא יוסף שלזינגר נדפס בתוך ליקוטי תשובות חתם סופר סימן פ"ב
    37. ^ תשובתו למשה שמואל ווייסשטיין מט"ו באב ה'תקצ"ט, נדפסה בשו"ת חתם סופר החדשות ירושלים ה'תשמ"ט סימן ו'. "ואני שמעתי דברי קדושים יצאו מפה קדוש מורי הפלא"ה זצ"ל זכותן יגן עלי וכה אמר: "סימן זה יהיה בידכם כל אלו חובר מחברות הרבה ולא א' בהם בהלכה א' או פרק ומסכת א' כי אם בפירושי וביאור פסוקים וחקירות ודרשות". ואמר זה בשנת תקמ"ג בתחלת הרעש של ספרי רמ"ד ונה"ו, ואוי לנו מן אז ועד עתה כמה מדרגות ירדנו עשר מונים מעלות לאחור בעו"ה על זאת ידוו כל הדווים והכל צריך בדיקה והלואי יצא עמר נקי".
    38. ^ ראו באריכות במאמרו של מאיר הילדסהיימר, The Attitude of the Hatam Sofer toward Moses Mendelssohn, Proceedings of the American Academy for Jewish Research 60 (1994), עמודים 141–187
    39. ^ שלמה קלוגר, האלף לך שלמה, יורה דעה סימן רנ"ז, באתר היברובוקס: "אך זה ידעתי כי הרע לעשות אשר תרגם תנך על לשון דייטש אשר לא כדת והנה חטא והחטיא את הרבים כי מזה פשתה המספחת הישנה בהמבורג להתפלל על דייטש, חטא הרבים תלוי בו... כי ראינו בעינינו שלימוד הדקדוק מביא לידי התעסקות רק במקרא, והמקרא מביא לידי תרגום אשכנזי, והתרגום אשכנזי מביא לידי אפיקורסות"
    40. ^ עקיבא יוסף שלזינגר, יד העברי, בתוך לב העברי חלק א', באתר היברובוקס
    41. ^ צבי אלימלך שפירא, מעין גנים, פרק שלישי אות ד', באתר היברובוקס
    42. ^ יקותיאל אריה קמלהר, דור דעה ארבע תקופות חסידות בעש"טיות, עמוד קמה, באתר היברובוקס
    43. ^ מנחם בגין, המרד: זכרונותיו של מפקד הארגון הצבאי הלאומי בארץ-ישראל הוצאת אחיאסף 1950 עמוד 178
    44. ^ למהדורת וינה 1818
    45. ^ למהדורת בזל 1822
    46. ^ למהדורת "מקור חיים" ברלין 1831–1833
    47. ^ בהקדמתו "מראה כהן" לפירוש "תפארת ישראל" על משניות מסכת נגעים אות ח'
    48. ^ הגהות הרש"ש לתלמוד בבלי; נדרים יא., סוטה מח., בבא בתרא קכ., ערכין כה: ועוד
    49. ^ המבורג, אברהם בנימין זאב וולף, 1770-1850, שער הזקנים חלק ב, באתר היברובוקס
    50. ^ רשימות של רבנים שציטטו בספריהם מ"הביאור" ניתן למצוא כאן (הערה 26) במאמרו של ישראל נתן השל וכאן (בהערה 14) במאמרו של רפאל בנימין פוזן, בנספח לספרו של יעקב קמינצקי אמת ליעקב על הנ"ך (ה'תשפ"ג) עמוד תרנ"א הערה 14, וכן במאמרו של מאיר הילדסהיימר המצוין להלן
    51. ^ חמשה חומשי תורה עם תרגום אונקלוס ופירש"י ותרגום אשכנזי בתוספת "ספר הברית" ובאור המילות" מאת צבי הירש קלישר, ורשה ה'תרל"ג–ה'תרל"ו 1873–1876.
    52. ^ הרשימה על פי מאמרו של הילדסהיימר המצוין להלן
    53. ^ מהדורת 1783. בספרו אף קרא ללמד את הילדים מתוך חומש זה: "וכשיבוא הנער שיהיה בן שש או בן שבע שנים, יתחילו ללמוד עמו התורה בלשון הקודש בפירוש לשון דייטש כמו שנדפסו בחומשים בברלין ובוויען ובפראג ללמוד לשון דייטש על בוריה" (שמואל לנדא, אהבת ציון, באתר היברובוקס)
    54. ^ מהדורת פראג 1801. בנו, משה, היה המו"ל של מהדורת פראג 1833
    55. ^ מהדורת פיורדא 1801
    56. ^ מהדורת אופנבך 1809
    57. ^ מהדורת פיורדא 1826
    58. ^ מהדורת "מקור חיים" ברלין 1831
    59. ^ תהילים זמירות ישראל ברלין 1791
    60. ^ שיר השירים עם תרגום מנדלסון פרשבורג 1848
    61. ^ קלמן שולמן בשם תלמיד הגר"א מאיר רייסנר, דברי שלום ואמת מהדורת ורשה 1886 עמוד 15 בהערה
    62. ^ פרץ סנדלר, הביאור לתורה של משה מנדלסון וסיעתו, התהוותו והשפעתו עמוד 216
    63. ^ יעקב וייל, תורת שבת, סימן רפ"ה, באתר היברובוקס
    64. ^ סטיבן מ. לוונשטיין, The Readership of Mendelssohn's Bible Trannslation בתוך (Hebrew Union College Annual 52 (1982 עמודים 189–193.
    65. ^ פרץ סמולנסקין, עת לטעת, באתר פרויקט בן-יהודה
    66. ^ פרנץ רוזנצווייג, Der Ewige": Mendelssohn und der Gottesname" בתוך Gedenkbuch für Moses Mendelssohn ברלין 1929, עמודים 96–114. (בגרמנית)
    67. ^ משה מנדלסון, פני תבל, עמוד 230, באתר היברובוקס
    68. ^ Theologische Bibliothek, 1782 עמוד 158
    69. ^ יוהאן דוד מיכאליס, Orientalische und Exegetische Bibliothek חלק 22, פרנקפורט דמיין 1783 עמודים 46–58
    70. ^ פרץ סנדלר, הביאור לתורה של משה מנדלסון וסיעתו, התהוותו והשפעתו עמוד 71. וראו דברי הרב מאיר פירדא בספרו דברי יושר (דעסוי 1818): "ידוע שהתרגום אשכנזי על התורה מהחכם ר"מ דעסוי ז"ל הוא המובחר מכל התרגומים אשכנזי הנמצאים איתנו".
    71. ^ שמעון ברנפלד דור תהפוכות עמוד 85
    72. ^ לפי סטיבן מ. לוונשטיין, The Readership of Mendelssohn's Bible Trannslation בתוך (Hebrew Union College Annual 52 (1982 עמודים 179–213. וראו כאן רשימה של כ-20 מהדורות.
    73. ^ רבקה הורביץ, פירוש מנדלסון לשם הויה: הנצחי, בתוך מדעי היהדות 37 (ה'תשנ"ז) עמוד 188
    74. ^ פרופסור אביגיל גילמן, Moses Mendelssohn’s Be’ur: Translating the Torah in the Age of Enlightenment, באתר The Torah
    75. ^ י' הורוביץ תנ"ך ופרשנות בתוך אנציקלופדיה מקראית ח' ירושלים תשמ"ב עמוד 722
    76. ^ מאיר קייזרלינג, Moses Mendelssohn. Sein Leben und sein Wirken לייפציג, 1862 עמודים 322–323
    77. ^ ורנר וינברג, Language questions relating to Moses Mendelssohn's Pentateuch translation בתוך Hebrew Union College Annual 55 סינסינטי 1984 עמוד 211
    78. ^ אלכסנדריה ספר הקהילה עמוד 16
    79. ^ ראו עזרא דנגור עדי זהב על התורה שמות ט"ו
    80. ^ בעילום שם, מגלת קהלת עם ביאור קצר ומספיק להבנת הכתוב על פי פשוטו לתועלת התלמידים, ברלין ה'תק"ל
    81. ^ על ידי יוסיאס לופלר(גר') ברלין 1780
    82. ^ זמירות ישראל ספר תהילים עם תרגום אשכנזי וביאור, בדפוס חינוך נערים ברלין ה'תקמ"ה
    83. ^ מגילת שיר השירים מתורגמת אשכנזית על ידי רבינו משה בן מנחם, בתוך חמש מגילות עם תרגום אשכנזי וביאור, בדפוס חברת חינוך נערים ברלין ה'תקמ"ח
    אוחזר מתוך "https://he.wikipedia.org/w/index.php?title=נתיבות_השלום&oldid=39869034"