טויוטומי הידיושי
 | |
| לידה |
17 במרץ 1537 Nakamura-ku, יפן  |
|---|---|
| פטירה |
18 בספטמבר 1598 (בגיל 61) טירת פושימי, יפן |
| מדינה |
יפן |
| מקום קבורה |
יפן |
| תפקיד |
|
| השקפה דתית |
שינטו |
| בן או בת זוג |
|
| חתימה |
 |
  | |
טויוטומי הידיושי (ביפנית: 豊臣 秀吉; 2 בפברואר 1536, או 26 במרץ 1537 – 18 בספטמבר 1598) היה דאימיו, מצביא ופוליטיקאי בתקופת סנגוקו בהיסטוריה של יפן. הוא המשיך את דרכו של אדונו לאחר מותו, אודה נובונאגה, ואיחד את יפן תחתיו. תקופת שלטונו מכונה תקופת אזוצ'י-מומויאמה, על שמה של טירתו של הידיושי. הוא זכור בשל מורשת איחוד המדינה ובשל החוק שקבע שאסר על כל המעמדות לשאת נשק, מלבד מעמד הסמוראים. בשל מיקומו הכרונולוגי בין אודה נובונאגה וטוקוגאווה איאיאסו, זכה הידיושי לכינוי "המאחד השני של יפן".
ראשית חייו
[עריכת קוד מקור | עריכה]לא ידוע רבות על ראשית חייו של הידיושי לפני שנת 1570, כשהחל שמו להופיע במסמכים ובמכתבים. האוטוביוגרפיה שלו מתחילה ב-1577, אך הידיושי לא הרחיב על תקופות ילדותו ונעוריו. לפי המסורת נולד הידיושי בנגויה, בפרובינציית אווארי (כיום מחוז אאיצ'י), ביתו של שבט אודה. אביו, יָאֶמוֹן, היה איכר-חייל פשוט ללא שיוך למעמד הסמוראים, ולפיכך לא היה להידיושי שם משפחה, ובילדותו הוא נקרא היושימארו (日吉丸).
ב-1551 עבר הידיושי לפרובינציית טוטומי השכנה, שם הפך לנושא כלים של מנהיג מקומי תחת שבט אימגאווה, ומילא תפקיד זה במשך מספר שנים.
התחזקות
[עריכת קוד מקור | עריכה]
הידיושי שב לאווארי ב-1558 על מנת להצטרף למחנהו של אודה נובונאגה כמשרת. הוא נכח בקרב אוקהאזמה ב-1560 בו הביס נובונאגה את ראש שבט אימגאווה, אימגאווה יושימוטו, והפך לאחד הדאימיו החזקים ביפן. ב-1561 נשא לאישה את ננה, בתו של אסאנו נגמאסה, שעתיד היה להיות יועץ קרוב של הידיושי. בשנים הבאות זכה הידיושי בחיבתו של נובונאגה בכך שהפגין יכולות טקטיות, תבונה ואומץ, אך עורר את מרמורם של יועציו הקרובים של נובונאגה, שעל פניהם חלף בעלייתו בסולם הדרגות[1].
כשנלחם נובונאגה בשבט סאיטו מפרובינציית מינו ב-1567, היה זה הידיושי שניצל את כושר המשא ומתן שלו ושכנע רבים מהסמוראים של מינו לעבור למחנה של נובונאגה, ובכך הבטיח את ניצחונו של אדונו. לאור יכולותיו, ועל אף מוצאו הצנוע, הפך הידיושי לאחד מיועציו הקרובים של נובונאגה, ושינה שמו להאשיבה הידיושי (羽柴 秀吉). שם המשפחה החדש שלו הכיל שתי סימניות שכל אחת מהן נלקחה משמם של שני סגניו של נובונאגה: ניווה נגהידה ושיבאטה קצואיאה.
הידיושי הוביל חיילים בקרב אנגאווה ב-1570, בו חבר אודה נובונאגה לטוקוגאווה איאיאסו, והטיל מצור על שני מבצרים של השבטים אזאי ואסקורה. לאחר שנחל ניצחונות כנגד שני השבטים מינה נובונאגה את הידיושי ב-1573 לדאימיו של שלושה מחוזות בפרובינציית אומי, המחוזות אותם אכלסו השבטים המובסים. הידיושי התיישב בעיר הנמל אימהאמה, השוכנת לחופו של אגם ביווה, והחל בבניית טירה. בנוסף, השתלט הידיושי על המפעלים לייצור נשק ליד העיר קונימוטו, והגביר את כמויות הנשק שיצרו[2]. לא ידוע רבות על תקופת שלטונו באומי, אך הידיושי משל במחוזותיו בהתאם למוסכמות הממשל באותה תקופה: הוא הקים עיר-טירה; עורר את הכלכלה באמצעות רפורמות מסים והגירה כפויה; החל בתהליך רישום אדמות; חיזוק כוחות הצבא באזור על ידי הכפפת אדונים מקומיים למרותו; וניצול משאבי טבע.
אודה נובונאגה נרצח במקדש הונו-ג'י ב-1582 על ידי אחד מהגנרלים של אקצ'י מיצוהידה. חודש לאחר ההתנקשות הביס הידיושי את מיצוהידה בקרב ימזאקי. זמן קצר לאחר מכן התכנסו הגנרלים של נובונאגה בטירת קיוסו כדי לדון ביורש. בתמיכת שניים מהגנרלים האחרים, הכריז הידיושי על הידנובו – נכדו של נובונאגה – יורש, ובכך ביסס את השפעתו בתוך שבט אודה. בעקבות זאת גברה המתיחות בין הידיושי לבין שיבאטה קצואיאה, שתמך בבנו של נובונאגה – נובוטאקה, והמתיחות הגיעה לשיאה בקרב שיזוּגָטַאקֶה ב-1583, בו הביס הידיושי את קצואיאה ולאחריו למעשה שלט בשבט אודה.
באותה שנה החל הידיושי בבניית טירת אוסקה על שרידיו של מקדש בודהיסטי שהחריב נובונאגה. טירה זו עתידה להיות המאחז האחרון של שבט טויוטמי לאחר מותו של הידיושי.
בן אחר של נובונאגה, נובוקאצו, היה עוין כלפי הידיושי בשל התערבותו בענייני השבט, ולכן חבר לאיאיאסו ונלחם בהידיושי בקרב קומקי, שהיה המקרה היחיד בו נלחמו שניים ממאחדי יפן זה בזה. הקרב התארך ונכנס למצב של קיפאון, אף על פי שהידיושי איבד חיילים רבים יותר. בסופו של דבר השלים הידיושי עם נובוקאצו, ועל מנת לפייס את איאיאסו שלח אליו את אחותו הצעירה ואת אמו כבנות ערובה. בתמורה הסכים איאיאסו להפוך לווסאל של הידיושי.
שיא כוחו
[עריכת קוד מקור | עריכה]כמו נובונאגה לפניו, מעולם לא נטל הידיושי את תואר השוגון. תחת זאת, הוא הסדיר את אימוצו למשפחת העוצרים הקיסרית פוג'יווארה, ונטל מספר תארים, בהם תואר הקמפאקו – העוצר – ב-1585. המשפחה הקיסרית אף העניקה להידיושי שם משפחה חדש – טויוטומי.
לאחר מכן המשיך הידיושי בדרכו של נובונאגה והרחיב את נחלותיו. הוא השלים את כיבוש שיקוקו וקיושו ב-1587, וגירש ממקומות אלה את המיסיונרים הנוצרים על מנת לחזק את שליטתו בקירישיטן (יפנים נוצרים). הוא קבע שרק בני מעמד הסמוראים רשאים לשאת נשק, והחל באיסוף נשק נרחב מכל האיכרים בנחלותיו. חוק זה מנע כל סיכוי להתקוממות אלימה של האוכלוסייה הכפרית, אך גם הקשה על הדאימיו השונים לגייס צבא ולמרוד בו ובכך סייע לשמור על יציבות משטרו. עם הכנעת שבט הוג'ו מאזור קאנטו ב-1590 הוסרה כל התנגדות לשלטונו של הידיושי, וניצחונו סימן את תום תקופת סנגוקו. לאחר ניצחונו זה, הציע הידיושי לאיאיאסו להחליף את חמש הפרובינציות שהיו תחת שליטתו בשמונה אחרות, שהיו שייכות עד זמן קצר לפני כן לשבט הוג'ו המובס, והאחרון קיבל את ההצעה.
סן נו ריקיו היה אמן טקס תה יפני, שהיה תחת חסותו של נובונאגה. כשזה מת, הפך הידיושי לפטרונו וריקיו הדריך אותו בדרכי טקס התה. הם אירחו יחד טקסי תה רבים ובהם טקסים מפוארים ביותר בארמון הקיסר בקיוטו, אך באותה עת ערך ריקיו שינויים נרחבים באסתטיקת הטקס, שינויים להם נודעה השפעה רבה על התרבות היפנית. על אף מעמדו הרם בחצר הקיסרית הורה הידיושי לריקיו לבצע ספוקו ב-1591, והסיבות לכן אינן ודאיות.
לאחר התאבדותו של ריקיו, הפנה הידיושי את תשומת לבו לתיאטרון הנו. במהלך שהייתו הקצרה בטירת נגויה בקיושו, שינן הידיושי את התפקידים הראשיים של עשרה מחזות נו, הציג אותם בעצמו, ואילץ דאימיו אחרים לעלות איתו לבמה בתפקידים משניים.
יציבות המשך שושלת טויוטומי התערערה עם מות בנו היחיד בן השלוש של הידיושי, צורומצו, בספטמבר 1591. הידֶנאגה, אחיו-למחצה של הידיושי, נפטר זמן קצר לאחר מכן, והידיושי קבע שאחיינו הידֶצוּגוּ יהיה יורשו, לאחר שאימץ אותו בינואר 1592. לאחר מכן פרש הידיושי מתפקיד הקמפאקו על מנת שיוכל לטול את תואר הטאיקו (עוצר בדימוס), והידצוגו ירש את תואר הקמפאקו.
דעיכה
[עריכת קוד מקור | עריכה]אף על פי שאיחד את יפן, שאף הידיושי להעצים את מורשתו ועל כן ניסה לפלוש לקוריאה פעמיים, אך נכשל בשתי הפעמים. למעשה התכוון הידיושי לכבוש את סין של שושלת מינג[3], וניסה לשכנע את הקוריאנים לאפשר לצבאו לעבור בשטחם. כמדינת חסות של סין, תחילה סירבו הקוריאנים כלל להשיב לפניותיו, ובאפריל וביולי 1591 סירבו באופן מפורש לבקשה. חששם של הקוריאנים היה שסין תשלח כוחות כדי לקדם את פני היפנים, ושהקרב כולו ייערך על אדמה קוריאנית, ובכך יפגע במדינתם. הידיושי הורה על הכנות לפלישה לקוריאה באוגוסט.
במערכה הראשונה מינה הידיושי את אוקיטה הידאיאה למפקד העליון של הכוחות היפנים, שיצאו לקוריאה באפריל 1592. הגנרל קונישי יוקינאגה כבש את סיאול, בירתה של שושלת ג'וסון, ב-10 במאי, ותוך ארבעה חודשים כבשו הכוחות היפנים את מרביתו של חצי האי הקוריאני, והגיעו עד מנצ'וריה. מלך קוריאה, סונג'ו, נמלט מהבירה ופנה לסינים בבקשת עזרה, הקיסר ואן-לי שלח צבא במטרה להדוף את היפנים המתקדמים. שני הצדדים נפגשו לראשונה בפיונגיאנג ב-16 ביולי, ולאחר מערכה ממושכת הדפו הסינים את היפנים מהעיר והטילו מצור על סיאול, בה שהה חיל מצב יפני גדול. אישידה מיצונארי פיקד על חיל מצב זה והצליח לבלום את הצבא הסיני בסדרה של התקפות-נגד. המלחמה הגיעה למצב של קיפאון, ולאחר ששני הצדדים הגיעו להסכם שבו הצבאות היפנים ליפן.
לידתו של בנו השני של הידיושי, הידיורי, ב-1593 הייתה עשויה ליצור בעיה בירושה. על מנת להימנע מכך הגלה הידיושי את אחיינו ויורשו הידצוגו להר קויה, ובאוגוסט 1595 דרש ממנו לבצע ספוקו. לאחר מכן הקים הידיושי את "מועצת חמשת הבכירים," שנועדה לשלוט ביפן לאחר מותו, עד הגיע הידיורי לגיל בו יוכל ליטול את השלטון. חברי המועצה היו הדאימיו החזקים ביותר של הידיושי, וכללו את: מָאֶדָה טוֹשיאיאֶה, מוֹרי טֶרוּמוטו, אוּקיטה הידֵאיאֶה, אוּאֶסוּגי קגֶקאצוּ וטוקוגאווה איאיאסו, שהיה בעל ההשפעה הרבה מכולם.
בתקופה זו החל הידיושי לפעול כנגד הנצרות ביפן. הוא פקד להוציא להורג עשרים ושישה נוצרים, כאזהרה ליפנים שרצו להתנצר, ואלה נודעו בתור "עשרים ושישה המרטירים של יפן." הקבוצה אף כללה חמישה מיסיונרים פרנציסקנים אירופאים, מיסיונר פרנציסקני מקסיקני, שלושה יפנים ישועים ושבעה-עשר עמאים, בהם שלושה ילדים. הם הוצאו להורג בצליבה בנגסאקי, ב-5 בפברואר 1597[4].
לאחר מספר שנים בהן לא התקדם המשא ומתן עם הסינים, החליט הידיושי לפלוש שוב לקוריאה, והטיל על קוֹבָּיַקאווה הידֶאָקי להוביל את הכוחות. אולם, הפלישה השנייה צלחה עוד פחות מניסיון הפלישה הראשון. החיילים היפנים נחתו בפרובינציית גיאונגסאנג – הסמוכה ביותר ליפן – אך רותקו לעמדותיהם ולא הצליחו להתקדם. היפנים כרעו תחת המתקפות של צבא מינג, ולוחמת הגרילה של המקומיים, שניצלו את יתרון הכרת השטח, התישה אותם. אף על פי שהקרב האחרון בסו-צ'ון הסתיים בניצחון יפני, היו שלושת הצדדים מותשים מהלחימה הממושכת.
הידיושי נפטר ב-18 בספטמבר 1598, אך דבר מותו נשמר בסוד על ידי מועצת חמשת הבכירים על מנת לא לפגוע במוראל החיילים, והכוחות החלו לסגת מחצי האי הקוריאני.
בשל כישלונו לכבוש את קוריאה, לא עלה בידי הידיושי לפלוש לסין. במקום לזכות בעושר וביוקרה, נותר השבט שלו תשוש וחסר במשאבים, ובעלי בריתו נחלשו גם הם, והחזון של אימפריה יפנית באסיה נגוז עם מותו של הידיושי. בהתאם לכך, מלבד איסור על כל מערכה צבאית מחוץ ליפן, נקטה שוגונות טוקוגאווה, שהייתה עתידה לקום תוך מספר שנים, במדיניות של הסתגרות כלפי העולם החיצון. מדיניות זו עמדה בעינה כרבע אלף, לאורך תקופת אדו. רק במאה ה-19 יצאה יפן למלחמה נוספת כנגד סין, ואף השתמשה פעם נוספת בקוריאה כקרש קפיצה.
לאחת מות הידיושי התקשו חברי מועצת הבכירים לרסן את שאפתנותו של איאיאסו. נוצרו מחנות בקרב המועצה, ובסופו של דבר נטל איאיסו את השליטה במדינה תוך שהוא משתק את הידיורי, בנו של הידיושי. לאחר מצור ממושך על טירת אוסקה נכנע הידורי ונאלץ לבצע ספוקו ב-1615.
מורשת תרבותית
[עריכת קוד מקור | עריכה]
טויוטומי הידיושי השפיע על החברה היפנית בדרכים רבות. החשובות שבהן היו קביעת מבנה חברתי הקשיח, הגבלה על תנועה בתוך המדינה ורישום אדמות.
הרפורמה החברתית השפיעה רבות על מעמד הלוחמים ועל המעמד הפשוט. בתקופת סנגוקו היה נהוג שאיכרים היו אוחזים בנשק בעת הצורך והופכים ללוחמים, ובשל חוסר הוודאות והשלום היחסי של אותה תקופה, נהגו סמוראים להפוך לאיכרים. לאחר שהפך לשליט אסר הידיושי על כל המעמדות מלבד מעמד הסמוראים לשאת נשק, והורה לכל הסמוראים לעזוב את אדמותיהם ולהתיישב בערי-טירה. הוראה זו ביססה את הסולם החברתי שהיה נהוג ביפן בשלוש מאות השנים הבאות.
בנוסף, הורה הידיושי על עריכת מפקד אוכלוסין מקיף ביפן. לאחר שנרשמו כל התושבים, הוא פרסם צו שהורה להם להישאר בהאן שלהם, אלא אם כן קיבלו אישור רשמי מהרשויות. לאחר מכן גם ערך רישום של אדמות המדינה, והדבר סייע להקמת מערכת מיסוי.
הידיושי אף השפיע על התרבות החומרית ביפן. הוא טיפח את מוסד טקס תה היפני, לא חסך בהוצאות על אירועים חברתיים והפך לפטרונם של אמנים רבים. עם עליית קרנו של טקס התה, עלתה הדרישה בקרב המעמד העליון לכלי קרמיקה, ובמהלך הפלישות לקוריאה הוחרמו כלים רבים ואף נעצרו אמני קרמיקה קוריאנים ונכפה עליהם לעבור ליפן.
מבחינה פוליטית, הקים הידיושי מנגנון שליטה שעירב את הדאימיו החזקים ביותר שלו, אך תוך שמירה על איזון הדדי ביניהם. כהכנה להמשך השושלת שלו הוא מינה יורש, והקים מועצת עוצרים שתשלוט במדינה עד הגיעו לגיל המתאים. אף על פי כן, לאחר מותו איבדה המועצה השפעה ככל שטוקוגאווה איאיאסו צבר אותה, ובקרב סקיגהארה ב-1600 הביסו כוחות טוקוגאווה את הכוחות הנאמנים לטויוטומי ואיאיאסו הפך לשוגון.
שמות
[עריכת קוד מקור | עריכה]בשל עלייתו ממוצא נחות, ללא שם משפחה, עד לדרגת הקמפאקו – הגבוהה באצולה הקיסרית, שינה הידיושי את שמו פעמים רבות במהלך חייו. בלידתו קיבל את השם היושימארו (日吉丸). כשהגיע לגיל בגרות שינה שמו לקינושיטה טוקיצ'ירו (木下 藤吉郎). לאחר מכן הוא קיבל את השם האשיבה ואת התואר הקיסרי צ'יקוּזֶן נו קאמי, ולכן כינה עצמו האשיבה צ'יקוזן נו קאמי הידיושי (羽柴筑前守秀吉). לאחר שקיבל מהקיסר שם חדש לשבט שלו – טויוטומי – נותר עם השם האשיבה, אך חלק מהווסאלים שלו קיבלו על עצמם את שם השבט החדש.
במקורות הקתולים מאותה תקופה מכונה הידיושי בשם "הקיסר טאיקוסאמה", שזהו שילוב של התואר טאיקו (קמפאקו בדימוס) ושל תואר הכבוד היפני "סאמה."
בתרבות הפופולרית
[עריכת קוד מקור | עריכה]- בספר גנב החרבות, השלישי בסדרת 39 רמזים מאת פיטר לרנג'יס מופיע טויוטומי הידיושי, והגיבורים עוקבים אחר סיפור חייו.
- תוכנית טלוויזיה הנושאת את שמו ראתה אור ביפן ב-1996. התוכנית הייתה ביוגרפיה דרמטית על חייו של הידיושי.
ראו גם
[עריכת קוד מקור | עריכה]לקריאה נוספת
[עריכת קוד מקור | עריכה]- Berry, Mary E. Hideyoshi. Harvard Univ Asia Center, 1989. ISBN 9780674390263.
- Jansen, Marius B. The Making of Modern Japan. Harvard University Press, 2000. ISBN 9780674003347
- Sansom, George B. Japan. A Short Cultural Histoy. Stanford University Press, 1978. ISBN 9780804709545.
קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]
- אתר להנצחת עשרים ושישה המרטירים.
- טויוטומי הידיושי, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
- טויוטומי הידיושי, באתר "Find a Grave" (באנגלית)
- טויוטומי הידיושי, באתר אנציקלופדיית ההיסטוריה העולמית (באנגלית)