האלמנה העליזה (אופרטה)
 | |
| מידע כללי | |
|---|---|
| מלחין | פרנץ להאר |
| לבריתן |
ויקטור לאון  |
| תאריך יצירה |
1904 |
| מבוסס על | הקומדיה של אנרי מילהאק |
| סוגה | אופרטה |
| שפה | גרמנית |
| מספר מערכות | 3 |
| זמן התרחשות העלילה | סוף המאה ה-19 |
| מקום התרחשות העלילה | בחלקה בפריז |
  | |
האלמנה העליזה (בגרמנית: Die lustige Witwe) היא אופרטה בת שלוש מערכות מאת פרנץ להאר. הלברית נכתבה על ידי שני המחברים היהודים ויקטור לאון (מקודם הירשפלד) ולאו שטיין (מקודם רוזנשטיין) בהתבסס על הקומדיה של אנרי מילהאק (אנ') משנת 1861 "L'attaché d'ambassade" (כלומר, הנספח). הצגת הבכורה הראשונה של האופרטה התקיימה ב-30 בדצמבר 1905 בתיאטר אן דר וין בווינה. זו הייתה ההצלחה הגדולה הראשונה של המלחין שהניחה את הבסיס לקריירה הבינלאומית שלו. כשנה לאחר מכן הועלתה האופרה גם בבירה השנייה של האימפריה האוסטרו-הונגרית בבודפשט ב-27 בנובמבר 1906.
תולדות היצירה
[עריכת קוד מקור | עריכה]סיפור האופרטה מתחיל עם המלחין ריכרד הויברגר, שהוזמן להלחין את המוזיקה ללברית שנכתבה על ידי לאו שטיין וויקטור לאון. הלברית מבוססת כאמור על קומדיה צרפתית מוקדמת יותר. מכיוון ששני המחברים השותפים של הלברית לא היו מרוצים מהמוזיקה של האויברגר, הם החליטו להפקיד את היצירה בידי להאר. החוזה נחתם ב-2 בינואר 1905.
מקור השם
[עריכת קוד מקור | עריכה]אנקדוטה שעוסקת בהולדת השם "האלמנה העליזה" מספרת: כיוון שלא ניתן היה להשתמש בשם המקורי, שני הליברטיסטים חיפשו משהו אחר. הם נתקלו בכך כשלהאר שמע יום אחד את שטיין צועק לקופאית בתיאטרון ש"אין יותר כרטיסי חינם לאלמנתו של היועץ הראשי! בפעם הבאה שתבוא לכאן, תזרקי את האלמנה הלא יוצלחית הזו! - שבגרמנית "die lästige Witwe". אולם להאר שמע את המילה לא נכון וקרא בהנאה: "die lustige Witwe", כלומר, "האלמנה העליזה". "יש לי את ההשם!"-צעק. "האלמנה העליזה"!
ההפקה
[עריכת קוד מקור | עריכה]להאר לא הכיר את ההיסטוריה של היצירה, אך כשהעבודה הושלמה הוא שאל את ליאון מי היה המלחין שנבחר במקור של האופרטה. להפתעתו הגדולה, ליאון הגה את שמו של הויברגר, שבזמנו, היה חבר השופטים של המוזיקפראיין, וליאון כינה אותו בלתי מוכשר. עם זאת, כשהציג את האופרטה בפני מועצת המנהלים של תיאטרון אן דר וין, היצירה קיבלה קבלת פנים צוננת מאוד. הבמאים לא סמכו על הצלחת האופרטה והחליטו שאם להאר והליבריטיסטים שלו בכל זאת רוצים להציג את המחזה, הם ישלמו על החזרות. בין השחקנים נמצאו תומכים ביצירה, בעיקר מיצי גינטר ולואי טראומן שהצליחו לשכנע את ההנהלה לעשות את החזרות בלילה. המחברים בכל זאת גם נאלצו להושיט יד עמוק לכיסם כדי לשמור על מצב הרוח הטוב של המקהלה והתזמורת בעזרת נקניקיות עם חזרת ובירה.
ההצגה הוצגה לבסוף בבכורה ב-30 בדצמבר 1905, יום לפני ערב השנה החדשה, יום גרוע יותר לבכורה לא ניתן היה לחלום עליו. כתוצאה מכך, היה ברור שיש מעט עניין ביצירה. המבקרים, לעומת זאת, אמרו, למעט יוצאים מן הכלל, אמירה נלהבת על המוזיקה והפרטיטורה הקלילה שלה.
הצלחה עולמית
[עריכת קוד מקור | עריכה]לאופרטה הייתה גם תהודה פוליטית, שכן סטודנטים ממונטנגרו שלמדו בווינה מחו על רמיזות האופרטה לגבי מונאנגרו (ששמה שונה אמנם לפונטוודרו). היו אפילו הפגנות נגד האופרטה בטריאסטה ובקונסטנטינופול. הבכורה הזרה הראשונה התקיימה בהמבורג חודשיים לאחר הבכורה של וינה. באפריל 1906 נחגגה ההופעה ה-100. ההופעה ה-150 כבר נחגגה בפולקסאופר. ב-23 בפברואר 1907, שלח המו"ל, "יורשי פליקס בלוך" בברלין, מכתב ללהאר בו הודיע לו שכבר עברו את 3,500 הופעות ברחבי אירופה. האופרטה הוצגה בלונדון בשנת 1907, לאחר מכן בניו יורק ובשיקגו, ובפריז בשנת 1909. הצלחתה של האלמנה העליזה הביאה ללהאר סוף סוף את הביטחון הכלכלי לו ייחל מאז שהיה ילד.
הדמויות
[עריכת קוד מקור | עריכה]
| הדמות | הקול |
|---|---|
| האנה גלווארי, אלמנה עשירה | סוֹפּרָן |
| הרוזן דנילו דנילוביץ', מזכיר השגרירות | טנור או בריטון |
| הברון מירקו זטה, שגריר | בָּרִיטוֹן |
| ולנסין, אשתו | סוֹפּרָן |
| קמיל דה רוסיון, נספח צרפתי | טֶנוֹר |
| ניגוס, אמרכל | תפקיד טקסט |
| סבסטיאן קסקאד, דיפלומט | בָּרִיטוֹן |
| ראול סנט בריוש, דיפלומט | בָּרִיטוֹן |
| קרומוב, יועץ פוליטי | בָּרִיטוֹן |
| אולגה, אשתו | מצו סופרן |
| בוגדנוביץ', קונסול | בָּרִיטוֹן |
| סילביאן, אשתו | סוֹפּרָן |
| פרישיץ', נספח צבאי | בָּרִיטוֹן |
| פראסקוביה, אשתו | מצו סופרן |
| פריזאים, אנשי פונטוודרו, מוזיקאים, משרתים, מלחים, רקדנים. | |
עלילה
[עריכת קוד מקור | עריכה]עלילת האופרטה שונתה מדי פעם בהתאם לבימוי במקומות שונים בעולם. זו אחת מהן:
- מקום: שגרירות פריז בפונטוודרו (מדינה פיקטיבית בדרום מזרח אירופה)
- זמן: תחילת המאה ה-20
מערכה ראשונה
[עריכת קוד מקור | עריכה]- מקום: שגרירות פונטוודרו בפריז
בשגרירות פונטוודרו בפריז פועלים דיפלומטים למנוע את פשיטת הרגל של המדינה ומבקשים את עזרת המעצמות האירופיות כדי להשיג מטרה זו. השגריר מירקו זטה וצוותו יארחו קבלת פנים לאורחים הצרפתים והספרדים המפוארים. אולגה, אשתו של היועץ הפוליטי קרומוב, וסילביאן, אשתו של הקונסול בוגדנוביץ', מנהלות רומנים עם הדיפלומט הצרפתי הצעיר ראול סן בריוש ועם הדיפלומט הספרדי סבסטיאן קסקדה. למעשה, אשתו של השגריר עצמה תתאהב ברוסיון, ראש הקבינט הצרפתי. השגריר מזמין את האנה גלווארי, אלמנת פונטוודרו עשירה המתגוררת בחו"ל, לקבלת הפנים בתקווה שהיא תתאהב ותבחר בבעל מפונטוודרו, ותחזיר את עושרה העצום למולדתה. המועמד של זיטה לבעל הוא הרוזן דנילו דנילוביץ', מזכיר השגרירות, שליבו לוהט עבור האנה עוד משנים קודם לכן. האלמנה מגיעה, אך נראה שתוכניתו של השגריר נכשלה, שכן העלבונות הקודמים בין האנה לדנילו עדיין בחיים וקיימים. הדיפלומטים הנוכחים מחזרים בחירוף נפש אחרי הגברת, ומאיימים על תוכניתו של השגריר שהאלמנה תבחר בעל מפונטוודרו. האלמנה, שנהנית מהמצב ובעיקר מהעובדה שדנילו צופה בקנאות בצבא המחזרים, מזמינה את כל החבורה ליאכטה שלה. דנילו מגיב לאתגר בעלבון נוסף, ומגדיל עוד יותר את הפער בין השניים.
מערכה שנייה
[עריכת קוד מקור | עריכה]- מיקום: היאכטה של האנה (במקור הסלון שלה)
הערב ממשיך בספינתה של האנה גלווארי, שם ממתינים השגריר ואמרכל השגרירות לבואו של דנילו, כשהם יושבים על קוצים. דנילו מגיע מאוכזב כי מצא את מועדון הלילה האהוב עליו "מקסים" סגור. הוא מחליט לסדר את יריביו, במיוחד את קסקדה, סנט בריוש ורוסיון, המזכיר המדיני. כאשר נודע לו ששני הדיפלומטים מנהלים רומן עם נשותיהם של הנספחים מפונטוודרו, הוא מנסה לסחוט אותם כך שהן חדלים מהחיזור. עם זאת, רוסיון מתגלה כמשימה קשה יותר. הוא מחזר בהתמדה רבה אחרי האנה.
מערכה שלישית
[עריכת קוד מקור | עריכה]- מקום: אולם אירועים של האנה גלווארי
המועדון מקסים נסגר למעשה באותו הערב, כי הרקדנים הוזמנו לנשף על ידי האנה גלווארי. הרקדנים מבדרים את האורחים. גם דנילו מגיעה לנשף, ולהפתעתו הרבה, האנה מודיעה לו שמעולם לא הייתה ארוסתו של רוסיון ורק ניסתה להגן על כבודו של גבר נשוי. דנילו רוצה להתוודות על אהבתו אליה, אבל עושרה מרתיע אותו. בינתיים, זיטה רוצה להתגרש מאשתו כי הוא חושד בה שהיא בוגדת בו ומחליט לבקש בעצמו את ידה של האנה על מנת לסייע כלכלית למדינתו, אבל האנה מכן מודיעה לו שאם תתחתן בשנית כל רכושה יאבד. כשדנילו שומע את זה, מתוודה בפניה שהוא אוהב אותה והאנה מכריזה בשמחה שכספה יאבד לה, כי הוא יועבר לבעלה החדש. עד סוף הערב, השלום חוזר בין ולנסין לבין זיטה, והיא מבטיחה באוזניו שלבה נתון לו.
להיטי האופרטה
[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ובכן, בחייך, אף נפש - ולנסיאן, רוסיון
- רבותי! מספיק! - הכניסה של האנה
- הו, המולדת היפה שלי מאוהבת - הכניסה של דנילו
- למה הפכתי למאהב שלך, אתה מוקסם מהפיתוי שלך! - רביעייה: סילבאן, אולגה, קסקדה, סנט בריוש
- תשובה גברת! הגברת היפה עונה עכשיו...
- אם החברה עדיין תנצח, הייתי אומר בלדה עם...
- אישה אוהבת גבר, גבר אוהב אישה... - רביעייה: סילבאן, אולגה, קסקדה, סנט בריוש
- איך להתייחס לנשים... - מארש-שפט: דנילוביץ', זיטה, קסקדה, סנט בריוש, קרומוב, בוגדנוביץ'
- היי, תינוקת, תסתכלי טוב על ההוסאר הגיבור הזה... - זיטה
- טנטירט ריטנורי - עם גריזט: ולנסיין, גלווארי האנה, מקהלת גריזט
- הקשיבו לשפתיי, קראו למנגינה הזו... - דואט: דנילו והאנה
- למרות שאיש לא הגיע לאישה... - סיום: כולם
דיסקוגרפיה
[עריכת קוד מקור | עריכה]האופרטה הוקלטה עשרות פעמים מאז הבכורה בהרכבים ומנצחים רבים. בהרחבה (באנגלית)
סרטים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- 1918 האלמנה העליזה - בימוי מייקל קורטיז
- 1925 האלמנה העליזה - בבימויו של אריך פון שטרוהיים
- 1934 האלמנה העליזה - בבימויו של ארנסט לוביטש
- 1952 האלמנה העליזה - קרטיס ברנהרדט
- 1962 האלמנה העליזה - בימוי ורנר ג'ייקובס
בלט
[עריכת קוד מקור | עריכה]בשנת 1975, רונלד הינד כתב ממנו בלט עבור הבלט האוסטרלי.
לקריאה נוספת
[עריכת קוד מקור | עריכה]- (באנגלית) מידע על האופרטה
- (באנגלית) תמונות
- (באנגלית) Josef Weinberger: Die Lustige Witwe centenary
- (באנגלית) סיכום של האופרטה
- (באנגלית) IMDb: Merry Widow
- (בהונגרית) האלמנה העליזה בת 100
קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]
- האלמנה העליזה, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)