האימפריה של סלוניקי
 |
ערך ללא מקורות
| |
| ערך ללא מקורות | |
 | |
| כיבושים של שושלת קומננודוקאס של אפירוס עד לקרב קלוקוטניצה | |
| ממשל | |
|---|---|
| שפה נפוצה |
יוונית  |
| עיר בירה | סלוניקי |
| היסטוריה | |
| תאריכי הקמה |
1224 |
| תאריכי פירוק |
1246 |
| ישות קודמת |
נסיכות אפירוס ממלכת סלוניקי |
| ישות יורשת |
נסיכות אפירוס האימפריה של ניקאה |
  | |
האימפריה של סלוניקי הוא מונח היסטוריוגרפי המשמש כמה חוקרים מודרניים בהתייחס למדינה היוונית הביזנטית קצרת הימים, שבמרכזה העיר סלוניקי שהתקיימה בין 1224 ל-1246 (או עד 1242) ונשלטה על ידי שושלת קומננודוקאס של אפירוס. בזמן הקמתה, האימפריה של סלוניקי, תחת תאודורוס קומננוס דוקאס המוכשר, התחרתה באימפריה של ניקאה ובאימפריה הבולגרית השנייה כמדינה החזקה ביותר באזור, ושאפה לכבוש את קונסטנטינופול, לשים קץ לאימפריה הלטינית, ושיקום האימפריה הביזנטית שנכבשה ב-1204.
עלייתה של סלוניקי הייתה קצרה, והסתיימה עם קרב קלוקוטניצה מוכה האסון נגד בולגריה בשנת 1230, שם נלכד תאודורוס קומננוס דוקאס. כשהוא הופך לווסאל בולגרי, אחיו ויורשו של תאודורוס מנואל קומננוס דוקאס לא הצליח למנוע את אובדן רוב הכיבושים של אחיו במקדוניה ובתראקיה, בעוד הגרעין המקורי של המדינה, אפירוס, השתחרר תחת מיכאל השני קומננוס דוקאס. תאודורוס כבש מחדש את סלוניקי בשנת 1237, ומינה את בנו יוחנן קומננוס דוקאס, ואחריו דמטריוס אנג'לוס דוקאס, כשליטים של העיר, בעוד מנואל, בתמיכת ניקאה, כבש את תסליה. שליטי סלוניקי נשאו את התואר הקיסרי מ-1225/1227 עד 1242, אז נאלצו לוותר עליו ולהכיר בעליונות של האימפריה של ניקאה היריבה. בני קומננודוקאס המשיכו לשלוט כדספוטים של סלוניקי במשך ארבע שנים נוספות לאחר מכן, אך בשנת 1246 סופחה העיר לניקאה.
רקע
[עריכת קוד מקור | עריכה]
לאחר שלוחמי מסע הצלב הרביעי כבשו את קונסטנטינופול באפריל 1204 התמוססה האימפריה הביזנטית וחולקה בין המנהיגים הצלבנים לבין הרפובליקה של ונציה. האימפריה הלטינית הוקמה בקונסטנטינופול עצמה, בעוד שרוב צפון ומזרח יוון היבשתית הלכו לממלכת סלוניקי בפיקודו של בוניפאס ממונפראט. במקביל, קמו שתי מדינות ילידיות יווניות ביזנטיות גדולות כדי לקרוא תיגר על הלטינים ולתבוע את הירושה הביזנטית, מה שמכונה האימפריה של ניקאה בפיקודו של תאודורוס הראשון לסקריס באסיה הקטנה, ומה שנקרא דספוט של אפירוס במערב יוון תחת מיכאל הראשון קומננוס דוקאס, בעוד מדינה שלישית, האימפריה של טרביזונד, כוננה שלטון נפרד על החופים הנידחים של הפונטוס. מיכאל הראשון קומננוס דוקאס הרחיב עד מהרה את מדינתו לתוך תסליה, ויורשו תאודורוס קומננוס דוקאס כבש את סלוניקי בשנת 1224.
עלייה וירידה
[עריכת קוד מקור | עריכה]לכידת סלוניקי, באופן מסורתי העיר השנייה של האימפריה הביזנטית אחרי קונסטנטינופול, אפשרה לתאודורוס לערער על הטענות הניקאיות על התואר הקיסרי הביזנטי. בתמיכת הבישופים של תחומיו, הוא הוכתר לקיסר בסלוניקי על ידי הארכיבישוף של אוכריד, דמטריוס כומאטנוס. התאריך אינו ידוע, אך הוא התרחש ב-1225 או ב-1227/1228. לאחר שהצהיר בגלוי על שאיפותיו האימפריאליות, תאודורוס הפנה את מבטו אל קונסטנטינופול. רק הקיסר הניקאי יוחנן השלישי דוקאס וטאציס, והקיסר הבולגרי איוואן אסן השני היו חזקים מספיק כדי לאתגר אותו. בניסיון להקדים את תאודורוס, תפסו הניקאים את אדריאנופול מידי הלטינים בשנת 1225, אך תאודורוס צעד במהירות לתוך תראקיה ואילץ את הניקאים להשאיר לו את נחלותיהם האירופאיות. תאודורוס היה חופשי לתקוף את קונסטנטינופול, אך מסיבות לא ידועות עיכב את ההתקפה הזו. בינתיים, הניקאים והלטינים יישרו את המחלוקות ביניהם, ולמרות שהיה בעל ברית רשמית עם תאודורוס, גם איוואן השני אסן נכנס לשיחות למען ברית שושלתית בין האימפריה הלטינית לבולגריה. ב-1230 צעד תאודורוס לבסוף נגד קונסטנטינופול, אך הפנה במפתיע את צבאו צפונה לבולגריה במקום זאת. בקרב קלוקוטניצה שלאחר מכן הושמד צבאו של תאודורוס והוא עצמו נלקח בשבי ומאוחר יותר עוור.
תבוסה זו צמצמה בפתאומיות את כוחה של סלוניקי. המדינה שנבנתה על התרחבות צבאית מהירה ונשענה על יכולת שליטתה, הממשל שלה לא הייתה מסוגלת להתמודד עם תבוסה. שטחיה בתראקיה, כמו גם רוב מקדוניה ואלבניה נפלו במהירות בידי הבולגרים, שהתגלו כמעצמה הבלקנית החזקה ביותר. את תאודורוס ירש אחיו מנואל קומננוס דוקאס. הוא עדיין שלט בסביבות סלוניקי כמו גם באדמות השושלת בתסליה ובאפירוס, אך נאלץ להכיר בעצמו כווסאל של אסן. על מנת לשמור על חופש תמרון מסוים, מנואל אפילו פנה ליריביו לשעבר של אחיו בניקאה, והציע להכיר בעליונותם של וטאציס ושל הפטריארך של קונסטנטינופול, שהתגוררו בניקאה. מנואל גם לא הצליח למנוע ממיכאל השני קומננוס דוקאס, בנו הממזר של אחיו למחצה הממזר הגדול, מיכאל הראשון, לשוב מהגלות לאחר קלוקוטניצה ולהשתלט על אפירוס, שם נהנה ככל הנראה מתמיכה ניכרת. בסופו של דבר נאלץ מנואל לקבל את העובדה המוגמרת, והכיר במיכאל השני כשליט אפירוס תחת ריבונותו שלו. כאות לכך, הוא העניק למיכאל את התואר דספוט. מלכתחילה, סמכותו של מנואל הייתה תאורטית למדי, ובשנים 1236–1237 פעל מיכאל כשליט עצמאי, השתלט על קורפו והוציא צ'רטרים וחתם הסכמים בשמו שלו.
שלטונו של מנואל נמשך עד 1237, אז הודח בהפיכה על ידי תאודורוס. האחרון שוחרר מהשבי וחזר בחשאי לסלוניקי לאחר שיוחנן השני אסן התאהב ונשא לאישה את בתו אירנה. לאחר שעוור, תאודורוס לא יכול היה לתבוע לעצמו את כס המלכות והכתיר את בנו יוחנן קומננוס דוקאס, אך נשאר הכוח האמיתי מאחורי כס המלכות בידי העוצר. עד מהרה נמלט מנואל וברח לניקאה, שם התחייב בנאמנות לווטאציס. כך בשנת 1239 הורשה מנואל להפליג לתסליה, שם החל להרכיב צבא כדי לצעוד לסלוניקי. לאחר שלכד את לאריסה, תאודורוס הציע לו הסדר, לפיו הוא ובנו ישמרו על סלוניקי, מנואל ישמור על תסליה, בעוד שאח אחר, קונסטנטינוס קומננוס דוקאס, ישלוט על אטוליה ואקארנאניה, שבהן החזיק כאפאנאז' מאז שנות ה-1220. מנואל הסכים ושלט בתסליה עד מותו ב-1241, ואז היא נכבשה במהירות על ידי מיכאל השני מאפירוס.
כניעה לניקאה
[עריכת קוד מקור | עריכה]
בשנת 1241, בהבטחת מעבר בטוח, נסע תאודורוס לניקאה, אך שם החזיק אותו וטאציס בשבי, ובשנה הבאה הוא יצא עם צבאו לאירופה וצעד לסלוניקי. וטאציס נאלץ להפסיק את המערכה ולחזור לניקאה כשקיבל ידיעות על פלישה מונגולית לאסיה הקטנה, אך הצליח להביא את יוחנן לכניעה: בתמורה לוותר על התואר הקיסרי והכרה בסמכותו הניקאית, הורשה יוחנן להישאר כשליט של סלוניקי עם התואר דספוט.
בשנת 1244, יוחנן מת והוחלף על ידי אחיו הצעיר דמטריוס אנג'לוס דוקאס. דמטריוס היה שליט קל דעת שהפך את עצמו במהירות ללא פופולרי בקרב נתיניו. בשנת 1246 חצה וטאציס שוב לאירופה. במערכה של שלושה חודשים הוא הוציא מבולגריה את רובה של תראקיה כמו גם את רוב מקדוניה, שהפכה כעת לווסאלית שלו, בעוד מיכאל השני מאפירוס הרחיב את שטחו למערב מקדוניה. לאחר ההצלחה המדהימה הזו, פנה וטאציס לסלוניקי, שם אזרחים מובילים כבר קשרו קשר להפיל את דמטריוס ולמסור לו את העיר. כשהופיע וטאציס לפני העיר, דמטריוס סירב לצאת ולחלוק כבוד לריבון שלו, אך תומכי ניקאה בתוך העיר פתחו שער והכניסו את הצבא הניקאי. סלוניקי שולבה במדינת ניקיאה, עם אנדרוניקוס פלאיולוגוס כמושל שלה, בעוד דמטריוס נשלח לגלות נוחה באחוזות שהוענקו לו באסיה הקטנה. לעומת זאת אביו הוגלה לוודנה.
לאחר מכן
[עריכת קוד מקור | עריכה]למרות סופה של המדינה הסלוניקאית, מיכאל השני מאפירוס נטל כעת את הטענות של משפחתו. מיכאל ניסה לכבוש את סלוניקי ולהקים מחדש מדינה מערבית יוונית חזקה המסוגלת לקרוא תיגר על ניקאה על עליונות ועל הירושה הקיסרית הביזנטית. תקיפה ראשונה בשנים 1251–1253, בעידודו של תאודורוס קומננוס דוקאס הזקן, נכשלה, ומיכאל נאלץ להשלים. זה לא הרתיע זמן רב את מיכאל, שאחרי 1257 חיפש בריתות עם מעצמות אחרות נגד האיום הגובר של ניקאה, כולל נסיכות אכאיה הלטינית ומנפרד מסיציליה. שאיפותיו של מיכאל התנפצו עם זאת בקרב פלגוניה ב-1259. לאחר הקרב, אפילו אפירוס ותסליה נכבשו לזמן קצר על ידי הניקאים. חשוב מכך, הניצחון פתח את הדרך לכיבוש מחדש של קונסטנטינופול על ידי ניקאה ב-15 באוגוסט 1261, ושיקום האימפריה הביזנטית תחת שושלת פלאיולוגוס.
שליטים
[עריכת קוד מקור | עריכה]רשימת שליטי קומננוס דוקאס של סלוניקי:
- תאודורוס קומננוס דוקאס (1224–1230, שלט כקיסר 1225/1227)
- מנואל קומננוס דוקאס (1230–1237, שלט כקיסר 1235/1237)
- ג'ון קומננוס דוקאס (1237–1242 כקיסר; 1242–1244 כרודן)
- דמטריוס אנג'לוס דוקאס (1244–1246 בתור דספוט)
