התקופה האדוארדית

התקופה האדוארדית בבריטניה היא כינוי לתקופה החופפת בחלקה את תקופת שלטונו של אדוארד השביעי בין השנים 1901 ל-1910. יש המרחיבים את הגדרת התקופה אף עד תחילת מלחמת העולם הראשונה בשנת 1914.

התקופה האדוארדית היא התקופה האחרונה בהיסטוריה הבריטית הקרויה על שם המונרכים השולטים. תקופת שלטונם של ג'ורג' החמישי ושל ג'ורג' השישי אינה קרויה התקופה הג'ורג'יאנית, שם זה שמור לתקופתם של המלכים באותו שם במאה ה-18. גם התקופה האליזבתנית מתייחסת למלוכתה של המלכה אליזבת הראשונה, במאה ה-16, ולא לתקופתה של אליזבת השנייה, במאות ה-20 וה-21.

מעמד וחברה

סמואל היינס תיאר את התקופה בתור "עידן נינוח בו נשים חבשו כובעי תמונה ולא הצביעו, בו העשירים לא התביישו לחיות באופן מנקר עיניים, והשמש אכן לא שקעה לעולם מעל הדגל הבריטי".^[1]

במהלך העידן האדוארדי התפתחה מערכת המעמדות הבריטית והגיעה לשיאה, אף על פי שבאופן פרדוקסלי עלה בתקופה זו העניין בסוציאליזם, תוך מתן יחס מקל לעניים ועליית המודעות למעמד האישה. הליברלים שבו לשלטון בשנת 1906, וקידמו רפורמות בנושאי רווחה. סוגיית זכות ההצבעה לנשים, ביחד עם הצמיחה העסקית כתוצאה מהתיעוש המהיר, הובילו לסביבה סובלנית יותר. המגזרים החלשים - משרתים, פועלים ונשים - התחזקו פוליטית.^[2]

אומנות ואופנה

המעמד הגבוה פיתח עניין בספורט בשעות הפנאי, ובעקבות זאת חלה התפתחות מהירה בתחום האופנה. נשים העדיפו לעבור לסגנון לבוש גמיש ונוח. המחוך השתנה, ולבישתו היום יומית ננטשה בהדרגתיות.

לתקופה האדוארדית קדמה התקופה הוויקטוריאנית, שתמה בפטירה של המלכה ויקטוריה. כאשר נפטרה, בנה ויורשה כבר היה ממוביליו של סגנון אמנות ואופנה שהגיע מיבשת אירופה.

התקופה האדוארדית הקבילה בחלקה לתקופת "העידן היפה" בצרפת – ה-Belle Epoque. למרות שארכה זמן מועט, התקופה מאופיינת בסגנון אדריכלי, סגנון אופנתי וסגנון חיים ייחודיים. סגנון האר נובו היה בעל השפעה חזקה במיוחד.

תיאטרון

התיאטרון במהלך התקופה האדוארדית מאופיין בצמיחת הדרמה החדשה, ובמחזות של ברנרד שו והארלי גרנוויל ברקר. הובאו מאירופה מחזות, למשל מאת הנריק איבסן וגרארד הפטמן.

השיטה של השחקן/מנהל, אשר הובלה על ידי סר הנרי אירבינג, סר ג'ורג' אלכסנדר וסר הרברט בירבוהם טרי, החלה לדעוך. במקומן התרבו הופעות מוזיקליות.

ספרות

הייתה זו תקופה בה פורסם מספר עצום של רומנים וסיפורים קצרים, והחלה הפרדה בין ספרות אינטלקטואלית וסיפורת פופולרית. כמה מהשמות הידועים בתחום הספרות קשורים לתקופה, ה. ג'. ולס, ג'ון גולסוורתי, ארנולד בנט, ג'וזף קונראד, א.מ. פורסטר, פ. ג. וודהאוס. בין העבודות המפורסמות ביותר הייתה "הטרגדיה השייקספירית" של א. ס. בראדלי ב-1904.