לדלג לתוכן

דן ווקר

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
דן ווקר
Dan Walker
דן ווקר
דן ווקר
לידה 6 באוגוסט 1922
וושינגטון הבירה, ארצות הברית עריכת הנתון בוויקינתונים
פטירה 29 באפריל 2015 (בגיל 92)
צ'ולה ויסטה, קליפורניה, ארצות הברית עריכת הנתון בוויקינתונים
שם מלא דניאל ג'. ווקר
מדינה ארצות הבריתארצות הברית ארצות הברית
מקום קבורה בית הקברות אלפין, סן דייגו, קליפורניה, ארצות הברית
השכלה
מפלגה המפלגה הדמוקרטית עריכת הנתון בוויקינתונים
מושל אילינוי ה־36
8 בינואר 197310 בינואר 1977
(4 שנים)
סגן מושל אילינוי ניל הרטיגן
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית

דניאל ג'. ווקראנגלית: Daniel J. Walker;‏ 6 באוגוסט 192229 באפריל 2015) היה עורך דין, איש עסקים ופוליטיקאי אמריקאי מאילינוי, איש המפלגה הדמוקרטית, שכיהן כמושל אילינוי ה-36 בשנים 19731977. הוא נולד בוושינגטון הבירה, גדל בסן דייגו, ושירת כקצין בצי ארצות הברית במלחמת העולם השנייה ובמלחמת קוריאה. בין המלחמות הוא עבר לאילינוי כדי ללמוד בבית הספר למשפטים של אוניברסיטת נורת'ווסטרן, ובשנות ה-60 נכנס לפוליטיקה המדינתית.

ווקר נודע ככל הנראה בעיקר בשל מסע הבחירות שלו שבו צעד ברגל מרחק עצום, ובשל היותו זר למנגנון הפוליטי של אילינוי. בהתמודדותו על מועמדות המפלגה כנגד מועמד של המנגנון המפלגתי של הדמוקרטים הוא גרם לתהפוכה נדירה בבחירות המקדימות במרץ 1972. בהמשך השנה הוא הביס את המושל המכהן מטעם המפלגה הרפובליקנית, אך ב-1976 הפסיד בבחירות לתקופת כהונה שנייה. התקופה שלאחר הקריירה הפוליטית שלו התאפיינה ברמת חיים גבוהה, אך עמדה בצילה של הודאה באשמה בהונאה בנקאית ובשבועת שקר בשיאו של משבר ההלוואות והחסכונות של שנות ה-80 המאוחרות. לאחר תקופת מאסר של שנה וחצי שריצה בבית כלא פדרלי, פרש ווקר לאזור סן דייגו וכתב כמה ספרים עד למותו ב-2015.

ראשית חייו

[עריכת קוד מקור | עריכה]

דן ווקר נולד בוושינגטון די. סי. כבנם של וירג'יניה מיי (לבית לינץ') ולואיס וסלי ווקר, שניהם ילידי טקסס.[1] הוא גדל ליד סן דייגו, קליפורניה, וכשסיים שם את בית הספר התיכון ב-1940 הוא היה המצטיין בכיתתו.[2] עוד כאשר למד בבית הספר התיכון, הוא הצטרף לכוחות המילואים של צי ארצות הברית ובעונות הקיץ שירת על משחתת. תוכניותיו ללמוד בקולג המדינתי של סן דייגו נקטעו כאשר הוא נקרא לשירות פעיל ב-1940 ושירת על סיפון שולת מוקשים ליד פוינט לומה, סן דייגו. ב-1941 הוא נבחן בבחינות הסמכה לקצונה, והגיע למקום החמישי מבין 3,000 הנבחנים שנבחנו יחד אתו. בעת המתקפה על פרל הארבור הוא היה בעיצומם של לימודים במכינה של האקדמיה הימית בנורפוק, וירג'יניה.[3] ב-1945 הוא סיים את הכשרתו באקדמיה הימית של ארצות הברית. הוא היה מושל אילינוי השני שהיה בוגר האקדמיה הימית. לאחר מכן, לקראת סוף מלחמת העולם השנייה הוא שירת כקצין בצי.[4]

ב-1947 עבר ווקר לאילינוי כדי ללמוד באוניברסיטת נורת'ווסטרן. במהלך מלחמת קוריאה הוא נקרא מחדש לשירות, והיה לקצין קשר על סיפון המשחתת "קיד" (USS Kidd).[1] ב-1950 הוא סיים את לימודיו בבית הספר למשפטים של נורת'ווסטרן ושימש כעוזר משפטי לשופט בית המשפט העליון של ארצות הברית פרד וינסון וכעוזר למושל אילינוי עדלי סטיבנסון. בהמשך היה ווקר מנהל בתאגיד מונטגומרי וורד, ובמקביל תמך ברפורמות פוליטיות בשיקגו. ב-1970 היה ווקר מנהל מסע הבחירות לסנאט של ארצות הברית של עדלי סטיבנסון השלישי (בנו של עדלי סטיבנסון). הוועדה הלאומית לחקירת האלימות ולמניעתה (אנ') מינתה את ווקר כיושב ראש צוות המחקר של שיקגו שיחקור את ההתנגשויות האלימות בין המשטרה לבין המפגינים בוועידה הארצית של המפלגה הדמוקרטית של 1968.[5] בדצמבר הגישה הוועדה את הדוח שלה. הדוח היה שנוי מאוד במחלוקת ומחברו זכה לפרסום. בדוח נאמר שבעוד שהמפגינים הטרידו את כוחות המשטרה והציקו להם, המשטרה הגיבה באלימות חסרת הבחנה נגד המפגינים ועוברי האורח, שאותה הוא תיאר כ"התפרעות משטרתית". הדוח טען שרבים מהשוטרים ביצעו פשעים פליליים, וגינה את הכשל בהעמדתם למשפט או אפילו העמדתם לדין משמעתי.[6]

מושל אילינוי

[עריכת קוד מקור | עריכה]
ווקר במצעד באד ביליקן (אנ') בשיקגו, 1973.

ב-1971 הכריז ווקר על מועמדותו למשרת מושל אילינוי, ומשך תשומת לב רבה כאשר באותה שנה צעד 1,197 מילים (1,926 ק"מ) בכל רחבי אילינוי. באותה עת הוא היה היועץ המשפטי הראשי של חברת מונטגומרי וורד, משרה שבה הוא החזיק בחמש השנים הקודמות. במהלך מסע הבחירות, המשיכה החברה לשלם את משכורתו, שעמדה על 200,000 דולר לשנה (2 מיליון דולר בערכים של 2020). הוא גם העסיק את עוזרו המנהלי במסע הבחירות שלו, שגם את משכורתו שילמה מונטגומרי וורד. החברה קיוותה שתמיכה פוליטית זו תניב לה הטבות כאשר ווקר ייבחר כמושל. תקווה זו לא התממשה מעולם. המצע הפוליטי של ווקר היה לבלום את סלילתו של הכביש המהיר שהיה אמור לחצות את שיקגו. כביש זה היה אמור לחצות את העיר מצפון לדרום לאורך שדרת סיסרו והיה חלק מהתכנית התחבורתית של אילינוי מאז שנות ה-50. היא הייתה אמורה לקבל מימון פדרלי של מיליארד דולר (10 מיליארד דולר בערכים של 2020). ווקר קיבל תמיכה כספית במסע הבחירות שלו מהארכידיוקסיה של שיקגו כדי לעצור את סלילת הכביש המהיר, שכן הוא היה אמור להשפיע על שניים מהמחוזות הכנסייתיים הרווחים ביותר בצפון העיר ובסיסרו.

לאחר בחירתו כמושל, בלם ווקר את עבודתה של מחלקת התחבורה המדינתית על מיזם הכביש המהיר. הייתה זו מכה פוליטית ישירה נגד ראש העיר דיילי, שלא תמך בווקר. בבחירות המקדימות של הדמוקרטים ב-1972 ניצח ווקר בהפרש קטן את סגן המושל המכהן פול סיימון. אף על פי שלסיימון היה מוניטין כאיש ממשל טוב, תקף אותו ווקר על כך שהוא קיבל את תמיכתה של המפלגה הדמוקרטית במחוז קוק בראשותו של ראש עיריית שיקגו ריצ'רד דיילי, שאותה תקף ווקר על ההתרפסות בפני "המנגנון של דיילי". בבחירות הכלליות של 1972, הביס ווקר את המושל המכהן, הרפובליקני ריצ'רד אוגילבי כאשר זכה ב-51 אחוזי מן הקולות בהשוואה ל-49 האחוזים בהם זכה אוגילבי. בראשית שנות ה-70 דובר על ווקר כמועמד אפשרי לנשיאות ארצות הברית.[7]

האיבה ששררה בין ווקר לבין ראש העיר דיילי הייתה עמוקה. ב-1974 תמך ווקר במועמדים לבית המחוקקים המדינתי שהתמודדו מול בעלי בריתו של דיילי. עוזרו של ווקר, ויקטור דה גרסיה, אמר בהמשך: "ידעתי מההתחלה שבכל עת שדיילי הביט על ווקר, הוא ראה את הכנסייה האנגליקנית ואת הדיכוי של האירים על ידי הבריטים, וכאשר דן הביט על דיילי, הוא ראה את הפוליטיקאי המובהק שהיה מעוניין רק ברווח הפוליטי".[8] "מעולם לא יצרנו שום דבר שאפילו התקרב לזיקה אישית. במידה מסוימת, הייתה זו תוצאה ברורה וטבעית של הפעילות הפוליטית העצמאית שלי. אך זה העמיק יותר, הרבה יותר", אמר ווקר.[9]

במהלך תקופת כהונתו כמושל התעמת ווקר לעיתים קרובות הן עם הרפובליקנים והן עם הדמוקרטים בבית המחוקקים המדינתי. הוא אמנם הצליח להשיג את העברתו של החוק הראשון שדרש את חשיפתן של תרומות למסעות בחירות והוציא שורה של צווים שאסרו על התנהלות מושחתת של עובדי המדינה. ב-1976 נוצח ווקר בבחירות המקדימות של המפלגה הדמוקרטית, לאחר שהפסיד למזכיר המדינה של אילינוי מייקל האולט, שקיבל את תמיכתו של דיילי, בהפרש של 54 אחוזים מול 46. בבחירות הכלליות הובס האולט באופן מכריע על ידי ג'יימס תומפסון. הפעם הבאה בה יכהן באילינוי מושל דמוקרטי תהיה 26 שנים לאחר מכן, כאשר ב-2002 נבחר רוד בלאגוייביץ'.

לאחר כהונתו כמושל

[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנות ה-80 נכנס ווקר לעסקים במגזר הפרטי על ידי הקמת חברת "באטלר-ווקר", רשת של עסקי החלפת שמן מנוע בזכיינות שמאוחר יותר נרכשה על ידי חברת "ג'יפי לויב" (אנ'). הוא גם רכש שתי אגודות חיסכון והלוואה, כשהראשונה הייתה "האגודה האמריקאית הראשונה לחיסכון והלוואה" של אוק ברוק, שמאוחר יותר נכנסה לפשיטת רגל. ב-1987 הואשם ווקר בהונאת בנק פדרלי בהתבסס על שתי הלוואות. קבלן בניין פרטי לווה סכום של 279,000 דולר מהאגודה האמריקאית הראשונה כדי לבנות בתי ספר. מאוחר יותר לווה ווקר באופן אישי סכום של 45,000 דולר מאותו אדם על בסיס "לחיצת יד". שתי הלוואות אלו ("הלוואה מהלווה" בעת ששימש כמנהל) היוו הונאה בנקאית. ווקר הסכים עם התביעה הפדרלית על הסדר טיעון. הוא הודה באשמה בסעיף של הונאה בנקאית במסגרת פרשת ההלוואה, בשבועת שקר, ובהגשת דוח כספי כוזב. הוא נידון למאסר של ארבע שנים על הונאת הבנק, לשלוש שנים על שבועת השקר ולמאסר על תנאי על הגשת הדוח הכוזב. את העונשים הוא ריצה ברציפות.

בפסק הדין שלו כתבה השופטת הפדרלית אן ויליאמס, "ברור לבית משפט זה שנוצר דפוס ושאתה, מר ווקר, חשבת שהבנק הזה הוא הקופה האישית שלך שבזכותה תיחלץ מצרה בכל עת שתיקלע אליה". התובע הכללי של ארצות הברית פסק ש"הלוואה מהלווה", שהייתה העבירה העיקרית שבוצעה על ידי ווקר, הייתה הפרה של הכללים אך לא הפרה של החוק. ב-1987 דווח בעיתונות שווקר קיבל יותר ממיליון דולר בהלוואות מסוג זה עבור עסקיו ולתיקון היאכטה שלו "אשת המושל".[10] כחלק מהסדר הטיעון לא הואשם ווקר על שום הלוואה אחרת מלבד ההלוואה הזאת, ואף אחד מההלוואות האחרות של האגודה לא הוגדרו כמעשי הונאה.

ווקר ריצה 18 חודשים מתוך תקופת המאסר של שבע השנים שנגזרה עליו, וב-1989 הוא שוחרר לאחר שעורך דינו הציג כעילה לשחרור את בריאותו הרופפת. השופטת ויליאמס הורתה על שחרורו בהתבסס על העונש שהוא כבר ריצה ופסקה לו תקופת מבחן עד ששתי ההלוואות שבנדון תפרענה. בכך ביטל צו זה את שני סעיפי האישום האחרים. במהלך משבר ההלוואות והחסכונות של אמצע שנות ה-80 הוכרזה האגודה כפושטת רגל והיא מוזגה עם התאגיד הפדרלי לחסכונות ולביטוח הלוואות. היא המשיכה בעסקיה כמקודם, ונוהלה על ידי נציגים של התאגיד הפדרלי. לא היו מחזיקי איגרות חוב וווקר ורעייתו היו שני בעלי המניות היחידים. כאשר שתי ההלוואות נפרעו, שוחרר ווקר מתקופת המבחן והתיק נגדו נסגר. ההלוואות הללו לא גרמו לשום הוצאות למשלמי המיסים, אך ב-1989 האגודה האמריקאית הראשונה ואגודת הלוואה וחיסכון אחרת מאזור שיקגו קיבלו סיוע מכספי משלמי המיסים בסכום של כמעט 80 מיליון דולר. בנקודת זמן זו נרשם לאגודה האמריקאית הראשונה הון עצמי שלילי של 22.2 מיליון דולר. ווקר היה השני מבין ארבעה ממושלי אילינוי במאה ה-20 והמאה ה-21 שהורשעו בבית משפט פדרלי. האחרים היו אוטו קרנר, ג'ורג' ראיין ורוד בלאגוייביץ'. עם זאת, שלא כמו שלושת המושלים האחרים, העבירות בהן הורשע ווקר לא היו קשורות לתקופת כהונתו כמושל.

שנותיו האחרונות

[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר שחרורו ממאסר ב-1989, עבר ווקר לסן דייגו. הוא מצא עבודה שהצריכה ידע משפטי. הוא גם החל לעסוק בכתיבה. ב-2003 דווח שהוא עסק בכתיבה במשך שש שעות ביום ועסק בכמה מיזמי כתיבה, כולל הוצאת ספר בישול, ובכתיבת הספר "הממשלה שהתקלקלה, דוח היסטורי על ההמונים ועל המנגנון" (A Government Gone Bad, an Historical Account of the Mob and the Machine), שהתמקד בפוליטיקאים מושחתים ובפורעי החוק באילינוי. עד 2007 הוא כבר השלים את כתיבתם של כמה ספרים ופרסם לפחות שלושה.[2] בינואר 2001 הגיש ווקר בקשת חנינה לנשיא היוצא ביל קלינטון, אך בקשתו לא נענתה. ב-2007 הוא פרסם את הספר "העצמאי והמנגנון" (Maverick and the Machine) שבו הוא תיאר את הקריירה הפוליטית שלו, את תקופת מאסרו ואת עסקיו והסתבכויותיו המשפטיות. על אלו האחרונים הוא כתב, "הפרתי את החוק והודיתי באשמה, אני מתחרט עמוקות ללא שום תירוצים".

חיים אישיים

[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-1947 נשא ווקר לאישה את רוברטה דאוז, מורה בבית ספר קתולי מקנושה, ויסקונסין. לשניים נולדו שלושה בנים וארבע בנות. ב-1977, לאחר 30 שנות נישואים, הם התגרשו, לאחר שווקר עזב את רעייתו לטובת אישה אחרת. מאוחר יותר הודה ווקר שהגירושים היו בעיקר באשמתו, שנבעה בעיקר מעקשנות, אנוכיות ותשוקה, והתנצל על הכאב שגרם למשפחתו. הוא גם תיאר את הגירושים כהחלטה הגרועה ביותר בחייו. רוברטה דאוז ווקר הלכה לעולמה בדצמבר 2006. מאוחר יותר נישא ווקר בשנית לרוברטה נלסון, שהייתה צעירה ממנו ב-14 שנים, וממנה הוא התגרש ב-1989 כאשר ריצה את עונש המאסר שלו. ב-1996 הוא נישא בשלישית לליליאן סטיוארט, והשניים אימצו בן.

דן ווקר נפטר בבית חולים לוותיקי המלחמה בצ'ולה ויסטה, קליפורניה ב-29 באפריל 2015 כתוצאה מאי-ספיקת לב, בגיל 92. הוא נטמן בבית הקברות אלפין שבסן דייגו.

לקריאה נוספת

[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא דן ווקר בוויקישיתוף

הערות שוליים

[עריכת קוד מקור | עריכה]