לדלג לתוכן

די אידישע שטימע

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
די אידישע שטימע
כותרת הגיליון ה-88 שראה אור ב-14 בנובמבר 1919.[1]
כותרת הגיליון ה-88 שראה אור ב-14 בנובמבר 1919.[1]
תדירות יומי
סוגה ביטאונו של מרכז הציונים הכלליים בליטא
עורך ראשי

עו"ד לייב גרפונקל (עורך), מרדכי יטקונסקי (עורך אחראי);
עו"ד לייב גרפונקל; ‏ד"ר איסידור אלישיב
ויצחק-אליעזר ליזרוביץ;‏ משה קליינמן; ‏ משה כהן; ‏ד"ר יעקב רובינסון וראובן רובינשטיין;

‏ראובן רובינשטיין (עורך ראשי), 1925–1940
תאריכי הופעה 21 ביולי 1919. – 1 באוגוסט 1940 (21 שנים)
שפה יידיש; תוספות:
"מוסו גרסאס" (ליטאית, Mūsų garsas‏, 'קולנו', שבועון);[2]
"הד ליטא" (עברית, דו-שבועון)[3];
"די וועלט" ‏(יידיש, 'העולם', שבועון מצויר);[4]
"דער יידישער קואופרטור" (יידיש, 'העובד היהודי
[של האגודה] השיתופית', כתב עת);[5]
‏"היינטיקע נייס"‏ (יידיש, 'חדשות היום', עיתון צהריים);[6]
"עולם הילד" ‏ (עברית, מוסף);[7]
"פארנאכט" (יידיש, 'לפנות-ערב', עיתון ערב)[8]
מערכת קובנה, רח' לוקשיו 12 (‏ Lukšio gatvė 12)[9]
מדינה הרפובליקה הליטאית הראשונה
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית

"די אידישע שטימע" (יידיש: "הקול היהודי"; בליטאית: Žydų balsas; באנגלית: The Jewish Voice) היה עיתון יומי ביידיש שיצא לאור בקובנה בין השנים 1919–1940. ראש וראשון לעיתונות היהודית ברפובליקה הליטאית הראשונה והעיתון היומי הציוני הראשון בליטא העצמאית.

התפתחות

[עריכת קוד מקור | עריכה]

הגיליון הראשון יצא ב-21 ביולי 1919 בעריכתו של העו"ד לייב גרפונקל[10], ובחתימתו לימים של מנהל "קרן היסוד" מרדכי יטקונסקי כעורך אחראי. הגיליונות הראשונים הופיעו בתנאי דפוס פרימיטיביים, בשני עמודים קטנים ובאותיות גדולות. לעיתים נדפס העיתון על נייר צבעוני בגלל חוסר נייר לבן. החדשות "האחרונות" היו מתורגמות בהתחלה מעלון גרמני שהיה אז הראשון שקלט חדשות רדיו מברלין. התשלום שנגבה עבור העיתון היה בפפניגים גרמנים - משרידי הכיבוש הגרמני של ליטא במלחמת העולם הראשונה. העיתון היה מופיע בצהריים עם תאריך של יום המחרת.

בשנות ה-20 הסתמנה תקופת התרחבות. העיתון גדל בכמות - 8 עמודים בכל יום, 12 עמודים בערבי שבתות וחגים, נרכשה מכונת רוטאציה, וצורפו תוספות קבועות: "הד ליטא" (עברית), "מוסו גרסאס" (ליטאית, 'קולנו'), ו"די וועלט" (יידיש, 'העולם'). אחר כך, בשנות ה-30 גם "היינטיקע נייס" (יידיש, 'חדשות היום' - מהדורת הצהריים), ו"פארנאכט" (יידיש, 'לפנות-ערב' - מהדורת הערב; ראו הסברים בתבנית שמשמאלכם). בנוסף, ב-1926 עשה "די אידישע שטימע" שותפות עם "פרימארגן", עיתון יידי שהופיע בריגה, לטביה, בעריכתם של ד"ר זאב וולף לצקי-ברטולדי וד"ר יעקב הלמן ובהוצאת המו"לים של העיתון הרוסי הגדול "סיוואדניה" ('היום'), והתוספת הפנימית של 4 עמודים שהודפסה בריגה, הייתה משותפת לשני העיתונים (השותפות נמשכה עד 1933). "די אידישע שטימע" הוציא במשך עשרים ואחת שנות קיומו שלושה גיליונות יובל מוגדלי יריעה ועשירי-תוכן: גיליון האלף ב-5 בינואר 1923 בשלושים עמודים; גיליון האלפיים ב-18 במאי 1926 (ה' בסיון תרפ"ו) בעשרים וארבעה עמודים (הרכב המערכת כפי שפורסם בגיליון זה היה: ראובן רובינשטיין, ד"ר יעקב רבינסון, נתן גרינבלאט-גורן, רפאל חסמן, אליעזר שבולת, זכריה שוסטר, ישראל ז'ופר, יוסף זימן, יצחק ליפשיץ, ז. מאכט, משה רבינוביץ והירש שקלרסקי); וגיליון 4 אלפים ב-13 בינואר 1933 (ט"ו בטבת תרצ"ג) בשלושים ושניים עמודים. המעבר למשכן החדש והמרווח ברחוב לוקשיו 12 (ראו תבנית משמאלכם) היה גם כן מבין ציוני הדרך בהתפתחותו.

סוגה ותכנים

[עריכת קוד מקור | עריכה]

העיתון נוסד על ידי ההסתדרות הציונית בליטא אך היה למעשה ביטאונה המוכר של יהדות ליטא בכללה. הוא שימש אכסניה לסופרים, משוררים, פובליציסטים ופרחי העיתונאים מכל הזרמים והמפלגות.[11]

במהלך תקופת קיומו היה גם ביטאונה הבלתי רשמי של חברי הסיעה היהודית בסיים (פרלמנט) הליטאי, שהביעו והסבירו במאמרים, שיחות וראיונות את בעיותיה האקטואליות של היהדות הליטאית ואת עמדת הסיעה לגביהן כלפי חוץ. במאמרים ראשיים, ברשימות ובכתבות שטח היה המליץ, הפרקליט הנאמן של יהודי ליטא, העיתון הלוחם שעמד בראש נפתוליהם ומלחמותיהם על זכויותיהם הבסיסיות הלאומיות-אוטונומיות ושיקף יום יום במשך כל תקופת קיומו, את בעיותיה ולבטיה, שמחותיה ויגוניה של הקהילה היהודית המקומית.

במהלך שנים רבות (שימש כעיתון היהודי היחיד במדינה תקופה ארוכה) היה גם האשנב לעולם היהודי בשביל יהדות ליטא, שהייתה מנותקת מפולין ומווילנה היהודית.[12] הוא היה המקור היחיד לחדשות מן העולם הגדול עבור המוני יהודי ליטא בשנים ההן כאשר עוד לא היה זכר לשידורי חדשות ברדיו ומכשירי הרדיו הראשונים הוצגו באולמות ציבוריים כתיבות קסמים.

עיתון זה שנקרא בעריה ובעיירותיה הנידחות ביותר, היה גם המייעץ,[13] המחנך והמדריך הלשוני והתרבותי בשביל המוני יהודים שסיגלו לעצמם את לשונו וסגנונו. חותם מכריע על דפוסיו של העיתון הטביע ראובן רובינשטיין שהצטרף למערכת העיתון ב-1923 והפך לעורכו הראשי ב-1925, תפקיד בו שימש עד לסגירת העיתון ב-1940. יהודי ליטא, עסקניה ופעיליה, סיגלו לעצמם במשך השנים את נוסח רובינשטיין ב"שטימע", דיברו וכתבו בלשונו והפריחו אמרותיו בוויכוחיהם ובנאומיהם. את גליונות השבת עשה למועדון של ספרות ישראל - עמודי העיתון היו פתוחים בפני טובי הסופרים והמשוררים, הקלסיקונים והצעירים כאחד מכל האסכולות והזרמים (ראו מטה: "המערכת: משתתפים קבועים וסופרי חוץ"). ב"שטימע" פורסמו בין השאר בהמשכים יצירותיו הגדולות של זלמן שניאור: "נח פאנדרע", "הרבי והקיסר", "הממזר" ו"יהודי שקלוב". זאת ועוד מעל דפיו רובינשטיין היה מגולל שוב ושוב יריעה רחבה של מסכת הפלאים של בניין הארץ, הפרחת השממה; העלה על נס את מאבק של היישוב היהודי עם שלטון המנדט העוין, את המסירות וההקרבה של הדור הצעיר בארץ ישראל, את הרוח החלוצית ודרבן את הנוער היהודי בליטא להגשמה עצמית ולעלייה. כבמה ציונית-לאומית היה "שטימע" המעורר והמסביר של פעילות ציונית בליטא. תנועות הנוער והחינוך העברי, התנועות החלוציות ופעילי המוסדות הציוניים שאבו ממנו הדרכה והשראה ציונית, ואף מצאו בעיתון במה פתוחה ומכשיר בעל השפעה לפעילותם. למעשה, רובינשטיין היה נאמן לתפיסה הסינתטית של מרבית יהודי ליטא (אזרחות, יהדות וציונות), והיה מנתח בעין בוחנת ובהזדהות אישית גמורה את ההתרחשויות בתנועה הציונית ואת התקדמות המפעל הציוני בארץ ישראל.[14] הוא אהב את שפת היידיש כשפת ההמונים היהודיים והיה מסור לה בכל נימי נפשו. אך מעולם לא נמנה עם מחנה היידישסטים ומעולם לא דגל באידאולוגיה שלהם (תמיכה בשפת היידיש כשפת הלאום). את השפה הלאומית של העם היהודי, שפת תחייתו ועתידו בארץ האבות, ראה אך ורק בעברית, שידע אותה על בוריה ושלט בה היטב.[15]

אף כי קמו בהמשך מתחרים לעיתון (היו תקופות שבהן ליהדות ליטא היו שלושה עיתונים יומיים), לא נפגע מעמדו של רובינשטיין כדוברה של יהדות ליטא. במאמריו הראשיים היה נותן ביטוי נאמן למאבקה של יהדות זו על זכויותיה הלאומיות והיה מרים את קולו נגד האנטישמיות המקומית שהפכה לסכנה לעמדות הכלכליות של היהודים. עם עליית היטלר לשלטון ב-1933, עקב אחרי ההתפתחויות ביהדות גרמניה, הכיר את הסכנות של הנאציזם בשביל היהודים בכלל ובשביל יהודי ליטא בפרט, וקרא לסייע ליהודי גרמניה ובעיקר ליסודות החלוציים שבה. החזרת וילנה לליטא באוקטובר 1939 העמידה את העיתון ועורכו בפני אתגרים חדשים: הגדלה ניכרת של מספר התושבים היהודיים וזרם הפליטים היהודיים הגובר מפולין לליטא בכלל ולווילנה בפרט. כל זה מצא הד נכון במאמריו של רובינשטיין.[14]

הכיבוש הסובייטי וסופו של העיתון

[עריכת קוד מקור | עריכה]

בראשית יולי 1940, עם הכיבוש הסובייטי של ליטא, הודח ראובן רובינשטיין מהמערכת וכעבור חמישה ימים נאסר, ולאחר מכן הוגלה למחנה עבודה בוורקוטה (Воркута) שברפובליקת קומי. במקומו של רובינשטיין מונה כעורך של "די אידישע שטימע" וצהרונו "היינטיקע נייס", המהנדס פנחס למדנסקי, איש השמאל. ב-26 ביולי 1940, התמקמו המנהלה והמערכת של העיתון הפרו-קומוניסטי (מאז 1938) "פאלקסבלאט" ('עיתון העם')[16] בבניין "די אידישע שטימע", ברחוב לוקשיו 12, שבו שכן גם הדפוס של העיתון. וב-1 באוגוסט 1940 נתבשרו קוראי "די אידישע שטימע" שזהו הגיליון האחרון של העיתון. למחרת, ערב סיפוחה של הרפובליקה הסובייטית הסוציאליסטית הליטאית לברית המועצות, כבר הופיע ה"פאלקסבלאט" לבדו. סוכני ה"פאלקסבלאט" המחודש חויבו מעתה ואילך לחלקו לכל מנויי "די אידישע שטימע" ו"היינטיקע נייס", ואילו סוכני שני העיתונים הסגורים חויבו להעביר ל"פאלקסבלאט" את רשימת המנויים שלהם.[17]

המערכת

[עריכת קוד מקור | עריכה]

עורך:

חברי מערכת קבועים (לפי סדר א"ב):

משתתפים קבועים וסופרי חוץ (לפי סדר א"ב)

קישורים חיצוניים

[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
  1. ^ כפי שניתן לשים לב העיתון עלה 60 פפֶניג (pfennig), חלוקת-משנה של המטבע הגרמני העיקרי מארק - מורשת של הכיבוש הגרמני של ליטא. יצוין, כי אף שליטא זכתה בעצמאות ב-1918, המטבע הרשמי שלה, ליטאס, נכנס לראשונה למחזור רק ב-1922.
  2. ^ מטעם הסיעה היהודית בסיים (פרלמנט) הליטאי. ראה אור בין ה-22 בינואר 1924 ל-1 במאי 1925. נועד לקרב בין היהודים לליטאים
  3. ^ החל להופיע בשנת 1923 ביוזמת פעילים ציונים כתוספת ספרותית ל"די אידישע שטימע", בעריכתם של נתן גרינבלט-גורן, משה כהן וזלמן טראוב. אך פרסום עברי זה נסגר כעבור שנתיים בגלל קיצוצים בתקציב. ראו אזכור של "הד ליטא" גם ב: קובנה Kaunas, באתר המרכז העירוני להנצחה, תיעוד, חקר ולמידת השואה בפתח תקווה (טקסט 15 שנכתב על ידי יוסף רוזין)
  4. ^ החל מ-1925 הודפס בברלין בהשתתפותו של ישעיהו קלינוב
  5. ^ מוסף זה פורסם בשנת 1925 ביחד עם ההתאחדות של ה"פאלקסבאנק" ('הבנק העממי [היהודי]'), ראו: Dov Levin, The Litvaks, Yad Vashem, 2000, p. 152
  6. ^ עיתון או מהדורת הצהריים (צהרון) של "די אידישע שטימע" שראה אור לראשונה ב-1934. זכה בהצלחה ותפוצה גדולה ובמשך כשנתיים (עד 1939) הופיע בשם "לעצטע נייס" ('חדשות אחרונות'). עורכו של "היינטיקע נייס" היה שמואל גולדשמידט, ראו: אריה כנרתי, "לתולדות העיתונות היהודית בליטא", העיתונות שלנו (האיגוד העולמי של העיתונאים היהודים) 13 (1995), עמ' 24.
  7. ^ ב-1935 הופיעו חמש מהדורות של מוסף זה, ראו: ד"ר עדינה בר-אל, "עיתונות הילדים בגולה", באתר הספרייה הלאומית
  8. ^ עיתון או מהדורת הערב של "די אידישע שטימע", ראו: Žydų periodiniai leidiniai tarpukario Lietuvoje, Žydai Lietuvoje (בליטאית)
  9. ^ קודם לכן המערכת הייתה ממוקמת ברח' אוז'שקו (קורובסקה לשעבר), בית ברמסון
  10. ^ גרפונקל (1896–1976; גם "גורפינקל", או "Levas Garfunkelis" בליטאית), מראשי צעירי ציון, לימים חבר הסיים (פרלמנט) הליטאי הראשון (מאז 1922), ומראשיה המוכרים של יהדות ליטא מתחילת כינון האוטונומיה
  11. ^ שמואל גולדשמידט שהיה עורך לילה במערכת העיתון מעיד על הופעתו במערכת בשנות ה-30 של יעקב אולייסקי, מי שהיה לא ציוני (עד למלחמת העולם השנייה) ומנכ"ל רשת "אורט" בליטא, והבעת דאגותיו בפניו לגורל מאמריו על "אורט". גולשמידט הרגיעו שלא ייגרע חלקה של "אורט" ביומון. ראו: שמואל גולדשמידט, "ללמד את בני ישראל מלאכה...", בתוך: יצחק פוזנר (עורך) [הלינה אולייסקי, מאיר ילין, שלמה ליפשטיין - חברי המערכת], ספר יעקב אולייסקי, תל אביב: אורט ישראל ואיגוד יוצאי ליטא בישראל, תשמ"ו/1986, עמ' 202.
  12. ^ יצוין, כי פולין כבשה את וילנה באוקטובר 1920. כל מאמצי התיווך (מטעם חבר הלאומים, האפיפיור, ועוד) נכשלו, ווילנה נשארה בתחום שיפוטה של פולין עד לאוקטובר 1939, שעה שהסובייטים החזירו את העיר לליטא. כל אותה התקופה שימשה קובנה כ'בירתה הזמנית' של ליטא, לפי המינוח הליטאי, להבדיל מווילנה שנחשבה בעיני הליטאים כבירתם ההיסטורית. ליטא ניתקה את יחסיה הדיפלומטיים עם פולין בגלל סוגיית וילנה והם חודשו רק ב-1938 לאחר האולטימטום הפולני. ראו פירוט: Robert A. Vitas, "The Polish-Lithuanian Crisis of 1938: Events Surrounding the Ultimatum," Lituanus, Vol. 30, No. 2 Summer 1984
  13. ^ קרי, ענה לשאלותיהם בבעיות אזרחיות, כלכליות ומשפטיות
  14. ^ 1 2 יעקב רובינזון, "דובר יהדות ליטא", בתוך: אברהם ליס (עורך), ספר ראובן רובינשטיין, תל אביב: בהוצאת איגוד יוצאי ליטא בישראל, תשל"א/1971, עמ' 11–12
  15. ^ ל. גרפונקל, "אביר העט", בתוך: אברהם ליס (עורך), ספר ראובן רובינשטיין, תל אביב: בהוצאת איגוד יוצאי ליטא בישראל, תשל"א/1971, עמ' 14
  16. ^ 1 2 3 היומון היידי 'עיתון העם' היה במקורו ביטאון הפאלקיסטים (מפלגת העם) והיידישיסטים (צידדו בלשון יידיש כשפת הלאום; באופן רשמי הוצא לאור על ידי "אידישע בילדונג געזעלשאפט" - 'החברה היהודית להשכלה'), והוא נוסד ב-15 בפברואר 1930. בראש הנהלתו עמדו עם היווסדו: עו"ד עוזר פינקלשטיין, ד"ר מנדל סודרסקי, ד"ר מתתיהו סולובייצ'יק. העורך הטכני עם היווסד היומון היה אליעזר שבולת שעבר מ"די אידישע שטימע", ועמו גם הכתב הצעיר זליג בק. בדצמבר 1940, בעקבות הכיבוש הסובייטי, הוחלף שמו ל"עמעס" ('אמת'), ולאחר מספר שבועות ל"דער עמעס" ('האמת')
  17. ^ דב לוין, "ה'עמעס' האחרון וסופו; העיתונות היומית ביידיש בליטא הסובייטית, 1941-1940", שבות (יהדות ברית-המועצות ומזרח אירופה: בירורים - רשומות - מחקרים") 5 (תשל"ז/1977), עמ' 39–40
  18. ^ בשנת 1928 ביקר בארץ ישראל ופרסם מרשמי מסעו סדרת כתבות ביומון. ראו: 'חסמן, רפאל בה"ר יהודה-לייב', בתוך: דב ליפץ (מרכז המערכת), נתן גורן [ואחרים] (מערכת), יהדות ליטא, כרך ג, ספר א: "אישים", תל אביב: עם הספר, תשכ"ז, עמ' 168 טור 1 (ספר יזכור לקהילת ליטא, בספריית העיר ניו יורק, תמונה 1366).
  19. ^ 'בלוך, משה-יצחק', בתוך: דב ליפץ (מרכז המערכת), נתן גורן [ואחרים] (מערכת), יהדות ליטא, כרך ג, ספר א: "אישים", תל אביב: עם הספר, תשכ"ז, עמ' 120 טור 1 (ספר יזכור לקהילת ליטא, בספריית העיר ניו יורק, תמונה 1318).
  20. ^ הספר "קולות פון דער ווייט" ('קולות מרחוק') יצא בשנת 1933. ראו כאן
  21. ^ 'טבריס, חיים (חיימל)', בתוך: דב ליפץ (מרכז המערכת), נתן גורן [ואחרים] (מערכת), יהדות ליטא, כרך ג, ספר א: "אישים", תל אביב: עם הספר, תשכ"ז, עמ' 169 טור 1 (ספר יזכור לקהילת ליטא, בספריית העיר ניו יורק, תמונה 1367)
  22. ^ דוד תדהר (עורך), "זאב - וואלף לאצקי - ברתולדי", באנציקלופדיה לחלוצי הישוב ובוניו, כרך טו (1966), עמ' 4721.
  23. ^ 'פרנק, אהרן', בתוך: דב ליפץ (מרכז המערכת), נתן גורן [ואחרים] (מערכת), יהדות ליטא, כרך ג, ספר א: "אישים", תל אביב: עם הספר, תשכ"ז, עמ' 215 טור 2 (ספר יזכור לקהילת ליטא, בספריית העיר ניו יורק, תמונה 1412).
  24. ^ 'יעקב-דוד קמזון' ב: רפאל חסמן, 'הספרות והעיתונות היהודית בליטא', בתוך: דב ליפץ (מרכז המערכת), נתן גורן [ואחרים] (מערכת), יהדות ליטא, כרך ב: "היהודים בליטא מ-1918 עד 1941", תל אביב: עם הספר, תשל"ב, עמ' 253 (ספר יזכור לקהילת ליטא, בספריית העיר ניו יורק, תמונה 999)
  25. ^ דוד תדהר (עורך), "ישעיהו קלינוב", באנציקלופדיה לחלוצי הישוב ובוניו, כרך ג (1949), עמ' 1515.
  26. ^ 'רוזנסון, ר' ישראל-שלמה ב"ר ניסן-עובדיה', בתוך: דב ליפץ (מרכז המערכת), נתן גורן [ואחרים] (מערכת), יהדות ליטא, כרך ג, ספר א: "אישים", תל אביב: עם הספר, תשכ"ז, עמ' 94 טור 2 (ספר יזכור לקהילת ליטא, בספריית העיר ניו יורק, תמונה 1292).
  27. ^ דוד תדהר (עורך), "אלכסנדר רוזנפלד", באנציקלופדיה לחלוצי הישוב ובוניו, כרך ג (1949), עמ' 1408.
אוחזר מתוך "https://he.wikipedia.org/w/index.php?title=די_אידישע_שטימע&oldid=39953953"