דיר אבאן

דיר אבאן (יישוב לשעבר)
**دير ابان**
	חורבות הכפר דיר אבאן
טריטוריה	המנדט הבריטי
מחוז	מחוז ירושלים
נפה	נפת ירושלים
שפה רשמית	ערבית
שטח	22,734 דונם עות'מאני (1945)
סיבת נטישה	מבצע ההר
תאריך נטישה	20 באוקטובר 1948
יישובים יורשים	בית שמש, מחסיה, ישעי וצרעה
דת	מוסלמים
אוכלוסייה	‏
‑ ביישוב לשעבר	2,100 (1945)
קואורדינטות	31°44′35″N 35°00′37″E / 31.74294444°N 35.01040278°E
אזור זמן	UTC +2
	מפת מיקום; מפה מפורטת; (למפת השפלה רגילה) דיר אבאן

דיר אבאן (בערבית: دير ابان) היה כפר ערבי ששכן במורדותיהם המערביים של הרי יהודה, כ-21 ק"מ מערבית לירושלים. הכפר שכן מעל אפיקו של נחל דולב, יובלו של נחל שורק, והיה שייך לנפת ירושלים. שרידיו נמצאים מזרחית לבית שמש ודרומית למושב מחסיה.

הכפר מזוהה לעיתים עם האתר המקראי אבן העזר, אולם היום נהוג לזהותו בעזבת צרטה, ליד ראש העין. במקום נמצא חותם עברי קדום.^[2] המילה "דיר" בשם הכפר מרמזת על מנזר שאולי שכן בעבר במקום. במפקדי אוכלוסין מראשית התקופה העות'מאנית תועדה במקום אוכלוסייה מוסלמית-נוצרית מעורבת. תעודות מן המאה ה-17 מעידות כי תושבי הכפר הנוצריים קיבלו על עצמם את האסלאם, אם כי מסורות נוצריות השתמרו בכפר גם בראשית המאה ה-20.

במאורעות תרפ"ט יצאו מהכפר פורעים אשר תקפו את המושבה הר-טוב, שרפו אותה, בזזו את רכושה והביאו לנטישתה.^[3]^[4]^[5]הכפר שימש בסיס ללוחמים ערבים במלחמת העצמאות, עד שנתפס על ידי צה"ל באוקטובר 1948 במסגרת מבצע ההר, ורוב תושביו נמלטו לכיוון בית לחם והרי חברון.^[6]

היסטוריה

לדעת פרופ' יהודה אליצור, זיהויו של אוסביוס מקיסריה ברשימת היישובים שכתב (האונומסטיקון) את אבן העזר המופיעה בספר שמואל בהקשר למלחמה שהתרחשה במקום בין ישראל לפלשתים^[7] באזור בית שמש מכוון לכפר דיר אבאן ששימר בשמו את המילה אבן, אולם הוא עצמו חולק על זיהוי זה^[8].

לפי שמו, דיר ("מנזר" בערבית) אמור להימצא במקום שרידי מנזר ביזנטי, אולם מטיילים שביקרו במקום לא מצאו דבר. בתוך תחומי הכפר נמצא חותם עברי עתיק מהמאה השמינית לפני הספירה שעליו נכתב: "למעשיה (בן) משלם"^[9].

התקופה העות'מאנית

במפקד האוכלוסין העות'מאני שנערך בשנת 1596 מנה הכפר 127 תושבים^[10].

במאה ה-17, תושבי הכפר המירו את דתם לאסלאם באופן קבוצתי, מעשה חריג למדי במזרח התיכון העות'מאני. בבית הדין האסלאמי בירושלים נמצאו ארבע מסמכים המתעדים המרות דת בדיר אבאן. הראשון, משנת 1635, מתעד את התאסלמותו של אדם בשם גימעא בין דפיר. שני מסמכים משנת 1649 מתעדים את התאסלמותם של שניים נוספים מתושבי הכפר. מסמך רביעי ואחרון, ממרץ 1650, מספר על התאסלמותם של כל יתר תושבי הכפר באופן קולקטיבי, ומציג את שמותיהם המקוריים והחדשים לאחר המרת הדת.

החוקר הצרפתי ויקטור גרן ביקר בכפר ב-14 במאי 1883 וציין אודותיו כי:

"הכפר ניצב על צלע גבעה, ששיפוליה מקצתם טרשיים, ומקצתם נטועים עצי זית ותאנה".

לדבריו בתי הכפר היו בנויים בנייה גסה מחומרי בנייה מעורבים שכללו אבני גזית עתיקות. לפחות שליש מבתי הכפר היו הרוסים, ועם זאת מנה הכפר באותה עת כאלף תושבים^[11]. לדברי גרן, הכפרים האחרים בסביבה מנו מעט מאוד תושבים ביחס לדיר אבאן^[12].

בשנת 1893, בלדנספרגר כתב כי תושבי דיר אבאן היו בעבר יוונים אורתודוקסים עד שהמירו דתם לאסלאם, "אולי בתחילת המאה הנוכחית". הוא הוסיף כי תושבי בית ג'אלא הנוצרים ותושבי דיר אבאן ממשיכים לחלוק את אותם השמות, וכי עותק של הברית החדשה בשפה היוונית, שהשתייך בעבר לדיר אבאן, נשמר בכנסייה בבית ג'אלא.^[13]^[14] במאמר אחר, הוא ציין כי קעקועים בצורת צלב מעטרים את מצחיהן של חלק מנשות הכפר.^[15] יצחק בן-צבי ציין מסורת לפיה נשים קשישות בכפר משמרות צלבים קטנים ישנים.^[16] לפי ה' סטפן, נוצרים מדיר אבאן נמלטו לבית ג'אלה ולרמאללה עקב רדיפות אך עם זאת המשיכו לשמור על קשר עם קרובי משפחתם שהתאסלמו ונותרו בכפר.^[17]^[14]

במסגרת הקמת מסילת הרכבת יפו–ירושלים בסוף המאה ה-19, בנו העות'מאנים בכפר תחנת רכבת.

המנדט הבריטי

לפי מפקד האוכלוסין שנערך בשנת 1931 מנו תושבי הכפר 1,531 נפש והיו בו 321 בתים^[18]. על-פי סקר הכפרים שהתקיים בשנת 1945 מספר תושבי הכפר הוערך ב-2,100, ושטחו הוערך ב-22,734 דונם עות'מאני, מהם 376 דונם בבעלות יהודית ו-789 דונם בבעלות ציבורית^[19]

הכפר היה בנוי בצורת מעגל, סביב נקודת מפגש של חמישה כבישים, ביניהם הכביש הראשי לבית ג'וברין. הבתים היו בנויים מאבן ובוץ ומכוסים בגגות מעץ ותבן. חלק מהבתים היו מחופים בגגות בצורת כיפה הבנויה מאבני גיר. במרכז הכפר עמד מסגד אל-עומארי, והיה בו גם בית ספר יסודי. עד לשנת 1940 השתמשו תושבי הכפר במי בארות ובורות. בשנה זאת, הונח צינור שהוביל לכפר מים מעֵין מרג'לין הנמצא כ-5 ק"מ ממזרח לכפר. התושבים התפרנסו בעיקר מחקלאות, כאשר החלקים ההרריים של הקרקע מנוצלים למטעים בעוד החלקים המישוריים מנוצלים לגידול דגנים.

במאורעות תרפ"ט יצאו מהכפר פורעים אשר תקפו את המושבה הר-טוב, שרפו אותה, בזזו את רכושה והביאו לנטישתה^[20]^[21].

מלחמת העצמאות

בוואדי שממערב לדיר אבאן עבר מסלולם של לוחמי מחלקת הל"ה כשהיו בדרכם לגוש עציון, ובקרבת הכפר נקע אחד הלוחמים את רגלו והושב להר-טוב ביחד עם שניים מחבריו. במלחמת השחרור היו הכפר וסביבתו נתונים לשליטת הצבא המצרי. במהלך ההפוגה השנייה התבצרו בדיר אבאן ובכפרים הסמוכים לוחמים בפיקודו של שייח' יאסין אל בכרי^[22]. הכפר נכבש על ידי כוחות חטיבת הראל ב-19 - 20 באוקטובר 1948 במסגרת מבצע ההר, ורוב תושביו נמלטו לכיוון בית לחם והרי חברון^[23].

גלריית תמונות

בור מים בדיר אבאן
עץ זית בדיר אבאן
חורבות דיר אבאן על רקע בית שמש
בית חרב בדיר אבאן
בית חרב בדיר אבאן
חורבות הכפר דיר אבאן

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא דיר אבאן בוויקישיתוף

Turathuna Bethlehem University, Dayr Aban - Place Descriptions, אתר - palestine-family.net
http://www.iton77.com/ חלום דיר אבאן \ סיפור קצר \ מאת אבי לויתן בעתון 77 (מס' 385)

הערות שוליים

^ זהו השטח הכולל, מתוכו היו 376 דונם בבעלות יהודית ו-789 דונם שטחים ציבוריים
^ "חירבת דיר אבּאן" באתר "עמוד ענן - המדריך השיתופי לידיעת הארץ".
^ חורבן הר טוב, דבר, 2 בספטמבר 1929
^ קיצור תולדות ההגנה, בעריכת שאול אביגור, פרופ' יהודה סלוצקי, ואל"ם גרשון ריבלין, עמוד 136.
יוסי בן-ארצי, הרטוב, בתוך: זאב ענר (עורך), סיפורי מושבות, משרד הביטחון-ההוצאה לאור, 1996, עמ' 50.
^ יואב גלב, קוממיות ונכבה: ישראל, הפלסטינים ומדינות ערב, 1948. אור יהודה: דביר, תשס"ד 2004, עמ' 236
^ בני מוריס, לידתה של בעיית הפליטים הפלסטינים 1947–1949, עמ' 293
^ שמואל א', פרק ז', פסוק י"ב: "וַיִּקַּח שְׁמוּאֵל אֶבֶן אַחַת, וַיָּשֶׂם בֵּין-הַמִּצְפָּה וּבֵין הַשֵּׁן, וַיִּקְרָא אֶת-שְׁמָהּ, אֶבֶן הָעָזֶר; וַיֹּאמַר, עַד-הֵנָּה עֲזָרָנוּ ה'".
^ יהודה אליצור, ‏אבן העזר, באתר "דעת"
פרופ' יהודה אליצור, ישראל והמקרא: מחקרים גיאוגראפיים, היסטוריים והגותיים, עמוד 97.
^ "חירבת דיר אבּאן" באתר "עמוד ענן - המדריך השיתופי לידיעת הארץ".
^ Palestine-Family.net - for the world-wide Palestine community
^ ויקטור גרן, תיאור ארץ ישראל. תרגם מצרפתית לפי מהדורת פריז משנת 1868 חיים בן עמרם. הוצאת יד בן צבי תשמ"ב, 1982, כרך שני : יהודה (ב), פרק 21, עמ' 23
^ משפחות אחדות נגועות בכל מיני קדחת בבית אל ג'מאל, משפחות אחדות של עובדי אדמה ברפאת, כ- 300 תושבים בצרעה, וכ- 150 תושבים בערטוף
^ Baldensperger, Philip J. (1893). "Religion of the Fellahin of Palestine". Palestine Exploration Quarterly (באנגלית). 25 (4): 308. doi:10.1179/peq.1893.25.4.307. ISSN 0031-0328.
^ ¹ ² Bagatti, Bellarmino (2002). Ancient Christian Villages of Judaea and Negev. Jerusalem: Franciscan Printing Press. pp. 132–133.
^ Baldensperger, G. (1904). "The Immovable East". Palestine Exploration Quarterly (באנגלית). 36 (1): 50. doi:10.1179/peq.1904.36.1.49. ISSN 0031-0328.
^ Ben-Zvi, Yitzhak (1966). שאר ישוב [She'ar Yishuv] (2nd ed.). Jerusalem: Yad Ben Zvi. p. 410.
^ H. Stephan, Stephan (1939–1940). "JPOS". Journal of the Palestine Oriental Society (19): 143.
^ זאב וילנאי, אנציקלופדיה אריאל עמוד 1621
^ נתונים מסקר הכפרים (1945), שהוצגו מחדש בספר Hadawi, Village statistics 1945, Classification of Land and Area Ownership in Palestine, Beirut, 1970, ומהספר נסרקו לאתר PalestineRemembered.com.
^ חורבן הר טוב, דבר, 2 בספטמבר 1929
^ קיצור תולדות ההגנה, בעריכת שאול אביגור, פרופ' יהודה סלוצקי, ואל"ם גרשון ריבלין, עמוד 136.
יוסי בן-ארצי, הרטוב, בתוך: זאב ענר (עורך), סיפורי מושבות, משרד הביטחון-ההוצאה לאור, 1996, עמ' 50.
^ יואב גלב, קוממיות ונכבה: ישראל, הפלסטינים ומדינות ערב, 1948. אור יהודה: דביר, תשס"ד 2004, עמ' 236
^ בני מוריס, לידתה של בעיית הפליטים הפלסטינים 1947–1949, עמ' 293

[1] זהו השטח הכולל, מתוכו היו 376 דונם בבעלות יהודית ו-789 דונם שטחים ציבוריים

[2] "חירבת דיר אבּאן" באתר "עמוד ענן - המדריך השיתופי לידיעת הארץ".

[3] חורבן הר טוב, דבר, 2 בספטמבר 1929

[4] קיצור תולדות ההגנה, בעריכת שאול אביגור, פרופ' יהודה סלוצקי, ואל"ם גרשון ריבלין, עמוד 136.
יוסי בן-ארצי, הרטוב, בתוך: זאב ענר (עורך), סיפורי מושבות, משרד הביטחון-ההוצאה לאור, 1996, עמ' 50.

[5] יואב גלב, קוממיות ונכבה: ישראל, הפלסטינים ומדינות ערב, 1948. אור יהודה: דביר, תשס"ד 2004, עמ' 236

[6] בני מוריס, לידתה של בעיית הפליטים הפלסטינים 1947–1949, עמ' 293

[7] שמואל א', פרק ז', פסוק י"ב: "וַיִּקַּח שְׁמוּאֵל אֶבֶן אַחַת, וַיָּשֶׂם בֵּין-הַמִּצְפָּה וּבֵין הַשֵּׁן, וַיִּקְרָא אֶת-שְׁמָהּ, אֶבֶן הָעָזֶר; וַיֹּאמַר, עַד-הֵנָּה עֲזָרָנוּ ה'".

[8] יהודה אליצור, ‏אבן העזר, באתר "דעת"
פרופ' יהודה אליצור, ישראל והמקרא: מחקרים גיאוגראפיים, היסטוריים והגותיים, עמוד 97.

[9] "חירבת דיר אבּאן" באתר "עמוד ענן - המדריך השיתופי לידיעת הארץ".

[10] Palestine-Family.net - for the world-wide Palestine community

[11] ויקטור גרן, תיאור ארץ ישראל. תרגם מצרפתית לפי מהדורת פריז משנת 1868 חיים בן עמרם. הוצאת יד בן צבי תשמ"ב, 1982, כרך שני : יהודה (ב), פרק 21, עמ' 23

[12] משפחות אחדות נגועות בכל מיני קדחת בבית אל ג'מאל, משפחות אחדות של עובדי אדמה ברפאת, כ- 300 תושבים בצרעה, וכ- 150 תושבים בערטוף

[:62-13] Baldensperger, Philip J. (1893). "Religion of the Fellahin of Palestine". Palestine Exploration Quarterly (באנגלית). 25 (4): 308. doi:10.1179/peq.1893.25.4.307. ISSN 0031-0328.

[BB20022-14] ¹ ² Bagatti, Bellarmino (2002). Ancient Christian Villages of Judaea and Negev. Jerusalem: Franciscan Printing Press. pp. 132–133.

[15] Baldensperger, G. (1904). "The Immovable East". Palestine Exploration Quarterly (באנגלית). 36 (1): 50. doi:10.1179/peq.1904.36.1.49. ISSN 0031-0328.

[:72-16] Ben-Zvi, Yitzhak (1966). שאר ישוב [She'ar Yishuv] (2nd ed.). Jerusalem: Yad Ben Zvi. p. 410.

[:52-17] H. Stephan, Stephan (1939–1940). "JPOS". Journal of the Palestine Oriental Society (19): 143.

[18] זאב וילנאי, אנציקלופדיה אריאל עמוד 1621

[19] נתונים מסקר הכפרים (1945), שהוצגו מחדש בספר Hadawi, Village statistics 1945, Classification of Land and Area Ownership in Palestine, Beirut, 1970, ומהספר נסרקו לאתר PalestineRemembered.com.

[20] חורבן הר טוב, דבר, 2 בספטמבר 1929

[21] קיצור תולדות ההגנה, בעריכת שאול אביגור, פרופ' יהודה סלוצקי, ואל"ם גרשון ריבלין, עמוד 136.
יוסי בן-ארצי, הרטוב, בתוך: זאב ענר (עורך), סיפורי מושבות, משרד הביטחון-ההוצאה לאור, 1996, עמ' 50.

[22] יואב גלב, קוממיות ונכבה: ישראל, הפלסטינים ומדינות ערב, 1948. אור יהודה: דביר, תשס"ד 2004, עמ' 236

[23] בני מוריס, לידתה של בעיית הפליטים הפלסטינים 1947–1949, עמ' 293

[1]

[2]

[3]

[4]

[5]

[6]

[7]

[8]

[9]

[10]

[11]

[12]

[13]

[14]

[15]

[16]

[17]

[18]

[19]

[20]

[21]

[22]

[23]