דיוקנה של ואלי
 | |
| מידע כללי | |
|---|---|
| צייר |
אגון שילה  |
| תאריך יצירה |
1912 |
| טכניקה וחומרים |
לוח עץ, צבע שמן |
| ממדים בס"מ | |
| רוחב |
398 מ"מ |
| גובה |
320 מ"מ |
| נתונים על היצירה | |
| זרם אמנותי |
אקספרסיוניזם |
| מספר יצירה |
LM 453 (מוזיאון לאופולד) |
| מיקום | מוזיאון לאופולד |
  | |
דיוקנה של ואלי (גרמנית: Porträt von Wally; אנגלית: Portrait of Wally), הוא ציור דיוקן בשמן משנת 1912 מאת הצייר האוסטרי אגון שילה של ואלרי "ואלי" נויציל, אישה אותה פגש ב-1911 כשהוא בן 21 והיא בת 17. היא הפכה למאהבת שלו ושימשה לו כדוגמנית במשך כמה שנים, שתוארה בכמה מציוריו המרשימים ביותר של שילה. הדיוקן נרכש ב-1954, על ידי רודולף לאופולד, והוא הפך להיות חלק מהאוסף של מוזיאון לאופולד כשממשלת אוסטריה הקימה אותו, כשהיא רוכשת 5,000 ציורים שלאופולד החזיק בבעלותו. לקראת סיום תערוכת הציורים של אגון שילה של 1998-1997, במוזיאון לאמנות מודרנית, ניו יורק, פורסם מאמר בניו יורק טיימס, שחשף את ההיסטוריה הנסובה סביב הבעלות על הציור. לאחר פרסום המאמר, יורשיה של לאה בונדי-ג'ראי (1880–1968), שלה היה שייך הציור לפני מלחמת העולם השנייה, יצרו קשר עם פרקליט מחוז ניו יורק, שהוציא צו בית משפט האוסר על השבת הציור לאוסטריה. במשך שנים נאלצו להעמיד יורשיה של לאה בונדי-ג'ראי את הציור בהליכים של התדיינות משפטית, שטענו שהציור נבזז למעשה כחלק מביזת יצירות האמנות בידי הנאצים, וצריך להשיבו לידיהם.
ביולי 2010, הסכים מוזיאון לאופולד לפשרה עם יורשיה של לאה בונדי-ג'ראי, בה ישולם להם סכום של 19 מיליון דולר ושבמסגרתה, יתייחסו גם לשאר התביעות שלא טופלו הנוגעות לציור הדיוקן.[1][2]
מערכת היחסים עם נויציל
[עריכת קוד מקור | עריכה]
ערך מורחב – אגון שילה
בשנת 1911, פגש שילה בואלי נויציל בת ה-17, שעברה לגור עמו בווינה ושימשה לו כדוגמנית. מעט מאוד ידוע עליה; כנראה היא שימשה בעבר כדוגמנית לגוסטב קלימט ואף כפילגש. שילה וואלי רצו להימלט מהחברה הוינאית שאותה חשו בתור קלאוסטרופובית מדי, ועברו להתגורר בעיירה צ'סקי קרומלוב, שבדרום בוהמיה, צ'כיה. על אף שעיירה זו הייתה מקום הולדתה של אמו של שילה (כיום שוכן בעיירה מוזיאון המוקדש לו), הוא והמאהבת גורשו על ידי תושביה, שהתנגדו נחרצות לאורח החיים של שילה, כולל להעסקתו לכאורה את נערות העיירה כדוגמניות.
ביחד הם עברו לגור לעיירה אוסטרית, בשם נוילנגבאך (Neulengbach), 35 ק"מ מערבית לוינה, בחפשם אחר נוף שיעניק השראה ושטח מתאים וזול לסטודיו עבודה. כפי שהיה בעיר הבירה האוסטרית, הסטודיו של שילה בנוילנגבאך שימש כמקום התקבצות לנוער השוליים של העיירה. אורח החיים של שילה עורר תרעומת רבה בקרב תושבי העיירה, ובחודש אפריל 1912, הוא נעצר ונכלא בשל ניסיון פיתוי של נערה צעירה מתחת לגיל ההסכמה ויותר ממאה מציוריו הוחרמו בטענה שהם פורנוגרפיים. למרות שסעיף האישום של ניסיון הפיתוי הושמט, הוא הורשע בגין הצגת ציורים ארוטיים במקום נגיש לילדים ונגזרו עליו 3 ימי מאסר נוספים בכלא, זאת לצד שלושה שבועות של מאסר אותם כבר ריצה.
ב-1914, שילה החזיק בבעלותו סטודיו בפרוור הוינאי של היצינג. לאורך הרחוב, גרה משפחת מנעולנים פרוטסטנטית, מהמעמד הבינוני, שעליה נמנו האחיות אדית' ואדל הארמס. בפברואר 1915, שילה כתב מכתב לחבר בו ציין: ”בכוונתי להינשא, כדי להתקדם. לא לואלי.” כשסיפר זאת לואלי, היא עזבה אותו מיד ולא ראתה אותו שוב. בסביבות אותו הזמן, הוא צייר את Death and the Maiden (המוות והעלמה), ולמרות שהדיוקן של ואלי בציור "המוות והעלמה", מבוסס למעשה על יצירה קודמת, הדיוקן המדובר עליו בערך זה, אותו צייר שילה, הוא למעשה דיוקן חדש לגמרי. שילה ואדית' הארמס אכן נישאו בסופו של דבר ב-17 ביוני 1915.
לאחר שעזבה את שילה, הוכשרה נויציל כאחות ועבדה בבית חולים צבאי בווינה. ב-1917, היא עברה לעבוד באזור דלמטיה שבקרואטיה ושם היא אף נפטרה ב-25 בדצמבר, ממחלת השנית.[3]
הבעלים המקוריים של הציור ותפיסתו בידי הנאצים
[עריכת קוד מקור | עריכה]כפי שתואר במאמר בניו יורק טיימס, משנת 1997, מאת העיתונאית האמריקאית ג'ודית דובז'ינסקי, הציור היה בבעלותה של לאה בונדי-ג'ראי, סוחרת אמנות יהודייה, שנמלטה מאוסטריה וניסתה להתחמק מתוכנית האריזציה, שתחת איום במאסר כפוי, נאלצה למסור ב-1939, את הציור לסוחר האמנות פרידריך וולץ.[4] למרות העובדה שגלריית האמנות של בונדי כבר עברה תהליך אריזציה והציורים כבר הוחרמו, וולץ שם לב לציור בדירתה של בונדי, במקום בו החביאה את אוסף הציורים הפרטי שלה ודרש שבונדי תמסור לו את הציור. מכיוון שהם עמדו להימלט מהמדינה בכל רגע, שכנע אותה בעלה למסור את הציור לוולץ, באומרו: "את יודעת מה הוא עלול לעשות". וולץ אף כפה על דוקטור היינריך ריגר למכור את אוסף הציורים של שילה שבבעלותו, לפני שריגר גורש למחנה הריכוז טרזיינשטט, שם נרצח ב-21 באוקטובר 1942.[5][6]
המאמצים להשבת הדיוקן
[עריכת קוד מקור | עריכה]לאחר סיום מלחמת העולם השנייה, תפס צבא ארצות הברית את וולץ והשיב את הציורים שאגר וולץ במהלך המלחמה למשפחת ריגר. דיוקנה של ואלי עורבב עם ציורים נוספים מהאוסף של ריגר, כשכולם נמסרו לממשלת אוסטריה.[5] הגלריה האוסטרית בלוודר, רכשה מיורשיו של ריגר את ציוריו של שילה, שכללו בטעות את דיוקנה של ואלי, בבעלותו של ריגר, זאת בשל טעות רישום קודמת מצדו של פקיד שלישות אמריקאי. המוזיאון עודכן בנוגע לטעות זו, כלומר שהציור לא היה שייך לריגר.[7] לאחר שבונדי השיבה לבעלותה את גלריית הציורים שלה, ב-1946, היא יצרה קשר עם וולץ, שסיפר לה שהדיוקן הועבר לגלריה הלאומית האוסטרית. בונדי שחזרה שב-1953, היא נפגשה בלונדון עם רודולף לאופולד וביקשה לקבל ממנו סיוע בהשבת הדיוקן מהמוזיאון, בהציעה לסייע לו ברכישת יצירות אחרות של שילה. מאוחר יותר גילתה בונדי, שלאופולד רכש ב-1954 את הדיוקן מהמוזיאון עבור עצמו. קטלוג הרזונה של שילה משנת 1972, בו החזיק לאופולד, השמיט את לאה בונדי מרשימת הבעלים של הדיוקן, זאת למרות שקטלוג מוקדם יותר בו החזיק אוטו קליר, מאזכר אותה כבעלים האחרון של הדיוקן משנות ה-1930.[7] בונדי נפטרה ב-1969 ויורשיה המשיכו את הדרך בה הלכה.[4]
ב-1994, דיוקנה של ואלי נמנה עם 5,400 יצירות אמנות שנכללו באוספו של לאופולד ושנרכשו על ידי ממשלת אוסטריה ב-500 מיליון דולר ושימשו להקמת מוזיאון לאופולד, כשלאופולד ממונה למנכ"ל לכל חייו, משרה בה החזיק עד מותו ביוני 2010.[8] בקטלוג עבודות של שילה משנת 1995, לאופולד הכניס הערת שוליים ובה הוא טוען שהדיוקן היווה חלק מאוספו של היינריך ריגר, שאותו רכש קודם לכן מהגלריה הלאומית של אוסטריה.[7] מוזיאון לאופולד הכליל את ציור הדיוקן בקבוצת יצירות שנועדו להיות מוצגות בתערוכה שהתקיימה במוזיאון לאמנות מודרנית, ניו יורק, בין ה-8 באוקטובר 1997 - ה-4 בינואר 1998.
ההליכים המשפטיים
[עריכת קוד מקור | עריכה]בינואר 1998, הוציא פרקליט מחוז ניו יורק, רוברט מורגנטאו, צו האוסר על החזרת דיוקנה של ואלי לגלריה הלאומית של אוסטריה, ביחד עם ציור נוסף של שילה, בטענה שמדובר ברכוש שנבזז באופן לא חוקי על ידי הנאצים.[9] בספטמבר 1999, דחה בית המשפט לערעורים של ניו יורק, את טענתו של מורגנטאו, בדבר יכולתו להחרים את הציורים במסגרת החוק המדינתי, בעוד שהסוכנות הפדרלית האחראית על ענייני המכס, זו שקדמה לסוכנות הנוכחית, החרימה את הציורים במסגרת החוק הפדרלי.[10]
במסגרת ההליכים המשפטיים, הצהיר המוזיאון שבונדי החליטה לוותר על הסוגיה עוד ב-1954 ובכך אין שום ראיה המוכיחה שלאופולד ידע שהציור נגנב למעשה על ידי הנאצים, כשרכש אותו. משפחת בונדי, יורשיה של לאה, הדגישה שהיא עצמה עשתה מאמצים רבים כדי להשיב לעצמה את הדיוקן, מאמצים שחודשו על ידי בני המשפחה לאחר מותה.[7]
באוקטובר 2009, לאחר יותר מעשור של הליכים ועימותים משפטיים, פסקה השופטת לורטה פרסקה, בית המשפט המחוזי הפדרלי של המחוז הדרומי של ניו יורק, שישנן ראיות מספיקות ביחס לזכות הקניין של הדיוקן שיאפשר למשפט להימשך. בדבריה ציינה השופטת, שמוזיאון לאופולד היה מודע לגבי ההיסטוריה השנויה במחלוקת של הבעלות על הדיוקן, כששלח את התמונה למוזיאון לאמנות מודרנית 12 שנים קודם לכן. במהלך המשפט, אמור היה לקבוע חבר המושבעים אם ישנה ראיה מספקת שתוכיח שלאופולד ידע שהציור גנוב כשהובא לתערוכה בארצות הברית.[11]
בתחילת יולי 2010, ציינו מקורות ב-The Art Newspaper, שמשפחת בונדי עשויה להסכים לקבל סכום של 20 מיליון דולר, כפיצוי עבור הציור, במסגרת פשרה שסוכמה זמן קצר לפני מותו של לאופולד בחודש הקודם, מספר שבועות לפני שאמור היה להתחיל משפט אזרחי בבית המשפט המחוזי הפדרלי של ניו יורק. במסגרת תנאי הפשרה, הדיוקן אמור היה לשוב למוזיאון לאופולד, בו הוא אמור היה להיות מוצג לצד דיוקן עצמי של שילה, כאשר האחרון שימש כלוגו עבור המוזיאון.[12] ב-21 ביולי 2010, מוזיאו לאופולד ומשפחת בונדי, הסכימו על מתן פיצוי למשפחה בסך 19 מיליון דולר.[1][2]
הסיפור שנסוב סביב הדיוקן וההליכים המשפטיים שנקטה משפחת בונדי כדי להשיב אותו, מהווים את הנושא לסרט הדוקומנטרי, משנת 2012, בבימויו של התסריטאי אנדרו שיי.[13][14]
ראו גם
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ביזת יצירות אמנות בידי הנאצים
- אמנות מנוונת
- השואה באוסטריה
- הסרט התיעודי "דיוקנה של ואלי", שבוים בשנת 2012, הדן במאמץ המשפטי להשיב את הציור לבעליו
קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ז'ואל סטולץ, וינה, לה מונד, הציור "דיוקנה של ואלי" הוחזר לווינה, באתר הארץ, 27 באוגוסט 2010
- Portrait of Wally - דיוקנה של ואלי
- מצגת על אגון שילה ועל דיוקנה של ואלי
- [על אגון שילה, אוסטריה ואנטישמיות – צדק בסופו של דבר https://iblaw.co.il/הון-משפחתי-עסקים-ירושות-סכסוכים/על-אגון-שילה-אוסטריה-ואנטישמיות-צדק-ב/]
הערות שוליים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ^ 1 2 Staff. "Austrian museum pays $19 million for Nazi-looted painting" Archived 2010-07-23 at the Wayback Machine, Jewish Telegraphic Agency, July 21, 2010. Accessed July 22, 2010.
- ^ 1 2 Row over Egon Schiele work costs Austrian museum $19m. BBC, July 21, 2010.
- ^ Duilo, D. (2016-04-22). "Djevojka s portreta od 20 milijuna dolara leži u sinjskom grobu". Slobodna Dalmacija (in Croatian). Archived from the original on 2020-10-06. Retrieved 2020-10-11.
- ^ 1 2 Dobrzynski, Judith H., "THE ZEALOUS COLLECTOR – A special report.; A Singular Passion For Amassing Art, One Way or Another", The New York Times, December 24, 1997. Accessed July 5, 2010.
- ^ 1 2 Bayzler, Michael J.; and Alford, Roger P. "Holocaust restitution: perspectives on the litigation and its legacy", p. 281. NYU Press, 2006. ISBN 0-8147-9943-4. Accessed July 5, 2010.
- ^ "Dr. Heinrich Rieger". holocaust.cz. Retrieved February 12, 2018. Murdered 21.10.1942 Terezín
- ^ 1 2 3 4 "US lawsuit to confiscate Schiele's Portrait of Wally suspended: Judgement has been postponed to allow the government to review new evidence", The Art Newspaper, July–August 2008. Accessed July 5, 2010.
- ^ Fox, Margalit. "Rudolf Leopold, Art Collector, Dies at 85", The New York Times, June 29, 2010. Accessed July 5, 2010.
- ^ Pyle, Richard, via Associated Press. 'MOMA to relinquish art allegedly stolen by Nazis", The Jerusalem Post, January 12, 1998. Accessed July 5, 2010.
- ^ Hurtado, Patricia. "Quotes: U.S. Attorney Mary Jo White", Newsday, September 23, 2009. Accessed July 5, 2010.
- ^ Staff. "Judge: Enough evidence for Schiele trial", UPI, October 7, 2009. Accessed July 5, 2010.
- ^ D'Arcy, David. "Settlement close on Portrait of Wally case", The Art Newspaper, July 4, 2010. Accessed July 5, 2010.
- ^ Portrait of Wally 2012 documentary film directed by Andrew Shea about the legal fight to recover Egon Schiele's "Portrait of Wally" after Bondi descendants spotted it on the walls of the Museum of Modern Art in 1997.
- ^ Portrait of Wally 2012 documentary film on IMDb.