דו פו

דו פו

לידה	712 גונג-יי, שושלת טאנג
פטירה	770 (בגיל 58 בערך) Tanzhou, שושלת טאנג
שם לידה	杜甫
מדינה	שושלת טאנג
מקום קבורה	Pingjiang County

דוּ פוּ (או טו פו, בסינית: 杜甫; בפיניין: Dù Fǔ,‏ 770–712) היה משורר סיני שחי בימי שושלת טאנג, מהאנשים המשפיעים ביותר על התרבות הסינית באלף השנים האחרונות, הנחשב על ידי רבים לגדול המשוררים הסינים. שירתו מתאפיינת בהשקפת עולם קונפוציאנית, במגוון רחב של נושאים וצורות-שיר, בהזדהות עם הסבל האנושי וצערן של בריות פשוטות, בעיסוק במוסר ובהיסטוריה, ובאמנות גדולה וחדשנית. בתקופת שושלת סונג אמרו על שיריו שאפשר לפרשם באלף אופנים שונים.

תולדות חייו

דו פו נולד בעיר הבירה צ'אנג-אן בשנת 712 למשפחת האצילים ז'ינג'או דו, שכינו את עצמם אנשי דולינג. סבו וו זטיאן היה מדינאי ומשורר, ואביו פקיד-מלומד זוטר. אמו נפטרה לאחר לדתו, והוא גודל על ידי דודתו. בילדותו ובנערותו קיבל חינוך קונפוציאני להכינו להיות פקיד בקיסרות, חינוך שכלל שינון ולימוד הכתבים הקונפוציאנים, שירה והיסטוריה. הוא החל לחבר שירים בנערותו.

בשנות ה-730 טייל בדרום סין. בשנת 735, בשל שאיפתו לשרת בחצר הקיסרות, שב לצ'אנ-אן. למרות היותו מועמד מבטיח, להפתעתו הוא לא עבר את מבחני הקבלה לפקידות הקיסרות. לאחר הכישלון חיבר את שירו "מבט בהר טאי", בו הוא מבטיח שיום אחד יעפיל לפסגתו, ויראה מלמעלה את כל ההרים האחרים במבט אחד. בשנת 740 נפטר אביו. משנת 744 היה חבר של המשורר לי באי, ששימש עבורו מופת למשורר-מלומד. לי באי ודו פו יצאו למסעות וטיילו יחד, היו שותים יין ודנים בדברי ספרות, שרים שירים, מבקרים חברים, ולמדו דאואיזם במקום התבודדות בהרים אצל המורה דונג. לאחר שנפרדו דרכיהם (דו פו שב לצ'אנג-אן ולי באי פנה לג'יאנגנאן שבמזרח), לי באי הופיע בחלומותיו של דו פו, שחיבר שירי געגועים ודאגה לשלום ידידו.

בשנת 746 דו פו נבחן שוב לפקידות הקיסרות, אלא שכל הנבחנים הוכשלו בכוונה, והוא לא ניסה להיבחן שוב. בשנת 752 התחתן, ובשנת 757 היו לו ולאשתו שלושה בנים ושתי בנות, ואחד מהם נפטר בהיותו תינוק. לאחר בקשות חוזרות ונשנות לקיסר, הוא לבסוף נתמנה ב-755 למשרה, בה החזיק תקופה מסוימת, כפקיד זוטר בחצר הקיסר טאנג סוּדְזוֹנְג.

חייו היו רצופים ייסורים. בתקופתו פרצו הרבה מלחמות, המיסים היו כבדים, ורבים מהתושבים נהיו פליטים. בראש ובראשונה היה זה מרד אן לושאן ב-755, שזעזע באותה עת את האומה כולה. חצר הקיסרות כולה, ודו פו בתוכה נאלצו לנטוש את הבירה צ'אנג-אן. מאותה עת ועד מותו חייו התאפיינו בעוני ובנדודים.

דו פו היה איש נחוש ששאף להגשים בחייו את האידיאלי הקונפוציאני. הוא היה תמיד דואג לבריות ולגורל המדינה, ואף תיקן מרכיבים שליליים שבקונפוציאניזם. למרות קשיים ומכשולים ותסכולים רבים, הוא תמיד עסק בשיפור עצמי ועזרה לזולת, למד הן מחכמים עתיקים והן מאנשי דורו, נאבק עם עצמו בשאיפה לשלמות מוסרית ויצירתית, אומר: "אסור לוותר עד שהמילים מותירות את האנשים משתאים עצורי-נשימה"

כתב ויליאם האנג: "טו פו מתגלה בשיריו כבן אוהב, אבא דואג, אח נדיב, בעל נאמן, ידיד אמת, פקיד אחראי, ופטריוט. הוא לא היה רק איש טוב, אלא גם אדם נבון. לימודי ההיסטוריה והספרות העמוקים שלו איפשרו לו להבין את החוזק והשבריריות של הטבע האנושי, ואת האפשרויות המבריקות והמושחתות של הפוליטיקה".

שירתו

בשיריו דו פו המשיך את מסורת השירה הריאליסטית של "הקלאסיקה של השירים". שירתו משקפת את שקיעת שושלת טאנג, תוך התייחסות לכל האירועים החשובים שבתקופתו. דו פו שלט בכל צורות-השיר של השירה סינית, מפתח אותן ויוצק לתוכן תוכן עשיר, בקנה מידה גדול, ובכוח מבע גדול. במיוחד נודע בעבור שירי ה"לושי", סגנון מלאכותי המבוסס על חוקים נוקשים, בו הצליח להתבטא בטבעיות. הוא כתב על שירה ואמנות יותר מכל משורר סיני אחר מתקופת שושלת טאנג.

משירתו של דו פו נשתמרו יותר מ-1,400 שירים, הנותנים סקירה רחבה של יצירתו, וכוללים ארבע תקופות בחייו:

• תקופת הלימודים וטיוליו בדרום (עד גיל 35).
• תקופת מגוריו בצ'אנג-אן (גילאים 35-44).
• תקופת היותו פקיד (גילאים 48-45).
• תקופת נדודיו בדרום-מערב סין (גילאים 59-48).

מאפיינים קונפוציאנים של שירתו

שנגואן ג'ו, דו פו (1743)

בשיריו קידם את הערך הקונפוציאני העיקרי של אנושות (רן), וביקר את חוסר השוויון בין פקידי מדינה עשירים החיים חיי מותרות לבין העם העני והסובל. לדוגמה, בשיר הבא הדגיש את הערך של אנושות (חסד, אמפתיה) בין אדם וקרובי משפחתו, בין אדם ושכניו, ובין עשיר ורש (הרקע לשיר: השיר חובר בצ'נג-טו, ככל הנראה באביב 760. הודות למענק שקיבל מהמושל, דו פו בנה בית מחוץ לעיר, וחי חיי-כפר שקטים. השיר נכתב לרגל ביקור של דודו, שלמרות משרתו הרמה, הסכים לשתות את יינו הבייתי הדל של אחיינו, ולהתיידד עם שכניו הכפריים):

האורח מגיע

מִדָּרוֹם וּמִצָּפוֹן לִמְקוֹם מְגוּרַי מֵי הָאָבִיב זוֹרְמִים?

רַק רוֹאֶה לַהֲקוֹת שְׁחָפִים בָּאוֹת מִדֵּי יוֹם.

לֹא נִקִּיתִי אֶת הַשְּׁבִיל מִפְּרָחִים בְּאֵין אוֹרְחִים,

הֵן הַשַּׁעַר הַקָּלוּעַ נִפְתַּח בִּשְׁבִילְךָ רַק כַּיּוֹם.

הַשּׁוּק רָחוֹק, אֵין מַטְעַמֵּי מָנוֹת טְעִימוֹת בַּצַּלָּחוֹת,

בֵּיתִי עָנִי, הַיַּיִן שֶׁבַּקַּנְקַן הוּא מִבִּשּׁוּל יָשָׁן.

אִם תִּרְצֶה לָשֶׁבֶת וְלִשְׁתּוֹת עִם שְׁכֵנִי הַזָּקֵן,

אֶקְרָא לוֹ בַּגָּדֵר לִגְמֹר עִמָּנוּ כּוֹסוֹת אַחֲרוֹנוֹת.

ואנג שימין, ציור לשיר "להעפיל מעלה" מאת דו פו

כן קידם את הערך הקונפוציאני של הרמוניה: שלום בין אדם לחברו והרמוניה בין אדם וטבע. לדוגמה, שיר שחובר במהלך מסע ארוך, בשנת 765 או 767, הכולל מוטיב המרכזי בשירתו - השתקפות האדם בטבע והטבע באדם:

מחשבות שחוברו במסע לילי

לְצַד הָרוּחַ וְהָעֵשֶׂב הַיָּרֹק שֶׁבַּגָּדָה,

תֹּרֶן סִירָתִי נִצָּב בַּלַּיְלָה בּוֹדֵד.

כּוֹכָבִים מוּנָחִים מֵעַל לַמִּישׁוֹר הָרָחָב,

יָרֵחַ עֲלֵי הַנָּהָר הַגָּדוֹל מִתְנוֹדֵד.

הֵיאָךְ סִפְרוּת תַּעֲשֶׂה לִי שֵׁם,

כְּשֶׁמִּפְּאַת גִּילִי-חֳלְיִי מִמִּשְׂרָה פָּרַשְׁתִּי.

לְמִי אֲנִי הֲכִי דּוֹמֶה בִּנְדוּדַי?

לְשַׁחַף יָחִיד בֵּין שָׁמַיִם וָאָרֶץ.

הפאתוס של שירתו

הפאתוס של שירת דו פו נובע מסימפתיה אמיתית לבריות, בין אנשים בין בעלי חיים, ודאגה כנה לשלומם. הוא מתאר את הסבל האנושי, במצבי מלחמה או עוני או פירוד קשים, בצורה עדינה תוך הדגשת השינויים בפרטים קטנים, הנחשבים כמובן מאליו בחיי יום-יום נורמלים.

להלן, כדוגמה, השיר "ליל ירח" שחובר בשנת 756 בעיר צ'אנג-אן שנכבשה על ידי ברברים, כאשר דו פו היה לכוד שם הרחק ממשפחתו, אותה הצליח לחלץ קודם לכן לפו-צ'ו:

ליל ירח

הַלַּיְלָה זֶה הַיָּרֵחַ בְּפוּ-צ'וּ,

אִשְׁתִּי מַבִּיטָה בּוֹ בְּחַדְרֵנוּ לְבַדָּהּ.

מֵרָחוֹק חוֹשֵׁב עַל בָּנַי וּבְנוֹתַי,

קְטַנִּים מִדַּי לְהָבִין גַּעְגּוּעֶיהָ לְצָ'אנְג-אָן.

עָנָן שְׂעָרָהּ רָטֹב מעַרְפִילִּים רֵיחָנִיִּים,

אַמּוֹתֶיהָ הַיְּקָרוֹת נוֹצְצוֹת בָּאוֹר הַקָּרִיר.

אֵימָתַי נִשָּׁעֵן יַחְדָּו לְיַד הַוִּילוֹן,

וְנַבִּיט בַּיָּרֵחַ עַד שֶׁדִּמְעוֹתֵינוּ תִּתְיַבֵּשְׁנָה?

הוא משתמש ברב-משמעות של הלשון הסינית בחיבור שורות מצומצמות המשקפות רגשות דקים רבים. כך בשירו הנודע "סצנת אביב", שבחובר בצ'אנג-אן הכבושה בשנת 757, המתאר את צרות ודאגות הציבור לצד שמחת הטבע האביבי, אדישים זה לזה, וגם סימפתיים זה לזה. לדוגמה, השורה הרביעית אפשר לפרשה: אני שונא כל כך את הפירוד ממשפחתי, עד שקריאת ציפור, או מראה ציפורים מקננות, מקפיצים את לבי; או עקב נדודיי אני שונא לראות ציפורים נודדות, והמראה מקפיץ את לבי; או הציפורים שונאות פירוד ומזדעזעות בלבבן מהסבל האנושי:

סצנת אביב

הַבִּירָה נָפְלָה, הָרִים וּנְהָרוֹת חָפְשִׁיִים,

אָבִיב בָּעִיר, עֵשֶׂב וְעָלִים מִתְעַבִּים.

לִמְצוּקוֹת הַזְּמַן פְּרָחִים מַזִּילִים דְּמָעוֹת,

שׂוֹנְאִים פֵּרוּד, צִפּוֹרִים קוֹפְצִים לְבָבוֹת.

מִזֶּה שְׁלוֹשָׁה חוֹדָשִׁים בּוֹעֲרוֹת מְדוּרוֹת,

מִכְתָּב הַבַּיְתָה שָׁוֶה אַלְפֵי זְהוּבִּים.

שְׂעָרִי הַלָּבָן הִתְקַצֵּר מֵרֹב גֵּרוּדִים,

כְּבָר אֵינוֹ יָכוֹל לְהַחֲזִיק סִכָּה.

שירי ידידות

דו פי חיבר שירי ידידות, בהם שירים המתארים בתשומת-לב פגישה מחודשת עם חבר שלא ראה מזה זמן רב, ושירי געגועים המפרגנים לחבר הנמצא במקום רחוק. במיוחד מפורסמים שירי הידידות שחיבר ללי באי, כגון "געגועים ללי באי ביום אביבי":

לְשִׁירֵי לִי בָּאי אֵין מִתְחָרִים,

מְרַחֲפִים בָּרוּחַ, רַעְיוֹנוֹתָיו אֵינָם שִׁגְרָתִיִּים.

צַח וְרַעֲנָן, כְּמוֹ הַמּוֹשֵׁל יוּ;

נָאֶה וּמֻכְשָׁר, כְּמוֹ הַשַּׁמָּשׁ בָּאוֹ.

מִצָּפוֹן לַנָּהָר וֵי, עֵצִים אֲבִיבִיִּים,

מִמִּזְרָח לַנָּהָר יָנְגְצֶה, עֲנָנִים מִתְקַדְּרִים.

אֵימָתַי, עֲלֵי כַּד שֶׁל יַיִן,

נוּכַל שׁוּב לָדוּן בְּעִיּוּן בְּסִפְרוּת?

מעבר למחשבות והרגשות של דו פו, השיר מביע את רוח התקופה. שירת לי באי (762-701) חותמת את תקופת הפריחה של שושלת טאנג, ולכן כשדו-פו מתגעגע אליו הוא מביט בעצים אביביים. שירת דו פו (770-712) עיקרה משקף את תחילת השקיעה של שושלת טאנג, ולכן כשלי באי מתגעגע בשיר לדו-פו הוא רואה עננים מתקדרים. עצים ועננים משקפים את ההבדל בין דרכי חייהם. דו פו היה קונפוציאני, ועצים מסמלים רן (仁 - אנושות) - ערך מרכזי בקונפוציאניזם. לי באי היה דאואיסט, ועננים מסמלים וו (無 - אין). המפגש בין עצים ועננים במחשבותיהם שבשיר מהווה הרמז למסעותיהם המשותפים, הקבלה בין המעשה המוסרי הקונפוציאני לבין אי-העשייה הפעילה הדאואיסטית (וו-וויי), מביע את ההבדל בין השירה הארצית-מציאותית של דו פו לבין השירה הרומנטית-שמיימית של לי באי, את ההשפעה ההדדית שלהם זה על זה, ומשקף גם את חופש המחשבה שייחד את תקופת שושלת טאנג. בעקבות השיר הביטוי "עצים אביביים ועננים מתקדרים" היה למטבע-לשון שגור בשפה הסינית, המביע געגועים בין שני חברים.

השפעת שירתו

וואנג שימין, ציור נוף בהשראת שירת דו פו (1665)

במשך חייו דו פו לא זכה להערכה מיוחדת בעבור שיריו. רק כעבור ארבעים שנה לאחר פטירתו, משוררים התחילו להעריכו כאחד מגדולי אמני מלאכתו, וחלקם אף לא היססו לומר שהוא היה המשורר הגדול ביותר. שלוש מאות שנה לאחר פטירתו, מלומדים החלו לאסוף את יצירותיו, לערוך אותן, ולכתוב פירושים לשיריו.

מלבד הכתבים הקונפוציאנים הקלאסיים, יצירתו של דו פו היא היצירה הסינית העתיקה המפורשת ביותר. במהלך הדורות שירתו שימשה, ועדיין משמשת, כמודל למשוררים סינים מאסכולות שונות; כמקור השראה לציירים סינים; וזכתה גם לפרסום והשפעה רבה בתרבויות של סין, יפן, וייטנאם, וקוריאה.

הודות להיקף מחשבתו, לרגשותיו הכנים, לאישיותו, ולהישגיו המבריקים בשירה, המבקרים הסינים כינו את דו-פו "משורר-חכם", "משורר-היסטוריון", ו"גדול המשוררים". הסינולוגים במערב מעריכים אותו כאחד מגדולי המשוררים שבכל האומות.

כתב ויליאם האנג: "טו פו הוצג במערב כמקביל הסיני לורגיליוס, הורטיוס, אובידיוס, שייקספיר, מילטון, ברנס, וורדסוורת', ברנז'ה, הוגו, ובודלר. איך משורר אחד יכול להיות דומה למשוררים כה שונים זה מזה? האמת שטו-פו איננו דומה לאף אחד מהם. הוא ייחודי. מבין אלפי משוררים סינים, טו פו ייחודי. הוא היחיד שהשפעתו הולכת וגדלה עם השנים... רוב רובם של ההיסטוריונים, החכמים והמשוררים הסינים מאשרים את היותו גדול המשוררים הסינים; וזה משום שעבורם, טו פו האיש מייצג את הסימפתיה הרחבה ביותר ואת עקרונות המוסר הנעלים ביותר, בעוד טו פו המשורר שולט במגוון הגדול ביותר של אומנות ובמציאות העמוקה ביותר של אמנות".

לקריאה נוספת

• דן דאור, 108 שירים מן הקלאסיקה הסינית, פרק שמיני: דו פו, הוצאת חרגול, 2001.

• William Hung, Tu Fu China's Greatest Poet, Harvard University Press, 1952
• David Hawkes, A Little Primer of TU FU, Oxford University Press, 1967
• Stephen Owen, The Poetry of Du Fu, De Gruyter, 2016
• Florence Ayscough, Tu Fu, The Autobiography of a Chinese Poet, London Boston and New York, 1929
• Florence Ayscough, The Travels of a Chinese Poet: Tu-Fu, Guest of Rivers and Lakes, Boston and New York, 1934
• A. R. Davis, Tu Fu, New York: Twayne Publishers, 1971
• Eva Shan Chou, Reconsidering Tu Fu: Literary greatness and cultural context, Cambridge University Press, 1995
• Mo Lifeng, Wu Guoquan, Du Fu, Nanjing: Nanjing University Press, 2010
• Xiaofei Tian (ed.), Reading Du Fu: Nine Views, Hong Kong University Press, 2020

קישורים חיצוניים

• א. קנדי, מסעי משורר סיני, דואר היום, 2 בנובמבר 1934

• דו פו, ברשת החברתית Goodreads
• דו פו, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)