רן (קונפוציאניזם)

הסימן הסיני עבור 'רן' והסבר גרפי המראה כיצד יש לצייר אותו

רֶן או ז'ן (בסינית: 仁; פִּין-יִין: Rén) הוא מושג מרכזי באסכולה הקונפוציאנית. באופן כולל משמעותו אידיאל מוסרי כללי. באופן מצומצם יותר לפעמים משמעותו אהבה, דאגה לבבית, אמפתיה, לאנשים אחרים^[1]. אפשר גם לפרשו כמידה טובה כללית, כסיכום כל המידות הטובות, או כמכנה המשותף בטבע האנושי לכל המידות הטובות^[2]. בשל מורכבותו רן תורגם בדרכים רבות, שהמוצלחות ביניהן: אנושות, אנושיות, לבביות אנושית.

הסימן ‘רֶן’ בשפה הסינית

הסימן הסיני 'רֶן' מורכב משני סימנים נפרדים, 人, אנושות או אנשים או אדם, ו 二, המספר 2. בעקבות קונפוציוס, פירושו כל התכונות המוסריות הנדרשות לאדם ביחסיו לזולת^[3], או ערבות הדדית.

הסימן 'רֶן' בטקסטים הסינים שלפני קונפוציוס

בספרי המופת הסינים הקדומים מופיע הסימן ‘רן’ פעמים מעטות. יש שתי דעות עיקריות מה הייתה משמעותו המקורית:^[1]

התכונות הנדרשות על מנת להיות חבר מכובד בשבטים אריסטוקרטים.

רגשות אהבה אנושיים, ובמיוחד אדיבות המושל כלפי נתיניו.

מושג ה'רֶן' בהגותו של קונפוציוס

'רן' הוא המעלה הבולטת והחשובה ביותר בתורתו של קונפוציוס. בהצגת מושג ה'רן' הגיב קונפוציוס כפי הנראה לטלטלות חברתיות שהיו בתקופתו. הוא ביקש לשחזר ולייצב את הסדר החברתי המיוצג בספרות המופת הסינית הקדומה העוסקת בטקסים ומנהגים (Zhouli), ולבסס אותו על ערכים בעלי משמעות נעלה.^[2]
בספר המאמרות ('אַנַלֶקְטִים') שנערך על ידי תלמידיו של קונפוציוס ומכיל את עיקרי תורתו, מופיע הביטוי 'רן' בעשרות פרקים שונים ומוזכר בהם פעמים רבות. בפרקים אלו מנסים תלמידיו של קונפוציוס לקבל ממנו הגדרה מובהקת למושג, אולם הוא אינו מספק הגדרה כזו.^[4] במערב הוצעו תרגומים רבים למושג, וביניהם: נדיבות לב, חמלה, זולתנות (אלטרואיזם), טוב, לבביות, אנושיות, אהבה, טוב-לב, המידה הטובה המושלמת ועוד. הווריאציות הרבות של התרגום מעידות על הקושי להביע את המורכבות והפשטות הכרוכות יחד במושג ה’רן’, וחלק מן המתרגמים מוותרים לחלוטין על הניסיון לתרגמו ומעדיפים פשוט להשתמש בביטוי 'רן' כפי שהוא.
הצירוף של שני חלקי הסימן הסיני 'רן', 仁, 'אדם' ו'שניים', מרמז שהביטוי עוסק ביחסים שבין האדם לזולתו, ובאופן ספציפי יותר היחסים הראויים בין שני אנשים. אולם הביטוי ‘רן’ מופיע ב'מאמרות' בשימושים מגוונים המעידים שהמושג הוא בעל משמעות רחבה, ויוצרים קושי לפרש אותו באופן חד משמעי. חלק מן הפרשנים טוענים שמושג ה’רן’ מייצג הכללה של המידה הטובה, המקבלת תוכן על ידי מספר מאפיינים ספציפיים.^[4] באחת הפסקאות ב'מאמרות' טוען קונפוציוס כי ‘רן’ נמצא בישומן של חמש מידות טובות: נימוסים, נדיבות, יושר, חריצות וטוב-לב (מאמרות, 17-ו').

"שאלו צְה-גַ'נְג לחכם קונג על מידת הטוב. אמר החכם קונג: איזהו טוב שבעולם, כל שיש בידו חמישה דברים. ביקש לשמעם. אמר החכם: אלו הם: נימוסים, נדיבות, יושר, חריצות וטוב-לב..." (מאמרות, 17-ו').

במקום אחר נטען כי אחווה וכיבוד אב ואם הם שורשי האנושיות (מאמרות, 1-ב'). האנושיות אם כן היא כל אחת מן המידות הטובות האלו וגם כולן יחד. היא נמדדת הן במונחים פרטניים והן במונחים כוללניים.^[4]
בתשובה לשאלת תלמידו יֶן-הְוֵי אמר קונפוציוס כי ה’רן’ טמון במשמעת עצמית וקיום מנהגים (מאמרות, 12-א'). קונפוציוס טען שה’רן’ הוא מידה הכרחית לאדם כדי להיות 'איש המעלה' (ג'וּן דְזֶה).

"...איש-המעלה שמתרחק מן הטוב אין שמו איש-המעלה!..." (מאמרות, 4-ה')

קונפוציוס מציין שכדי לשמור על ה’רן’ ראוי לפעמים אפילו להקריב את החיים (מאמרות, 15-ח'). אמירה זו מדגישה את הרמה המוסרית הגבוהה המצויה במימוש ה’רן’, ואת המחויבות הגבוהה הכרוכה בשמירה על רמה מוסרית כזו. על פי תפיסתו של קונפוציוס, מימוש ערכי האנושיות ושמירה עליהם חשובים יותר מהחיים עצמם.^[4]

קטע מתוך הציור "פסטיבל האביב לאורך הנהר", המתאר חיים עירוניים בסין בתקופת שושלת סונג, (Zhang Zeduan (1085–1145^[5]

טבעו של ה’רֶן’

מספר פסקאות ב'מאמרות' עוררו דיון לגבי טבעו של ה’רן’. קונפוציוס טען שה’רן’ אינו רחוק מן האדם, ושהוא קרוב כמידת רצונו של האדם להיות אנושי; הוא טען עוד שבכל אחד נמצא הכח להיות אנושי; בנוסף טען קונפוציוס כי ללא אנושיות, האדם אינו יכול להתמודד בהצלחה עם נסיבות קשות.^[6]
פסקאות אלו הובילו לפרשנויות על פיהן האנושיות היא מידה שמקורה בנפש האדם פנימה והיא אינה דבר הנרכש ממקור חיצוני. בעוד שקונפוציוס עצמו לא סיפק קביעה ברורה בדבר מקור האנושיות, סוגיה זו נדונה בהרחבה על ידי ממשיכיו.
עבור קונפוציוס, ‘רן’ מסמל את הקשר ההדדי בין האני הפנימי לבין בני אנוש אחרים, הטבע והשמיים (tian). ‘רן’ הוא הביטוי של הסובייקטיביות ותחושת האחריות האנושית, המתבטאות ביכולתו של האדם לפעול מתוך מודעות מוסרית. באופן זה ‘רן’ מהווה את הבסיס ההדדי המאפשר קיום של מערכת חברתית אנושית המושתת על ערכי מוסר.^[2]

מרכזיותו של ה’רֶן’ בתורת קונפוציוס

'רן' נחשב ל"חוט האחד" העובר דרך כל תורתו של קונפוציוס. בשיחה עם תלמידו צְנג, אמר קונפוציוס כי כל תורתו עומדת על דבר אחד. כששאלו התלמידים האחרים לאחר מכן את צְנג לכוונתו של קונפוציוס, הסביר צְנג שעיקרי תורתו של קונפוציוס הם נאמנות ואמפתיה (שהפרשנות המקובלת רואה בהן מידות המממשות את ה’רן’) (מאמרות, 4-ט"ו וגם 15-ב').^[7] ‘רן’ המשיך להיות נושא מרכזי בכתביהם של הוגים קונפוציאניים מאוחרים.

התפתחות מושג ה’רֶן’ אצל הוגים קונפוציאנים מאוחרים

מושג ה'רֶן' בהגותו של מנציוס

מנציוס (Mencius;‏ 372 – 289 לפנה"ס) מתייחס ל’רן’ באופן דומה לקונפוציוס. הוא מגדיר את ה’רן’ כאהבת הזולת, וגם אצלו מופיעה התייחסות לצורך לדבוק באנושיות גם במחיר החיים עצמם. אולם מנציוס מפורש הרבה יותר לגבי מקור ה’רן’. על פי מנציוס, האנושיות נובעת מתוך נפש האדם – ליבו של כל אדם רגיש לסבל זולתו. הדוגמה המפורסמת של מנציוס היא תגובתו של כל אדם למראה תינוק המצוי על פתחה של באר. כל אחד יחוש להציל את התינוק, ללא שיקולים וחישובים כלשהם. לאדם יש מידת טוב, שמקורה פנימי והיא אינה נרכשת מבחוץ. מידה זו היא מולדת, אולם מנציוס מתאר אותה כמידה שאינה מפותחת במלואה. האנושיות היא אחת מארבע המידות הטובות היסודיות (ארבע ההתחלות, שמנציוס סבור שזרעיהן מצויים אצל כל אדם), והיא מתפתחת מתוך דאגה לזולת וחמלה. באמצעות ארבע המידות הטובות היסודיות, קושר מנציוס בין טבע האדם וטבעם של השמיים, ורואה ב’רן’ מידה שאינה רק חלק מטבע האדם, אלא חלק מטבעם של השמיים.^[6]

הקשר בין 'רֶן', 'יִי' ו'לִי'

מנציוס טען שבדומה ל'רן', גם ה'יִי' (Yi – צדק ויושרה) הוא אימננטי לטבע האדם, וגם הוא נובע מתוך ארבע המידות הטובות היסודיות. מנציוס ראה את ה'יִי', מושג המייצג כבוד ויחס הולם כלפי הזולת, כנגזר מ'רן', המייצג תקשורת בין-אישית והדדיות. מושג ה'לִי' (Li – טקסים, מנהגים ונימוסים) הוא אידיאל תרבותי המייצג סדר הרמוני, קודים מעשיים של התנהגות, מוסדות פוליטיים וטקסים דתיים, ובתפישה הקונפוציאנית הוא נגזר מה'יִי'. בהיררכיה המתקבלת: 'רֶן' ← 'יִי' ← 'לִי', משתקפת השאיפה הקונפוציאנית לבסס מחדש את הסדר החברתי והמוסרי ואת משמעות הקיום האנושי כפי שהם מיוצגים ב Zhouli, באמצעות קשירתם לערכים בסיסיים של התנהגות אנושית בין-אישית.^[8]

מושג ה'רֶן' אצל הוגים קונפוציאנים אחרים

בקונפוציאניזם הקלאסי הופיעו פרשנויות אלטרנטיביות למנציוס ביחס ל’רן’. בספר "מנציוס" מופיע וויכוח בין מנציוס לפילוסוף קאו-טסו (Kao-tzu), הטוען שהמידות הטובות מגיעות ממקור חיצוני. הפילוסוף הקונפוציאני שון-טסו (Hsün-tzu) טען שטבע האדם רע, או לכל הפחות נייטרלי, ובכל אופן אינו טוב. סון-טסו הסיק שהדרך היחידה להנחיל מידות טובות לבני אדם היא באמצעות לימוד וחינוך אינטנסיביים. האדם יכול להפוך לטוב ויכולת זו היא המפתח לשינוי חברתי חיובי. אולם שינוי זה מותנה בהטמעת ערכים חיצוניים בטבעו הגולמי של האדם.^[9]

'רֶן' בנאו-קונפוציאניזם

עם התפתחות הנאו-קונפוציאניזם, התקבעה כהלכה השמרנית פרשנותו של מנציוס, כי מקור ה’רן’ הוא פנימי ולא חיצוני. הקישור שמנציוס עושה בין טבעו של האדם לטבעם של השמיים מיוצג בנאו-קונפוציאניזם על ידי העלאת ה'רן' לרמה אוניברסלית והתייחסות אליו כחלק מטבעו של העיקרון השמיימי (T’ien-li). 'רן' מוזכר כתכונה אוניברסלית של המידה המוסרית, המאפיינת הן את היחיד והן את כל הדברים שבין השמיים והארץ. צ'נג האו (Ch’eng Hao) קובע כי האדם המממש את ה'רן' מהווה גוף אחד עם כל הדברים. לטענתו, כל שאר המידות הטובות הן ביטויים של 'רן'. ג'ו שי (Chu Hsi) קובע כי בכל אדם מצויות ארבע המידות הטובות היסודיות, וה'רן' היא המרכזית שבהן וגם זו המאחדת את כולן. וואנג יאנג-מינג (Wang Yang-ming) מדבר על האחדות של האדם בעל ה'רן' עם השמיים, הארץ וכל הדברים, וטוען שמקור ה'רן' הוא פנימי.
בהגות הנאו-קונפוציאנית המשיך מושג ה'רן' להיות תחום דיון מרכזי. 'רן' נחשב למרכיב בטבעו של העיקרון השמיימי והוא מהווה את המהות היסודית של כל הדברים שבין השמיים והארץ.

'רֶן' אצל הוגים קונפוציאנים בני זמננו

בקרב הוגים קונפוציאנים בני זמננו שומר ה'רן' על מקומו המרכזי והוא נחשב גם כיום ל"חוט האחד" העובר דרך תחומי הלימוד העוסקים בתורת קונפוציוס, ומתמקדים בקשר שבין האדם לזולתו. בקשר זה טמון, על פי הקונפוציאניזם, אופיים המוסרי של היחיד והחברה, כמו גם טבע האדם והיקום.^[9]

ראו גם

לקריאה נוספת

דניאל לסלי ואמציה פורת (תרגום, עם מבוא והערות מאת דניאל לסלי), קונג פו-צה (קונפוציוס) - מאמרות, מוסד ביאליק, 2001
Wing-Tsit Chan, The Evolution of the Confucian Concept Jên, Philosophy East and West, Vol 4 no. 4 (1955), pp. 295-313
Ed. Xinzhong Yao, Routledgecurzon Encyclopedia of Confucianism, Routledgecurzon, 2003
Rodney L. Taylor, The Illustrated Encyclopedia of Confucianism, The Rosen Publishing Group, 2005
Ed. Edward Craig, Routledgecurzon Encyclopedia of Philosophy, Routledge, 1998
Ed. Antonio.S. Cua, Encyclopedia of Chinese Philosophy, Routledge, 2003

קישורים חיצוניים

תרגום לעברית של "המאמרות"
Jeffrey Riegel, "Confucius", The Stanford Encyclopedia of Philosophy (Spring 2012 Edition), Editor: Edward N. Zalta
רן, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)

הערות שוליים

^ ¹ ² Kwong-loi Shun, Mencius and Early Confucian Thought, Stanford University Press, 1997, עמ' 23, 49
^ ¹ ² ³ Ed. Antonio.S. Cua, Encyclopedia of Chinese Philosophy, Routledge, 2003, page 643
^ Fung Yu-Lan, A History of Chinese Philosophy, Vol I, London: George Allen, 1952, עמ' 69
^ ¹ ² ³ ⁴ Rodney L. Taylor, The Illustrated Encyclopedia of Confucianism, The Rosen Publishing Group, 2005, page 311
^ לצפייה בחלקים נוספים של הציור: http://depts.washington.edu/chinaciv/painting/4ptgqmsh.htm
^ ¹ ² Rodney L. Taylor, The Illustrated Encyclopedia of Confucianism, The Rosen Publishing Group, 2005, page 312
^ Ed. Edward Craig, Routledgecurzon Encyclopedia of Philosophy, Routledge, 1998, page 540
^ Ed. Antonio.S. Cua, Encyclopedia of Chinese Philosophy, Routledge, 2003, page 644
^ ¹ ² Rodney L. Taylor, The Illustrated Encyclopedia of Confucianism, The Rosen Publishing Group, 2005, page 313

[:0-1] ¹ ² Kwong-loi Shun, Mencius and Early Confucian Thought, Stanford University Press, 1997, עמ' 23, 49

[אנציקלופדיה_של_פיל_סינית643-2] ¹ ² ³ Ed. Antonio.S. Cua, Encyclopedia of Chinese Philosophy, Routledge, 2003, page 643

[3] Fung Yu-Lan, A History of Chinese Philosophy, Vol I, London: George Allen, 1952, עמ' 69

[אילוסטר_אנציקלופדיה_של_קונפ311-4] ¹ ² ³ ⁴ Rodney L. Taylor, The Illustrated Encyclopedia of Confucianism, The Rosen Publishing Group, 2005, page 311

[5] לצפייה בחלקים נוספים של הציור: http://depts.washington.edu/chinaciv/painting/4ptgqmsh.htm

[אילוסטר_אנציקלופדיה_של_קונפ312-6] ¹ ² Rodney L. Taylor, The Illustrated Encyclopedia of Confucianism, The Rosen Publishing Group, 2005, page 312

[7] Ed. Edward Craig, Routledgecurzon Encyclopedia of Philosophy, Routledge, 1998, page 540

[אנציקלופדיה_של_פיל_סינית644-8] Ed. Antonio.S. Cua, Encyclopedia of Chinese Philosophy, Routledge, 2003, page 644

[אילוסטר_אנציקלופדיה_של_קונפ313-9] ¹ ² Rodney L. Taylor, The Illustrated Encyclopedia of Confucianism, The Rosen Publishing Group, 2005, page 313

[1]

[2]

[3]

[4]

[5]

[6]

[7]

[8]

[9]