דוב גולדברג
 | |
| דוב גולדברג 1912 | |
| לידה |
1866 שאקי, ליטא  |
|---|---|
| פטירה |
20 ביולי 1922 (בגיל 56 בערך) תל-אביב, פלשתינה (א"י) |
| מקום קבורה |
בית הקברות טרומפלדור |
  | |
דוב (בוריס) גולדברג (ברוסית: Борис Александрович Гольдберг; 1866 – 20 ביולי 1922) היה פעיל ציוני ותעשיין.
קורות חיים
[עריכת קוד מקור | עריכה]גולדברג נולד בעיירה שאקי שבפלך סובאלק בליטא (אז באימפריה הרוסית), בן לאלכסנדר סנדר ואח של יצחק ליב גולדברג. עוד מנעוריו היה חובב ציון. הוא למד בברלין והנובר, ב-1891 הוסמך למהנדס כימיה. ב-1898 השתקע בווילנה והקים שם מפעל. עם הופעת ההסתדרות הציונית גולדברג היה אחד מראשיה של ההסתדרות בפלך וילנה. גולדברג היה אחד הדוברים בועידת הלסינגפורס; בנאומו דיבר על עבודה מעשית בארץ ישראל ועבודה ברוסיה למען ארץ ישראל. בנוסף השתתף בוועידה הרביעית והחמישית של התנועה הציונית ברוסיה.
גולדברג השתתף במערכת של כמה עיתונים ציוניים, רזסבייט, בודושצנוסט ודי וועלט. הוא פרסם מאמרים הנוגעים להגירה יהודית ודמוגרפיה יהודית ופרסם עבודה על תוצאות המפקד של 1897 ויהודים. ב-1917 הוא יסד ירחון בשם ארץ ישראל בשפה הרוסית למטרת מחקר מדעי כלכלי של ארץ ישראל.
בזמן מלחמת העולם הראשונה הוא הגיע בשליחות התנועה הציונית לקופנהגן, סטוקהולם, לונדון וארצות הברית. בוועידה השביעית של ציוני רוסיה הוא נבחר לחבר של הוועדה המרכזית של ציונות רוסיה ונבחר ליושב ראש של הוועדה הארץ ישראלית שלה. הוא עזב את רוסיה בשנת 1919 והיה נציגה של הציונות הרוסית בוועד המשלחות היהודיות בזמן ועידת ורסאי. ב-1920 הוא הפך למנהל מחלקת המסחר והכספים של ההנהלה הציונית בלונדון, היה ממייסדי קרן היסוד ופעיל מרכזי בהכשרת היישוב. בשנים 1920-1921 הוא היה מתומכי הגישה של חיים ויצמן ומנחם אוסישקין בהסתדרות הציונית והתנגד בחריפות לפעילות של נחמיה דה לימה שנועדה לפעולה על בסיס כלכלי איתן, בה ראה חיסול של הציונות[1].
בראשית 1921 עלה לארץ ישראל. תחילה התיישב בחיפה, בה קיווה לייסד מפעל למלט, ואכן שותפיו למיזם הקימו את נשר מפעלי מלט ישראליים. הוא מונה לנשיא הוועד הזמני של הדר הכרמל שמונה על ידי ארתור רופין עד לקיום בחירות[2]. בהמשך השתקע בתל אביב, יסד את חברת "הבונה" והקים מפעל למוצרי בניין. כמו כן היה שותף בבית החרושת לסיליקט.
הוא נפגע בזמן מאורעות תרפ"א במאי 1921[3], נשלח לברלין לקבלת טיפול רפואי. הטיפול לא הצליח, וכאשר חזר לארץ ישראל, נפטר בכ"ד בתמוז תרפ"ב[4]. נקבר בבית הקברות טרומפלדור בתל אביב. בצוואתו היה סעיף המצווה לבני משפחתו לתת מעשר מהונו לקרן קיימת לישראל.
לגולדברג היו שני בנים: אליהו שנישא לירדנה, בתו של חיים מרגלית-קלוריסקי ואלכסנדר, לימים נשיא הטכניון.
נכדו של דוב גולדברג (בנם של אליהו וירדנה) נקרא על שמו דב בוריס גולדברג. במהלך השנים הוא עיברת את שם משפחתו ל"גל". בוריס (דב) גל היה ממקימי קיבוץ מעגן מיכאל ומחלוצי הדיג העברי במדינת ישראל.
על שמו רחוב בתל אביב.
לקריאה נוספת
[עריכת קוד מקור | עריכה]- אריה רפאלי (צנציפר), פעמי הגאולה: ספר הציונות הרוסית מראשית "חיבת ציון" עד מהפכת 1917, תל אביב: נ’ טברסקי, תשי"ב-1951, עמ' 102.
- יצחק מאור, התנועה הציונית ברוסיה, ירושלים: הספרייה הציונית, הוצאת מאגנס, תשמ"ו-1986.
קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]
- דוד תדהר (עורך), "דב (בוריס) גולדברג", באנציקלופדיה לחלוצי הישוב ובוניו, כרך א (1947), עמ' 293
- 'גולדברג, דב (בוריס) בן אלכסנדר', בתוך: דב ליפץ (מרכז המערכת), נתן גורן [ואחרים] (מערכת), יהדות ליטא, כרך ג, ספר א: "אישים", תל אביב: עם הספר, תשכ"ז, עמ' 133 (ספר יזכור לקהילת ליטא, בספריית העיר ניו יורק, תמונה 1331).
- דוב גולדברג, במהדורת האינטרנט של האנציקלופדיה היהודית בשפה הרוסית (ברוסית)
- פרטי מקום קבורתו באתר חברא קדישא תל אביב יפו.
באריס גאלדבערג (1866-1922), דף שער בספרייה הלאומית
הערות שוליים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ^ סדור ההנהלה הציונית, הארץ, 16 במרץ 1921
- ^ חיפה - אסיפת בעלי השכונות, דואר היום, 19 בפברואר 1922
- ^ רשימה מפורטת של הפצועים ביפו, דואר היום, 6 במאי 1921
- ^ בוריס גולדברג ז"ל, הארץ, 21 ביולי 1922