גרייס הרטיגן
 | |
| לידה |
28 במרץ 1922 ניוארק, ארצות הברית  |
|---|---|
| פטירה |
15 בנובמבר 2008 (בגיל 86) בולטימור, ארצות הברית |
| מדינה |
ארצות הברית |
| השכלה |
המכון הטכנולוגי של ניו ג'רזי |
| מעסיק |
כללת האמנות של מכון מרילנד |
| בן או בת זוג |
|
| פרסים והוקרה |
פרס שדולת הנשים למפעל חיים בתחום האמנות (1987) |
  | |
גרייס הרטיגן (באנגלית: Grace Hartigan; 28 במרץ 1922, ניוארק, שבניו ג'רזי, ארצות הברית - 15 בנובמבר 2008) הייתה ציירת בתחום האקספרסיוניזם המופשט. בתחילת דרכה, הרטיגן התעסקה רק בציורים מופשטים, אך משנת 1952, החלה לצייר גם מוטיבים ודמויות מוכרות מחיי היום-יום בתוך יצירותיה. בעקבות שילוב זה בין הסגנון המופשט לסגנון הצורני, התייחסו אליה כמבשרת אומנות הפופ. יצירות ידועות שלה כוללות בין היתר את הציורים "תפוזים" משנת 1952 ו"רחוב הכלות הגדול" משנת 1954.[1][2]
ביוגרפיה
[עריכת קוד מקור | עריכה]גרייס הרטיגן נולדה בניו ג'רזי ב-1922. גרייס הייתה אחות בכורה מבין ארבעה אחים. כשהייתה בת 17 התחתנה עם רוברט ג'אקנס. בני הזוג רצו לברוח לאלסקה ולבנות שם את ביתם. אך בדרך לשם נגמר להם הכסף והרטיגן גילתה שהיא בהריון עם בנה, ג'פרי. הם החליטו לחזור חזרה לניו-ג'רזי, אך עוד קודם לכן הרטיגן לקחה כמה שיעורי אומנות בלוס אנג'לס. בזמן מלחמת העולם הראשונה, רוברט התגייס לצבא והרטיגן התגוררה עם הוריו. היא עבדה כשרטטת מכונות כדי לפרנס את בנה ואותה, ונשלחה למכללת ניוארק להנדסה להכשרת עבודה. לאחר מכן, היא נפרדה מרוברט ולקחה שיעורי ציור אצל האמן אייזיק ליין מוס.[2][1]
היא ומוס עברו למנהטן ב-1945. הם הכירו את מילטון אייברי ובאמצעותו נפגשו גם עם מארק רוטקו ואדולף גוטליב. אלו היו ציירים ידועים שהתעסקו בתחום האקספרסיוניזם המופשט. כך הרטיגן ומוס נכנסו לברנז'ה. היא חתמה על יצירותיה בשם העט "ג'ורג' הרטיגן" כאות הערכה לתנועת הסופרות של המאה ה-19, ביניהן ג'ורג' אליוט וג'ורג'ס סנד. מוס קינא בפרסום שיצירותיה קיבלו ונוצר ביניהם מתח רב, שגרם לפיצול ביניהם. ב-1947, התגרשה מבעלה הראשון, רוברט ג'אכנס. ב-1948 התחתנה בשנית עם האמן הארי ג'קסון, והתגרשה ממנו ב-1949 בגלל קנאתו בהצלחה שלה. לאחר הגירושים, להרטיגן היה קשה מבחינה כלכלית והיא נאלצה לעבוד בעבודות מזדמנות. ב-1959 התחתנה עם בעל גלריה בשם רוברט קין. הם התגרשו שנה אחר כך. ב-1960 התחתנה עם וויסטון פרייס, אפידמיולוג שעבד באוניברסיטת ג'ונס הופקינס שאספה אומנות מודרנית וקנתה אחד מציוריה. הרטיגן עברה עמו לבליטמור, מרילנד. וויסטון הזריק לעצמו ניסוי של חיסון נגד דלקת המוח ב-1969, וחלה בדלקת קרום המוח בעמוד השדרה. מצבו הבריאותי והנפשי הידרדר עד שהוא נפטר ב-1981.[3][2]
קריירה
[עריכת קוד מקור | עריכה]ב-1950 המבקר קלמנט גרינברג וההיסטוריון לאומנות מאייר צ'פירו הציגו בתערוכת "כישרון חדש" בגלריית "סמואל קוץ" את יצירותיה. לאחר מכן, נערכה תצוגת סולו ראשונה של הרטיגן בגלריית "טיבור דה-נגי". ב-1952 הרטיגן ערכה עוד תערוכת סולו. אחרי התערוכה, הרטיגן התחילה לשלב תמונות מחיי היום-יום בציוריה כמו בגדים ופירות. שילוב זה לא היה מקובל לזרם האקספרסיוניזם המופשט, ולכן נחשבה כמבשרת אמנות הפופ.[2]
ב-1953 ציורה," הז'קט הפרסי" נקנה למוזיאון אומנות מודרנית על ידי אלפרד באר לתערוכת הקבע שלו. מוזיאון זה כלל אף את יצירותיה בשתי תערוכות חשובות. האחת, "12 אמריקאים" בשנת 1954 והשנייה "הציור האמריקאי החדש". התערוכה השנייה הציגה אקספרסיוניזם מופשט באירופה והוצגה בשנים 1958–1959. הרטיגן הייתה האישה היחידה שיצירותיה הוצגו בתערוכה זו. בשנת 1958 מגזין לייף כינה אותה כ "הכי מפורסמת מבין הציירות האמריקאיות הצעירות".[4][2]
כשהרטיגן עברה לבליטמור ב-1960, היא התנסתה בסגנונות ציור שונים: משיכות מכחול דקות, צבעי מים והדפסות. יצירות אלו לא זכו לביקורת מכיוון שבליטמור לא הייתה מרכז אומנות. הרטיגן התחילה ללמד במכללת מרילנד לאומניות. בשנת 1965 היא נהפכה למנהלת בית הספר הופברגר לציור. היא לימדה 42 שנים כפרופסורית באוניברסיטה והתחילה לפתח חיבה לאמנות הפמיניסטית.[3][2]
יצירותיה של הרטיגן השפיעו על אומנים, גם מהזרם הנאו-אקספרסיוניזם כמו דייוויד סאלי וג'וליאן שאנבל. היא הפכה את המכללה לאומנות במרילנד לבולטת ולמפורסמת בכל ארצות הברית, ולימדה מאות סטודנטים במהלך עבודתה במכללה.[2]
רעיונות מרכזיים
[עריכת קוד מקור | עריכה]הרטיגן דגלה בכך שציור חייב להיות "בעל תוכן ורגש" במשך הקריירה שלה. אף על פי שלרוב קישרו את יצירותיה לאמנות הפופ, הרטיגן לא אהבה את הייצור ההמוני שזרם זה מייצג. היא העדיפה את הרגש הטבוע ביצירה, שמבוטא על ידי האמן.
יצירותיה המוכרות ביותר שילבו את ההפשטה של יצירותיה המוקדמות עם תמונות מוכרות מחיי היום-יום או מוטיבים מאמנות היסטורית, בפרט מתקופות הרנסאנס או הבארוק. ההבחנה בין המופשט לצורניות לעיתים קרובות הייתה מטושטשת, בשל משיכות המכחול של הרטיגן והחוסר שלה בהצללות.[2]
יצירות בולטות
[עריכת קוד מקור | עריכה]- חודשים וירחים (1950): הציור נעשה בסגנון אקספרסיוניזם מופשט עם השפעות מהסגנון הסוריאליסטי. העבודה נעשתה במשיכות מכחול מהירות. זהו ציור שמן על בד, אוסף פרטי.
- תפוזים (1952): ציור זה היה הראשון בסדרה שהתבססה על 12 שירי פרוזה שנכתבו על ידי פרנק אוהרה, חבר של הרטיגן. זהו ציור של שמן על נייר.
- רחוב הכלות הגדול (Grand street brides) (1954): אחת מהיצירות הידועות ביותר של הרטיגן. בציור זה היא שילבה את סגנון האקספרסיוניזם המופשט יחד עם דמויות מהעולם האמיתי. בציור מוצגות בובות ראווה מחנות כלות, הן מציגות כלות אשר הובאו מאירופה "והוחלפו" בין משפחות עשירות למטרות כלכליות או פוליטיות. זהו ציור של שמן על בד, נמצא במוזיאון האמריקאי לאומנות, ווטני.
- מרילין (1962): ציור של מרילין מונרו היה סמל מרכזי לאמנות הפופ. הרטיגן התייחסה למרלין כנושא המרכזי בציורה, דבר המעיד על התייחסותה לאמנות זו. הרטיגן השתמשה בצבעים חמים בציור ובמשיכות מכחול רכות יותר ממה שנהגה לפני. זהו ציור של שמן על בד, אוסף של מר וגברת ה. פרי.
- ז'וספין (1983): עבודה זו נעשתה כחלק מסדרת "מלכות וקיסריות גדולות". הרטיגן התחילה את הסדרה בסתיו 1983. בתקופה הזו התעניינה באמנות פמיניסטית, ובציור ציירה את ז'וזפין, קיסרית צרפת. זהו ציור של שמן על בד, אוסף פרטי.[2]
קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- גרייס הרטיגן, באתר "Find a Grave" (באנגלית)
- גרייס הרטיגן, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
הערות שוליים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ^ 1 2 Grace Hartigan, אנציקלופדיית בריטניקה
- ^ 1 2 3 4 5 6 7 8 9 Grace Hartigan, The Art Story
- ^ 1 2 Grace Hartigan, 86, Abstract Painter, Dies, The New York Times
- ^ Grace Hartigan, artnet