לדלג לתוכן

פרנק אוהרה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
פרנק אוהרה
Frank O'Hara
לידה 27 במרץ 1926
בולטימור, ארצות הברית עריכת הנתון בוויקינתונים
פטירה 25 ביולי 1966 (בגיל 40)
Mastic Beach, ארצות הברית עריכת הנתון בוויקינתונים
מדינה ארצות הברית
מקום קבורה בית הקברות גרין ריבר עריכת הנתון בוויקינתונים
מקום לימודים אוניברסיטת הרווארד, אוניברסיטת מישיגן, St. John's High School עריכת הנתון בוויקינתונים
שפות היצירה אנגלית עריכת הנתון בוויקינתונים
סוגה שירה עריכת הנתון בוויקינתונים
זרם ספרותי אסכולת ניו יורק
יצירות בולטות Lunch Poems עריכת הנתון בוויקינתונים
בן או בת זוג
  • Joe LeSueur
  • וינסנט וורן עריכת הנתון בוויקינתונים
פרסים והוקרה פרס הספר הלאומי (1972) עריכת הנתון בוויקינתונים
www.frankohara.org
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית

פרנסיס ראסל "פרנק" אוהרה (באנגלית: Frank O'Hara, נולד ב-27 במרץ 1926) היה משורר ומבקר אמנות אמריקאי. אוהרה נחשב לדמות מובילה באסכולת ניו יורק, קבוצה לא רשמית של אמנים, סופרים ומוזיקאים ששאבו השראה מג'אז, סוריאליזם, אקספרסיוניזם מופשט, ציור פעולה ותנועות אמנות חדשניות.

ראשית חייו וחינוך[עריכת קוד מקור | עריכה]

פרנק אוהרה, בנם של ראסל ג'וזף אוהרה וקתרין ברודריק, נולד ב-27 במרץ 1926,[1] בבולטימור, מרילנד וגדל בגרפטון, מסצ'וסטס. הוא למד בתיכון הקתולי סנט ג'ון. משנת 1941 עד 1944 למד פסנתר בקונסרבטוריון ניו אינגלנד בבוסטון. בשנת 1944 התגייס לצי האמריקני ושירת כסונארמן בדרום האוקיינוס השקט וביפן על המשחתת 449 (USS Nicholas DD-449) במלחמת העולם השנייה.

במהלך תקופת הכשרתו בחיל הים, במרכז האימון הימי של סמפסון, ניו יורק, החל לסגל לעצמו דפוס של התבוננות במציאות, שלאחר מכן יבוא לכדי ביטוי בשיריו. השגרה היומיומית הנוקשה, תחילה בבית הספר הקתולי בו למד, ולאחר מכן בחיל הים, אפשרה לאוהרה לנתק את עצמו מהמתרחש, לצפות, ולהעניק לאירועים פרשנות שנונה וייחודית. את אבחנותיו שמר לכתיבה בהמשך. מיומנות זו, של בדיקה ורישום בתוך ההמולה והעומס של חיי היומיום, תהיה מאוחר יותר אחד ההיבטים החשובים שיעצבו את אוהרה כמשורר אורבני, שכתיבתו ספונטנית.

לאחר המלחמה החל אוהרה ללמוד באוניברסיטת הרווארד, באמצעות המימון שהועמד לרשות חיילים משוחררים. האמן והסופר אדוארד גוריי היה שותפו לחדר.[2] אוהרה הושפע מאוד מאמנות חזותית וממוזיקה עכשווית.[3] המשוררים האהובים עליו היו פייר רוורדי,[4] ארתור רמבו, סטפן מלארמה, בוריס פסטרנק וולדימיר מיאקובסקי.[5] במהלך לימודיו בהרווארד פגש את המשורר ג'ון אשברי והחל לפרסם שירים במגזין "Harvard Advocate". ב-1950 סיים את לימודיו בהרווארד עם תואר באנגלית. לאחר מכן למד לתואר שני באוניברסיטת מישיגן באן ארבור, שם זכה בפרס הופווד על חיבור שכתב. אוהרה קיבל את התואר השני שלו בספרות אנגלית ב-1951.

קריירה מוקדמת[עריכת קוד מקור | עריכה]

בסתיו 1951, עבר להתגורר בעיר ניו יורק.[6] זמן קצר לאחר הגעתו לעיר, החל לעבוד במוזיאון לאמנות מודרנית, מכר גלויות בדלפק הקבלה, והחל להשקיע זמן רב בכתיבה. הוא פיתח סוג חדש של שירה אורבנית, ששיקפה את ההתרגשות וההתלהבות של התקופה הזוהרת בחיי האמנות של העיר.[7]

אוהרה היה פעיל בעולם האמנות גם כמבקר, עבור "ARTnews". ב-1955 התמנה לתפקיד עוזר מנהלה בתוכנית הבינלאומית של המוזיאון לאמנות מודרנית. במהלך עשר השנים שלאחר מכן עזר לארגן מספר תערוכות נודדות, כולל התערוכה רבת ההשפעה "הציור האמריקאי החדש" ב-1958, שכללה את עבודותיהם של וילם דה קונינג, ג'קסון פולוק, רוברט מאת'רוול, בארנט ניומן ואחרים.[8] בשנת 1960 מונה לעוזר אוצר של תערוכות ציור ופיסול עבור המוזיאון.

לוח היסטורי ברחוב 441 East 9th, שבו גר פרנק אוהרה, נחשף על ידי Greenwich Village Society for Historic Preservation ב-10 ביוני 2014

שירה[עריכת קוד מקור | עריכה]

אוהרה כתב בהיקף עצום ובדרך כלל במהירות[8] ורק חלק קטן מיצירתו התפרסם במהלך חייו. הוא היה ידוע ביכולתו לכתוב "בכל מקום ובכל זמן".[9] ספרו הפופולרי ביותר היה "Lunch Poems" (שירי ארוחת צהריים) שהתפרסם ב-1964.[8]

אף על פי שגדל במסצ'וסטס, אוהרה הפך למשורר המובהק של מנהטן של אמצע המאה ה-20. הוא חי בליבו של חוג אמנותי תוסס שחיבק את חברי אסכולת השירה של ניו יורק, ג'ון אשברי, ברברה גסט, קנת קוך וג'יימס שוילר, כמו גם ציירים ניסיוניים כוילם דה קונינג, לארי ריברס וג'ספר ג'ונס.[7] שיריו שופעים אזכורים של סצנת האמנות בעיר, כוכבי קולנוע ותיאטרון פופולריים כמו ג'יימס דין ולנה טרנר,[10] רקדנים, ציירים, מוזיקאים ומשוררים. המשורר והמבקר מארק דוטי אמר על שירתו של אוהרה שהיא "אורבנית, אירונית, לעיתים קרובות מצחיקה בטירוף" וכוללת "אזכורים ואסוציאציות שאינם אופייניים לכתיבה אקדמית, כגון כוכבי קולנוע של שנות העשרים והשלושים, הנוף החברתי היומיומי של מנהטן, מוזיקת ג'אז, ושיחות טלפון מחברים".[11] כתיבתו של אוהרה ביקשה ללכוד בשירתו את החיים באופן בלתי אמצעי, מתוך אמונה ששירה צריכה להיות "בין שני אנשים במקום בין שני דפים".[12]

שירתו לרוב אוטוביוגרפית, אך מתמקדת בתצפיות על חיי ההווה שלו בניו יורק ולא בחקירת עברו. בהקדמה לאוסף שיריו, כתב דונלד אלן: "פרנק אוהרה נטה לחשוב על שיריו כעל תיעוד של חייו בחלק ניכר מיצירתו". אוהרה עצמו דן בהיבט זה של שירתו בהצהרה עבור האנתולוגיה "השירה האמריקאית החדשה":

"מה שקורה לי נכנס לשירים שלי. אני לא חושב שהשירים מסבירים או מייפים את החוויות שלי, הן פשוט שם בכל צורה שאני יכול למצוא אותן... יכול להיות שהשירה הופכת את אירועי החיים המעורפלים למוחשיים עבורי ומשחזרת את פרטיהם; או להפך, ששירה מעבירה את האיכות הבלתי מוחשית של אירועים שהם קונקרטיים ונסיבתיים מדי. או כל אחד מאלה במקרים מסוימים, או שניהם כל הזמן".[13]

בקרב חבריו, אוהרה נודע כמי שמתייחס לשירה בביטול, כאל משהו שצריך לעשות רק ברגע זה. ג'ון אשברי סיפר שראה את אוהרה "כותב שירים ברגעים מוזרים - במשרדו במוזיאון לאמנות מודרנית, ברחוב בזמן ארוחת הצהריים, או אפילו בחדר מלא באנשים - הוא היה מניח את השירים במגירות וארגזים וכמעט שוכח מהם".[14]

חיים אישיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

פרנק אוהרה, שהיה הומוסקסואל,[15] פגש את ג'ו לסואר ב-1951, והשניים קיימו מערכת יחסים עד 1965, וחיו יחד לסירוגין מ-1955 עד 1965.[16] בין השנים 1959 עד 1963 גרו השניים באיסט וילג'. לאוהרה, שנחשב לאדם חם וחברותי במיוחד, היו מאות חברים ומאהבים לאורך חייו, רבים מעולמות האמנות והשירה בניו יורק.[17]

בקיץ 1959 פגש את וינסנט וורן, רקדן בלט קנדי. וורן היה ההשראה לכמה משיריו של אוהרה, כולל "שיר (A la Recherche d'Gertrude Stein)", "Les Luths", "שיר (כל כך הרבה הדים בראש שלי)", וכן "לשתות איתך קולה". וורן, שכינה את אוהרה "אהבת חייו", נפטר ב-25 באוקטובר 2017, 51 שנים לאחר מותו של אוהרה.[18]

מותו[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשעות הבוקר המוקדמות של ה-24 ביולי 1966, נפגע אוהרה בתאונת דרכים בחוף האש בלונג איילנד, לאחר שמונית החוף בה נסע עם קבוצת חברים התקלקלה. בזמן שחיכו לרכב חלופי, שוטט אוהרה על החוף כדי להביט בים, ונפגע על ידי ג'יפ שעבר במקום. הוא מת למחרת, בגיל 40, מפגיעות פנימיות בבית החולים.[8] אוהרה נקבר בבית הקברות גרין ריבר בלונג איילנד.[19] הצייר לארי ריברס, חבר ומאהב ותיק,[20] נשא את אחד ההספדים, יחד עם ביל ברקסון, אדווין דנבי והאמן רנה ד'הרנוקורט.[21]

בשנת 1971 יצא לאור אוסף שיריו המלא, שזכה בפרס הספר הלאומי לשירה.[8] כיום נחשב אוהרה לאחד המשוררים האמריקאים המקוריים והמשפיעים ביותר במאה העשרים.[7]

ספרים שיצאו לאור במהלך חייו[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • חורף עיר ושירים אחרים. שני ציורים מאת לארי ריברס. (ניו יורק: Tibor de Nagy Gallery Editions, 1951 [sic, כלומר 1952])
  • תפוזים: 12 פסטורלים. (ניו יורק: Tibor de Nagy Gallery Editions, 1953; ניו יורק: Angel Hair Books, 1969)
  • מדיטציות בשעת חירום. (ניו יורק: גרוב פרס, 1957; 1967)
  • השדרה השנייה. ציור כריכה מאת לארי ריברס. (ניו יורק: הוצאת טוטם בשיתוף עם ספרי קורינתוס, 1960)
  • אודס. הדפסים מאת מיכאל גולדברג. (ניו יורק: Tiber Press, 1960)
  • שירי ארוחת צהריים. (סן פרנסיסקו, קליפורניה: City Lights Books, The Pocket Poets Series (מס' 19), 1964)
  • שירי אהבה (כותרת זמנית). (ניו יורק: Tibor de Nagy Gallery Editions, 1965)

עבודות שלאחר המוות[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • In Memory of My Feelings, כרך הנצחה מאויר על ידי 30 אמנים אמריקאים בעריכת ביל ברקסון (ניו יורק: המוזיאון לאמנות מודרנית, 1967)
  • השירים האסופים של פרנק אוהרה. נערך על ידי דונלד אלן עם הקדמה מאת ג'ון אשברי (מהדורה ראשונה ניו יורק: Knopf, 1971; Berkeley: University of California Press, 1995) - חלק את פרס הספר הלאומי עם הווארד מוס, "שירים נבחרים"[22]
  • השירים הנבחרים של פרנק אוהרה. נערך על ידי דונלד אלן (ניו יורק: Knopf, 1974; Vintage Books, 1974)
  • עומד במקום והולך בניו יורק. נערך על ידי דונלד אלן (בולינס, קליפורניה: Grey Fox Press; ברקלי, קליפורניה: מופץ על ידי Bookpeople, 1975)
  • כתיבה מוקדמת. נערך על ידי דונלד אלן (בולינס, קליפורניה: Grey Fox; ברקלי: מופץ על ידי Bookpeople, 1977)
  • שירים אוחזרו. נערך על ידי דונלד אלן (בולינס, קליפורניה: גריי פוקס פרס; ברקלי, קליפורניה: מופץ על ידי Bookpeople, 1977)
  • מחזות נבחרים. עריכה: רון פדג'ט, ג'ואן סיימון ואן וולדמן (מהדורה ראשונה ניו יורק: הוצאת משפט מלאה, 1978)
  • סיוטים מאוהבים של עיכוב: מחזות נבחרים. (בולטימור, MD: Johns Hopkins University Press, 1997)
  • שירים נבחרים. נערך על ידי מארק פורד (ניו יורק: Knopf, 2008)
  • שירים אוחזרו (אורות העיר, 2013)
  • שירי ארוחת צהריים מהדורת 50 שנה (אורות העיר, 2014)

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא פרנק אוהרה בוויקישיתוף

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ "Happy Birthday (more or less) Frank O'Hara!". 2014-03-20.
  2. ^ Dery, Mark (17 בדצמבר 2018). "Edward Gorey, Frank O'Hara and Harvard's Gay Undergroud". Lit Hub. נבדק ב-29 במרץ 2021. {{cite web}}: (עזרה)
  3. ^ Rounds, Anne Lovering (2017). "Frank O'Hara's Virtuosity". Soundings: An Interdisciplinary Journal. 100 (1): 29–53. doi:10.5325/soundings.100.1.0029.
  4. ^ "My Heart is in my pocket it is poems by Pierre Reverdy" (in Lunch),
  5. ^ "Frank O'Hara". Poets.org. נבדק ב-29 במרץ 2021. {{cite web}}: (עזרה)
  6. ^ Padgett, Ron (2004). "Joe LeSueur & Frank O'Hara". Joe: A Memoir of Joe Brainard. Coffee House Press. p. 64. ISBN 978-1-56689-159-2.
  7. ^ 1 2 3 Frank O'Hara, Selected Poems, Reissue edition, New York: Knopf, 2008-02-26, ISBN 978-0-307-26815-0. (בenglish)
  8. ^ 1 2 3 4 5 John Ashbery, Kenneth Koch, Frank O'Hara, The New York Poets : An Anthology, First Edition, Manchester: Carcanet Poetry, 2004-03-01, ISBN 978-1-85754-734-4. (בenglish)
  9. ^ Frank O'Hara, Why I Am Not a Painter and Other Poems, Manchester: Carcanet P., 2003-01-01, ISBN 978-1-85754-688-0. (בenglish)
  10. ^ Lehman, David (1993-06-20). "A Poet in the Heart of Noise". The New York Times (באנגלית אמריקאית). ISSN 0362-4331. נבדק ב-2024-06-05.
  11. ^ Doty, Mark in "Myers, Jack and Wojahn, David (editors). A Profile of Twentieth-Century American Poetry. (Carbondale: Southern Illinois University Press, 1991).
  12. ^ American Council of Learned Societies. "Frank O'Hara" in American National Biography. (New York: Oxford University Press, 1999)
  13. ^ Frank O'Hara. The New American Poetry (edited by Donald Allen). Grove Press, 1960; ISBN 0-394-17225-6
  14. ^ Poetry Foundation, Frank O'Hara, Poetry Foundation, ‏2024-06-05 (באנגלית)
  15. ^ Chiasson, Dan (2008-03-31). "The World of Frank O'Hara". The New Yorker (באנגלית אמריקאית). ISSN 0028-792X. נבדק ב-2024-06-05.
  16. ^ Digressions on Some Poems by Frank O'Hara
  17. ^ "Digressions on Some Poems by Frank O'Hara".
  18. ^ Andrew Epstein, Vincent Warren, love of Frank O’Hara’s life, passes away at 79, Locus Solus: The New York School of Poets, ‏2017-11-11 (באנגלית)
  19. ^ Wilson, Scott. Resting Places: The Burial Sites of More Than 14,000 Famous Persons, 3d ed.: 2 (Kindle Location 35306). McFarland & Company, Inc., Publishers. Kindle Edition.
  20. ^ Cotter, Holland (2009-09-06). "Refurbished Reputation for a Nervy Painter". The New York Times (באנגלית אמריקאית). ISSN 0362-4331. נבדק ב-2024-06-05.
  21. ^ From "A Short Chronology", in Donald Allen: The Collected Poems of Frank O'Hara.
  22. ^ "National Book Awards – 1972". National Book Foundation. Retrieved 2012-04-07.
    (With essay by Katie Peterson from the Awards 60-year anniversary blog.)
אוחזר מתוך "https://he.wikipedia.org/w/index.php?title=פרנק_אוהרה&oldid=38869467"