ג'יימס בייארד האב

ג'יימס בייארד האב
James A. Bayard senior
לידה	28 ביולי 1767; פילדלפיה, פרובינציית פנסילבניה, אמריקה הבריטית
פטירה	6 באוגוסט 1815 (בגיל 48); וילמינגטון, דלאוור, ארצות הברית
מדינה	ארצות הברית
מקום קבורה	וילמינגטון
השכלה	אוניברסיטת פרינסטון
מפלגה	המפלגה הפדרליסטית
בן או בת זוג	Nancy Bassett
	4 במרץ 1797 – 4 במרץ 1803; (6 שנים)
	→ ג'ון פאטן סיזר אוגוסטוס רודני ←
	13 בנובמבר 1804 – 4 במרץ 1805; (112 ימים)
	→ ויליאם ולס
	4 במרץ 1805 – 4 במרץ 1807; (שנתיים)
	4 במרץ 1807 – 4 במרץ 1809; (שנתיים)
	4 במרץ 1809 – 4 במרץ 1811; (שנתיים)
	4 במרץ 1811 – 4 במרץ 1813; (שנתיים)
	ויליאם ולס ←
חתימה

ג'יימס אשטון בייארד האב (באנגלית: James Asheton Bayard Sr.‏; 28 ביולי 1767 – 6 באוגוסט 1815) היה עורך דין ופוליטיקאי אמריקאי מווילמינגטון, דלאוור. הוא היה חבר במפלגה הפדרליסטית, ששימש כחבר בית הנבחרים מדלאוור וכסנאטור אמריקאי מדלאוור.^[1]

ביוגרפיה

ראשית חייו ומשפחתו

בייארד נולד ב-28 ביולי 1767 בפילדלפיה, פרובינציית פנסילבניה, והיה בנם של ד"ר ג'יימס אשטון בייארד ואן הודג'. בני הזוג בייארד צאצאים של אחותו של המנהל הכללי ההולנדי פטרוס סטויבסנט אשר הגיעו לאחוזת בוהמיה, מחוז ססיל, מרילנד ב-1698. בייארד היה גם ממוצא הוגנוטי צרפתי ואנגלי. ^[2] עם מותם בטרם עת של הוריו, ג'יימס הצעיר הלך לגור עם דודו, קולונל ג'ון בובנהיים בייארד, בפילדלפיה. הוא סיים את לימודיו בפרינסטון קולג' ב-1784, למד משפטים אצל הגנרל ג'וזף ריד וג'ארד אינגרסול, התקבל ללשכת עורכי הדין של דלאוור ב-1787, והחל לעבוד בווילמינגטון, דלאוור. בייארד התחתן ב-11 בפברואר 1795, אן או ננסי באסט, בתו של עורך הדין העשיר בדלאוור והסנאטור האמריקני ריצ'רד באסט. נולדו להם שישה ילדים, ריצ'רד, קרוליין, ג'יימס הבן, אדוארד, מרי והנרי מ' והם גרו בווילמינגטון,^[1] שם היו בבעלותם עבדים. ^[3]

בית הנבחרים של ארצות הברית

בייארד נבחר לראשונה לבית הנבחרים של ארצות הברית בשנת 1796, וכיהן שם במשך שלוש קדנציות, מ-4 במרץ 1797 ועד 3 במרץ 1803. בהיותו בבית הנבחרים, "הוא הצטיין כנואם ועורך דין חוקתי והפך למנהיג המפלגה בבית". הוא התבלט במיוחד כאחד ממנהלי ההדחה שמונו ב-1798 בהליכי ההדחה נגד ויליאם בלאונט, סנאטור אמריקאי מטנסי.^[1] בלאונט הואשם בהסתה של הקריקס והצ'רוקים לעזור לבריטים לקחת את ניו אורלינס מהספרדים. בעוד בית הנבחרים העמיד אותו לדין, בהנהגתו של בייארד, הסנאט של ארצות הברית ביטל את ההאשמות ב-1799 בטענה שלא ניתן לנקוט צעדים נוספים מעבר לפיטוריו. זה יצר תקדים חשוב לעתיד בכל הנוגע למגבלות על פעולות שיכולות לנקוט על ידי הקונגרס האמריקני נגד חבריו וחבריו לשעבר.

לבייארד גם היה חלק חשוב בבחירות בחירות לנשיאות בשנת 1800. כשהקולות בחבר האלקטורים היו שקולים, הייתה זו קבוצה של פדרליסטים בראשות בייארד ששברה את המבוי הסתום כשהסכימה לאפשר את בחירתו של תומאס ג'פרסון על ידי בית הנבחרים.^[4] כשנדמה היה שהפדרליסטים עומדים להצביע עבור ארון בר, מאמינים כי בייארד פעל לפי עצתו של אלכסנדר המילטון ושכנע את עמיתיו הפדרליסטים להימנע מהצבעה. כמו כן, האמינו שהוא כרת הסכם עם ג'פרסון הנכנס, להימנע מהדחה סיטונאית של פדרליסטים מתפקידים ממונים. בייארד הצעיר גייס את הנציג סמואל סמית' לנהל משא ומתן עם ג'פרסון על השליטה הפדרליסטית במשרדי המכס של פילדלפיה ווילמינגטון. ג'פרסון התיר לאחר מכן לבעלי התפקידים הפדרליסטים לשמור על משרותיהם.

רגע לפני שג'ון אדמס עזב את תפקידו כנשיא ארצות הברית הוא השתמש בהוראות חוק המשפטים משנת 1801 כדי לבצע מינויים רבים של "חצות". בין אלה היה חמו של בייארד, ריצ'רד באסט. בהתפטרותו כמושל דלאוור, באסט קיבל מינוי כשופט פדרלי אך עד מהרה הפך למובטל כאשר ג'פרסון ביטל את המינוי. בייארד עצמו סירב למינוי כשגריר לצרפת שהציע הנשיא ג'ון אדמס ב-1801.

כל כך יעיל היה בייארד בהתנגדות לממשל של ג'פרסון, עד שנעשה מאמץ מוחלט על ידי הדמוקרטים-רפובליקנים להביס אותו בניסיונו לכהונה רביעית ב-1802. סיזר אוגוסטוס רודני, אחיינו של הנשיא המהפכני של דלאוור סיזר רודני, ניצח את בייארד ב-15 קולות. עם זאת, שנתיים לאחר מכן, ב-1804, התוצאה התהפכה כשבייארד ניצח את רודני. כמיטב המסורת של דלאוור, השניים נשארו חברים לאורך יריבות הבחירות שלהם.

הסנאט ונציב השלום האמריקאי

למרות שנבחר מחדש לבית הנבחרים ב-1804, בייארד מעולם לא חזר לשם, משום שלפני תחילת הקדנציה, ב-13 בנובמבר 1804, הוא נבחר על ידי האספה הכללית של דלאוור לסנאטור, ומילא את המקום הפנוי שנגרם כתוצאה מהתפטרותו של ויליאם ה. ולס. הוא החל כהונה משלו במרץ 1805, נבחר מחדש שש שנים מאוחר יותר ב-1810, וכיהן בסנאט עד להתפטרותו ב-3 במרץ 1813.^[1]

על פי הודאתו, לא היה משנה מי ייצג את דלאוור, בהתחשב בקוטנה של המדינה; אם שני הסנאטורים ונציג אחד היו במקרה כולם פדרליסטים, על אחת כמה וכמה, שכן המפלגה הייתה במיעוט ניכר בעשור הראשון של המאה ה-19. כמו רוב מפלגתו, בייארד התנגד ל"מלחמתו של מר מדיסון" כפי שכונתה לעיתים בבוז של מלחמת 1812, אך כמו הדמוקרטים-רפובליקנים, הוא זעם על הפעולות הבריטיות בים הפתוח וזיהה את הצורך בפעולה. ככל שהאפשרות למלחמה הפכה סבירה יותר, הוא דחק בזהירות, מתוך מחשבה על חוסר המוכנות של הצבא והצי ובמיוחד על הפגיעות של חוף דלאוור. ב-17 ביוני 1812, הוא היה אחד מ-13 סנאטורים שהצביעו נגד הכרזת מלחמה על בריטניה. עם זאת, ברגע שהמלחמה החלה הוא וכל הפדרליסטים של דלאוור תמכו בלב שלם במאמץ המלחמתי, תוך הימנעות מהחשד לבגידה שהרוויחו הפדרליסטים בניו אינגלנד.

בגלל התמיכה הזו, הוא היה הפדרליסט היחיד שמונה לאחד מנציבי השלום שבסופו של דבר ניהלו משא ומתן על הסכם גנט. לאחר שהתפטר ממושבו בסנאט, הוא נסע לאירופה ומילא תפקיד מרכזי במשא ומתן שסיים את מלחמת 1812 כאשר החוזה נחתם בדצמבר 1814. ג'ון קווינסי אדמס, ראש צוות המשא ומתן האמריקאי, שיבח את בייארד:

מבין חמשת חברי המשימה האמריקנית, לשבלייה [בייארד] יש את השליטה המושלמת ביותר במזגו, את הקרירות המכוונת ביותר; וזה יותר ראוי כי זה שליטה עצמית אמיתית. רגשותיו מהירים ורוחו גבוהה כמו של כל אחד מאיתנו, אבל בהחלט יש לו אותם יותר תחת ממשלה.

לאחר מכן, הנשיא ג'יימס מדיסון הציע לו מינוי כשגריר ברוסיה, אך בייארד סירב, מתוך אמונה שפדרליסט בקושי יכול לייצג ממשל דמוקרטי-רפובליקני.

בייארד נבחר לחבר באגודת העתיקות האמריקאית ביולי 1815. ^[5] נטייתו לחברות אינה ידועה, שכן שום תכתובת ידועה לא מאשרת או מכחישה את התעניינותו, ומותו התרחש רק כמה שבועות לאחר בחירתו, וכמה ימים לאחר שובו מאירופה.

מוות ומורשת

לאחר שבילה מספר חודשים באירופה, חזר בייארד הביתה בקיץ 1815. במהלך הטיול הוא פיתח דלקת גרון וחלה במחלה קשה. הוא חי רק חמישה ימים לאחר שובו ומת ב-6 באוגוסט 1815 בווילמינגטון. הוא נקבר במקור באחוזת בוהמיה, במחוז ססיל, מרילנד. בשנת 1842 הועברו שרידיו, יחד עם אלה של חמו, ריצ'רד באסט, ונקברו מחדש בבית הקברות וילמינגטון וברנדיווין בווילמינגטון. בייארד היה אב לשני סנאטורים אמריקאים, ריצ'רד ה. בייארד וג'יימס א. בייארד הבן, סבו של אחר, תומאס פ. בייארד האב וסבא רבא של אחר, תומאס פ. בייארד הבן.^[1]

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא ג'יימס בייארד האב בוויקישיתוף

ג'יימס בייארד האב, באתר "Find a Grave" (באנגלית)

ג'יימס בייארד האב, באתר המדריך הביוגרפי של הקונגרס של ארצות הברית (באנגלית)

הערות שוליים

^ ¹ ² ³ ⁴ ⁵ "BAYARD, James Asheton, Sr". Biographical Directory of the United States Congress. United States Congress. נבדק ב-5 בדצמבר 2013. {{cite web}}: (עזרה)
^ American Ancestry: Embracing lineages from the whole of the United States. 1888[-1898. Ed. By Frank Munsell. J. Munsell's sons. 1888.
^ "Congress slaveowners", The Washington Post, 2022-01-19, נבדק ב-2022-01-25
^ "Today in History – February 17". Library of Congress. נבדק ב-5 ביוני 2017. {{cite web}}: (עזרה)
^ American Antiquarian Society Members Directory

[CongBio-1] ¹ ² ³ ⁴ ⁵ "BAYARD, James Asheton, Sr". Biographical Directory of the United States Congress. United States Congress. נבדק ב-5 בדצמבר 2013. {{cite web}}: (עזרה)

[2] American Ancestry: Embracing lineages from the whole of the United States. 1888[-1898. Ed. By Frank Munsell. J. Munsell's sons. 1888.

[3] "Congress slaveowners", The Washington Post, 2022-01-19, נבדק ב-2022-01-25

[TiH-4] "Today in History – February 17". Library of Congress. נבדק ב-5 ביוני 2017. {{cite web}}: (עזרה)

[5] American Antiquarian Society Members Directory

[1]

[2]

[3]

[4]

[5]