מרים הרי
 | |
| לידה |
21 בפברואר 1869 ירושלים, האימפריה העות'מאנית  |
|---|---|
| פטירה |
10 במרץ 1958 (בגיל 89) ניי-סיר-סן, צרפת |
| שם לידה |
Maria Rosette Shapira |
| מדינה |
צרפת |
| שפות היצירה |
צרפתית, גרמנית, אנגלית |
| הושפעה מ |
פייר לוטי, Claude Farrère, Marius-Ary Leblond, ז'רום ת'ארו, ז'אן ת'ארו, בפסקה זו 2 רשומות נוספות שטרם תורגמו |
| בן או בת זוג |
Émile Perrault-Harry (1904–1938) |
| פרסים והוקרה |
|
  | |
מרים הרי (בצרפתית: Myriam Harry; שם העט של מריה-רוזט שפירא Maria Rosette Shapira; 21 בפברואר 1869 - 10 במאי 1958) הייתה סופרת צרפתיה, בתו של סוחר העתיקות המומר מוזס וילהלם שפירא.
חייה בירושלים
[עריכת קוד מקור | עריכה]מרים נולדה בירושלים בשם מריה-רוזטה שפירא, "בבית ערבי עתיק על הר ציון"[1] לפי עדותה, לסוחר העתיקות מוזס וילהלם שפירא, יהודי ממוצא רוסי שעלה לארץ ישראל והמיר את דתו לנצרות פרוטסטנטית ולרעייתו רוזטה, אחות גרמניה במסדר הדיאקוניסות. למרים הייתה אחות גדולה ממנה, אוגוסטה.
מרים גודלה מינקות על ידי אומנת בת בית לחם, שחינכה אותה על ברכי אגדות אֵימה ואמונות טפלות. הקהילה שבה חיה, הקהילה הגרמנית-פרוטסטנטית הלא-טמפלרית הייתה זעירה, אדוקה וחמורת-סבר. הדבר עמד בניגוד לרוחו של אביה ובניגוד לרוחה החופשית ובעלת הדמיון העשיר שחיפשה הרפתקאות. הרפתקאות הילדות של הרי, כפי שהן מונצחות בספרה האוטוביוגרפי "בת ירושלים הקטנה", כוללות הפגשה שלה בהיותה כבת עשר, עם אחד משייח'י שבטי הבדואים מעבר הירדן (אל-דיב, דיבון) במטרה להשיאה לו כביכול. הרי האמינה וקיוותה להילקח אל המדבר והמהתלה של אביה נחרטה בנפשה כעלבון ואכזבה. מאורע נוסף שנחרט בנפשה הוא מותו של נער שאהבה, אשר טבע לנגד עיניה בבריכת חזקיהו, שעה שבא לבקרה בחנותו של אביה בניגוד לדעת הוריו. גם אומנתה גררה אותה לעיתים להתחזות כקבצנית בכנסיית הקבר. היא התחנכה בבית הספר הגרמני-פרוטסטנטי שליד כנסיית המשיח וקנתה לה ידיעה רבה במקרא. אביה לימד אותה היסטוריה, יסודות של ארכאולוגיה וקריאת כתב עברי קדום. היא אף סייעה בידו ליצור דמויות "מואביות" ולחרוט עליהן את אותיות הכתב. כבת 12 סיימה את חוק לימודיה ואביה סידר לה תוכנית לימודים שכללה קריאה בכתבי גתה, שייקספיר, שילר, פושקין, דנטה, התלמוד והקוראן וכן גאולוגיה ובוטניקה. מוזיקה לא למדה, למרות ניסיונותיה של אמה, משום, שלדבריה "אוזנה שהוקסמה מטל ילדותה מצליל תכשיטי הערביות ומחריפות זמרתן התקשתה בהבנת ההרמוניה של בני תרבות[2]. כמו כן לא למדה צרפתית כיוון שבירושלים היו באותה עת רק מורים קתולים ואמה לא הסכימה שתלך ללמוד אצלם.
שפירא חי מעל ומעבר ליכולתו הכלכלית, תוך שהוא תולה תקוות במכירת עתיקות מזויפות וספרי תורה אותנטיים-כביכול למוזיאון הבריטי בסך מיליון לירות שטרלינג. המשפחה עברה מהבית הקטן על הר ציון לווילת רשיד ליד רחוב הנביאים (לימים בית טיכו). בבית ידעה הרי חיי פאר. אחותה, אוגוסטה, נשלחה ללמוד בברלין בבית ספר לבנות אצילים, כהכנה לנישואין עם בן-אצולה. אולם בגיל 14 התגלה שאביהחשוד בזיוף עתיקות ושהוא התאבד ברוטרדם. מספר חודשים חלפו מהיום שבו נותק הקשר עם האב ועד שהגיעה הידיעה אל בני המשפחה. במהלכם ירדו מנכסיהם עקב חובות כבדים שצבר שפירא ולא היה מאין להחזירם. כעבור חודשיים נוספים עזבה הרי את ירושלים.
כך יצאה ה"שולמית", "מלכת שבא הקטנה" לדרכה לאירופה. עלובה ואומללה תעבור היא בדרך זו שאחותה הגדולה עברה בה לפני שלוש שנים מתוך שמחה והרווחה... בעניות ובמצוקה תעשה דרכה ממזרח למערב... העגלון הצליף בשוטו, העגלה זזה, הצעיף הלבן של בית-הלחמית ריחף באוויר וציונה [היא מרים הרי] נשבעה רתת: "אם אשכחך ירושלים תשכח ימיני".
— בת ירושלים הקטנה, מילים אחרונות
בפריז
[עריכת קוד מקור | עריכה]הרי התקבלה ללימודים בבית הספר בברלין בו למדה אחותה, כצדקה. היא למדה שם שלוש שנים, ברובן הייתה ככל הנראה שרויה בדיכאון. היא נכשלה במספר מקצועות, בהם צרפתית (שפה שתהפוך לשפתה העיקרית) וממסלול הוראה לבית ספר תיכון הועברה למסלול פחות-דרגה של הוראה בבית ספר יסודי. היא הכירה בדרך מקרה את הסופר לאופולד פון זאכר-מאזוך, בבית אמה בהסן והוא מצא לה עבודה כמורה לגרמנית בפריז.
בתחילת שנת 1888 הגיעה הרי לפריז. במשך עשר שנים סיגלה לעצמה שליטה בשפה הצרפתית ובתרבות צרפת, תוך שפרנסה את עצמה במתן שיעורים פרטיים בגרמנית. ושימשה בין היתר כמזכירתו של ד"ר מאזוך. בשנת 1898 התפרסם סיפור פרי עטה בעיתון סופרג'יסטי. העיתון המשיך לפרסם סיפור או מסה (חיבור עיוני) פרי עטה מדי כחודש. רוב כתיבתה עסקה בחוויות ילדותה במזרח התיכון ברוח האוריינטליזם. בשנת 1904 התפרסם הרומן הראשון פרי עטה, "כיבוש ירושלים" ("La Conquête de Jérusalem") אותו הקדישה לזכר אביה. הרומן התקבל בחום רב. בין יתר משבחיו היה אחד מהחשובים בקובעי דעת הקהל בצרפת באותה עת, אנטול פראנס. הרי זכתה על ספרה בפרס "פמינה", שהיה המקבילה הנשית לפרס גונקור. באותה שנה נישאה לצייר לאון פרו (Leon Perrault).
הרי פרסמה כארבעים רומאנים, רבים מהם על רקע ירושלים עיר ילדותה וחלקם בנושאי מסעות, בעיקר במזרח התיכון, אך גם במזרח הרחוק, מדגסקר ועוד. ב-1914 פרסמה את ספרה האוטוביוגרפי (תוך שינוי שמה ל"ציונה") "בת ירושלים הקטנה" (La Petite Fille de Jérusalem) המתאר את פרשת ארבע-עשרה שנות חייה הראשונות כסיפור אגדה מלא דימויי-תנ"ך ושירה. דמותה של ציונה תככב ברומאנים נוספים של הרי, גם הם אוטוביוגרפיים במידה זו או אחרת, כגון "ציונה בין הברברים", "ציונה בברלין" ו"ציונה בפריז".
החל מ-1919 נסעה עם בעלה הפסל הצרפתי אמיל פרו-הרי למספר מסעות וביקרה בין היתר בסוריה, בלבנון, בעיראק ובטורקיה. בשנת 1922 יצאה למסע לארץ ישראל שבמסגרתו ביקרה לראשונה בתל אביב. היא הוקסמה מתל אביב ומן המפעל הציוני ושנה לאחר מכן יצא ספרה "מאהבי ציון" (Les amants de Sion). בהקדמה לספר זה מצהירה הרי שלא הייתה מעולם ציונית, אבל לאחר מסעותיה ב-1920 וב-1922 לפלשתינה הייתה לציונית נלהבת:
מדן עד באר שבע ראיתי את גדודי העבודה הסוללים את הדרכים המובילות לציון. ראיתי אומה יהודית חדשה מייערת את 'הרי הנצח', מכשירה את 'מרחבי האלוהים'. שמעתי חדווה צעירה שרה את 'השירים החדשים' בשפתו של המלך דוד, בציפייה לגאולת ישראל. הבנתי שהציונות היא שירה. אהבתי אותה. האמנתי בה.
ב-1934 הפכה הרי לאבירת לגיון הכבוד הצרפתי ונסעה למדגסקר, מקום שבו שהתה כחודשיים.
מרים הרי המשיכה לחיות בפריז גם במהלך השואה, לאחר שהוכיחה שאינה יהודיה. חלק מספריה צונזרו, אולם היא המשיכה לכתוב ואף פרסמה מספר ספרים, בהם את חוויות מדגסקר. הרי נפטרה בפריז בשיבה טובה בגיל 89. לא היו לה ילדים משלה, פרט לבן מאומץ.
לקריאה נוספת
[עריכת קוד מקור | עריכה]- מרים הרי, בת ירושלים הקטנה, תרגם יעקב אסיא, הוצאת לוינסון, 1975, הוצאה מחודשת על ידי הוצאת אריאל, 1999
- מרים הרי, בת ירושלים הקטנה, תרגם שירן בק, אחרית דבר מאת ססיל שומבר-גודן, הוצאת מנגד, 2022
קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]
- זהר שביט, אין עוד עיר כה חשובה שצמחה בזמן כה קצר, באתר הארץ, 19 ביוני 2009
- עדה אולמן-מרגלית, ירושלים של פראות ופאר, באתר הארץ, 22 במאי 2009
- ביוגרפיה ורשימת כל חיבוריה(בצרפתית)
מרים הרי (1875-1958), דף שער בספרייה הלאומית
