בתיה לישנסקי

בתיה לישנסקי
	בתיה לישנסקי (1920), תצלום מארכיון גבריאל טלפיר, מרכז המידע לאמנות ישראלית
לידה	12 בספטמבר 1899; מאלין, האימפריה הרוסית
פטירה	19 באפריל 1992 (בגיל 92); תל אביב-יפו, ישראל
מקום קבורה	בית הקברות נחלת יצחק
תחום יצירה	פיסול
פרסים והוקרה	פרס דיזנגוף לאמנות הציור והפיסול (1944, 1957); פרס ישראל (1986) ;

בתיה לישַנְסקי (ח' בתשרי תר"ס,^[1] 12 בספטמבר 1899 – ט"ז בניסן תשנ"ב,^[1] 19 באפריל 1992) הייתה פסלת ישראלית. יצירותיה הריאליסטיות משקפות בנושאיהן את הנרטיב הציוני. כלת פרס ישראל לפיסול (1985), כלת פרס דיזנגוף לפיסול (1944, 1957) ויקירת העיר תל אביב (1983).

תולדותיה ויצירתה

בתיה בת שושנה רייזל לבית מורוז ומאיר יונה לישנסקי^[1]^[2] נולדה במאלין שבאימפריה הרוסית (כיום באוקראינה) ועלתה לארץ ישראל עם משפחתה בשנת 1910. למדה בגימנסיה הרצליה בתל אביב, לרבות לימודי ציור עם אירה יאן. את לימודיה בפיסול התחילה אצל בוריס שץ בירושלים. ב-1920 למדה באקדמיה לאמנות ברומא, אך חזרה לארץ בעקבות המאורעות בארץ ישראל בשנים 1920–1921. התגייסה לגדוד העבודה, ועבדה בקיבוץ עין חרוד. בין השנים 1923–1925 למדה בברלין, והשלימה את לימודיה בפריז בשנים 1925–1929.

הציגה בסלון דֶז אַנדֶפַּנדַנט (Salon des Indépendants) בפריז בשנת 1926, בשנת 1930 בקהיר, בשנת 1953 במוזיאון סטדלייק באמסטרדם ובשנת 1962 בביתן הלנה רובינשטיין לאמנות בת זמננו בתל אביב.

בשנת 1929, לאחר שחזרה לארץ ישראל, ערכה את תערוכת היחיד הראשונה שלה בארץ ישראל. את דברי הפתיחה נשא זלמן שזר, שהגדיר אותה בנאומו כ"נביאת האמנות שאיננה עובדת אלא לאלוהים בלבד". באותה שנה קיבלה את ההזמנה הראשונה להקמת אנדרטה בחולדה, האנדרטה הראשונה מתוך תשע בסך הכול. לישנסקי הייתה בעלת שם בין-לאומי, ובצרפת אף השוו אותה לאוגוסט רודן.

יצירתה של לישנסקי כוללת שלוש קבוצות עיקריות:

פסלי עץ, גבס ואבן זעירים אשר יצרה מ-1923 – אלה הן דמויות שיש להן קרבת מה לקוביזם, בהן "אם הפסלת" (גבס, 1935) ו"יצחק בן-צבי" (ברונזה, 1955). באלה, כמו בפסלים מאוחרים רבים, בולט הניגוד בין החלקים הלא מעובדים של החומר לחלקים המעובדים והמלוטשים.^[3]
דיוקנאות, אשר יצרה החל משנות השלושים בסגנון נטורליסטי-רומנטי.
אנדרטאות, שרובן דמויות קבוצתיות מסוגננות.

"אחד העקרונות המנחים ביצירתה הוא ההבעה. זו נועדה לעורר, לרגש; ועם זאת, לשתף את הצופה בתהליך היצירה. יחסי הגומלין בין הפסל והצופה נוצרים בשל השימוש המיוחד של האמנית בחומרי הפיסול. בתפיסתה הטוטאלית, הנובעת מויתור על פרטים, תרמה בתיה לישנסקי לאבדן האשליה ולהשגת המשכיות וזרימה...נאמנותה לחומר בהדגשת חשיבותו...מורגשת היטב על פני כל חלק וחלק ממשטח הפסלים. מעבר החומר ממצב גולמי למהות רוחנית, שהיא היא בעיית האמנות עצמה, מורגשת היטב בתנופת הזרוע ובמגע היד של האמנית.".^[4]

לבתיה לישנסקי היו שלוש אחיות: רחל, תמר ושרה. רחל גולדה לישנסקי, שנודעה כרחל ינאית בן-צבי, אשת הנשיא השני יצחק בן-צבי. אחותה הבכורה, שרה (1881–1924), הקימה את המרפאה הראשונה של קופ"ח כללית.

לבתיה לישנסקי ולחברתה לחיים, הציירת אנני נוימן (1906–1955),^[5] לא היו ילדים. לטענתה, עבודותיה מהוות המשכיות לעצמה. חייה היו לא קלים ורצופים משברים אישיים, מה עוד שוונדליזם והרס עבודותיה חדשות לבקרים לא הוסיפו לבריאותה הנפשית והיא ניסתה להתאבד פעמיים.

לישנסקי נפטרה בשנת 1992, בגיל 92, ונקברה בבית העלמין נחלת יצחק בתל אביב.^[6]

גלריה

עבודה והגנה, 1929–1937
אבן גיר
יער חולדה
לורד מלצ'ט, 1934
אבן
תל מונד
הורה, 1946
אבן
פארק כפר סבא, כפר סבא
בוגר–לוחם, 1955–1957
בית הספר החקלאי כדורי
פרעות אוקראינה, 1955
אבן ובטון
בית הספר בורוכוב, שכונת בורוכוב, גבעתיים
מגש הכסף, 1960
ברונזה
מוזיאון ההגנה, תל אביב-יפו
ההעפלה, 1985
ברונזה
קיבוץ גלאון
מנורה
עץ
יד יצחק בן-צבי, ירושלים
נעורים
ברונזה
בית אריאלה, תל אביב-יפו
אנדרטה לנופלים
בית קשת
תבליט עץ מ-1959 שתרמו רחל ויצחק בן-צבי לתזמורת הפילהרמונית הישראלית וניצב במבואה לחדרי האמנים בהיכל התרבות
אנדרטה לנופלים בכפר יהושע
אנדרטה "משואה לתקומה" בקיבוץ נצר סרני
אנדרטת "יד לשלושה" בכניסה לקיבוץ עינת

מיצירותיה שבמרחב הציבורי (פסלי חוצות ואנדרטאות)

1934 – לורד מלצ'ט, פסל הניצב ביישוב תל מונד ברחוב הדקל ליד בית מס' 44, שהיה ביתו של לורד מלצ'ט.
1929–1937 – עבודה והגנה, אנדרטה מצפון "בית הרצל" ביער חולדה, ליד קיבוץ חולדה. הוקמה על קברו של אפרים צ'יזיק, שנפל בקרב על חולדה. היוצרת פיסלה שלוש דמויות מאבן אחת: אפרים צ'יזיק ואחותו שרה צ'יזיק (שנפלה בקרב תל-חי) ודמות נוספת אנונימית. ברקע ישנם דימויים של שיבולת ומגל, המבטאים את קשר הלוחמים לעבודה, לחקלאות ולחלוציות.
ראש של תאודור הרצל בגן "בית ראשונים" בהרצליה.
1942 – ריקוד ההורה בפארק כפר סבא בכפר סבא.
1948–1952 – אנדרטה לנופלים בכפר יהושע. נחנכה על ידי שר החינוך והתרבות זלמן שזר. (האנדרטה מופיעה בציור "הכיכר בכפר יהושע" (2008) של הצייר בן הכפר אלי שמיר.)
1955–1957 – אנדרטה של בוגר-לוחם ב"כיכר הנופלים" בבית הספר החקלאי כדורי.^[7]
1958 – פסל השלושה בקיבוץ עינת.^[8]
1958 – אנדרטת הנופלים בבית קשת (בתכנון האדריכלית זיוה ארמוני), לזכר בן אחותה עלי בן צבי, בנם של רחל ינאית ויצחק בן-צבי, שנפל בקרבת בית קשת במלחמת העצמאות.^[9]
1968 – אנדרטה "משואה לתקומה" בקיבוץ נצר סרני.^[10]^[11]
1968 – מגש הכסף, תבליט ברונזה בפתח בית הנשיא יצחק בן-צבי בשכונת רחביה בירושלים.
1979 (לאחר חתימת הסכם השלום עם מצרים) – אנדרטת השלום, בעלת שלושה ראשים: בגין, סאדאת וקרטר, שנוצקה בשלוש תבניות, וניצבת בירושלים, קהיר ווושינגטון.^[12]
1985 – ההעפלה, בקיבוץ גלאון (משולב בחזית בית ההנצחה והארכיון שתכנן האדריכל חיליק ערד).

פרסים ואותות הוקרה

1944 – פרס דיזנגוף לפיסול מטעם עיריית תל אביב.
1957 – פרס דיזנגוף לפיסול.
1983 – יקירת העיר תל אביב.
1985 – פרס ישראל לפיסול (יחד עם הפסל יחיאל שמי).

לקריאה נוספת

בתיה לישנסקי, הוצאת ארץ ישראל, תל אביב, 1939 (פורטפוליו).
בתיה לישנסקי, תל אביב: מסדה, תש"ך. (תצלומי יצירותיה עם הקדמה מאת קלר לכמן).
השואה והתקומה: האנדרטה בנצר-סירני, יצירתה של בתיה לישנסקי, רמת גן: אגודת אהבת רעים על ידי מסדה, (הקד’ תשכ"ט).
סיפורה של אמנות ישראל, בנימין תמוז (עורך), דורית לויטה, גדעון עפרת, הוצאת מסדה, 1980.
בתיה לישנסקי; ערכה והביאה לדפוס: אריאלה אפשטין, תל אביב, טקסטים: מרים אור ואחרים, משרד הביטחון – ההוצאה לאור, תשמ"ח 1988.
נירית שלו-כליפא, "תבנית נוף מולדתה: האנדרטות של בתיה לישנסקי", אריאל 171–172 (תשס"ו) ("ובדמם הבוקר יעלה": זיכרון והנצחה בישראל), 157–161. (גרסה מקוונת של הספר (לבעלי הרשאה), באתר "כותר")

קישורים חיצוניים

בתיה לישנסקי, באתר מרכז המידע לאמנות ישראלית, מוזיאון ישראל
רשימת מאמרים על בתיה לישנסקי באתר רמב"י
בתיה ברוטין, בתיה לישנסקי, באנציקלופדיה לנשים יהודיות (באנגלית)
נירית שלו-כליפא, ‏אנדרטת 'עבודה והגנה' בחולדה, קתדרה 102, טבת תשס"ב, עמ' 97–122
על בתיה לישנסקי, דבר, "דבר הפועלת", 6 ביוני 1935 (רחל בלובשטיין, "ביטוי לירי" (גרסת html בפרויקט בן-יהודה); –ן, "לבדד"; א–ף, "המוצגים הזעירים"; ר. כ., "התאבקות")
מרים שיר, בתיה לישאנסקי: פסלת הגבורה בארץ, דבר, 11 בספטמבר 1956
א. ח. אלחנני, ריקוד עם הרוח לבתיה לישנסקי, דבר, 15 בספטמבר 1967
עליזה ולך, לפסל את הרוח, דבר, 11 בנובמבר 1983, המשך
משה בן-שאול, לא קרובה לאף אחד, מעריב, 16 במאי 1986 (עם זכייתה בפרס ישראל)
אלי אלון, הפסלים האלמונים של בתיה לישנסקי, באתר TheMarker‏, 11 ביולי 2015 (מאורכב בוייבאק מאשין)
אברהם בלבן, רחוב חולדה, בתיה לישנסקי, אפרים צ'יזיק, באתר הארץ, 1 בנובמבר 2017
מידע על בתיה לישנסקי בקטלוג הספרייה הלאומית
בתיה לישנסקי, דף שער בספרייה הלאומית

הערות שוליים

^ ¹ ² ³ הקבר של בתיה לישנסקי בבית הקברות נחלת יצחק, באתר BillionGraves.
^ דוד תדהר (עורך), "שרה לישנסקי", באנציקלופדיה לחלוצי הישוב ובוניו, כרך ב (1947), עמ' 701.
^ "סיפורה של אמנות ישראל", לעיל, עמ' 78
^ מרים אור, "בתיה לישנסקי", משרד הביטחון – ההוצאה לאור, 1988, לעיל, עמ' 6
^ אידה צורית, שירת הפרא האציל: ביוגרפיה של המשורר אבות ישורון: הקיבוץ המאוחד, 1995, עמ' 127; אברהם בלבן, רחוב חולדה, בתיה לישנסקי, אפרים צ'יזיק, באתר הארץ, 1 בנובמבר 2017. בסקירה של תערוכתה בבית האמנים בירושלים בכתב העת "גזית" נכתב כי "המעולה שבין דיוקנאות לישנסקי מתאר ברגש מאופק את ידידתה, אני נוימן, שנפטרה בלא עת" (גזית יט, ט–יב (1961), עמ' 195). גם לדעת יהושע שור, הפרוטומה של נוימן היא אחת משני הפסלים הטובים ביותר שתמונותיהם הופיעו ב-1939 באלבומה של לישנסקי (י. שור, בתיה לישנסקי: (להופעת האלבום של יצירותיה), דבר, 28 בפברואר 1940). לסקירה נוספת ראו זלמן שזר, עם פסלי בתיה לישנסקי, דבר, טור 4, 26 בינואר 1962.
^ בתיה לישנסקי באתר חברה קדישא ת"א–יפו.
^ בבית הספר כדורי תוקם מצבת-זכרון ל-51 התלמידים, דבר, 19 באוגוסט 1955; אנדרטה לחללי "כדורי" תוצב ביום א' במוסד, דבר, 8 בינואר 1960; הוסר הלוט מהאנדרטה לחללי ביה"ס "כדורי", דבר, 11 בינואר 1960.
^ אנדרטה לשלושה חללי כלא דמשק במשק עינת, דבר, 17 באפריל 1959; אנדרטת השלושה, דבר, 19 באפריל 1959.
^ אנדרטה לזכר חללי בית-קשת, דבר, 2 ביולי 1958.
^ בן-גוריון בחנוכת אנדרטה לשואה: שלוש משימותינו – עליה, הגברת הילודה ועבודה עברית, דבר, 29 באוקטובר 1968.
^ משה גלעד, מפתיע למצוא בלב ישראל מבנים שנראים שייכים לעיירה גרמנית, באתר הארץ, 17 באפריל 2024
^ וראו: נילי פרידלנדר, בתיה ושלושת ראשיה, מעריב, 6 ביולי 1979.

[מצבה-1] ¹ ² ³ הקבר של בתיה לישנסקי בבית הקברות נחלת יצחק, באתר BillionGraves.

[2] דוד תדהר (עורך), "שרה לישנסקי", באנציקלופדיה לחלוצי הישוב ובוניו, כרך ב (1947), עמ' 701.

[3] "סיפורה של אמנות ישראל", לעיל, עמ' 78

[4] מרים אור, "בתיה לישנסקי", משרד הביטחון – ההוצאה לאור, 1988, לעיל, עמ' 6

[5] אידה צורית, שירת הפרא האציל: ביוגרפיה של המשורר אבות ישורון: הקיבוץ המאוחד, 1995, עמ' 127; אברהם בלבן, רחוב חולדה, בתיה לישנסקי, אפרים צ'יזיק, באתר הארץ, 1 בנובמבר 2017. בסקירה של תערוכתה בבית האמנים בירושלים בכתב העת "גזית" נכתב כי "המעולה שבין דיוקנאות לישנסקי מתאר ברגש מאופק את ידידתה, אני נוימן, שנפטרה בלא עת" (גזית יט, ט–יב (1961), עמ' 195). גם לדעת יהושע שור, הפרוטומה של נוימן היא אחת משני הפסלים הטובים ביותר שתמונותיהם הופיעו ב-1939 באלבומה של לישנסקי (י. שור, בתיה לישנסקי: (להופעת האלבום של יצירותיה), דבר, 28 בפברואר 1940). לסקירה נוספת ראו זלמן שזר, עם פסלי בתיה לישנסקי, דבר, טור 4, 26 בינואר 1962.

[6] בתיה לישנסקי באתר חברה קדישא ת"א–יפו.

[7] בבית הספר כדורי תוקם מצבת-זכרון ל-51 התלמידים, דבר, 19 באוגוסט 1955; אנדרטה לחללי "כדורי" תוצב ביום א' במוסד, דבר, 8 בינואר 1960; הוסר הלוט מהאנדרטה לחללי ביה"ס "כדורי", דבר, 11 בינואר 1960.

[8] אנדרטה לשלושה חללי כלא דמשק במשק עינת, דבר, 17 באפריל 1959; אנדרטת השלושה, דבר, 19 באפריל 1959.

[9] אנדרטה לזכר חללי בית-קשת, דבר, 2 ביולי 1958.

[10] בן-גוריון בחנוכת אנדרטה לשואה: שלוש משימותינו – עליה, הגברת הילודה ועבודה עברית, דבר, 29 באוקטובר 1968.

[11] משה גלעד, מפתיע למצוא בלב ישראל מבנים שנראים שייכים לעיירה גרמנית, באתר הארץ, 17 באפריל 2024

[12] וראו: נילי פרידלנדר, בתיה ושלושת ראשיה, מעריב, 6 ביולי 1979.

[1]

[2]

[3]

[4]

[5]

[6]

[7]

[8]

[9]

[10]

[11]

[12]

יצחק בן-צבי
מוסדות וארגונים שהקים	פועלי ציון • המכון לחקר קהילות ישראל במזרח • הגימנסיה העברית רחביה
משפחתו	צבי שימשלביץ' (אבא) • אהרן ראובני (אח) • שולמית קלוגאי (אחות) • יצחק קלוגאי (גיס) • רחל ינאית בן-צבי (רעיה) • עלי בן-צבי (בן) • בנימין מזר (גיס) • בתיה לישנסקי (גיסה)
הנצחה	יד יצחק בן-צבי • דרך בן-צבי • מכון בן-צבי לחקר קהילות ישראל במזרח • שדרות בן-צבי • צריף הנשיא • בית הנשיא יצחק בן-צבי
שונות	בית עלי • פרס יצחק בן-צבי • ספר תולדות ההגנה • יזכור (ספר, 1916) • בית החלוצות (ירושלים)

זוכי פרס ישראל בתחומי האמנות החזותית
פיסול	זאב בן-צבי (1953) • יצחק דנציגר (1968) • אריה ארוך (1971) • ראובן רובין (1973) • דני קרוון (1977) • בתיה לישנסקי, יחיאל שמי (1986) • מנשה קדישמן (1995) • יגאל תומרקין (2004) • מיכה אולמן (2008)
ציור	יוסף זריצקי (1959) • מרדכי ארדון (1963) • מרסל ינקו (1967) • יוסל ברגנר, אנה טיכו, פנחס ליטבינובסקי (1980) • יחזקאל שטרייכמן (1990) • לאה ניקל (1995) • משה קופפרמן (2000) • פנחס כהן גן (2008)
ציור ופיסול	זהרה שץ • (1955) בצלאל אקדמיה לאמנות ועיצוב ירושלים (1958) • מיכאל גרוס (2000)
אדריכלות	דב כרמי (1957) • אריה שרון (1962) • דורה גד, אלפרד מנספלד (1966) • בנימין אידלסון (1968) • יעקב רכטר (1972) • אריה אלחנני (1973) • אברהם יסקי (1982) • דוד רזניק (1995) • ליפא יהלום, דן צור (1998) • רם כרמי (2002) • יעקב יער, עדה כרמי-מלמד (2007) • אדם מזור (אדריכלות ועיצוב; 2013)
עיצוב	יונה פישר, אלישבע כהן (1977) • דן ריזינגר (1998) • דוד טרטקובר (2001) • ירום ורדימון (2007)
תולדות האמנות	בצלאל נרקיס (1999) • זיוה עמישי-מייזלש (2004)
צילום	דוד רובינגר (תקשורת; 1997) • מיכה בר-עם (2000) • אלכס ליבק (2005) • פטר מירום (2010)
אמנות פלסטית	יעקב דורצ'ין (2011) • מיכל נאמן (2014) • שרה ברייטברג-סמל (2020) • מיכל רובנר (2023)