יוסף ואשת פוטיפר

יוֹסֵף מואשם על ידי אשת פּוֹטִיפַר, רמברנדט, 1655

מעשה יוֹסֵף ואשת פּוֹטִיפַר הוא סיפור מקראי שמובא בפרשת וישב בספר בראשית, פרק ל"ט, המהווה חלק מפרשת יוֹסֵף ואחיו. לאחר שנמכר יוֹסֵף כעבד לפּוֹטִיפַר המצרי ועשה שם חיל, ניסתה אשת אדוניו לפתותו למשכב. משלא נענה לחיזוריה, העלילה עליו כי הוא ניסה לשכב עמה. בעקבות זאת הושלך יוֹסֵף אל בית הסוהר. הסיפור המקראי, שבעצמו מדגים מוטיב פולקלורי אוניברסלי רווח מאוד, זכה במהלך הדורות לפופולריות יוצאת דופן בעולם היהודי ומחוצה לו, כשהוא פושט ולובש שלל צורות. אחד התיאורים הקדומים ביותר של הטרדה מינית של בעל מרות כלפי מי שנתון למרותו מופיע במעשה זה.

הסיפור המקראי

הקשר

הסיפור בא לאחר מעשה יְהוּדָה ותָּמָר ומגלה זיקה ספרותית אליו, אך מבחינה עלילתית הוא ממשיך את סיפור מכירת יוֹסֵף לעבדות, שהסתיים בקנייתו על ידי פּוֹטִיפַר, סריס פַּרְעֹה ושר הטבחים. המספר ממשיך את הסיפור מהנקודה בה נפסק בטכניקה של חזרה מקשרת, ומתאר את קורותיו של יוֹסֵף בבית פּוֹטִיפַר. בפתיח הסיפור (פרק ל"ט, פסוקים א'–ו') מתואר יוֹסֵף כמי שה' עמו והוא עושה חיל בבית פּוֹטִיפַר אדוניו, הנותן בו אמון מלא ומפקידו על כל משק ביתו, בזמן שהיה נהוג באותם ימים שהאדון עצמו אחראי על משק ביתו. בסוף הפתיח מצוין יפי מראהו של יוֹסֵף, פרט שחשיבותו לעלילה מתבארת מיד בגוף המעשה (פרק ל"ט, פסוקים ז'–כ').

על פי הכתוב, לאחר שיוֹסֵף עולה לגדולה, אשת פּוֹטִיפַר ניסתה לפתות את יוֹסֵף לשכב עמה, לאחר שהוקסמה מיופיו. יוֹסֵף סירב להצעותיה, בנימוק שהדבר נחשב לבגידה באמון פּוֹטִיפַר ומהווה חטא. באחד הימים, בהגיע שעת כושר, תפסה אשת פּוֹטִיפַר את יוֹסֵף בבגדו כדי לשדל אותו לשכב עימה. יוֹסֵף הסיר את הבגד שאחזה בו, וזה נשאר בידה, ונמלט אל מחוץ לבית. בראותה זאת, קראה אשת פּוֹטִיפַר לבני ביתה, שלא היו בבית באותה שעה. כשהגיעו, היא שיקרה להם שיוֹסֵף ניסה לאנוס אותה, ובעודו פושט את בגדיו זעקה בקול שיבואו לעזרתה, ומשראה כך - נמלט. את אותו הסיפור סיפרה גם לבעלה כששב מעבודתו. פּוֹטִיפַר כעס על יוֹסֵף, הביא לתפיסתו, וכלא אותו בבית הסוהר.

הסיפור נחתם (פסוקים כא-כג) בתיאור עלייתו והצלחתו של יוסף בבית הסוהר, המקביל להצלחתו בבית אדוניו בראשית הסיפור. חתימה זו מקשרת את סיפור יוֹסֵף ואשת פּוֹטִיפַר לסיפור חלומות שר המשקים ושר האופים שבפרק שלאחר מכן, ואפשר לראות בה גם פתיחה לסיפור זה.

הרקע למעשה

אשת פּוֹטִיפַר אוחזת בבגדו של יוֹסֵף בניסיון לשכנעו לשכב עימה. סימון קנטריני (1612-1648)

מעשה יוֹסֵף ואשת פוטיפר מובא בספר בראשית בפרשת וישב. הכתוב מתאר תחילה את הרקע להימשכות אשת פּוֹטִיפַר אל יוֹסֵף, שמורכבת מארבעה מניעים:^{[דרוש מקור][מפני ש...]}

1. הכרתה בכישרונותיו והצלחתו של יוֹסֵף: ”וַיְהִי מֵאָז הִפְקִיד אֹתוֹ בְּבֵיתוֹ וְעַל כָּל אֲשֶׁר יֶשׁ לוֹ וַיְבָרֶךְ יְ-הוָה אֶת בֵּית הַמִּצְרִי בִּגְלַל יוֹסֵף וַיְהִי בִּרְכַּת יְ-הוָה בְּכָל אֲשֶׁר יֶשׁ לוֹ בַּבַּיִת וּבַשָּׂדֶה” (ל"ט, ה').
2. יצירת מרחב אינטימי ביניהם, כאשר בעלה מאפשר ליוֹסֵף להישאר בביתו לבדו: ”וַיַּעֲזֹב כָּל אֲשֶׁר לוֹ בְּיַד יוֹסֵף וְלֹא יָדַע אִתּוֹ מְאוּמָה כִּי אִם הַלֶּחֶם אֲשֶׁר הוּא אוֹכֵל” (ל"ט, ו').
3. הכרתה ביופיו של יוֹסֵף: ”וַיְהִי יוֹסֵף יְפֵה תֹאַר וִיפֵה מַרְאֶה” (ל"ט, ו').
4. בעלה פּוֹטִיפַר היה סריס: ”פּוֹטִיפַר סְרִיס פַּרְעֹה” (ל"ט, א'), כפי שהיה נהוג לעשות לעבדי המלך בעבר, ולכן לא יכול היה לקיים עימה יחסי מין.

ניסיון הפיתוי היומיומי שקדם לשידול

לאחר שהתעוררה באשת פּוֹטִיפַר תשוקה אל יוֹסֵף, היא ניצלה את עובדת העדרו של בעלה מהבית, כדי לפתות את יוֹסֵף לשכב עימה. אולם, יוֹסֵף מסרב לבקשותיה פעם אחר פעם, ומונה שלוש סיבות:

1. בגלל שהיא אישה נשואה: ”אֵינֶנּוּ גָדוֹל בַּבַּיִת הַזֶּה מִמֶּנִּי וְלֹא חָשַׂךְ מִמֶּנִּי מְאוּמָה כִּי אִם אוֹתָךְ בַּאֲשֶׁר אַתְּ אִשְׁתּוֹ” (ל"ט, ט').
2. אמונו של פּוֹטִיפַר ביוֹסֵף והסירוב לחתור תחתיו: ”הֵן אֲדֹנִי לֹא יָדַע אִתִּי מַה בַּבָּיִת וְכֹל אֲשֶׁר יֶשׁ לוֹ נָתַן בְּיָדִי” (ל"ט, ח').
3. משום שזה חטא חמור: ”וְחָטָאתִי לֵאלֹהִים” (ל"ט, ט').

מעשה השידול ותגובת יוֹסֵף

באחד הימים, כאשר הגיעה שעת כושר בה נעדרו כל בני הבית לזמן ממושך, ויוֹסֵף שהה זמן מה בבית לשם ביצוע מטלות שהטיל עליו אדוניו, החליטה אשת פּוֹטִיפַר לשדל את יוֹסֵף למשכב בצורה יותר אקטיבית, ובעודה אוחזת בבגדו ניסתה שוב לשדלו להסכים לשכב עימה. משראה יוֹסֵף שהפעם סירוב רגיל לא יועיל כי היא נחושה בדעתה ואף נוקטת בפעולות של ממש, מיהר להסיר את הבגד שאותו אחזה, ונמלט אל מחוץ לבית:

וַיְהִי כְּהַיּוֹם הַזֶּה וַיָּבֹא הַבַּיְתָה לַעֲשׂוֹת מְלַאכְתּוֹ וְאֵין אִישׁ מֵאַנְשֵׁי הַבַּיִת שָׁם בַּבָּיִת: וַתִּתְפְּשֵׂהוּ בְּבִגְדוֹ לֵאמֹר שִׁכְבָה עִמִּי וַיַּעֲזֹב בִּגְדוֹ בְּיָדָהּ וַיָּנָס וַיֵּצֵא הַחוּצָה:

— ל"ט, י"א–י"ב

עלילת השקר לבני ביתה

כאשר ראתה אשת פּוֹטִיפַר את תגובת יוֹסֵף, נפגעה מכך, ואף חששה שהדבר יתפרסם ויגיע לאוזניו של בעלה שעלול להענישה קשות על רצון לבגידה. לכן, כדי ליצור סיפור כיסוי שגם יציל אותה וגם יביא להענשתו, צעקה בקול רם כדי להזעיק את בני ביתה שישובו מהרה לבית. משהגיעו, סיפרה להם סיפור בדוי ומתנער מאחריות (ומפנה את האחריות על בעלה), על כך שהעבד העברי שהביא פּוֹטִיפַר לביתם, ניסה לאנוס אותה, ולכן זעקה כדי שיבואו להצילה. מששמע זאת העבד מיהר להימלט על נפשו לבל ייתפס, ובגדו שאשת פּוֹטִיפַר תפסה בידה נותר אצלה:

וַיְהִי כִּרְאוֹתָהּ כִּי עָזַב בִּגְדוֹ בְּיָדָהּ וַיָּנָס הַחוּצָה: וַתִּקְרָא לְאַנְשֵׁי בֵיתָהּ וַתֹּאמֶר לָהֶם לֵאמֹר רְאוּ הֵבִיא לָנוּ אִישׁ עִבְרִי לְצַחֶק בָּנוּ בָּא אֵלַי לִשְׁכַּב עִמִּי וָאֶקְרָא בְּקוֹל גָּדוֹל: וַיְהִי כְשָׁמְעוֹ כִּי הֲרִימֹתִי קוֹלִי וָאֶקְרָא וַיַּעֲזֹב בִּגְדוֹ אֶצְלִי וַיָּנָס וַיֵּצֵא הַחוּצָה

— ל"ט, י"ג–ט"ו

בתיאור במצב הזה, המונח "אִישׁ עִבְרִי" מפורש כגנאי, שנוכרי התיר לעצמו להתקרב למצרייה.

עלילת השקר לבעלה ותגובתו

לאחר מכן המתינה שבעלה יחזור מעבודתו, ואז סיפרה גם לו את מצג השוא שבדתה מליבה. בניסיונה לנצל את היעדר העדים למעשה כדי להטות הדין לטובתה, עושה אשת פוטיפר שימוש ציני ב"צעקה" וברטוריקה מתוחכמת, המנצלת את שנאת הזר והאחר: ”רְאוּ הֵבִיא לָנוּ אִישׁ עִבְרִי” (ל"ט, י"ד), ”בָּא אֵלַי הָעֶבֶד הָעִבְרִי” (ל"ט, י"ז). כששמע את דבריה חרה אפו, והוא דאג שיוֹסֵף ייתפס וייאסר בבית הסוהר, שפּוֹטִיפַר עצמו היה מופקד עליו כחלק מתפקידו כשר הטבחים (האחראי על ההוצאה להורג):

וַתַּנַּח בִּגְדוֹ אֶצְלָהּ עַד בּוֹא אֲדֹנָיו אֶל בֵּיתוֹ: וַתְּדַבֵּר אֵלָיו כַּדְּבָרִים הָאֵלֶּה לֵאמֹר בָּא אֵלַי הָעֶבֶד הָעִבְרִי אֲשֶׁר הֵבֵאתָ לָּנוּ לְצַחֶק בִּי: וַיְהִי כַּהֲרִימִי קוֹלִי וָאֶקְרָא וַיַּעֲזֹב בִּגְדוֹ אֶצְלִי וַיָּנָס הַחוּצָה: וַיְהִי כִשְׁמֹעַ אֲדֹנָיו אֶת דִּבְרֵי אִשְׁתּוֹ אֲשֶׁר דִּבְּרָה אֵלָיו לֵאמֹר כַּדְּבָרִים הָאֵלֶּה עָשָׂה לִי עַבְדֶּךָ וַיִּחַר אַפּוֹ: וַיִּקַּח אֲדֹנֵי יוֹסֵף אֹתוֹ וַיִּתְּנֵהוּ אֶל בֵּית הַסֹּהַר מְקוֹם אֲשֶׁר אסורי אֲסִירֵי הַמֶּלֶךְ אֲסוּרִים וַיְהִי שָׁם בְּבֵית הַסֹּהַר

— ל"ט, ט"ז–כ'

הצלחתו של יוֹסֵף בבית הסוהר

בבית הסוהר המשיכה ברכת ה' ללוות את יוֹסֵף, כפי שהיה בבית פּוֹטִיפַר, ויוֹסֵף מצא חן בעיני שר בית הסוהר שהחליט להפקיד את יוֹסֵף על האסירים, כך שיוֹסֵף הוא זה שהיה אחראי עליהם בפועל:

וַיְהִי ה' אֶת יוֹסֵף וַיֵּט אֵלָיו חָסֶד וַיִּתֵּן חִנּוֹ בְּעֵינֵי שַׂר בֵּית הַסֹּהַר: וַיִּתֵּן שַׂר בֵּית הַסֹּהַר בְּיַד יוֹסֵף אֵת כָּל הָאֲסִירִם אֲשֶׁר בְּבֵית הַסֹּהַר וְאֵת כָּל אֲשֶׁר עֹשִׂים שָׁם הוּא הָיָה עֹשֶׂה: אֵין שַׂר בֵּית הַסֹּהַר רֹאֶה אֶת כָּל מְאוּמָה בְּיָדוֹ בַּאֲשֶׁר ה' אִתּוֹ וַאֲשֶׁר הוּא עֹשֶׂה ה' מַצְלִיחַ

— ל"ט, כ"א–כ"ג

תיחום הסיפור ומבנהו

הסיפור מחולק למספר סצנות. הרטום מחלק אותו לשלוש סצנות כבטבלה, ובנוסף מחבר אותו עם מעשה חלומותיהם של שר המשקים ושר האופים:

חלוקת הסיפור

סצנה	פסוקים	דמויות
1	פרק ל"ט, פסוקים א'–ו'	יוֹסֵף, פּוֹטִיפַר
2	פרק ל"ט, פסוקים ז'–כ"ג	יוֹסֵף, אשת פּוֹטִיפַר, פּוֹטִיפַר
3	פרק מ', פסוקים א'–כ"ג	יוֹסֵף, שר המשקים, שר האופים

בספרות הבתר-מקראית

הסיבה הרוחנית למעשה

חז"ל, כמו גם פרשני ימי הביניים, עסקו בשאלה מדוע ההשגחה הביאה לידי יוֹסֵף את המעשה הזה. כמה ממדרשי חז"ל מתייחסים למאורע כניסיון שה' העמיד בו את יוֹסֵף כתגובה למחשבותיו או מעשיו. אחד הפירושים מייחס לביטוי "אַחַר הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה" רמז לכך שבלבו של יוֹסֵף עלו 'הרהורי דברים'. לפי פירוש זה הניסיון בא לבקשתו של יוֹסֵף, שרצה להידמות באמצעות הניסיון ליעקב ואברהם: ”הרהורי דברים היו שם, אמר יוסף: אבא נתנסה, זקני נתנסה, אני איני מתנסה?! אמר לו הקדוש ברוך הוא: אני אנסה אותך יותר מהם” (בראשית רבה, פרשה פ"ז, פסקה ד'). לפי פירוש אחר המצוטט על ידי רש"י, המאורע ניתן ליוֹסֵף בתור עונש על זחיחות דעתו של יוֹסֵף בהצלחתו בבית אדוניו, בעוד אביו שבארץ כנען מתאבל על אובדנו ”ויהי יוסף יפה תואר - כיון שראה עצמו מושל, התחיל אוכל ושותה ומסלסל בשערו. אמר הקדוש ברוך הוא: אביך מתאבל, ואתה מסלסל בשערך?! אני מגרה בך את הדוב! מיד: ותשא אשת אדוניו וגו'” (רש"י, ל"ט, ו').

לפי הספר "אוצר אגדות התורה", סיבה נוספת לכך הייתה בגלל שחשב לעצמו שבביתו, בכל פעם שיעקב רצה לתת לו מנה יותר גדולה מלאחיו, מייד היו אחיו מקנאים בו וכועסים עליו. אבל כאן, בארץ מצרים, הוא יכול לאכול ולשתות מכל טוב, ואף אחד לא מפריע לו.

הרד"ק באר שמטרת המאורע הייתה להביא להשלכתו של יוֹסֵף לבית הסוהר, כדי שבבוא העת הוא יפתור את חלומות שר המשקים ושר האופים, ובעקבותיהם יפתור גם את חלומות פרעה ויעלה לגדולה, מה שיביא לבסוף התוודעותו לאחיו וירידת יעקב למצרים. הרד"ק מתייחס גם למטרה המוסרית של הסיפור, ואומר שהסיפור בא ללמד את האדם להאמין בהשגחת ה', שמסובב את כל הצרות לטובה. בנוסף, הסיפור בא ללמד את צדקותו ומעלתו של יוסף, וללמד כל אדם ממנו כיצד עליו לכבוש את יצרו, ועד כמה חשוב לשמור אמונים אדם שנתן בו אמון.

לפי הקבלה

השבטים ראו בעיניהם צערו ואבלו של יַעֲקֹב אביהם, אבל יוֹסֵף, שהיה מרוחק ממנו והיה במדרגה עליונה, הסתכל רק למעלה, וראה את מעלת יעקב חקוקה בכיסא הכבוד, וכל שהצטער יותר בעולם הזה, נתעלה למעלה ברוחניות, ובגלל זה לא דאג כלל על צערו של אביו, ולכן היה אוכל ושותה ומסלסל בשערו. אבל הקב"ה אמר כי לא יכול להיות כך שאביו מתאבל עליו והוא לא עושה כלום, אז הביא עליו את אשת פּוֹטִיפַר.

ניסיונות הפיתוי שקדמו לשידול

בתלמוד הבבלי, במסגרת הסיפור עני ועשיר ורשע באין לדין, מתוארים מאמציה של אשת פּוֹטִיפַר להתייפות כדי למצוא חן בעיני יוֹסֵף: ”אמרו עליו על יוסף הצדיק: בכל יום ויום הייתה אשת פוטיפר משדלתו בדברים, בגדים שלבשה לו שחרית - לא לבשה לו ערבית, בגדים שלבשה לו ערבית - לא לבשה לו שחרית” (תלמוד בבלי, מסכת יומא, דף ל"ה, עמוד ב').

בילקוט שמעוני נאמר שעליה נכתב במשלי ”שִׁית זוֹנָה” (משלי, ז', י').

פרשני המקרא, וכן דרשות חז"ל מצביעים על הכפילות ”וְלֹא שָׁמַע אֵלֶיהָ לִשְׁכַּב אֶצְלָהּ לִהְיוֹת עִמָּהּ” (בראשית, ל"ט, י') כמרמזת על כך שלא רק למשכב של ממש סירב יוֹסֵף, אלא גם לשכב לצידה, להתייחד עימה באותו החדר ואף לשוחח עימה ולהתקרב אליה.

לפי הכלי יקר, אשת פּוֹטִיפַר בהתחלה התכוונה לתשמיש המיטה באמת ורק אחר כך לשכיבה לידה ללא תשמיש, מה שיגרום לקרבה ולסיכוי מסוים שלה להצליח לפתות אותו, אך גם זה לא צלח.

ב"אוצר אגדות התורה" מסופר שהציעה לו כסף רב, וכשאמר שפוחד מאדונו, פּוֹטִיפַר, הציעה להרוג אותו בשבילו, אך בכל פעם הוא סירב. הוא הוסיף שאחיו, רְאוּבֵן, חטא ועיבד את הבכורה לו, ליוֹסֵף, ואם יחטא תילקח גם ממנו הבכורה.

בסדר הדורות נכתב שיוֹסֵף אפילו לא הסכים להביט בה. סדר הדורות מספר שלאחר זמן רב שמאמציה לשכנעו לא הועילו, היא חלתה מרוב תאוותה אליו. לפי ספר הישר, כשחברותיה באו לבקרה ותמהו על מה החולי, היא נתנה בידיהן אתרוגים וסכינים והורתה להם לחתוך את האתרוגים. לאחר מכן ציוותה להכניס את יוֹסֵף לבוש בגדים יקרים. כשחברותיה ראו אותו הן לא הזיזו עיניהן ממנו לרגע, וכך הן לא שמו לב שהן חותכות את ידיהן ודם רב זב מהן. כך המחישה להם אשת פּוֹטִיפַר את יופיו של יוֹסֵף ואת תאוותה אליו. לאחר מכן מסופר שם על כך שחלתה ב"חולי כבד" מרוב תאוותה אליו.

מעשה השידול

במדרשי חז"ל מובא שבאותו היום של מעשה השידול עלה הנילוס על גדותיו והשקה את שדות מצרים. והנוהַג של המצרים היה לצאת מבתיהם באותו היום כדי לצפות במחזה שקיבל גם אופי פולחני של יום איד, מאחר שהנילוס נחשב לאלוקי מצרים. בתלמוד הבבלי אף מובא שאשת פּוֹטִיפַר עשתה עצמה חולה כדי שתוכל להישאר ביחידות עם יוֹסֵף ולפתותו: ”תנא דבי ר' ישמעאל: אותו היום יום חגם היה, והלכו כולן לבית עבודת כוכבים שלהם, והיא אמרה להן חולה היא, אמרה: אין לי יום שניזקק לי [כינוי למשכב] יוסף כיום הזה” (תלמוד בבלי, מסכת סוטה, דף ל"ו, עמוד ב').

במסכת סוטה מובא שלפתע, הופיעו פניו של אביו בחלון: ”באותה שעה, באתה דיוקנו של אביו ונראתה לו בחלון. אמר לו: יוסף, עתידין אחיך שיכתבו על אבני אפוד ואתה ביניהם, רצונך שימחה שמך מביניהם ותקרא רועה זונות? דכתיב (משלי, כ"ט, ג') ורועה זונות יאבד הון! מיד (בראשית, מ"ט, כ"ד) ותשב באיתן קשתו. אמר רבי יוחנן משום רבי מאיר ששבה קשתו לאיתנו, ויפוזו זרועי ידיו, נעץ ידיו בקרקע ויצאה שכבת זרעו מבין ציפורני ידיו”. נאמר לאחר מכן: ”תניא, היה ראוי יוסף לצאת ממנו י"ב שבטים כדרך שיצאו מיעקב אביו! שנאמר: (בראשית, ל"ז, ב') אלה תולדות יעקב יוסף, אלא שיצא שכבת זרעו מבין ציפורני ידיו” (תלמוד בבלי, מסכת סוטה, דף ל"ו, עמוד ב').

באותו הדף נחלקו האמוראים רב ושמואל בפירוש המילים: ”לַעֲשׂוֹת מְלַאכְתּוֹ” (ל"ט, י"א), האם הכוונה כפשט הפסוק, לעסוק בצרכי הבית, או שיש כאן גם רמיזה של הכתוב לכך שיוֹסֵף ידע שהוא מכניס עצמו כעת לניסיון שהוא לא יוכל לעמוד בו: ”ויבא הביתה לעשות מלאכתו - רב ושמואל [נחלקו בפירוש הפסוק], חד אמר: לעשות מלאכתו ממש, וחד אמר: לעשות צרכיו [תשמיש המיטה] נכנס” (תלמוד בבלי, מסכת סוטה, דף ל"ו, עמוד ב').

באור החיים כתוב שלא אמרה דבר, רק רמזה לו בצורה מוחשית את כוונתה.

ב"אוצר אגדות התורה" מסופר שאמרה לו שאם הוא פוחד מהאלוקים, ולאחר מכן לקחה שמיכה וכיסתה את הפסל שהיה בחדרה. אבל יוֹסֵף ענה לה: ”לא כזה הוא האלוקים שלי. את עיני הפסל שהוא מעץ אפשר לכסות, אבל עיני אלוקים רואות את כל העולם מקצה לקצה.” לאחר מכן, כשיוֹסֵף ברח מהבית, מסופר שאמר לו הקב"ה: ”אתה לא שמעת לקול אותה אישה רעה, לכן אעשה אותך מלך על כל מצרים וכל תושבי הארץ ישמעו בקולך וישתחוו לך.”

לפי ספר הישר

לפי ספר הישר, אשת פּוֹטִיפַר לבשה בגדים הנראים כבגדי מלכות, שמה על ראשה אבנים יקרות משובצות זהב וכסף, מרחה את עצמה בתמרוקים רבים, בישמה את הבית בבשמים וחיכתה ליוֹסֵף, שעבד בשדה, ליד הדלת. כאשר חזר יוֹסֵף, הבין מה היא עשתה ונסוג לאחור. אשת פּוֹטִיפַר אמרה לו: ”מַה לְּךָ יוֹסֵף, בּוֹא אֶל מְלַאכְתְּךָ, וְהִנְנִי פִּנִיתִי אֶת הדֶּרֶךְ עַד עָבְרְךָ אֶל מוֹשָׁבֶךָ”. יוֹסֵף עבר על מנת להמשיך במלאכתו, אך היא תפסה בבגדיו ואמרה שאם לא יקשיב לה ויחטא איתה, ימות. היא שלפה עם ידה האחרת חרב ושמה אותה על צוואר יוֹסֵף. יוֹסֵף מייד השאיר את בגדו בידה וברח.

התואר "יוֹסֵף הצדיק"

בשל התגברותו של יוֹסֵף על ניסיונותיה של אשת פּוֹטִיפַר לשדלו למשכב (התגברות המכונה בלשון הקבלה שמירת הברית), דבר שנחשב לניסיון קשה מנשוא, בפרט ביחס לעבד רווק שגבירתו משדלת אותו לכך, זכה יוֹסֵף, בספרות הרבנית שמתקופת האמוראים ואילך, לתואר הייחודי יוֹסֵף הצדיק. למשל בתלמוד הבבלי:

אמרו עליו על יוסף הצדיק: בכל יום ויום היתה אשת פוטיפר משדלתו בדברים.

— תלמוד בבלי, מסכת יומא, דף ל"ה, עמוד ב'

הכינוי מוזכר גם בספר הזוהר, בתוספת הסבר טעמו של הכינוי:

'ויפוזו' (ספר בראשית, פרק מ"ט, פסוק כ"ד) מאי 'ויפוזו'? - אנהירו בחמידו דכלא, כמה דאת אמר: 'הנחמדים מזהב ומפז רב ומתוקים', אתנהירו בנהירו עלאה כד נטר ברית [זרועות ידיו של יוסף הוארו באור העליון בעת ששמר את בריתו], ובגין כך אקרי 'יוסף הצדיק' [ולכן נקרא 'יוסף הצדיק']

— ספר הזוהר, חלק א', דף ע"א, עמוד ב'

חז"ל משווים בין יוֹסֵף לבֹּעַז, שעמד בניסיון פיתויה של רוּתּ, ואמר לה ”שִׁכְבִי עַד הַבֹּקֶר” (רות, ג', י"ג).

עלילות השקר

עלילת השקר לבני ביתה

לפי כמה מפרשני ימי הביניים, הבגד שתפסה אשת פּוֹטִיפַר היה בגד שיוֹסֵף כבר כבר לפשוט למשכב.

המלבי"ם מבאר שבני ביתה שלהם שיקרה אשת פּוֹטִיפַר אלו שפחותיה, שכדי שדברי השקר שלה יתקבלו על לבן, היא הפחידה אותן שאם העבד ניסה לאנוס אותה, על אף שהיא גבירתו, בוודאי שינסה לעשות כך לשפחותיה.

לפי ילקוט שמעוני, אשת פּוֹטִיפַר אמרה לחברותיה להעליל על יוֹסֵף שעשה זאת גם להן.

עלילת השקר לפוטיפר ותגובתו

חז"ל פרשו מהמילים ”כַּדְּבָרִים הָאֵלֶּה עָשָׂה לִי עַבְדֶּךָ” (ל"ט, י"ט) שכדי לעורר את חמתו של בעלה על יוֹסֵף, סיפרה אשת פּוֹטִיפַר את שאירע עם יוֹסֵף בעת יחסי האישות עם בעלה.

מאסרו של יוֹסֵף

לפי ספר הישר, לאחר שפּוֹטִיפַר שמע את עלילת אשתו על יוֹסֵף, הוא ציווה את אנשיו להכות אותו בעוצמה. יוֹסֵף מתפלל ומבקש שהשם יציל אותו. פתאום אחד מהעבדים, שהיה בן שנה בלבד, התחיל לדבר, והסביר את מה שקרה באמת.

פּוֹטִיפַר, מבולבל בעליל, לוקח את יוֹסֵף לבית המשפט ואומר לכהנים השופטים את מעשה יוֹסֵף לפי אשתו. הכהנים שואלים את יוֹסֵף מדוע עשה זאת לאדונו. יוֹסֵף עונה להם שאינו עשה זאת כלל וכלל, והסביר להם מה קרה. פּוֹטִיפַר שואל אותו את אותה שאלה ומוסיף שנתן את כל אשר לו ביד יוֹסֵף חוץ מאשתו. יוֹסֵף עונה לו באותה צורה, ומוסיף שכל השנה שבה שירת את פּוֹטִיפַר לא עשה שום דבר רע לאדונו.

הכוהנים אומרים לפּוֹטִיפַר להביא את הבגד שנקרע. לאחר שהוא מביא אותו, הם שמים לב שהבגד נקרא מלפנים, מה שאומר שאשת פּוֹטִיפַר היא זאת שמשכה את יוֹסֵף. בעקבות כך הכוהנים מכריזים על יוֹסֵף כחף מפשע, אך כיוון שסיפר על אישה שעד עכשיו נחשבה כשרה בתור אחת החותרת כך תחת בעלה, שמו אותו בבית הסוהר.

גם בבית הסוהר אשת פּוֹטִיפַר המשיכה לרדוף את יוֹסֵף, אך גם שם הוא אינו שומע לה.

בקוראן

סיפור יוסף ואשת פוטיפר הגיע גם לקוראן. בקוראן, לאחר מכירת יוסף במצרים, המצרי שקנה את יוסף, האומר לאשתו, גבירתו של יוסף, שאולי הוא יועיל להם, ועל כן כדאי להם להשקיע בו. הגבירה חושקת ביוסף, אך הוא מסרב לחטוא עמה. כאשר שניהם רצים את הדלת, היא קורעת מאחוריו את כותנתו. היא פוגשת בבעלה ומבקשת שיוסף יושם במאסר. איש משפחה אחר אומר שאם כותנתו קרועה מקדימה, יוסף הוא שחשק בגבירה, ואם מאחור, המשמעות היא שהגבירה חשקה ביוסף. האדון המצרי גוער באשתו ומרגיע את יוסף. נשות העיר לועגות לגבירה על שחשקה ביוסף, והגבירה מזמינה אותן לאכול עמה. היא נותנת לכל אחת סכין, ומזמינה את יוסף להראות לנשות העיר את יופיו. נשות העיר מהוממות מיופיו, וחותכות את ידיהן במקום את לחמן (מאחר שהסתכלו על יוסף). הגבירה אומרת שאם לא יעשה את שהיא מבקשת ממנו, היא תשים אותו במאסר. יוסף פונה לאללה ואומר שעדיף לו מאסר מפיתויי הגבירה, וכן שאם אללה לא יצילהו, הוא ישמע בקול גבירתו. אדונו המצרי ועבדיו שמים אותו במאסר, מחשש שאכן הוא ייכנע לפיתויי הגבירה.

סיפור יוסף בקוראן דומה לזה שבמקרא, עם שינויים. הסיפור שבו חותכות נשות העיר את אצבעותיהן במקום את לחמן דומה מאוד לסיפור שמופיע במדרש תנחומא (וישב, ה') ובו נשות העיר שבאו לראות את יופיו של יוסף חותכות את אצבעותיהן במקום את אתרוגיהן.

מקבילות

המוטיב המוצג בסיפור, של אישה המנסה לפתות גבר צעיר, ולאחר שזה דוחה את הצעותיה, מעלילה עליו שניסה לפתות או לאנוס אותה, הוא מוטיב עלילתי רווח בפולקלור העולמי (K2111: Potiphar's wife במפתח המוטיבים של תומפסון). גם בהיקרויותיו החוץ-מקראיות, מוטיב זה לבדו אינו מכונן בדרך כלל סיפור שלם (ולכן אין לו מקבילה במפתח טיפוסי הסיפורים) אלא מהווה חלק ממארג סיפורי רחב יותר.

הדוגמה הקדומה ביותר למוטיב זה מופיעה בסיפור המצרי "מעשה בשני אחים" , המתוארך למאה ה-13 לפנה"ס, ויש הטוענים להשפעה ישירה שלו על הסיפור המקראי. בחלקו הראשון של הסיפור מסופר על שני אחים שגרו יחדיו, אנפו, איש נשוי, ואחיו הצעיר והרווק באתא. אשתו של אנפו חשקה באחיו יפה התואר, ובאחד הימים, כשנקרתה לה הזדמנות מתאימה, ניסתה לשדל אותו לשכב עמה. באתא סירב והוכיח אותה קשות על בוגדנותה. האישה, שפחדה שמא יוודע הדבר לבעלה ויעלה לה בחייה, מיהרה לספר לבעלה שבאתא ניסה לפתות אותה, ומשסירבה הכה אותה. אנפו הזועם רדף אחרי באתא, שנס על נפשו והתפלל להגנת האל רַע. רַע יצר אגם שורץ תנינים שחצץ בין השניים, ואפשר לבאתא למסור לאנפו ממרחק את הדברים כהווייתם.

במיתוס כנעני מסופר על אֲשֵׁרָה, אשתו של אֶלְקוּנִירְסָה, המנסה לפתות את בַּעַל, ונתקלת בסירובו לעשות זאת. בַּעַל מגלה זאת לאֶלְקוּנִירְסָה, האומר לו להיענות לה. מאוחר יותר אֶלְקוּנִירְסָה תופס אותם בשעת המעשה.

ראו גם

• מכירת יוסף
• יוסף ואסנת

לקריאה נוספת

• דבורה מצה, "יוסף ואשת פוטיפר", בתוך: יואב אלשטיין, אבידֹב ליפסקר ורלה קושלבסקי (עורכים), אנציקלופדיה של הסיפור היהודי: סיפור עוקב סיפור (תימה: סדרת מחקרים בתימטולוגיה של ספרות עם ישראל), ב, רמת גן: הוצאת אוניברסיטת בר-אילן, ה'תשס"ט, עמ' 35–84.
• פרק לט - מבוא, בראשית, הוצאת רביבים, עולם התנ"ך.

• Shalom Goldman, The Wiles of Women / The Wiles of Men: Joseph and Potiphar's Wife in Ancient Near Eastern, Jewish, and Islamic folklore, Albany, NY: State University of New York Press, 1995.
• William Hansen, Ariadne's Thread: A Guide to International Tales Found in Classical Literature, Ithaca: Cornell University Press, 2002, pp. 332–352.
• James L. Kugel, In Potiphar's House: The Interpretive Life of Biblical Texts, 2nd ed., Cambridge: Harvard University Press, 1994.

קישורים חיצוניים

• אלאור ויזן, יוסף ואשת פוטיפר - ניסיון והתמודדות, באתר ספריית אסיף
• יוסף ואשת פוטיפר, באתר אספקלריה
• עדיאל זימרן, יוסף ואשת פוטיפר, באתר ישיבת הר עציון