בל UH-1 אירוקוי - דגמים וגרסאות

בל UH-1 אירוקווי (שם מלא: Bell UH-1 Iroquois) הידוע יותר בשם יואי (Huey), הוא מסוק סער בעל מנוע טורבו-ציר יחיד מתוצרת חברת בל האמריקאית.

המסוק פוּתח בשנת 1952 כדי למלא את כל דרישות צבא ארצות הברית לפינוי רפואי ושימוש כללי. הטיסה הראשונה הייתה ב-20 באוקטובר 1956, והמסוק הייצור הסדרתי החל במרץ 1960. היה זה המסוק הסדרתי הראשון שהונע על ידי מנוע טורבינה בצבא ארצות הברית, ועד היום יוצרו יותר מ-16,000 מסוקים מסוג זה, יותר מכל מסוק אחר בעולם. סימונו המקורי של המסוק באותיות UH הוביל לכינוי החיבה שלו HUEY (יואי). בספטמבר 1962, שונה סימונו ל-UH-1, אך הכינוי "יואי" נשאר בשימוש נפוץ. כ-7000 מסוקי יואי היו בשירות צבא ארצות הברית במהלך מלחמת וייטנאם. למטוס גרסאות אזרחיות, בל 204 ובל 205.

מעל 20 דגמים וגרסאות של המסוק פותחו במשך השנים, והן מפורטות להלן.

אבות טיפוס

XH-40 ו-YH-40

המסוק הראשון מתוצרת בל שהונע במנוע טורבינה היה מדגם בל 47 שהותאם לשימוש במנוע זה, וסומל מחדש XH-13F. טיסתו הראשונה של דגם זה הייתה באוקטובר 1954. צבא ארצות הברית הכריז על תחרות לייצור מסוק חדש למשימות תובלה כללית וחילוץ רפואי ב-1955. ביוני אותה שנה הוכרז על זכייתה של חברת בל במכרז לפיתוח מסוק תובלה כללית חדש בעל מנוע טורבינה עבור הצבא. הדגם שיוצר נקרא בחברת בל בל 204, וסומל XH-40 על ידי הצבא. טיסתו הראשונה של דגם זה הייתה ב-22 באוקטובר 1956. שני אבות טיפוס נוספים נבנו ב-1957, ושישה מסוקי קדם ייצור, בסימול YH-40, סופקו ב-1958. תא הלוחמים של ה-YH-40 הוארך ב-12 אינץ' (30.5 ס"מ), והמרחק מהקרקע הוגדל. הצבא היה מרוצה מאבות הטיפוס, והוחלט על מעבר לייצור סדרתי.

דגמים קצרי גוף

UH-1A

דגם HU-1A (שסימולו שונה מאוחר יותר ל-UH-1A) היה המסוק הסדרתי הראשון המונע במנוע טורבינה בשירות אחת מהזרועות של הכוחות המזוינים של ארצות הברית. היחידות הראשונות בצבא ארצות הברית שבהן נכנס המסוק לשירות מבצעי היו הדיוויזיה המוטסת ה-82, הדיוויזיה המוטסת ה-101 ויחידת הרפואה ה-57. אף על פי שהמטרה הראשונית הייתה הערכת ביצועי המסוק, בפועל הוכנס המסוק במהירות לפעילות מלאה. מסוקים של יחידת הרפואה ה-57 הגיעו לווייטנאם במרץ 1962. היחידה הבאה שהגיעה לווייטנאם מצוידת במסוקים אלה הייתה יחידת ניסוי שנקראה פלוגת התובלה הכללית הטקטית (Utility Tactical Transport Company, בראשי תיבות: UTTCO). ליחידה זו היו 20 מסוקי "אלפא" (UH-1A), ואלו הגיעו לווייטנאם בסתיו 1962. המסוקים פעלו במשימות ליווי חמוש למסוקים שפעלו שם עד אז, פיאסצ'קי H-21 שאוני וH-34 צ'וקטאו שפעלו במשימות תובלת גייסות.

כאמור, הסימול המקורי למסוק היה HU-1A, ומכאן נגזר כינויו של המסוק – יואי. הכינוי הרשמי למסוק היה 'אירוקוי (Iroquois) על שם השבט האינדיאני בעל אותו שם, אך כמעט ולא נעשה בו שימוש.

ארבעה עשר מסוקים מדגם זה סומלו TH-1A ושימשו לאימון צוותי אוויר. מסוק יחיד סומל XH-1A ושימש לניסויים במטול רימונים.

במהלך פעילות המסוקים בווייטנאם הסתבר כי מנועיהם, מדגם לייקומינג T53-L-1, שסיפקו 860 כוח סוס, לא היו מספקים, וכי יש צורך במנועים חזקים יותר בדגמים הבאים.

UH-1B

דגם UH-1B היה דגם משופר עם מנוע לייקומינג T53-L-5 שסיפק 960 כוחות סוס. להבי הרוטור העיקרי שופרו והוארכו לקוטר של 13 מטרים ומיתר של 530 מ"מ, וגובה התורן שעליו הותקן הרוטור הוגבה ב-33 ס"מ. תא הלחימה הוארך כך שיוכל לשאת שבעה נוסעים. גרסאות מאוחרות יותר של דגם זה הונעו במנוע לייקומינג T53-L-9 ו-L-11, בעלי הספק של 1,100 כוח סוס. המשקל הטעון של גרסאות אלו היה 3,900 ק"ג, והמשקל הריק היה 2,047 ק"ג.

הצבא החל בבחינת דגם B בנובמבר 1960, והמסוקים הסדרתיים סופקו החל ממרץ 1961. בסך הכל סופקו לצבא ארצות הברית 1,010 מסוקים מדגם זה. בנובמבר 1963 נפרסו לראשונה מסוקים מדגם זה לווייטנאם.

מסוק אחד מדגם זה סומל NUH-1B' ושימש לניסויי טיסה.

דגם אזרחי של מסוק זה נקרא על ידי חברת בל דגם 204B, והותקנו בו כמה שינויים קטנים, בעיקר בתחום הבטיחות, כמו מנעולי דלתות משופרים.

UH-1C

דגם UH-1C פותח במיוחד כדי שישמש כמסוק חמוש (Gunship), עד ליום פיתוחו של מסוק התקיפה הראשון מסוגו, בל AH-1G קוברה. כינוי של דגם C היה "חזיר" (Huey Hog).

מנועו של דגם C היה מנוע לייקומינג T53-L-9 או L-11, שנועד לספק את הכוח הנוסף הנדרש למסוק החמוש, הכבד יותר. הרוטור שופר, ומיתר הלהבים היה ברוחב 690 מ"מ. הכוח שנוסף למסוק הביא את מהנדסי בל לתכנן מנור זנב מחודש, ובין השיפורים ששולבו בו היה רוטור זנב בעל מיתר רחב יותר, מנור זנב ארוך יותר, ומשטחי היגוי מוגלים. חידוש נוסף בדגם C היה מערכת היגוי הידראולית כפולה, לצורך יתירות בעת קרב, ומערכת מסנני אוויר משופרת בכונסי האוויר של המנוע כדי להתאים את המסוק לפעילות בתנאים מלאי האבק בדרום-מזרח אסיה. קיבולת הדלק הוגדלה ועמדה על 242 גלון (916 ליטר), המשקל המלא עלה ל-4,300 ק"ג, כולל מטען מועיל שמשקלו עלה ל-2,120 ק"ג.

פיתוח דגם C החל ב-1960, והייצור הסדרתי ב-1966. בסך הכל נבנו 766 מסוקים מדגם זה. חמישה מסוקים סופקו לצי המלכותי האוסטרלי וחמישה לנורווגיה. כל השאר סופקו לצבא ארצות הברית.

מסוקים רבים מדגם זה שודרגו בהמשך ומנועם הוחלף למנוע לייקומינג T-53-L-13 בעל הספק של 1,400 כוח סוס. ההספק הגבוה יותר סייע למסוקים מדגם זה לשמש במשימות מסוק חמוש (gunship) וכן היה נוח מבחינה תחזוקתית, כאשר היה מנוע זהה לסוגי מסוקים רבים יותר. מסוקים שעברו שדרוג זה סומלו כדגם UH-1M.

UH-1E

ב-1962 ערך חיל הנחתים של ארצות הברית מכרז לבחירת מסוק סער שיחליף את כלי הטיס שהיו אז ברשות החיל, מטוס הקישור והתצפית ססנה O-1 בירד דוג ומסוק החילוץ קאמאן HH-43 האסקי. המסוק שזכה במכרז היה הUH-1B, שכבר היה בשירות פעיל בצבא. המסוק שנבחר סומל מחדש UH-1E והותאם לדרישות חיל הנחתים. השינויים העיקריים כללו מבנה שהיה עשוי כולו מאלומיניום כדי למנוע שיתוך (קורוזיה), מערכות קשר שהותאמו לתדרי חיל הנחתים, מעצור רוטור שנועד להפסיק את פעילות הרוטור במהירות בעת הפעלה מסיפון אוניות, ומנוף חילוץ שהותקן בגג המסוק.

המסוק טס לראשונה ב-7 באוקטובר 1963, ומסוקים ראשונים נמסרו לחיל הנחתים ב-21 בפברואר 1964. יוצרו 192 מסוקים. בשל העומס ואילוצי קו הייצור בחברת בל, היו למעשה שתי גרסאות של ה-UH-1E, שתיהן בעלות אותו סימול. 34 המסוקים הראשונים היו מסוקים מדגם UH-1B, עם מנועי לייקומינג T-53-L-11, עם 1,100 כוח סוס. עם המעבר לייצור דגם UH-1C יוצרו מסוקי UH-1E על פי הסטנדרט של הדגם החדש, עם יחידת זנב מוארכת. בשלב מאוחר יותר שדרג חיל הנחתים את כל המסוקים למנועי T53-L-13, שייצרו 1,400 כוח סוס, לאחר שהצבא הכניס לשירות את דגם UH-M ושדרג את מסוקי UH-1C שלו.

חיל הנחתים הפעיל גם גרסת אימון של דגם UH-1E שהייתה מבוססת על דגם C, וסומלה TH-1E‏. 20 מסוקים מדגם זה סופקו ב-1965.

בדצמבר 1968 זכתה חברת בל במכרז של צי ארצות הברית לייצור מסוק חדש למשימות חיפוש והצלה. המסוק החדש היה דגם E שבו הותקנו מערכות אוויוניקה חדשות ומנוע לייקומינג T53-L-13 בעל הספק של 1,400 כוח סוס. הסימול שניתן למסוק החדש היה HH-1K, ואספקתו לצי החלה במאי 1970 ובנובמבר אותה שנה נשלחו שלושה מסוקים ראשונים לשירות בווייטנאם. בסך הכל יוצרו 27 מסוקים מדגם זה.

תוך כדי אספקת המסוקים מ דגם E לחיל הנחתים בחן צי ארצות הברית את המסוק, ומצא שיוכל לשמש למשימות תובלה כללית. ב-16 במאי 1968 הזמין הצי שמונה מסוקים, שסומלו UH-1L. מסוקים אלה היו מסדרת הייצור השנייה של המסוק שהייתה מבוססת, כאמור, על דגם C. המסוקים היו מצוידים במנוף לחילוץ ומסנן אוויר בכונסי האוויר למנוע. דגמי L סופקו ללא מיגון או חימוש, והיו מצוידים במנוע לייקומינג T53-L-13 בעל הספק של 1,400 כוח סוס. ארבעת המסוקים הראשונים סופקו בנובמבר 1969 ונשלחו לווייטנאם, שם הותקן עליהם חימוש ומיגון, וכן התקנה לנשיאת פצצות שימוש כללי אופצצות דלק אוויר במשקל 230 ק"ג.

צי ארצות הברית הפעיל גם גרסה לאימון, שסומלה TH-1L‏. 45 מסוקים מגרסה זו סופקו לצי החל מנובמבר 1969, ושימשו גם לאימוני נחיתה על נושאות מטוסים.

דגמים ארוכי גוף

UH-1D

דגם UH-1D היה המענה לדרישה של צבא ארצות הברית ליכולת נשיאה מוגברת של המסוק. הצבא רצה מסוק שיוכל להוביל 8 עד 10 לוחמים, בנוסף לארבעה אנשי צוות (שני טייסים ושני מקלענים בדלתות). דגם D היה למעשה דגם B שהוארך ב-105 ס"מ, ובו הותקנו שני ספסלים, מצידי התמסורת, פונים כלפי חוץ. כך יכול היה המסוק החדש לשאת עד 15 איש, כולל אנשי הצוות.

הדגם החדש סומל UH-1D, כאמור, והדגם האזרחי סומל על ידי חברת בל כדגם 205. בתא הלחימה המוגדל ניתן היה לשאת שש אלונקות לעומת ארבע בדגמים הקודמים, ובכך היה הדגם למסוק חילוץ רפואי משופר. במקום דלתות ההזזה שבדגמים הקודמים, שבהם היה חלון יחיד, היו בדגם זה דלתות הזזה עם שני חלונות וכן דלת נוספת בעלת חלון אחד מחוברת בצירים, בקדמת המסוק (בין דלת הכניסה לתא הטייס לדלת ההזזה) שאיפשרה גם היא כניסה לתא הלוחמים. ניתן היה להסיר את דלתות תא הלוחמים בקלות ולהטיס את המסוק בתצורה ללא דלתות.

אב הטיפוס של הדגם המריא לראשונה באוגוסט 1960. שבעה מסוקים לניסויים סומלו YUH-1D נבחנו בבסיס חיל האוויר אדוארדס החל ממרץ 1961. גרסאות הראשונות של דגם D היו בעלות רוטור בקוטר 13 מטרים ומנוע לייקומינג T53-L-9. הניסויים הראו שדרוש למסוק כוח נוסף, ולפיכך הוחלף מנועו לגרסה L-11 בעל הספק של 1,100 כוחות סוס, קוטר הרוטור הוגדל ל-15 מטרים ומיתר הלהבים הורחב ל-530 מ"מ. הותקן מנור זנב ארוך יותר כדי שיתאים לרוטור המוארך. המשקל המלא היה 4,300 ק"ג. דגמי D מאוחרים יותר צוידו במנוע מגרסה L-13, בעל הספק של 1,400 כוחות סוס. דגם זה כונה דגם H (ראו להלן).

מסוקים ראשונים מדגם D סופקו לצבא ב-9 באוגוסט 1963, לדיוויזיית הפרשים הראשונה בפורט בנינג. דיוויזיה זו פרשה לווייטנאם עם מסוקים אלה. בסך הכל סופקו לצבא ארצות הברית 2,008 מסוקים מדגם זה, בין השנים 1962–1966. הדגם זכה לייצוא נרחב, ושירת, בין השאר, גם בכוחות המזוינים של אוסטרליה ושל דרום וייטנאם. 352 מסוקים מסוג זה נבנו ברישיון על ידי חברת דורנייר במערב גרמניה עבור צבא גרמניה. בסך הכל יוצרו 2,561 מסוקים מדגם D.

דגם HH-1D היה דגם D שהוסב לשמש כמסוק לחילוץ ולכיבוי אווירי בבסיסי צבא ארצות הברית. המסוקים מדגם זה צוידו במיכלי מים בנפח של 50 גלון (כ-190 ליטר) ומערכת להתזת קצף לכיבוי אש, אותו ניתן היה להתיז דרך מוט באורך 5 מטרים.

UH-1F

חיל האוויר של ארצות הברית פרסם ב-1963 מכרז למסוק שישמש לסיוע בבסיסי טילים. דרישה ספציפית במכרז הייתה להנעת המסוק על ידי מנוע ג'נרל אלקטריק T58, שכן לחיל האוויר היה מצאי גדול של מנועים אלה, ששימשו את מסוקי החילוץ שלו מדגם סיקורסקי HH-3 (שנודעו בכינוי "הענק הירוק העליז", Jolly Green Giant) ושימוש באותו מנוע היה מוזיל את עלויות האחזקה. ההספק של מנוע זה היה 1,250 כוח סוס, לעומת 1,100 כוח סוס שסיפק מנועו המקורי של דגם UH-1B, לייקומינג T53-L11.

חברת בל הציעה גרסה משודרגת של דגם 204B, עם המנוע הנדרש, שסולמה UH-1F‏. לדגם זה היה תא לחימה קצר יותר, כשל דגם B, אך מנור זנב, רוטור ראשי ותמסורת כשל דגם D. בדגם D הותקן המנוע מאחורי התמסורת, בניגוד לדגמים האחרים בהן הותקן המנוע לפניה. זאת, בשל הדרישה להתקין במסוק מנוע T58; במנוע זה הציר אותו מסובב המנוע נמצא בחלקו האחורי של המנוע, ולפיכך היה צורך להתקין את המנוע הפוך (לעומת ההתקנה ב-HH-3. המנוע בדגם F חובר לתיבת הילוכים בחלקו האחורי של המסוק, וממנה למצמד שחיבר לגל ההינע של תמסורת המסוק. מבחינה חיצונית ההבדל היחיד מדגם UH-1B היה המפלט בצידו הימני של המנוע, ומנור הזנב הארוך יותר.

דגם F נכנס לשירות בחיל האוויר ב-20 בפברואר 1964. בסך הכל יוצרו 119 מסוקים, והייצור הסתיים ב-1967. חלק מהמסוקים שודרג לסטנדרט של דגם F.

חברת אוגוסטה בל האיטלקית ייצרה דגם דומה על ידי התאמת מנוע רולס-רויס נום (שהיה למעשה מנוע T58 שיוצר ברישיון בבריטניה) למסוקים מדגם 204B. בהמשך הותאמו למסוקים מנועי T58 מתוצרת ארצות הברית. מסוקים אלה יוצאו לצבאות הולנד, שוודיה, אוסטריה ושווייץ. במסוק זה הותקן מנוף לחילוץ בצידו הימני של תא הלחימה.

המסוק האחרון מדגם F יצא משירות בצבא ארצות הברית בתחילת שנות ה-80 של המאה ה-20, והוחלף על ידי דגם N. מסוקים מדגם F שימשו מאוחר יותר כמסוקים לכיבוי אווירי במדינות שונות בארצות הברית.

חיל האוויר קלט גם דגם לאימון, שסומל TG-1F, המסוק הראשון מדגם זה טס בינואר 1967, ובין אפריל ליולי באותה שנה נבנו 27 מסוקים מדגם זה. חלק מהמסוקים הללו שימשו להדרכה בטיסת מכשירים.

מספר לא ידוע של מסוקים מדגם F הוסבו לתצורה ספציפית עבור טייסת המבצעים המיוחדים ה-20 של חיל האוויר. הטייסת נקראה "הצרעות הירוקות", ומסוקיה שסומלו UH-1P שימשו למשימות חמושות, עם מקלעים ומשגרי רקטות.

UH-1H

דגם UH-1H היה למעשה דגם D ששודרג. מנוע המסוק הוחלף למנוע לייקומינג T53-L-13 בעל הספק של 1,400 כוחות סוס. צינור פיטו של המסוק הועבר מחרטום המטוס לגגו כדי למנוע נזקים מחפצים על הקרקע. דגם הניסוי סומל YUH-1 וטס לראשונה ב-1966, ואספקת המסוקים הסדרתיים החלה בספטמבר 1967. דגם זה יוצר במספרים גדולים יותר מכל דגם אחר: 4,850 מסוקים סופקו לצבא ארצות הברית, בצד ייצוא נרחב למדינות רבות וייצור ברישיון בגרמניה המערבית, איטליה וטייואן. עשרה מסוקים נמכרו לקנדה תחת הסימול CUH-1H, הראשון שבהם ב-6 במרץ 1968. המסוקים נועדו להערכה ובחינה על ידי פיקוד הכוחות הקנדיים, אך המסקנה הייתה כי אינם מתאימים לצרכיהם המבצעיים. במקום זאת תמכה ממשלת קנדה בפיתוח גרסה דו-מנועית של דגם H, שסומלה UH-1N "טווין יואי". עשרת המסוקים מדגם CUH-1H הותאמו למשימות חיפוש והצלה, וסומלו מחדש CH-118, ושירתו עד 1995.

חברת בל פיתחה גרסה אזרחית של דגם UH-1H שסומלה בל 205. בגרסה האזרחית היו מספר שינויים קלים, כמו נעילה כפולה לדלתות ההזזה ותא למטען במנור הזנב. גרסאות מאוחרות יותר סומלו בל 205A-1.

דגם H היה בסיס למספר גרסאות:

HH-1H – גרסה למשימות חילוץ בבסיסי חיל האוויר. שלושים מסוקים מדגם זה סופקו לחיל האוויר של ארצות הברית בין השנים 1970–1973.
EH-1H – גרסה עבור צבא ארצות הברית למשימות שיבוש תקשורת אלקטרונית. 22 מסוקים הוסבו לתצורה זו ב-1976, והראשונים ביניהם הופעלו על ידי הדיוויזיה המוטסת ה-82 ודיוויזיית השריון השנייה. הדיוויזיה ה-82 הפעילה מסוקים כאלה במהלך מבצע זעם דחוף, הפלישה לגרנדה.
UH-1J – היה סימול יפני לדגם משופר של דגם H שנבנה ברישיון ביפן על ידי חברת פוג'י תעשיות כבדות.
EH-1X – היה סימול לגרסה מתקדמת של הגרסה לשיבוש תקשורת, EH-1H. נבנו 10 מסוקים למשימות שיבוש תקשורת אלקטרונית, האזנה ואיתור שידורים.
JUH-1 – היה גרסה עם מכ"ם AN/APS 94 על גחון המסוק. המגלשיים התכנסו כדי לא להפריע לפעולת המכ"ם. במסוק הותקן גם טייס אוטומטי ואוויוניקה מתקדמת לניווט. מערכת המכ"ם חוברה באמצעות מערכת דטה לינק לתחנה קרקעית לצורך העברת תמונת המכ"ם. לפחות ארבעה מסוקים הוסבו לתצורה זו, ואלו נועדו עבור יחידות צבא ארצות הברית באירופה ובקוריאה הדרומית כמדגימי טכנולוגיה למערכות רכישת מטרות מרחוק (Stand Off Target Acquisition System, בראשי תיבות SOTAS). הופעלו לראשונה ב-1975, הוחלפו ב-1986 על ידי מסוקי EH-60 בלקהוק.
UH-1V – היה גרסה לחילוץ רפואי של דגם H, עם אוויוניקה משופרת שכללה מד גובה מבוסס מכ"ם, מערכת נחיתת מכשירים, מודד מרחק (DME), ומנוף חילוץ. המסוק הראשון סופק למשמר הלאומי של ניו המפשייר.
TH-1H – גרסה לאימון מסוקים בסיסי עבור חיל האוויר.

דגמים דו מנועיים

UH-1N

ערך מורחב – בל 212

דגם UH-1N טווין יואי היה דגם דו-מנועי, שסומל בחברת בל דגם 208. המסוק טס לראשונה באפריל 1965, והונע על ידי שני מנועי קונטיננטל XT67, שחוברו לתיבת הילוכים אחת. ממשלת קנדה עודדה את חברת בל להמשיך בפיתוח המסוק ולשלב בו מנועים מתוצרת פראט אנד ויטני קנדה מדגם PT6T. המסוק הוזמן על ידי הכוחות הקנדיים, חיל הנחתים של ארצות הברית, צי ארצות הברית וחיל האוויר של ארצות הברית, אך לא על ידי צבא ארצות הברית.

המסוק החדש סומל UH-1N בשירותו בארצות הברית, וCUH-1N בשירותו בקנדה. הסימול הקנדי שונה מאוחר יוצר לCH-135 טווין יואי. פותחה גרסה של המסוק עבור חיל האוויר של ארצות הברית לשירות כמסוק חילוץ בבסיסי החיל, שסימולה היה HH-1N. גם טייסת המבצעים המיוחדים ה-20, "הצרעות הירוקות", הפעילה את המסוק למשימות נגד כוחות גרילה. כמה ממסוקי חיל הנחתים הוסבו לגרסה לתובלת אח"מים, שסומלה VH-1N, כולל שישה מסוקים לשימוש נשיא ארצות הברית.

בנוסף לשימוש בארצות הברית ובקנדה יוצר המסוק גם עבור מדינות זרות רבות, ויוצר ברישיון על ידי חברת אוגוסטה-בל באיטליה. חברת בל ייצרה דגם אזרחי של המסוק שנקרא בל 212.

UH-1Y

UH-1Y ונום (Venom) היה UH-1N טווין יואי משודרג עבור חיל הנחתים, שטס לראשונה ב-18 בנובמבר 2006. למסוק אוויוניקה משופרת הכוללת קוקפיט זכוכית ומערכת FLIR, וכן רוטור בעל ארבעה להבים ושני מנועי ג'נרל אלקטריק T-700 GE-401-C בעלי הספק של 1,546 כוח סוס כל אחד. המסוק הוארך ב-530 מ"מ כדי להגדיל את המטען המועיל שלו, ולעומת דגם UH-1N יש לדגם Y טווח ארוך ב-50%, מהירות שיוט גבוהה יותר, ורעידות מופחתות. המסוקים משרתים בחיל הנחתים החל מינואר 2009.

ראו גם