הלכות בית הכסא
| מקרא | ספר דברים, פרק כ"ג, פסוקים י'–ט"ו |
|---|---|
| תלמוד בבלי | תלמוד בבלי, מסכת ברכות, דף ס"ב |
| שולחן ערוך | שולחן ערוך, אורח חיים, סימן ג' |
| ספרי מניין המצוות |
ספר המצוות, עשה קצ"ב סמ"ג, עשה קי"ט ספר החינוך, מצוות תקסו–תקסז |
  | |
הלכות בית הכסא הן סדרת הלכות שעניינן התנהלות בבית הכסא (שירותים). ההלכות נוגעות למגוון תחומים בין בחול ובין בשבת וכן בשגרה ובמלחמה.
לימוד הלכות בית הכיסא
[עריכת קוד מקור | עריכה]בלימוד הלכות בית הכיסא נוכחת לעיתים חוסר נעימות בין הלומדים. עם זאת, חז"ל עודדו ללמוד את הלכות בית הכיסא, ואף מסופר בברייתא על תנאים שעשו כל שביכולתם ללמוד את הלכות בית הכיסא הלכה למעשה:
לעיתים הלכות בית הכיסא עוסקות בהנהגות בריאותיות שונות, ועלול הלומד לחשוב שמדובר בזוטות שאינם ראויים למעמד של לימוד תורה. התלמוד מספר שרב הונא שאל את רבה בנו מדוע אינו הולך ללמוד אצל רב חסדא. רבה השיב לאביו שרב חסדא מלמד אותו ”מילי דעלמא”, כלומר דברי חול שוליים ולא לימוד תורה. רבה הסביר לאביו שרב חסדא לימד אותו שאין להתיישב במהירות בבית הכיסא אלא יש לשבת בנחת, וכן שאין לדחוק את צרכיו בעוצמה רבה. על כך השיב רב הונא לבנו: 'רב חסדא עוסק בדברי תורה חשובים ואתה טענת שהוא עוסק ב”מילי דעלמא”?! כל שכן, לך ללמוד אצלו!'[1].
נקיות
[עריכת קוד מקור | עריכה]
ההלכה דורשת מאדם להתנהג בנקיות ובהיגיינה בבית הכסא. על אדם שמקנח באבן שכבר השתמש בו חבירו לפניו לקינוח אומר התלמוד שהוא ”מגיע לידי תחתוניות” (תלמוד בבלי, מסכת ברכות, דף נ"ה, עמוד א'). בנוסף, חז"ל אסרו על הטלת שתן בעמידה, מחשש שמא אדם ירטיב את רגליו בשתן ויאמרו עליו שהוא כרות שופכה. אמנם אם יש עפר שיספוג את השתן, או שהוא עומד במקום גבוה ומטיל מי רגלים למקום נמוך וכדומה, כך שאין חשש שינתז שתן על רגליו - מותר להטיל שתן בעמידה[2]. ויש שנהגו אף ליטול ידיהם לאחר היציאה מבית הכסא[3].
במלחמה
[עריכת קוד מקור | עריכה]
ערכים מורחבים – הקצאת מקום להתפנות מחוץ למחנה, התקנת יתד לכיסוי הצואה
בפרשת כי תצא מצווה התורה כי בשעת מלחמה יש לשמור על טהרה, קדושה ונקיות של המחנה:
כִּי תֵצֵא מַחֲנֶה עַל אֹיְבֶיךָ - וְנִשְׁמַרְתָּ מִכֹּל דָּבָר רָע. כִּי יִהְיֶה בְךָ אִישׁ אֲשֶׁר לֹא יִהְיֶה טָהוֹר מִקְּרֵה לָיְלָה - וְיָצָא אֶל מִחוּץ לַמַּחֲנֶה לֹא יָבֹא אֶל תּוֹךְ הַמַּחֲנֶה, וְהָיָה לִפְנוֹת עֶרֶב יִרְחַץ בַּמָּיִם, וּכְבֹא הַשֶּׁמֶשׁ יָבֹא אֶל תּוֹךְ הַמַּחֲנֶה. וְיָד[א] תִּהְיֶה לְךָ מִחוּץ לַמַּחֲנֶה, וְיָצָאתָ שָׁמָּה חוּץ. וְיָתֵד תִּהְיֶה לְךָ עַל אֲזֵנֶךָ, וְהָיָה בְּשִׁבְתְּךָ חוּץ - וְחָפַרְתָּה בָהּ, וְשַׁבְתָּ וְכִסִּיתָ אֶת צֵאָתֶךָ. כִּי ה' אֱ-לֹהֶיךָ מִתְהַלֵּךְ בְּקֶרֶב מַחֲנֶךָ, לְהַצִּילְךָ וְלָתֵת אֹיְבֶיךָ לְפָנֶיךָ, וְהָיָה מַחֲנֶיךָ קָדוֹשׁ, וְלֹא יִרְאֶה בְךָ עֶרְוַת דָּבָר וְשָׁב מֵאַחֲרֶיךָ
התורה מצווה שבשעת מלחמה יוקצה מקום להתפנות מחוץ למחנה. כמו כן התורה מצווה שבשעת מלחמה במקום בו הוקצה מקום להתפנות, יוקצה גם יתד שאפשר יהיה לכסות בו את הצואה. הסיבה לכך היא שהקב"ה "מתהלך במחנה", ואם במחנה יהיה פגם כמו "ערוות דבר" ה' עלול לעזוב את המחנה ולא לסייע לצבא ישראל.
ספר החינוך מנמק את הקדושה המיוחדת שיש במחנה בכך שהחיילים היוצאים לקרב הם צדיקים ביותר ולכן מן הראוי שינהגו בקדושה ובנקיות מוגברת.
הרמב"ם וספר החינוך מסבירים בנוסף שמטרת המצווה להבדיל בין אופיו של מחנה צבאי ישראלי לבין מחנה צבאי הנהוג באומות העולם. בצבא רגיל החיילים עושים את צורכיהם בכל מקום ובין מקומות השינה, ואילו אצל עם ישראל הצרכים נעשים מחוץ למחנה. ויש בכך שבח לעם ישראל, כיוון ששליחים של אומות העולם המבקרים במחנה הצבאי יראו את הניקיון ויתפעלו ממנו.
ברכות ובקשות שנוגעות לבית הכיסא
[עריכת קוד מקור | עריכה]התכבדו מכובדים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ערך מורחב – התכבדו מכובדים
בתלמודים מובא כי לפני הכניסה לבית הכיסא יש לומר תפילה. בתלמוד הבבלי מובאת התפילה בנוסח הבא: ”התכבדו מכובדים קדושים משרתי עליון, תנו כבוד לא-להי ישראל, הרפו ממני עד שאכנס ואעשה רצוני ואבא אליכם”. אמנם, אביי קבע שאין לומר נוסח זה, כיוון שיש לחשוש שהמלאכים יעזבוהו לבלי שוב, ובמקום לומר 'הרפו ממני' יש לומר: ”שמרוני שמרוני, עזרוני עזרוני, סמכוני סמכוני, המתינו לי המתינו לי עד שאכנס ואצא, שכן דרכן של בני אדם” (תלמוד בבלי, מסכת ברכות, דף ס', עמוד ב'). הרמב"ם, הטור והשולחן ערוך כתבו גם כן כנוסחתו של אביי[4]. מנגד, רבי דוד אבודרהם כתב שאין לומר 'התכבדו מכובדים' אלא אם כן הוא ירא שמים במיוחד. ואכן כבר במאה ה-15 היה מקובל שלא לומר 'התכבדו מכובדים'[5].
ברכת אשר יצר
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ערך מורחב – ברכת אשר יצר
לאחר ההתפנות, תיקנו חכמים שאדם יברך וישבח את ה' על יצירת האדם ובתוך כך מערכת העיכול וההפרשות, והברכה נחתמת: ”בָּרוּךְ אַתָּה ה', רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׂוֹת”. ברכת אשר יצר מגלמת עקרונות יסוד ביהדות כמו הכרת הטוב אף על צרכים בסיסיים והתבוננות בפלאי הבריאה הא-לוהית מתוך דבר שגרתי ואף מאוס כעשיית צרכים.
תדירות ההליכה לבית הכיסא ומשך השהיה בו
[עריכת קוד מקור | עריכה]התאפקות
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ערך מורחב – משהה נקביו
לפי הסבורא רב אחאי, המשהה נקביו (מתאפק), עובר משום בל תשקצו[6]. וכך נפסק בשולחן ערוך[7]. בנוסף לכך, המתאפק מלהתפנות מזיק לבריאותו[8].
בדיקת נקביו
[עריכת קוד מקור | עריכה]בדיקת נקבים היא הליכה יזומה לבית הכיסא עוד קודם שהאדם מרגיש צורך להתפנות, על מנת להתרוקן מהפרשות שאולי כבר מוכנות לצאת מגופו, ולאפשר בהמשך להתנהל מבלי להזדקק באופן פתאומי לבית שימוש. בעבר בית הכיסא היה נמצא מחוץ לתחום היישוב, ואדם הנצרך להתפנות היה צריך לקחת הפסקה משמעותית מסדר יומו, או לחלופין להתאפק. כדי להימנע מכך המליצו חז"ל לבדוק את נקביו פעמיים ביום: ”אמר רב יהודה אמר רב: לעולם ינהיג אדם את עצמו שחרית וערבית, כדי שלא יהא צריך להתרחק. תניא נמי הכי: בן עזאי אומר: השכם וצא, הערב וצא, כדי שלא תתרחק” (תלמוד בבלי, מסכת ברכות, דף ס"ב, עמוד א').
במסורת ההלכתית קיימים שבחים רבים על בדיקת נקבים. חז"ל שיבחו את מי שבודק נקביו בבוקר כחלק מהתכוננות לתפילה, וציינו כי זהו אחת התנאים לקבלת עול מלכות שמים[9]. לפי רבי יוסי, ההגדרה של עשיר היא ”כל שיש לו בית הכסא סמוך לשולחנו” (תלמוד בבלי, מסכת שבת, דף כ"ה, עמוד ב'), כיוון שכך ניתן להתפנות באופן צנוע ומבלי להתרחק. רבי יהודה מעיד על עצמו כי יש לו 24 בתי כיסא בין המקום בו הוא לן לבין בית המדרש, והוא בודק את עצמו בכל אחד ואחד, ולכן פניו 'צהובים' (דשנים ומאושרים)[10].
משך השהיה בבית הכיסא
[עריכת קוד מקור | עריכה]התלמוד משבח את מי שמאריך לשבת בבית הכסא:
עם זאת, יש אומרים שאין להאריך בבית הכיסא אם מתפנה כשכורע על ברכיו, כי זה עלול 'להביאו לידי תחתוניות', כיוון שנקביו ייפתחו יותר מדי[11].
צניעות
[עריכת קוד מקור | עריכה]חז"ל שיבחו את מי שצנוע בבית הכסא: ”אמר רבי תנחום בר חנילאי: כל הצנוע בבית הכסא - נצול משלשה דברים: מן הנחשים, ומן העקרבים, ומן המזיקין. ויש אומרים: אף חלומותיו מיושבים עליו” (תלמוד בבלי, מסכת ברכות, דף ס"ב, עמוד א'). והסביר רש"י שהצניעות מתבטאת בהתנהלות רגועה ונינוחה, כך ש”מתוך צניעתו מתנהג בנחת ובשתיקה, ואין הנחשים מרגישים להתקנאות בו ואף המזיקין חסין עליו”.
בתלמוד מסופר על אמוראים שהיו נכנסים אחרי רבם לבית הכיסא על מנת ללמוד ממנו את דרכי ההנהגה בבית הכיסא, כאשר נשאלו על כך האם אין בדבר חוסר צניעות ענו: "תורה היא וללמוד אני צריך"[12].
הצניעות גם מתבטאת בכך שהאדם מסגל לעצמו התנהגות צנועה, ללא תלות בשאלה עד כמה אכן ניתן לראות אותו, כפי שאמרו חז"ל: ”איזהו צנוע? זה הנפנה בלילה במקום שנפנה ביום” (תלמוד בבלי, מסכת ברכות, דף ס"ב, עמוד א'). כלומר אדם ההולך בלילה להתפנות צריך לנהוג באותן אמות מידה של חשיפת גופו כדרך שהיה נוהג אילו היה יום. אמנם, אין צורך להרחיק את מקום ההתפנות כמו ביום, שכן המרחק הנדרש תלוי בטווח הראיה[13].
כתב בעל האור זרוע כי יש להימנע מהליכה בצוותא לבית הכיסא, ויש לסגור את הדלת ולהימנע מדיבורים. וכך פסק הרמ"א[14]. עם זאת, לנשים מותר לדבר זו עם זו, כדי להימנע מחשש ייחוד.
חשיפה מינימלית של הגוף
[עריכת קוד מקור | עריכה]כחלק מכללי הצניעות קובע התלמוד כי אין להוריד בגדים בעמידה, אלא רק לאחר שיושבים ממש להתפנות.[15] וכך נפסק בשולחן ערוך[16].
התלמוד קובע שאין לגלות ללא צורך את גופו אפילו בבית הכיסא, ולכן כאשר יושב להתפנות לגדולים יגלה רק טפח מאחוריו, ולגבר מותר לגלות בנוסף שני טפחים לפניו, מכיוון שגברים נדרשים מטבעם להתפנות גם לשתן כשהם נפנים לצואה[17]. וכך נפסק בשולחן ערוך.[18]
התרחקות
[עריכת קוד מקור | עריכה]אחד מכללי הצניעות הוא כי יש להתפנות באופן צנוע ונסתר מעיני הבריות. בתלמוד מובאת מחלוקת אמוראים בעניין ההרחקה הנדרשת מאדם כאשר הוא הולך להתפנות במקום שאינו מוסדר לבית שימוש. עולא הוא בעל עמדה מקילה: ”אחורי הגדר - נפנה מיד, ובבקעה - כל זמן שמתעטש ואין חברו שומע”, ואילו איסי בר נתן סובר שיש להחמיר יותר: ”אחורי הגדר - כל זמן שמתעטש ואין חברו שומע, ובבקעה - כל זמן שאין חברו רואהו”, ורב אשי מבאר שאיסי בר נתן מצריך שחבירו לא יראה דווקא את פירועו, אך אין דרישה שחבירו לא יראה אף את גופו.
הרמב"ם פסק כאיסי בר נתן. לעומת זאת, הרי"ף והרא"ש פסקו להלכה כשילוב של הדעות: מאחורי גדר הלכה כעולא שניתן להתפנות מיד, ואילו במקום פתוח יש להתרחק עד שחבירו לא יוכל לראות את פירועו. וכך נפסק בשולחן ערוך.
זהירות מהוצאת זרע לבטלה
[עריכת קוד מקור | עריכה]הדרך הנוחה והנקיה עבור גבר להטיל שתן בעמידה היא באחיזת ה'אמה', כלומר בחלק המרכזי של איבר המין. אמנם, אחיזה כזו עשויה להיות בעייתית על פי ההלכה, משום שיש חשש שהיא תגרום לגירוי מיני ולהוצאת שכבת זרע לבטלה. התנאים נחלקו לגבי הפתרון הראוי, כאשר רבי אליעזר נטה להישמר יותר מחשש הוצאת זרע לבטלה, ואילו חכמים נטו להישמר יותר מחשש להתזת השתן על הרגלים:
רבי אליעזר אומר: כל האוחז באמה ומשתין - כאילו מביא מבול לעולם. אמרו לו לרבי אליעזר: והלא נצוצות נתזין על רגליו, ונראה ככרות שפכה, ונמצא מוציא לעז על בניו שהן ממזרים! אמר להן: מוטב שיוציא לעז על בניו שהן ממזרים, ואל יעשה עצמו רשע שעה אחת לפני המקום.
אף על פי שחכמים חלקו על גישתו של רבי אליעזר, כתבו התוספות שהם חזרו והודו לדבריו, שאסור לאדם לאחוז באמה ולהשתין. וכך נפסק בטור ובשולחן ערוך[19].
האיסור הוא דווקא להחזיק במרכז איבר המין, אך אין איסור לאחוז בעטרה או באשכים, ואפילו במצב של זקפה מותר להשתין תוך אחיזה בעטרה או באשכים בלבד[19][20].
בתלמוד מובאת דעה לפיה כל האיסור הוא דווקא לרווק, אבל לנשוי מותר לאחוז גם במרכז איבר המין על מנת להטיל שתן. הרמב"ם פסק כדעה זו להלכה וכך נפסק גם בשולחן ערוך[19]. הטור, לעומתם, סובר שאין הבדל להלכה בין נשוי לרווק.
כתב רבנו יונה שלמרות שמעיקר הדין לנשוי מותר לאחוז באיבר המין בעת הטלת שתן, מידת חסידות להחמיר בזה בגלל חומרת העוון של הוצאת שכבת זרע לבטלה. וכך כתב גם השולחן ערוך[19].
סכנות
[עריכת קוד מקור | עריכה]
בתלמוד מובאים דברי רב חסדא, שאין לשבת במהירות להתפנות, ואין להתאמץ יתר על המידה, כיוון שיש חשש שזה יפגע בשיני הכרכשת[1]. וכך נפסק בשולחן ערוך[21].
בעבר נקבע בתלמוד, בטור ובשולחן ערוך שיש להימנע מקינוח בעשבים יבשים ובחומרים דליקים נוספים, מחשש שמא הדבר יגרום לשיני הכרכשת ליפול[1][22]. אמנם כתב הרמ"א שכיום נוהגים לקנח בדברים דליקים בלי חשש, והראיה שאיש לא נפגע מכך[23]. ואכן כיום נוהגים כולם לקנח בלי חשש בנייר טואלט שהוא חומר דליק.
בתלמוד מבואר שיש להימנע מקינוח בחרס, משום שהחרס הוא חד ועלול לפצוע, ואפילו בשבת יש להעדיף קינוח באבן שאסורה משום מוקצה כדי לא להזדקק לקינוח בחרס. אמנם, אם מדובר בחרס חלק ועגול - מותר לקנח בו. וכך נפסק להלכה[24]. בתלמוד מסופר גם כי מי שלא מקנח בחרס ניצל בנוסף מכשפים[25].
שד בית הכיסא
[עריכת קוד מקור | עריכה]בית הכיסא נתפס בעבר כמקום מועד לפורענות ששוכנים בו מזיקים וכשפים שונים. בתלמוד מוזכר חשש משד שנקרא 'שד בית הכסא' שהיה מצוי בבית הכיסא, ומזיק את הנכנסים לשם. במסכת ברכות מבואר ששד זה דומה לשעיר[26].
על מנת להינצל מאותו שד היו עושים תחבולות שונות. בתלמוד מסופר על רבא שכאשר היה נכנס לבית הכיסא, אשתו (בתו של רב חסדא) הייתה מקשקשת באגוז שהיה נתון בתוך כלי על מנת לגרש את המזיקים. כמו כן אמו של אביי גידלה טלה מיוחדת על מנת שתכנס עמו לבית הכיסא, כדי שלא יהיה שם לבדו.
בתלמוד, לאחר שהובא הדין לפיו שיש לחלוץ את התפילין קודם הכניסה לבית הכיסא, מסופר על רבי יוחנן ורב נחמן שהיו נכנסים עם התפילין לבית הכיסא, על מנת שישמרו עליהם בכניסתם לבית הכיסא, לדעת רש"י שמירה זו הייתה כנגד המזיקים. אמנם בראשונים ישנם גרסה אחרת, והסבר אחר בדברי התלמוד.
בספר חרדים סבור כי איסור שיחה בבית הכיסא הנזכר בתלמוד הוא גם משום חשש השדים: ”אין משיחין בבית הכסא מפני סכנת שדים המצויים שם, וצריך צניעות ושתיקה להינצל מהם”.
מקרה וניזוק משד בית הכיסא, מובא בתלמוד במסכת שבת לאמר לחש זה: ”לשידא דבית הכסא - לימא הכי: "אקרקפי דארי בראש הארי זכר, ואאוסי דגורייתא ובחוטם לביאה נקבה אשכחתון לשידאי בר שיריקא פנדא כך שמו של השד; במישרא דכרתי חבטיה בערוגת כרשין הפלתיו, בלועא דחמרא חטרתיה בלחי החמור הלקיתיו.” (תלמוד בבלי, מסכת שבת, דף ס"ז, עמוד א').
כמו כן בן עזאי הדריך שאין למשמש בפי הטבעת לאחר שיושב אלא רק לפני כן.[15] הדרכה זו הושמטה על ידי הרמב"ם, אך נפסקה בטור ובשולחן ערוך[27].
זהירות לגבי דברים שבקדושה
[עריכת קוד מקור | עריכה]כיוון ההתפנות
[עריכת קוד מקור | עריכה]בהפרשת צואה
[עריכת קוד מקור | עריכה]מצוות מורא מקדש היא מצוות עשה מתוך תרי"ג מצוות, לפיה אסור לאדם לנהוג בקלות ראש כלפי בית המקדש. התלמוד מביא ברייתות העוסקות בכיוון ההתפנות הראוי לאור עיקרון זה. הברייתא השנייה שהתלמוד דן בה מביאה ארבע דעות של תנאים בעניין זה:
נקודת המוצא התלמודית היא כי כל תנא המופיע בטקסט משנתי סובר אחרת מחברו, ולכן התלמוד מסיק שתנא קמא ורבי עקיבא חולקים זה על זה: תנא קמא סובר שיש צורך לדקדק בכיוון ההתפנות דווקא בארץ ישראל, ואילו רבי עקיבא מצריך לדקדק בכך גם בחוץ לארץ. התלמוד מסיים בסיפור מעשה אל אמוראי בבל שנהגו להקפיד על כיוון ההתפנות: רבה היה רגיל להתפנות על לבנים שמונחות בצד מזרח ומערב, כך שכיוון ההתפנות שלו היה צפון ודרום. אביי תלמידו שינה פעם אחת את כיוון הלבנים כדי לראות אם רבה מקפיד על כך, ואכן רבה התלונן שמישהו הפך את כיוון הלבנים וציער אותו[28]. מכך הסיקו הרמב"ם, הטור וראשונים נוספים כי להלכה יש להקפיד על כיוון ההתפנות גם בחוץ לארץ. וכך נפסק בשולחן ערוך[29].
רש"י פירש שהאיסור הוא לגלות את פירועו (כלומר את איברי הפרשת הצרכים) לכיוון המקדש, ולכן גם יש הבדל בדין בין הגליל, שממוקם צפונית למקדש ולכן יש להיזהר מלהפנות את אחד מצדדיו באופן גלוי לכיוון צפון ודרום, לבין ארץ יהודה, שממוקמת ככלל מממזרח וממערב לבית המקדש, ולכן יש להיזהר מהפניית אחד מצדדיו באופן גלוי לכיוון מזרח או מערב. אמנם, הרמב"ם והטור לא הזכירו הבדל כזה, אלא כתבו רק שאין להתפנות לכיוון מזרח או מערב. רבי יוסף קארו הבין שלדעתם החילוק בין הגליל ליהודה נאמר רק בדעת תנא קמא, אך לדעת רבי עקיבא שנפסקה להלכה אין הבדל בין הגליל ליהודה, ובכל מקום בעולם האיסור להתפנות הוא רק לכיוון מזרח או מערב, והטעם לכך הוא שהשכינה נמצאת באופן סמלי בצד מערב[30], ולכן יש להימנע מהפניית אחד מפירועיו לכיוון מערב[5]. וכך נפסק בשולחן ערוך, שהאיסור הוא להתפנות לכיוון מזרח או מערב בכל מקום. רבי משה איסרליש, לעומת זאת, סבור שגם הרמב"ם והטור מסכימים עם רש"י, ולכן במקום הנמצא צפונית או דרומית לבית המקדש יאסרו על התפנות דווקא לכיוון צפון או דרום, אלא שהמקום בו הם חיו היה ממערב לבית המקדש ולכן לא חילקו[31].
לפי הברייתא המובאת בתלמוד הבבלי, רבי יוסי סובר שאין איסור במקום שאינו נראה. ולפי זה דעת תנא קמא ורבי עקיבא היא כי יש לדקדק בכיוון ההתפנות גם במקום סגור. וכך אכן פוסק הרמב"ם. אמנם, בתלמוד הירושלמי נאמר כי גם לפי רבי עקיבא הדקדוק הוא דווקא במקום פתוח שאין בו כותל, אך במקום סגור אין לדקדק. וכך פסקו התוספות, הרשב"א, הרא"ש והשולחן ערוך.[18]
בהטלת שתן
[עריכת קוד מקור | עריכה]כתב הרמב"ם שיש לדקדק בכיוון אליו מטילים שתן כאשר נמצאים באזור המקדש החל מהר הצופים. אמנם, יש גרסאות שונות בדבריו: לפי גרסה אחת המטיל את מימיו צריך דווקא להפנות את פניו לכיוון הקודש, וכך נפסק בשולחן ערוך. והסביר רבי יוסף קארו שהדקדוק הוא לא להפנות את אחוריו למקדש. לעומת זאת, יש גורסים כי יש לדקדק להטיל את מימיו דווקא שלא לכיוון המקדש, כדי שלא יבזה את בית המקדש בגילוי פירועו והטלת שתן לכיוונו. וכך פסקו הט"ז והמשנה ברורה[32].
קינוח ביד שמאל
[עריכת קוד מקור | עריכה]על פי המעשים המובאים בתלמוד על רבי עקיבא ובן עזאי,[15] פסקו הטור והשולחן ערוך שיש לקנח ביד שמאל ולא ביד ימין[33]. בתלמוד מובאים מספר דעות של אמוראים ותנאים לגבי טעמה של הלכה זו:
מפני מה אין מקנחין בימין אלא בשמאל?
אמר רבא: מפני שהתורה ניתנה בימין, שנאמר ”מימינו אש דת למו” (ספר דברים, פרק ל"ג, פסוק ב'). רבה בר בר חנה אמר: מפני שהיא קרובה לפה. ורבי שמעון בן לקיש אמר: מפני שקושר בה תפילין. רב נחמן בר יצחק אמר: מפני שמראה בה טעמי תורה.
כתנאי: רבי אליעזר אומר: מפני שאוכל בה. רבי יהושע אומר: מפני שכותב בה. רבי עקיבא אומר: מפני שמראה בה טעמי תורה
הכנסת תשמישי קדושה ולימוד תורה בבית הכיסא
[עריכת קוד מקור | עריכה]פסק השולחן ערוך שאין להיכנס עם ספר תורה הכתוב בדיו על הקלף לבית הכיסא, משום כבודו[34]. לגבי סידורים וחומשים ושאר ספרים שיש בהם שמות קדושים, רוב הפוסקים סוברים שדי לכסותם בכיסוי אחד כשנכנסים לשירותים וכן כתבו מגן אברהם[35], הרדב"ז וברכי יוסף.
בכף החיים[36] כתב שלעניין תשמיש המיטה (אסור לשמש בפני ספרי קודש) גם כריכת הספר נחשבת כיסוי ולמד מזה בפניני הלכה[37] עוד צד להקל. אמנם לדעת הפרי מגדים כריכת הספר אינה נחשבת לכיסוי.
אם יניח את הסידור או החומש בכיסו, לדעת כמה פוסקים יהיה מותר להיכנס לשירותים[37].
קיום מצוות בבית הכיסא
[עריכת קוד מקור | עריכה]המטה אפרים כתב שאדם שמי רגליו יוצאים מגופו, אין לו לתקוע בשופר באותו זמן. בביאור הלכה תמה על כך, שמצינו בתלמוד איסור של דברי קדושה בבית הכיסא אך לא אסרו קיום מצוות. וכתב ליישב את דברי המטה אפרים, שאפשר שיש בכך משום בזיון למצווה, וכן מכיוון שמצוות צריכות כוונה, יש בכך משום לימוד תורה שנאסר.
בספרי השו"ת רבים דנו בדבר, ומסקנת רבים מהם שאכן לכתחילה אין לקיים מצוות בבית הכיסא, אך בשעת הדחק מותר.
בשבת
[עריכת קוד מקור | עריכה]בשבת, למרות שאבנים נחשבות למוקצה מחמת גופו, התירו חכמים לקחת עמו אבנים כדי לקנח את עצמו מפני כבוד הבריות. כמו כן, התירו לעלות איתו אבנים לגג או מקום גבוה למרות שזו טרחה יתירה שאסורה בשבת.
בתלמוד מובא שמותר להכניס לבית הכיסא אבנים "מקורזלות"[38]. נחלקו בפירוש המילה: לדעת רש"י אבנים מקורזלות הן אבנים חדות שנוח לקנח איתן. לדעת התוספות הכוונה לאבנים מחומר יותר רך. והכריע הבית יוסף שאין ביניהם מחלוקת אלא ההיתר הוא אבנים שראויות לקינוח.
בברייתא נחלקו התנאים מה שיעור האבנים שמותר להכניס לבית הכסא: לדעת רבי מאיר כשיעור אגוז ולדעת רבי יהודה כשיעור ביצה. בברייתא אחרת מובא שנמנו וגמרו שמותר מלא היד. פירש רש"י שלדעת הברייתא מותר להכניס בכל מקרה מלא היד ואפילו אם אלו אבנים קטנות. לאחר מכן מובאת דעתו של רבי ינאי שאם יש מקום קבוע לבית הכיסא מותר מלא היד ואם אין מותר להכניס כשיעור "הכרע מדוכה קטנה של בשמים". לאחר מכן רב ששת אומר שאם יש עליה עד (כלומר, אם השתמשו בה כבר וזה ניכר) מותר. נחלקו הראשונים בפירוש הכרע מדוכה קטנה:
- לדעת רש"י "הכרע" הוא שיעור המכריע בין כזית לכביצה דהיינו אגוז. "מדוכה קטנה של בשמים" אסור לטלטלה לבית הכיסא מכיוון שהיא כלי שמלאכתו לאיסור. ורב ששת אומר שאם יש עליה עד, מותר.
- לדעת הר"ן הכרע מדוכה קטנה של בשמים הוא שיעור אחד - מותר להכניס אבן במשקל מדוכה קטנה ורב ששת מוסיף שמותר אף אבן גדולה יותר אם יש עליה עד.
- לדעת רבינו חננאל ורבינו תם הכרע פירושו רגל, כלומר, מותר להכניס אבן בגודל רגל של מדוכה קטנה של בשמים. ורב ששת אומר הלכה אחרת והיא שאם יש עד על האבנים אז מותר להכניס אפילו יותר ממלא היד. וכך פסק בשולחן ערוך.
כמו שכתוב לעיל אבנים הם מוקצה מחמת גופו והתירו חכמים לטלטל אותם מפני כבוד האדם, נחלקו הראשונים האם התירו חכמים גם לטלטל מכרמלית לרשות היחיד שזהו גם דין חכמים: לדעת רש"י ורבינו ירוחם ההיתר הוא דווקא בחצר ולדעת תוספות והגהות מרדכי ההיתר הוא גם מכרמלית לרשות היחיד.
הגמרא[39] אומרת: "אמר רב יהודה: אבל לא את הפאייס (פיסת רגב אדמה. שהואיל ונפרכת לא ראויה לקינוח ואסורה בטלטול). וכן פסקו רמב"ם, טור ושו"ע[40].
בהמשך הגמרא מורה רבי יוחנן שאסור לקנח בחרס בשבת. ורב נתן בר אושעיא הסביר שכוונתו היא שלמרות שכלי חרס מותר בטלטול בשבת ולכאורה היה עדיף לקנח בו, אסור לקנח בו כמו שאסור לקנח בו בחול (לעיל).
נחלקו האמוראים במקרה שיש לפניו אבן או חרס חלק שאינו פוצע את הבשר מה עדיף לקחת: לדעת רב הונא עדיף לקנח בצרור ולא בחרס משום סכנה. ולדעת רב חסדא עדיף בחרס. רי"ף רמב"ם רא"ש טור ושו"ע פסקו כרב חסדא, שעדיף להשתמש בחרס חלק הראוי לקינוח מאשר בצרור.
כתב רש"י בשם רבותיו, ורבינו ירוחם שמותר לקנח בעשבים לחים אפילו אם הם מחוברים, והאיסור להשתמש במחובר הוא דווקא באילן ולא בירק. וכן פסק השו"ע.
השו"ע סייג היתר זה במילים: "ובלבד שלא יזיזם" מגן אברהם כתב שכוונתו שלא יטלטל את העשבים, משום מוקצה. והמשנה ברורה כתב שכוונתו שלא יזיזם ממקום חיבורם, משום איסור תולש.
בעבר, כשהיה לאדם מצב של עצירות, היו נוהגים למשמש בפי הטבעת באבן וכך היה מצליח להתפנות. הגמרא[39] אומרת: "אמר רבא: אסור למשמש בצרור בשבת כדרך שממשמש בחולׁ ׁׁׂׂ(בצרור בנקב והוא נפתח). מתקיף לה מר זוטרא: ליסתכן (יסתכן בכך שנקביו לא יצאו)?! כלאחר יד (כלאחר יד, כגון אוחז צרור בב' אצבעותיו - שפיר דמי)".
נחלקו הראשונים בפרוש משמוש רגיל וכלאחר יד:
- רש"י ורבנו ירוחם פירשו ש'משמוש' הוא בפי הטבעת, שממשמש עם הצרור כדי שיפתחו נקביו. ואסור עם כל ידו, משום תלישת שערות, ומותר רק כלאחר יד כגון ב-2 אצבעותיו.
- ר"ח פירש ש'משמוש' הוא החלקת הצרור כדי שלא ישרוט את בשרו. ואסור כדרכו מפני איסור טוחן, ורק כלאחר יד מותר.
בשולחן ערוך כתב כרש"י. מג"א ומ"ב הוסיפו את פירוש ר"ח.
במקום בו משתמשים באבנים גדולות לנוחות הישיבה בבית הכיסא, התירו חכמים להערים אותן בשבת למרות שזהו בניין עראי, מפני כבוד הבריות[40].
קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- בית הכיסא במקדש מהמכון לכהנים נזר הקודש.
- בל תשקצו בהשהיית צרכיו באתר פניני הלכה.
ביאורים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ^ מקום
הערות שוליים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ^ 1 2 3 תלמוד בבלי, מסכת שבת, דף פ"ב, עמוד א'
- ^ תלמוד בבלי, מסכת נדה, דף י"ג, עמוד א'; תלמוד בבלי, מסכת ברכות, דף מ', עמוד א'; שולחן ערוך, אורח חיים, סימן ג', סעיף י"ג
- ^ שולחן ערוך, אורח חיים, סימן ד', סעיף י"ח; אך ראה משנה תורה לרמב"ם, ספר אהבה, הלכות קריאת שמע, פרק ג', הלכה י"א
- ^ שולחן ערוך, אורח חיים, סימן ג', סעיף א'
- ^ 1 2 ארבעה טורים, אורח חיים, סימן ג' בית יוסף שם
- ^ תלמוד בבלי, מסכת מכות, דף ט"ז, עמוד ב'
- ^ שולחן ערוך, אורח חיים, סימן ג', סעיף י"ז
- ^ משנה תורה לרמב"ם, ספר קדושה, הלכות מאכלות אסורות, פרק י"ז, הלכה ל"א
- ^ תלמוד בבלי, מסכת ברכות, דף ט"ו, עמוד א'
- ^ תלמוד בבלי, מסכת ברכות, דף נ"ה, עמוד א'; תלמוד בבלי, מסכת נדרים, דף מ"ט, עמוד ב'
- ^ תלמוד בבלי, מסכת ברכות, דף נ"ה, עמוד א' רש"י ד"ה התולה
- ^ תלמוד בבלי, מסכת ברכות, דף ס"ב, עמוד א'
- ^ שולחן ערוך, אורח חיים, סימן ג', סעיף י"ב
- ^ שולחן ערוך, אורח חיים, סימן ג', סעיף ב' בהגה
- ^ 1 2 3 תלמוד בבלי, מסכת ברכות, דף ס"ב, עמוד א'
- ^ שולחן ערוך, אורח חיים, סימן ג', סעיף ב'
- ^ תלמוד בבלי, מסכת ברכות, דף כ"ג, עמוד ב'
- ^ 1 2 שולחן ערוך, אורח חיים, סימן ג', סעיף ד'
- ^ 1 2 3 4 שולחן ערוך, אורח חיים, סימן ג', סעיף י"ד
- ^ שולחן ערוך, אורח חיים, סימן ג', סעיף ט"ו
- ^ שולחן ערוך, אורח חיים, סימן ג', סעיף ט'
- ^ שולחן ערוך, אורח חיים, סימן ג', סעיף י"א
- ^ שולחן ערוך, אורח חיים, סימן ג', סעיף י"א בהגה, ובדרכ"מ על הטור שם,ג
- ^ תלמוד בבלי, מסכת שבת, דף פ"ב, עמוד א'; משנה תורה לרמב"ם, ספר זמנים, הלכות שבת, פרק כ"ו, הלכה ה'; שולחן ערוך, אורח חיים, סימן שי"ב, סעיף ה'
- ^ תלמוד בבלי, מסכת חולין, דף ק"ה, עמוד ב'
- ^ רש"י על תלמוד בבלי, מסכת ברכות, דף ס"ב, עמוד א'
- ^ שולחן ערוך, אורח חיים, סימן ג', סעיף ג'
- ^ תלמוד בבלי, מסכת ברכות, דף ס"א, עמוד ב'
- ^ שולחן ערוך, אורח חיים, סימן ג', סעיף ד'
- ^ תלמוד בבלי, מסכת בבא בתרא, דף כ"ה, עמוד א'
- ^ ארבעה טורים, אורח חיים, סימן ג' דרכי משה ב
- ^ שולחן ערוך, אורח חיים, סימן ג', סעיף ז'
- ^ שולחן ערוך, אורח חיים, סימן ג', סעיף י'
- ^ שולחן ערוך, יורה דעה, סימן רפ"ב, סעיף ד'
- ^ שולחן ערוך, אורח חיים, סימן מ"ג
- ^ או"ח מ, יד
- ^ 1 2 מנהל האתר, ו - אין להיכנס לבית הכסא עם כתבי קודש, באתר פניני הלכה, 2000-07-06
- ^ תלמוד בבלי, מסכת שבת, דף כ"א, עמוד א'
- ^ 1 2 תלמוד בבלי, מסכת שבת , דף פ"א, עמוד א'
- ^ 1 2 שולחן ערוך, אורח חיים, סימן שי"ב