בית הדין הפלילי הבין-לאומי לרואנדה
 | |
| מאפיינים | |
|---|---|
| מדינה |
רואנדה  |
| היסטוריה | |
| תקופת הפעילות |
8 בנובמבר 1994 – 31 בדצמבר 2015 (21 שנים) |
| גאוגרפיה | |
| קואורדינטות | 3°22′04″S 36°41′47″E / 3.3677°S 36.6965°E |
 | |
  | |
בית הדין הפלילי הבין-לאומי לרואנדה (ICTR) היה גוף שיפוטי שהקימה מועצת הביטחון של האו"ם במטרה לדון בפשעים נגד האנושות שבוצעו במהלך רצח העם ברואנדה בשנת 1994.
ההחלטה על הקמת בית הדין התקבלה במועצת הביטחון ב-8 בנובמבר 1994, וב-22 בפברואר 1995 נקבע כי מקום מושבו יהיה בעיר ארושה שבטנזניה. לבית הדין ניתנה הסמכות לדון בעבירות של רצח עם, פשעים נגד האנושות וכן פשעי מלחמה מסוגים מסוימים, שבוצעו נגד רואנדים ברואנדה עצמה או על ידי רואנדים במדינות השכנות לה, במהלך 1994. לצד בית הדין הוקם גם בית דין לערעורים.
בית הדין סיים את פעילותו ונסגר ב-31 בדצמבר 2015.
ההליכים
[עריכת קוד מקור | עריכה]המשפט הראשון בבית הדין החל להתנהל בינואר 1997. באפריל 2007, התנהלו בבית הדין 27 משפטים, נגד 33 נאשמים. כל הנאשמים, למעט שישה, ערערו על פסקי הדין שניתנו לגביהם. עם הנאשמים שהורשעו נמנו ראש ממשלת רואנדה, ז'אן קמבנדה, שרי האוצר, התחבורה והחינוך, מושלי מחוזות, וכן אנשים שלא נשאו משרות בממשל הרואנדי. באפריל 2007 התנהלו 11 הליכים משפטיים נוספים, נגד 27 נאשמים, בהם שר החוץ ז'רום בּיקָמוּמְפָּאקָה, הרמטכ"ל אוגוסטין בִּיזִימוּנְגוּ, ובכירים נוספים בממשל ובצבא רואנדה.
משפטים בולטים
[עריכת קוד מקור | עריכה]במהלך המשפט הראשון שבו עסק בית הדין, משפטו של ז'אן פול אקייסו, ששימש כראש עיר שבתחומה נרצחו בני טוטסי, הואשם בפשעים נגד האנושות ובמספר קטגוריות של רצח עם.[1] במשפטו, נקבע לראשונה כי גם אלימות מינית בזמן מלחמה יכולה להיחשב כפשע מסוג רצח עם.[2] שופטי בית הדין קבעו כי "תקיפות מיניות היו חלק אינטגרלי מתהליך הריסת הקבוצה האתנית של בני הטוטסי, וכי מעשי האונס היו שיטתיים וכוונו רק נגד נשות הטוטסי, מה שמעיד על המטרה המפורשת של המעשים האלה - לחולל רצח עם". בית המשפט גזר על אקייסו מאסר עולם.
במהלך משפטו של ז'אן קמבנדה, ראש ממשלת רואדה בזמן הטבח, הוא הודה לראשונה שאכן היה רצח עם, וכי הדבר תוכנן מראש. קמבנדה הורשע בעבירות של רצח עם ופשעים נגד האנושות, ונגזר עליו עונש של מאסר עולם[3], אותו הוא מרצה בבית סוהר בבמקו.
ביוני 2011 הורשעה, פאולין ניירמסוהוקו, שכיהנה בין השנים 1992-1994 כשרה לענייני משפחה וקידום נשים ברואנדה. היא הואשמה כי במהלך רצח העם במדינה סייעה ועודדה מיליציה משבט ההוטו לבצע מעשי זוועה בבני שבט הטוטסי. היא נשפטה למאסר עולם.[4] היא האישה הראשונה שהורשעה ברצח עם, ואונס כפשע נגד האנושות.[5]
משפט נוסף שהתנהל בין השנים 2000 ל-2003 זכה לכינוי "תקשורת השנאה". הנאשמים במשפט זה היו מנהלי תחנת הרדיו Radio Télévision Libre des Mille Collines, שבסמוך לרצח העם ובמהלכו שידרה שידורי תעמולה והסתה נגד בני הטוטסי, הבלגים, אנשי האו"ם ואף נגד בני הוטו מתונים. שדרניה של התחנה קראו לחסל את בני הטוטסי. לתחנת הרדיו היה תפקיד מכריע במתן לגיטימציה למעשים, ובית הדין גזר על מנהליה (וביניהם, גם פרדיננד נאימנה) עונש של מאסר עולם.
בפסק דין המכונה "MILITARY 1", וניתן ב-18 בדצמבר 2008, נשפטו ראשי מערכת הביטחון הרואנדית בזמן רצח העם, ובראשם שר ההגנה הרואנדי דאז, הקולונל תאונסט בגוסורה. המותב, בראשות השופט אריק מסה, קבע כי שלושה מתוך ארבעת הנאשמים ישלחו לרצות מאסר עולם, והנאשם הרביעי זוכה מכל ההאשמות. למרות שהנאשמים נמצאו אשמים בפשעי מלחמה ובפשעים נגד האנושות, הטריבונל לא מצא אותם אשמים בתכנון מראש של פתרון סופי לטוטסי. פסק הדין, המשתרע על למעלה משש מאות עמודים, סוקר בהרחבה את שליטתם של הנאשמים במיליציות ה"איטרנהמוואה" האכזריות, את ההיסטוריה שהובילה לרצח העם, טכניקות שונות ששימשו לרצח (כמו מחסומי דרכים) ואת השתלשלות העניינים במהלך מלחמת האזרחים שהובילה לרצח עם.
השופטים
[עריכת קוד מקור | עריכה]
חלק משופטי בית הדין היו שופטים קבועים, וחלקם מונו אד הוק לדיון במשפטים מסוימים.
הנשיא הראשון של בית הדין היה לייטי קאמה מסנגל.
ב-2007, נשיא בית הדין היה השופט דניס ביירון מסנט קיטס ונוויס, ששימש בעבר כנשיא בית המשפט העליון של האיים הקאריביים המזרחיים. סגניתו הייתה השופטת הפקיסטנית חאלידה ראשיד חאן.
בית המשפט היה מורכב משלוש לשכות (קבוצות של שופטים), כאשר במשפט בערכאה ראשונה ישבו שלושה בדיו, וכן מלשכת ערעורים, שערעורים שנשמעו בפנייה נידונו בפני חמישה שופטים.
נאווי פילאי, נציבת זכויות האדם של האו"ם, כיהנה כנשיאת בית הדין בשנים 2003–2008.
התביעה
[עריכת קוד מקור | עריכה]מערכת התביעה הייתה מחולקת לשניים: מחלקה אחת עסקה בחקירה ובאיסוף ראיות ועדויות (תפקיד הדומה לתפקידה של המשטרה) ואילו המחלקה השנייה עסקה בהעמדה לדין ובניהול התביעות בבית הדין (תפקיד הדומה לתפקידה של הפרקליטות). ב-2003 כיהן בתפקיד התובע הכללי חסן בובקר ג'אלו, שכיהן בעבר כתובע הכללי של גמביה וכשר המשפטים שלה.
ראו גם
[עריכת קוד מקור | עריכה]קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]
- אתר המורשת של בית הדין, באתר המכניזם של בתי הדין הפליליים הבינלאומיים
לורה היטון, הניו יורק טיימס, 21 שנה אחרי הטבח, בית הדין הבינ"ל לפשעי מלחמה ברואנדה סוגר את שעריו, באתר הארץ, 17 בדצמבר 2015
הערות שוליים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ^ "THE PROSECUTOR VERSUS JEAN-PAUL AKAYESU" (PDF). אורכב מ-המקור (PDF) ב-2013-06-11. נבדק ב-2013-02-08.
- ^ עו"ד ענת טהון אשכנזי, נשים במלחמה: אלימות מינית והמשפט הבינלאומי | IDI, באתר www.idi.org.il, 2023-08
- ^ The Prosecutor v. Jean Kambanda (Judgement and Sentence), Refworld (באנגלית)
- ^ לראשונה: אשה הורשעה במעורבות ברצח עם, באתר ynet, 24 ביוני 2011
- ^ Holocaust Memorial Day Trust | International Criminal Tribunal for Rwanda (באנגלית)
}