כפר בירעם
 | |
| כפר בירעם בשנת 1938 | |
| טריטוריה |
 המנדט הבריטי |
|---|---|
| מחוז | מחוז הגליל |
| נפה | נפת צפת |
| שפה רשמית | ערבית |
| שטח | 12,250[1] דונם עות'מאני (1945) |
| סיבת נטישה | צו צבאי |
| תאריך נטישה | 13 בנובמבר 1948 |
| יישובים יורשים | דובב, קיבוץ ברעם |
| דת | נוצרים, מרונים |
| אוכלוסייה | |
| ‑ ביישוב לשעבר | 710[1] (1945) |
| קואורדינטות | 33°02′37″N 35°24′51″E / 33.04348056°N 35.41404444°E |
| אזור זמן | UTC +2 |
בִּרְעָם (בסורית: ܟܦܪ ܒܪܥܡ; בערבית: كفر برعم, בתעתיק מדויק: כפר בִּ֫רְעַם) היה כפר מרוני בגליל העליון. תושביו פונו ממנו במלחמת העצמאות ולא הורשו לחזור אליו. מאז, הם מנהלים מאבק משפטי משותף עם עקורי הכפר איקרית, במטרה לשוב לאדמותיהם. על אדמות הכפר הוקמו היישובים היהודיים דובב[דרוש מקור] וברעם.
על פי ממצאים ארכאולוגיים, התקיים באתר יישוב יהודי בתקופת בית שני, ובתקופת המשנה והתלמוד.[2] יש הסוברים כי מדובר ביישוב היהודי ברעם, וכי היישוב המרוני משמר את שמו.[3]
היסטוריה
[עריכת קוד מקור | עריכה]כפר בירעם היה כפר נוצרי מרוני בגליל העליון, כ-11 קילומטר צפון-מערבית לצפת וכ-4 קילומטר דרומית לגבול הצפון המפריד בין ישראל ללבנון. הכפר השתרע על גבעות בגובה 750 מטרים מעל פני הים. בין בתי הכפר נמצאו חורבות של יישוב יהודי מימי המשנה והתלמוד, ושרידי בית כנסת עתיק.[2]
המשכיל הצרפתי ויקטור גרן אשר ערך מסעות מחקר וכתב ספרים שהיו סיכומי מסעותו החקר הגאוגרפיים וארכאולוגיים שלו, כתב על בירעם המרונית:
בכפר בירעם יושבים 500[4] מרונים רובם דלים ואביונים. בכנסייה שנבנתה לפני 30 שנה בקירוב משרתים שלושה כמרים, אשר הם עצמם עובדי אדמה פשוטים, כמוהם כבני עדתם... עכשיו אין היהודים באים להשתטח על הקברים ... בדקתי מקצתם ובהם שניים לא הרחק משרידי בית הכנסת שהזכרתי ראשון. ונוכחתי שעתה הם ריקים וכבודם גלה ושמם נמחה. באחד מהם יש שלושה תאים תת-קרקעיים קמורי תקרה שבתוך כל אחד מהם היה מקום לשני מתים. אחד הוסב לימים לבור מים"
— ויקטור גרן
ב-1945 היו בכפר 710 תושבים,[1] רובם הגדול מרונים. הכפר שכן על 12,250 דונם,[1] ש-1,200 מהם היו שייכים לכנסייה המקומית. אדמות אלה הופקעו בשנת 1953. תושבי הכפר עסקו בעיקר בחקלאות, במספר רב של שטחים חקלאיים שהיו בבעלותם ובהם היו מטעי עצי פרי וכרמי זיתים.
כיבוש הכפר
[עריכת קוד מקור | עריכה]ב-29 באוקטובר 1948, במלחמת העצמאות, נכבש הכפר, ללא התנגדות התושבים, על ידי חטיבה 7 של צה"ל וב-7 בנובמבר נערך לתושבי הכפר מפקד אוכלוסין, אשר נשמר במשרד המיעוטים, דאז בצפת. במסגרת החלטת הצבא לפנות רצועה ברוחב של 5–15 ק"מ בצד הישראלי של הגבול עם לבנון מכל הכפרים הערביים שנמצאו בה,[5] ב-13 בנובמבר נצטוו התושבים לעזוב את כפרם ולעבור כחמישה קילומטרים צפונה, לתוך תחומי לבנון, אף על פי ששלושה ימים קודם לכן, בישיבת דיווח של המושל הצבאי של הגליל העליון המזרחי, אמר המושל, אלישע סולץ, לדוד בן-גוריון, שהיה דאז ראש הממשלה ושר הביטחון כי "למרוניטים (המרונים) יש להתייחס בידידות".[6] חלק מהתושבים אכן גלו ללבנון, אך הצבא התיר לחלק אחר לעקור לכפרים ערביים אחרים בישראל, רחוקים יותר מן הגבול. עשרות מהם נשארו באזור הכפר והסתתרו בוואדיות ובמערות בציפייה שצה"ל יאפשר להם לשוב לבתיהם.[7]
ב-20 בנובמבר 1948 נפגשו נציגי התושבים עם שר המיעוטים, השר בכור-שלום שטרית, שהיה בביקור בכפר השכן ג'ש (גוש חלב). בפגישה נמסר לנציגים כי על התושבים לעבור לכפר גוש חלב, אשר נמצא במרחק של כ-4 קילומטרים מכפרם. וזאת, על פי עדות התושבים, מספר נציגי מדינה - השר שטרית, המושל הצבאי סולץ, נציג משרד הביטחון יוסף יעקובסון וקצין הקשר עמנואל פרידמן - הבטיחו להם שהם יוכלו לחזור לכפרם כעבור שבועיים, והוצאתם נובעת מהמצב הביטחוני הרעוע בצפון ובשל החשש להתקפות פתע מכיוון לבנון.[8]
צה"ל אישר לעשרה שומרים, תושבי הכפר, להישאר בתחומו על-מנת לשמור על רכוש התושבים שפונו. שומרים אלה גורשו על ידי המשטרה לאחר כשישה חודשים מיום הצבתם.
לאחר 1948
[עריכת קוד מקור | עריכה]באפריל 1949 הוחכרו שטחי היבול של הכפר, על-אף התנגדות התושבים בעלי הקרקעות, לחברה יהודית. הפועלים שהועסקו היו ערבים מהגליל. ב-21 ביולי 1949 נפגשו נציגי תושבי כפר בירעם עם השר בכור-שלום שטרית ותבעו את מימוש הבטחתו להשיבם לכפר. השר ענה במברק אשר הגיע ב-30 ביולי אותה השנה, ובו נכתב: "אנא התאזרו במעט סבלנות".
באוקטובר 1949 ביקשו נציגי כנסיית בירעם להשתמש באדמות הכנסייה בכפר. הממשל אישר לאנשי הכמורה להחכיר את האדמות לעונה אחת, חורף 1949 בלבד. למעשה, עד תום הממשל הצבאי לא הורשו העקורים לבקר בכפר, ולא בשטחים הפרטיים אשר בבעלות הכנסייה המקומית.
בדצמבר 1949 הוכנה תוכנית לגירוש אנשי הכפר שהתגוררו בג'ש, יחד עם יישובים ערביים נוספים, אך היא לא יצאה לפועל עקב התנגדותם של משה שרת ואליעזר קפלן.[9]
באוגוסט 1951 פנו נציגי כפר בירעם למספר משרדים ממשלתיים, בהם משרד הדתות, בבקשה להשתמש באדמותיהם על-מנת לקיים את משפחותיהם. התשובה הגיעה באותו החודש מדוד ענת, קצין הקשר לעדות הנוצריות, ובה נאמר, בין השאר, כי "מר סתוי, המושל הצבאי בגליל, בירר את עניין האדמות עם משרד החקלאות ונקבע שתושבי הכפר רשאים לקבל פיצויים על התקופה שאין ביכולתם ליהנות מיבולים אלה".
לאחר מלחמת ששת הימים החלו עקורי הכפר לבקר בשרידי הכפר, לקיים במקום אירועים וטקסים דתיים ולראשונה הביאו את מתיהם לקבורה במקום. בית הקברות פעיל גם כיום, ובו מצבות קבורה משפחתיות מונומנטליות. הכנסייה השוכנת בתחומי גן לאומי ברעם, נפתחת לקהל בעת חגים ואירועים. כמו כן, הם נוהגים לקיים מדי שנה בגן הלאומי קייטנה לילדים ממשפחות העקורים.
המאבק המשפטי
[עריכת קוד מקור | עריכה]
ערך מורחב – עקורי איקרית ובירעם
לקריאה נוספת
[עריכת קוד מקור | עריכה]- מרדכי אביעם, החפירה והמחקר של בתי הכנסת העתיקים בבירעם, מכמנים, 20, תשס"ז, עמ' 33–42
- מרדכי אביעם, בתי הכנסת העתיקים של ברעם, קדמוניות, ל"ה, 2, תשס"ג, עמ' 118–125
- רות עמירן, שבר תבליט מקושט מבית-הכנסת בכפר-ברעם, ארץ ישראל, ג', תשי"ד, עמ' 178–181
קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ספי בן יוסף, בירעם: עדיין גולים בארצם, באתר ynet, 30 באוקטובר 2003
- יואל שרון, גם אם אדמתי בוערת, באתר ynet, 26 בנובמבר 2007
- אמנון גופר, ברעם הוא בירעם, באתר ynet, 5 במרץ 2009
- רבקה שפק-ליסק, ברעם היה כפר יהודי עד המאה ה-13, באתר "e-mago", 3 בדצמבר 2009
- מיכאל יעקובסון, תמונות וסקירה פיזית של שרידי הכפר בבלוג "חלון אחורי", 21 באוגוסט 2013
- עקורי איקרית וברעם, באתר הצופים העבריים בישראל
הערות שוליים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ^ 1 2 3 4 נתונים מסקר הכפרים (1945), שהוצגו מחדש בספר Hadawi, Village statistics 1945, Classification of Land and Area Ownership in Palestine, Beirut, 1970, ומהספר נסרקו לאתר PalestineRemembered.com.
- ^ 1 2 זאב וילנאי, מדריך ארץ ישראל, ירושלים, דפוס "יהודה", תשי"ד-1954: "בין בתיו שרידי בית כנסת קדום, מחורבות היהודים היפות והמענינות ביותר בארץ".
- ^ רבקה שפק-ליסק, ברעם היה כפר יהודי עד המאה ה-13 e-mago, 3/12/2009
- ^ לפי מקורות אחרים מדובר ב-300 איש. אין נתונים מדויקים על מספר תושבי הכפר באותה התקופה, אך הדעה הרווחת היא שהיה מדובר במספר מאות.
- ^ בני מוריס, לידתה של בעיית הפליטים הפלסטינים 1947–1949, עמ' 316.
- ^ דוד בן-גוריון, מן היומן, עמ' 354
- ^ בני מוריס, לידתה של בעיית הפליטים הפלסטינים 1947–1949, עמ' 317.
- ^ פרשת כפר בירעם ועקוריו, באתר האינטרנט "כפר בירעם - אדם אדמה ושורשים ברי-קיימה", שהקים "ועד עקורי כפר בירעם"
- ^ חורפיש הייתה בתכנית המגורשים מישראל, באתר "פורטל הכרמל והצפון", 9 באוקטובר 2017
