ביקורת על מסעות הצלב

בתקופת ימי הביניים, גישה ביקורתית כלפי מסעות הצלב הייתה דעת מיעוט במערב אירופה. לעומת זאת, המסעות זכו לביקורת נרחבת בקרב כרוניקאים נוצרים-מזרחיים ונשללו לחלוטין על ידי מקורות אסלאמיים. מרבית המבקרים במערב ביקרו את התנהלות המסעות על מנת להפיק לקחים למסעות הבאים. לעיתים קרובות הם האמינו כי החטאים של הצלבנים הם שהובילו לכישלון המסעות, ושלכן על הצלבנים לשפר את עצמם מבחינה רוחנית והתנהגותית. רק מעטים שבמעטים התנגדו לעצם רעיון הצלבנות.

דוגמאות לביקורת על התנהלות מסעות הצלב

• מסע הצלב העממי שיצא בשנת 1096 זכה לביקורת וזלזול על ידי כרוניקאים מערביים בעקבות היהירות של מנהיגיה, האופי הירוד של האנשים שלקחו בה חלק והטבח של הצלבנים ביהודים ובנוצרים המזרחיים. רבים פירשו את כישלון המסע כהתערבות אלוהית בעקבות החטאים של הצלבנים. אלברט מאאכן כתב כי, "האמונה היא שיד אלוהים פועלת מול הצליינים, שחטאו בשל חוסר טיהורם, יחסיהם עם זונות ובטבח של היהודים, (...) שאולם יצאו (היהודים) כנגד ישו, אך הם (הצליינים) עשו זאת (הטבח) מתוך חמדנות לכסף מאשר להשיג צדק לאלוהים". המחבר האנונימי של האנלים של דיסינבונברג טען כי החטא העיקרי של הצלבנים במסע הצלב העממי היה הניסיון להמיר את היהודים בניגוד לרצונם, דבר אשר מנוגד לחוק הכנסייתי. הכרוניקאי גיוברט מנוגנט כתב כי המסע נועד לכישלון מלכתחילה בגלל חוסר המשמעת של אנשיה. הוא תיאר כיצד בהונגריה הצלבנים "שרפו את האסמים, אנסו בתולות וקרעו את זקניהם של המארחים שלהם".
• בעת מסע הצלב של הנסיכים בשנת 1097, צר הצבא הצלבני על העיר אנטיאויכה שבחבל האטיי שבדרום טורקיה. בעקבות חוסר הצלחתם הממושכת של הצלבנים לקחת את העיר, המצב במחנה החל להידרדר; צלבנים רבים נטשו את המערכה ואספקת המזון החלה להיגמר. בנוסף, נודע לצלבנים כי צבא מוסלמי גדול מתקדם לעברם. הצלבנים תהו אם ההתנהגות שלהם במהלך במסע היא זאת שהביאה עליהם את זעם אלוהים ואת כישלון המצור. הכומר פולקו משארטר כתב: "האמנו כי חוסר המזל הזה שנפל על הפרנקים, כך שלמשך זמן רב לא יכלו לכבוש את העיר, הוא בגלל חטאיהם. לא רק בזבזנות, אלא גם חמדנות, גאווה ועקשנות השחית אותם" . הכמורה הורתה על הצלבנים לטהר את עצמם. למשך שלושה ימים התמסרו הצלבנים לצלב, התפללו, מסרו את רכושם, העבירו מסות וציטטו מתהילים. כל הנשים גורשו מהמחנה בשל סכנת פיתוי המיני, ואנשים שנמצאו כי חטאו נענשו בחומרה רבה בפני כל הקהל .
• אודו מדויל, ששימש ככומר האישי של לואי ה-VII במסע הצלב השני, הקדיש חלק רב מהכרוניקה שלו בהרהור על הטעויות שנעשו במסע. אודו קיווה שמסעות עתידיים "יהיו זהירים יותר בגלל החוויות שלנו". אודו מאשים את מלכו ביהירות, בכך שלא הקשיב לקיסר הביזנטי לגבי איזה מסלול נכון לקחת דרך אסיה הקטנה. לפי אודו, המלך הודה כי, "אילו לא הייתי כה מלא בביטחון בגלל כוחתיי הגדולים, והייתי שם את מבטחי בחסד באלוהים, אלוהים לא היה רואה צורך לדכא את היהירות שלי." אודו מאשים את האפיפיור והמלך בכך שלא עשו מספיק כדי למנוע הצטרפות של מזדנבים למחנה הצרפתי- "כי החלשים וחסרי נשק הם תמיד נטל לחבריהם וטרף קל עבור אויביהם". הוא מפנה את הזעם כלפי הנשים שהצטרפו למסע, ובעיקר כלפי אלינור, דוכסית אקוויטניה, אשתו של לואי. גם ההיסטוריון ויליאם מצור קבל על הפמלייה של אלינור וחפציה הרבים, שעיכבו את המסע והשאירו את הצלבנים חשופים למתקפת הטורקים בקרב הר קדמוס (1148). ויליאם מניוברת, כרוניקאי אנגלי, טוען כי ההתעקשות של אלינור לצאת למסע, עודדה את נשות האצולה האחרות גם לצאת, ובכך הן גררו גם את המשרתות שלהן, והדבר גרם לגילויים של ניאוף ומיניות בתוך המחנה. גם ויליאם מצור משייך את נפילת אדסה לגילויי מין אסורים. בגרסתו, נפילת אדסה נגרמה לאחר שהמושל, ג'וסלין ה-II, אנס את בתו של אציל ארמני, שנקם בו ופתח את השערים של העיר בפני הטורקים. הוא גם מאשים את הצלבנים באחריות על הבוגדנות של הקיסר הביזנטי- "לאחר כניסתם לאסיה הקטנה, הצלבנים חוו את הבוגדנות של הקיסר היווני. אך כוחותנו לקחו חלק במותרות אסורים (ביזה) שהובילו לעוינות שלו, ודרך התנהגותם היהירה והבלתי נשלטת, הם הביאו על עצמם את זעם אלוהים ".
• בגרסתו של ויליאם מצור, בעת מסע הצלב השני הכוחות המאוחדים של ממלכת ירושלים והצבאות הגרמנים והצרפתים צרים על דמשק (1148), אך בעקבות וויכוחים פנימיים באשר לזהות שליט העיר העתידי, המצור קורס והצבאות נאלצים לסגת בתבוסה. ויליאם כותב כי "הברונים המקומיים העדיפו לראות את הדמשקים שומרים על העיר שלהם מאשר שתנתן לרוזן פלנדריה". בגרסה של ג'ון מסלסבורי, מסדר הטמפלרים הם שהובילו את היוזמה להפסיק את המצור, בגלל שוחד שהם קיבלו.
• נפילת ירושלים בשנת 1187 ולכידתו של המלך גי דה ליזיניאן בקרב קרני חיטין (1187) הוביל לוויכוח בקרב אנשי כנסייה באשר לשאלה מדוע אלוהים החליט להתיר מפלה שכזאת. התשובה הרווחת הייתה שהעולם הנוצרי ותושבי ממלכת ירושלים בפרט חטאו ולכן אלוהים מעניש אותם. האפיפיור גרגוריוס ה-VIII הוציא בולה שהורתה לכמורה לערוך רפורמה מקיפה על מנת להשיב שוב את חסדו של אלוהים . כותבים אחדים השוו בין לכידת הצלב הקדוש בקרב חיטים ללכידת ארון הברית בידי הפלשתים- באותה דרך שאלוהים העניש את בני ישראל על חטאיהם, כך הוא מעניש את הנוצרים. אנקודטה אחת שהובאה, מספרת על צליין שהגיע זמן קצר אחרי נפילת ירושלים לכנסיית הקבר ומתפלא על כך שאלוהים התיר חילול שכזה, ובתגובה בוקע קול שמיימי ומבשר לו שחטאי הנוצרים הם חילול חמור עוד יותר.

התנגדות למסעות הצלב

כותבים מעטים האמינו כי תופעת הצלבנות מנוגדת למוסר הנוצרי. המחבר האנונימי של האנלים של וויצרברג שהיה פעיל בתקופת מסע הצלב השני כתב כי, "אלוהים התיר שהכנסייה הנוצרית תנחל תבוסה, משום שחטאיה דרשו את העונש הזה. לצורך כך קמו נביאי שקר, בני בליעל, ראשי האנטי-כריסטוס, שבאמצעות מילים מטופשות הכשילו את הנוצרים לצאת נגד הסרצנים לצורך שחרור ירושלים." מחבר נוסף שנוקט בקו דומה הוא גהרוה מרייכסנברג. גהרוה טוען כי הצלבנים מונעים על ידי חמדנות ולכן אלוהים דן מראש את המסע לכישלון. ראלף ניגר, כרוניקאי אנגלי, הוא קול חריג נוסף מתקופת מסע הצלב השלישי. ראלף מביא במסה שלו מספר סיבות לפיה מסע הצלב לא כדאי- ראשית, הפיתויים החומריים במסע עלולים להוביל את הצלבן לחטוא. שנית, נפילת ירושלים היא רצון אלוהים בגלל חטאי הפרנקים, והתערבות כוחות הנוצרים יכול להפריע לתוכנית של האל להעניש את החוטאים. שלישית, לא תמיד אלוהים מעדיף את מותם של כופרים, ושנכון יותר להמיר אותם בדרכי שלום מאשר בדרך החרב. לבסוף טוען ראלף, ישנם מספיק גילויי מינות ודברים חשובים מקומיים לטפל בהם באנגליה מאשר למהר לצאת למזרח.

בתגובה לכישלון מסע הצלב השביעי כתב הפילוסוף האנגלי רוג'ר בייקון כי "מלחמה אינה אפקטיבית נגדם (הכופרים) כי הכנסייה מובסת לפעמים במסעות הצלב שלה, כפי שלעיתים קורה מעבר לים, במיוחד במסע האחרון של מלך צרפת. גם אם הנוצרים מנצחים, אף אחד לא נשאר כדיי להגן על הכיבוש. גם הלא-מאמינים אינם מומרים בדרך זו, אלא נהרגים ונשלחים לגיהנום. אלו ששורדים את המלחמה ביחד עם ילדיהם נעשים עוינים יותר ויותר לדת הנוצרית בגלל האלימות, ורק שואפים לפגוע בה. כך נעשה בלתי אפשרי לנצר כופרים ופאגנים בחלקים נירחבים בעולם, במיוחד אלו מעבר לים. מלבד זאת האמונה (הנוצרית) לא הגיעה לעולם מתוך אלימות אלא על ידי הטפה פשוטה חוזרת ונישנית (...)"

תנועות מינות כמו הקתרים והוולדנסים התנגדו למסעות הצלב מתוך מניעים פציפיסטים. בשיחה שתועדה בחשאי על ידי האינקוויזיציה בין איכר קתארי בשם פיטר גרסיאס לנזיר מקורב אליו במנזר פרנציסקני בטולוז בשנת 1247, פיטר תועד כמגנה את מטיפי מסעות הצלב כרוצחים. פיטר האמין כי, "אלוהים אינו דורש אף צדק שגוזר על מישהו דין מוות”. בנקודה זאת הוא גינה נזיר מסוים, מטיף של הצלב, שבאווילר חילק את הצלב ל-700 איש, ואמר כי זה אינו מעשה מבורך לצלבנים לצאת כנגד פרידריך ה-II, או נגד הסרצנים או בכל מקום שבו מוות יכול לקרות. עקב הכפירה שלו, נודה פיטר מהכנסייה ורכושו הוחרם.

מסעות הצלב מנקודת מבט נוצרית מזרחית

המקור העיקרי למסע הצלב הראשון מנקודת מבט נוצרית-מזרחית מובאת בידי אנה קומנה, בתו של הקיסר הביזנטי אלקסיוס. אנה האמינה שהצלבנים בגדו באביה הקיסר בכך שלא מסרו לו אדמות שהבטיחו לו בתמורה לסיוע שלו. אנה כותבת כי, "אלקסויס (הקיסר) חרד מהגעתם, בידיעה כי התשוקה הבלתי-נשלטת שלהם, האופי הלא יציב ועוד תכונות שליליות כמו החמדנות לכסף תמיד הובילה אותם לשבור את ההסכמים שלהם ללא יסורי מצפון". אנה קומנה טוענת כי המניעים האמיתיים של מנהיגי הצלבנים לא נבעו מאדיקות דתית, אלא מרצון להגדיל את עושרם וכוחם. אנה מייחסת לצלבנים תכונות שליליות כמו יהירות, חמדנות, רשלנות, כפיות תודה, נוכלות וחפיזות. ההיסטוריון הביזנטי של מסע הצלב השני, ג'ון קינאמוס, מטיח כלפי הצלבנים האשמות דומות. הוא כותב כי, "(...) הצבא המערבי יצא לפעולה תחת התירוץ כי הם הולכים להילחם בטורקים ולהשיב לעצמם את הכנסייה בפלשתינה ואת המקומות הקדושים, אך האמת היא שהם שואפים לכבוש את שטחי הרומאים על ידי התקפה ורמיסה של כל מי שעומד מולם".