אלוהים

קריינות של המילה "אלוהים"

אלוהים, על פי אמונות שונות, הוא ישות עליונה שבראה את העולם ולפי חלקן גם מנהיגה אותו. בין המאמינים בקיומו יש דעות שונות על מהותו.

בימי קדם האמינו תרבויות רבות שמספר הכוחות העליונים שווה למספר תופעות הטבע. בתקופות אלו נפוצה עבודת האלילים. על פי רוב היו מקריבים לאלילים קורבנות (לעיתים אף קורבנות אדם) על מנת לרצותם ולשכך את כעסם. לאחר הופעת היהדות, החלו נפוצות בעולם דתות המאמינות באל אחד בלבד, אמונה המכונה "מונותאיזם". כיום הנצרות והאסלאם הן הדתות המונותאיסטיות הנפוצות בעולם.

האמונה המונותאיסטית גורסת שישנו אל עליון, והוא נתפס כישות העליונה, בורא כדור הארץ, העולם והיקום, ומושא האמונה העיקרי.

על פי גישה מקובלת, אלוהים נתפס כבעל כוח בלתי מוגבל, כל יכול, כל יודע, אוניברסלי, בעל טוב אינסופי כמו כן גם בעל קיום נצחי ואינסופי. אלוהים נחשב לרוב כחסר דמות גופנית, כאשר המאפיין מתקשר לרוב לתפיסה האימננטית או הטרנסצנדנטלית.

מקור השם

השם העברי "אלוהים" הוא ריבוי של המילה אלוה (דוגמה לכך תימצא בביטוי "אלוהים אדירים"). המילה משמשת הן כשם פרטי של האל האחד, והן כצורת רבים שמתייחסת לאלוהים אחרים. לשימוש בלשון רבים ייתכנו שני הסברים:

• פנייה דרך כבוד בלשון רבים ("ריבוי מלכותי"): הדרך שבהּ פונים אל מלכים, או שבהּ נהגו מלכים לדבר על עצמם, סגנון דיבור זה נפוץ בשפות לועזיות אחדות (וכך גם בתחילת ספר מלאכי: "אדונים אני").
• שריד לשוני לתקופה שבהּ האמינו בריבוי אלים.

ייתכן שהמילה אֱלוֹהִים (במקרא תמיד בכתיב חסר: אֱלֹהִים) הייתה במקור צורת ריבוי של המילה אֵל, כשהעיצור ה"א נוסף כהרחבה לבסיס הדו-עיצורי (בדומה לכך: אֵם – אִמָּהוֹת). על פי השערה זו, צורת היחיד אֱלוֹהַ היא גזירה לאחור מצורת הריבוי.

השימוש בלשון רבים לתיאור האל, בא לידי ביטוי בשתי דתות מונותאיסטיות:

• ביהדות מקובל לראות בכינוי בלשון רבים את המונח "בעל כל הכוחות כולם".
• באסלאם, כל דבר הנאמר על ידי אללה, מופיע בקוראן בלשון רבים – "אנחנו" (בדומה לסיפור הבריאה בספר בראשית: "נעשה אדם בצלמנו כדמותנו"), אף כי המילה "אללה" עצמה היא בלשון יחיד.

מושגים ותפיסות

רעיון האלוהות מלווה את התרבות האנושית במשך אלפי שנים. בתקופות שונות קיבל האלוהים מובנים שונים, הנבדלים אלו מאלו במידה רבה, עד שנראה כי יהא זה קשה לכלול את כולם בהגדרה אחת. נראה שמושגי האלוהות השונים נקשרים אלה לאלה בשם, אך לא בהגדרה.

מגמות בעת העתיקה ובפרה היסטוריה

לא ידוע היכן ומתי התפתחה לראשונה האמונה בישויות השולטות בגורל העולם. ככל הנראה, מדובר ברעיון שהתפתח במקביל במקומות שונים. אחד המקדשים היותר מוקדמים שהתגלו עד כה הוא מהאלף העשירי לפנה"ס ^{[דרוש מקור: בעייתי נוכח מחקר אוניברסלים אנושיים]} ראשית האמונה באנימיזם, תפישה לפיה לכל דבר קיים יש נפש חיה. לחלק מהנפשות נקשרו, ככל הנראה, כוחות גדולים יותר מאחרות, ואלו נעבדו כאלים. עם התפתחות המחשבה, עברו גם מושגים מופשטים יותר תהליך של האנשה. מרבית אלי המיתולוגיה היוונית, למשל, משלבים פרסוניפיקציה של תופעות טבע (זאוס והברק, פוסידון והים), ואף מייצגי ערכים ורעיונות (אתנה והחוכמה, אפרודיטה או ארוס והאהבה). דמויות אלו שולבו במיתוסים של חברות קדומות, ובמנהגי פולחן. האופן שבו התייחסו לדמויות אלו השתנה מחברה לחברה ומתקופה לתקופה. כך, בתקופה הקלאסית ביוון העתיקה, היו שסברו שיש להתייחס אליהן כאלגוריות בלבד, ואין לקבלן כפשוטן. מכל מקום, רעיונות אלו לא בהכרח חתרו תחת הפולחן הנהוג.

הקשר למוסד המלוכה

ברוב הממלכות הקדומות נתפש המלך כדמות אלוהית או כנציגו של האל, שיש לשרתה ולעבדה.

בעלי חיים כאלוהות

חיות אימתניות כתנינים ונחשים נעבדו במצרים העתיקה. באירופה ראו בדוב ישות אלוהית. עד היום הזה מקיימים עמים פולחנים לבעלי חיים, כמו פולחן הקוברה בהודו.

השלב הבא בהתפתחות תפיסת האלוהות, בעקבות התפתחות הציוויליזציה וההפשטה האנושית, התבטא בכך שאל אחד מכל האלים תפס מקום מרכזי ועילאי והפך לדמות מופשטת ופרסונלית כאחד, ואילו שאר האלים ירדו ממעלתם למדרגה של משרתים ומלאכים והוכפפו לאל העליון, כפי שקרה ביהדות על פי פרשנות קאסוטו, שבה האל הכנעני מוֹת, אל השאול, שעוצמתו אדירה – שווה לזו של אלים אחרים ואף חזקה יותר – הופך להיות מלאך המוות שלוקח את נפשות האנשים, אבל הפעם כשליחו ומלאכו של אלוהים, ברשותו וברצונו.

התגבשות המונותאיזם

חידוש האמונה באל אחד ועילאי ביהדות מיוחס לאברהם העברי, האב האתני והרוחני של היהדות (לפי המסורת הוא נולד ב-1812 לפנה"ס). כחמש מאות שנה לאחר התקופה המשויכת במסורת לאברהם, הוצג הרעיון של עבודת אל אחד בקרב ממלכה גדולה, במצרים, על ידי המלך אמנחותפ ה-4 (מלך בשנים 1380 לפנה"ס–1362 לפנה"ס), הידוע בשם שאימץ לעצמו – אחנתון (עבד אתון). המלך הנהיג רפורמה דתית בממלכה כך שהפולחן הדתי הופנה לאל השמש אתון בלבד. ככל הנראה, היו כרוכים ברפורמה זו מניעים פוליטיים להורדת כוחה של הכהונה ולהעצמת מעמדו של המלך. השלכות פוליטיות ברורות היו לרעיון האלוהות בעם שהתעצב סמוך מאוד לממלכה המצרית: בממלכת ישראל המאוחדת, איחד הרעיון המונותאיסטי שבטים שונים לכדי אומה אחת, בעלת חוק אחד, תחת אל אחד, אבל בניגוד לתפיסה המטריאליסטית של אחנתון, בממלכה הישראלית אלוהים נתפש כישות שממעל לכל הכוחות כולם. רעיון זה שיחק תפקיד מרכזי בהתהוות של האומה היהודית עד ימינו. בשנת 324 הכריז קיסר רומא קונסטנטינוס הגדול (280–337) על הדת הנוצרית כדת האימפריה, ככל הנראה, בניסיון לאחד את האימפריה הרומית המתפוררת תחת פולחן אחיד המכוון לאלוהות אחת (אך במקרה זה, משולשת – האב, הבן ורוח הקודש). במהלך האלף הראשון לספירה הופץ הרעיון על ידי מיסיונרים לרחבי אירופה והמזרח התיכון, ובאלף השני לספירה הופץ ליבשות נוספות בדחיפת הקולוניאליזם.

גם דת האסלאם עשתה שימוש דומה ברעיון האל על מנת לאחד את השבטים של חצי האי ערב.

במהפכה הצרפתית היה ניסיון נפל להנהיג דת דאיסטית שסגדה לתבונה, שוב בניסיון ליצירת זהות מאוחדת לרפובליקה החדשה.

בדתות המונותיאסטיות

אלוהי הדתות המונותיאסטיות מאופיין בדרך כלל כמשולל גשמיות. עם זאת, ניתן למצוא בתנ"ך תיאורים של האל כדמות גשמית המתהלכת בגן העדן, או נלחמת במפלצות הימיות. לרוב פורשו מקומות אלו באורח אלגורי. לעומת זאת חוקרים מודרניים טוענים כי מדובר, ככל הנראה, בתפישה אחרת של האל, שייתכן וקדמה לתפישה המופשטת. גם בנצרות ניתן למצוא גישה הסוטה מעט מעקרון אי גשמיותו של האל – שכן האל הנוצרי התגשם באדם. לנצרות גם תפישה משולשת של האלוהים (השילוש הקדוש), בבחינת אחד שהוא ריבוי, המבחינה בין אלוהים האב, אלוהים הבן ורוח הקודש.

בניגוד לתפישות המונותאיסטיות ישנן תפישות דואליסטיות, המציבות כנגד האל הטוב יריב שווה כוח, הנלחם על גורל העולם. רעיון זה הוצג לראשונה בדת הזורואסטרית, ששלטה בפרס מהמאה ה-6 לפנה"ס עד המאה ה-7, עם כיבושי האסלאם. במקביל לעליית הנצרות התפתחו באגן הים התיכון תפישות גנוסטיות, אשר ראו באל הבורא של המקרא את האל הרע, יוצר הגשמיות, ושאפו לאיחוד עם האל הטוב, הרוחני, אותו ייצג דווקא הנחש. לתפישות הדואליסטיות הייתה השפעה מסוימת על הדתות המונותאיסטיות, שבאה לידי ביטוי בדמויותיהם של שטן, סטרא אחרא, אשמדאי, לווייתן, ועושי דבריהם – המכשפות. עם זאת, ברוב הזרמים המונותאיסטים כוחות הרוע כפופים לכוחות הטוב ונחותים מהם.

בפילוסופיה ובאמנות המערבית

אלוהים בדמות אדם זקן יוצר את אדם, כפי שצייר מיכלאנג'לו, פרט מתוך תקרת הקאפלה הסיסטינית.

ראו גם – הערכים דאיזם, ואגנוסטיות

בעת העתיקה

רעיון האלוהות תרם רבות באופן מהותי להתפתחות המחשבה המערבית. לעומת המיתולוגיה היוונית מרובת האלים, הפילוסופים היוונים ניסו למצוא גורם אחד העומד מאחורי כלל התופעות ומאחדן. קסנופנס (475 לפנה"ס–570 לפנה"ס) היה, ככל הנראה, הראשון מביניהם להציע זאת. בניגוד לאלי יוון החומריים, אל זה לא לבש צורת אדם, אלא היה חסר איברים ובצורת כדור הומוגני. למעשה, קסנופנס זיהה את האל עם העולם. אפלטון הציע אל בורא, דמיאורגוס (בדיאלוג תימאיוס), המתבונן בצורות הנִצחיות ומטביע אותן בחומר. אריסטו הציע את האל כהשערה בדבר סיבת התנועה בעולם. מכיוון שלכל תנועה, לפי אריסטו, יש סיבה שגרמה לה, על מנת שלא להסתבך בנסיגה אינסופית יש צורך בתנועה שגרמה לתנועה אחרת, אך לא נגרמה על ידי אחרת. סיבה ראשונה זו (ראשונה מבחינה לוגית, אך לא מבחינה זמנית – שכן העולם על פי אריסטו היה קיים מאז ומעולם) כונתה בפילוסופיה האריסטוטלית "המניע הבלתי מונע", וכן "שׂכל משׂכיל ומושׂכל" – בהיותו שכל ולא חומר, שכן הוא נצחי ואינו כלה) המכיר את עצמו.^{[דרוש מקור]} רעיון האל פותח בפילוסופיה הניאופלטונית, וזוהה עם "האידיאה העליונה" של אפלטון, כאיחוד שעומד בבסיס הריבוי התופעתי. הפעם היה זה גם אל בורא (שוב – לא מבחינה זמנית), אשר ממנו שופעות הצורות על העולם. אצל פילון האל מזוהה כמהות שקיימת אפילו מעבר ל"עולם האידאות" האפלטוני.^{[דרוש מקור]}

רעיונות אלו העסיקו רבות את הוגי ימי הביניים, ולא רק בשל השפעתם על ההגות הדתית.

בעת החדשה

האל בתור שם מופשט לחוקי הטבע, ללא מודעות, יכולות או פעולות של השגחה וללא שכר ועונש בעולם, אומץ על ידי ההוגים הרציונליסטיים של המהפכה המדעית. תפיסתו זו אפשרה לדעת הוגים ומדענים רבים את המדע המודרני. בין ההוגים בראשית העת החדשה נמנה ברוך שפינוזה, שזיהה את האל ככוח טבע חסר מודעות. ה"אלוהים של שפינוזה" קסם לאנשי מדע בתקופות מאוחרות יותר, בהיותו אל לא אישי, ממנו נובע העולם נביעה לוגית.

היינריך היינה, בספרו על המחשבה והדת בגרמניה, זיהה את עמנואל קאנט כמי שהרג את אלוהים במחשבה המערבית. קאנט טען כי האל אינו אלא ספקולציה שאין ביכולתנו להוכיחה, אלא לקוות בלבד לאמיתותה. עם זאת, קאנט העמיד את האל בבסיס תורת האתיקה שלו, וטען כי ללא האמונה באל ובחופש הרצון לא ייתכן מוסר. אולם טענות אלו הביאו, בתהליך מתמשך, לנידויו של האל מתפישת העולם החילונית של המאות ה-19 וה-20. בתחום הפילוסופיה החברתית היה זה קרל מרקס שהנחית מכת מוות על רעיון האל, כשטען כי מדובר בהחצנת תכונות אנושיות, אשר בדומה לממון, גרמו לשעבודם של אנשים בידי אנשים. אך יותר מכולם, הרי זה פרידריך ניטשה הידוע באמירותיו שלו "אלוהים מת", בעיקר בהקשר של הנצרות והאדרתו של ישו. בכתביו ניסה ניטשה להצביע על הטלטלה הגדולה אשר עוברת על התרבות המערבית עם זניחת רעיון האלוהות, וכן על תקווה ש"תחליף" ראוי יותר ימצא.

"מות האלוהים" הצריך שינוי בדוגמות רבות העומדות בבסיס המחשבה במערב. ללא אלוהים לא ניתן, לכאורה, לבנות מטאפיזיקה שתבסס באופן משביע רצון את אפשרות הידיעה הוודאית ותאחד את כלל המדעים לכדי גוף ידע אחד. התמוטטות הפונקציות החברתיות שנבנו סביב האל, אשר שימש להן הצדקה, חייבו עיצוב מבנים חברתיים חדשים והצדקות חדשות לארגון מוסדות הידע בחברה. בין השפעות זניחת רעיון האל ניתן כנראה למנות את הרלטיביזם המוסרי, התגברותה של הספקנות המטאפיזית, רעיון הלאומיות, התנועה הפוסט-מודרנית בביקורת התרבות ולאחרונה הפוסט-הומניזם. נראה שטלטלה זו טרם נסתיימה, וכי עדיין לא נמצאה חלופה מספקת שתוכל למלא את התפקודים הרבים שמילא רעיון האלוהות בתרבות המערבית (וייתכן שלעולם לא יימצא).

במקביל לתנועות חברתיות, השואפות להשיב את הסדר הישן על כנו, ומתבטאות בחזרה למוסדות דתיים שמרניים וחזרה בתשובה, ניתן למצוא כמה ניסיונות מעניינים לחיות את הרעיון בתחומי המוסר והמטאפיזיקה, עליהם נמנים, בין השאר, הפילוסוף היהודי עמנואל לווינס ופילוסוף המדע אלפרד נורת' וויטהד.

על אף השגשוג לו זוכות תפישות דתיות בחברה (וקשה לומר שאלו איבדו אי פעם את הפופולריות שלהן בקרב ההמונים), אין שימוש ברעיון האלוהים בתאוריות מדעיות. הדיון בשאלת קיומו של האל מביא לוויכוחים לוהטים בין אתאיסטים לבין המאמינים בקיומו של אלוהים.

"אבל מר לפלס, מה בדבר אלוהים?". "אין לי צורך בהיפותזה הזו", אמר האסטרונום פייר-סימון לפלס כאשר הסביר לנפוליאון את התאוריה שלו על היווצרות מערכת השמש^{[דרוש מקור: מקור מדויק]}.

רעיון זה חוזר בדבריו של איש מדע בן זמננו, חתן פרס נובל לפיזיקה, סטיבן ויינברג:

"פעם היה מובן מאליו שהעולם תוכנן על ידי ישות אינטליגנטית כלשהי. מה עוד היה עשוי להסביר את קיומם של אש ושל גשם, של ברקים ורעידות אדמה? ומעל לכל, יכולותיהם המופלאות של בעלי החיים הצביעו, כמדומה, על בורא שהיה לו עניין מיוחד בחיים. היום אנו מבינים את רוב הדברים הללו במונחים של כוחות פיזיקליים הפועלים מתוקף חוקים בלתי אישיים"^{[דרוש מקור]}.

בדתות שונות

שלט בתחנת רכבת בהימאצ'ל פרדש, הודו. בתרגום חופשי: אללה של האסלאם הוא אותו האל של הנוצרים ואישווארה של ההינדוהיסטים.

אלוהים ביהדות

ערך מורחב – אלוהים (יהדות)

ביהדות, אלוהים הוא בורא העולם, אשר בחר בעם ישראל לקיים את מצוותיו לאחר שהוציאם ממצרים. אלוהים משגיח על הבריות ומשלם בשכר ועונש על מעשיהם. אחדות מהמצוות עוסקות ישירות בקשר שבין האדם לאלוהים וחלקן בין האדם לאדם.

ההגות היהודית, הקבלה והפילוסופיה, עוסקות הרבה ברעיון האלוהות, משמעותו, כוחותיו והנהגתו את העולם, במטרת הבריאה ובטעמי מצוות התורה, ומנסות למצוא את הקשר שלו לעולמנו. השווה בין כולם היא האקסיומה הברורה והמוחלטת של מציאותו, אחדותו ואינסופיותו.

אלוהים בנצרות

ערך מורחב – השילוש הקדוש

על פי רוב הדוקטרינות הנוצריות, האלוהים הוא השילוש הקדוש. אמונה באלוהים כשילוש היא עיקרון בסיסי בכנסיות האורתודוקסיות האוריינטליות, כנסייה האורתודוקסית, הקתולית והפרוטסטנטית. על פי דוקטרינה זו, אף שקיים רק אלוהים אחד, הוא מופיע בשלוש ישויות נפרדות, לרוב – האב, הבן (או בן האלוהים) ורוח הקודש.

על אף שביטוי זה אינו מופיע בברית החדשה, המאמינים בדוקטרינה זו טוענים כי רעיון זה מופיע בבירור במספר מקומות בה, בייחוד ברישומי ההטבלה של ישו (ראו לוקאס, ג', 21–22). עקרונות אלה אושררו ונוסחו על ידי הכנסייה במאה ה-3 ובמאה ה-4 בתגובה לרעיונות כפירה.

אלוהים באסלאם

ערך מורחב – אללה

אללה (בערבית: الله) הוא שמו של אלוהים בדת האסלאם. בקוראן ובמסורת המוסלמית הוא מזוהה עם אלוהי ישראל ועם האל בנצרות (אם כי תפיסת השילוש הקדוש אינה מקובלת באסלאם). בקוראן כל דבר המובא מפיו של אללה מובא בלשון רבים ("אנחנו"), אף כי המילה "אללה" עצמה היא לשון יחיד.

תפיסת האל באסלאם מופיעה בסורה בקוראן המכונה סורת אל-אח'לאץ (سورة الإخلاص – "הייחוד"):

"אמור: האל אחד, האל נצחי, לא ילד ולא נולד, ואין דומה לו אף אחד".^{[דרוש מקור: מדויק]}

("قل: الله احد, الله صمد, لم يلد ولم يلد, ولم يكن له كفوا احد".)

תפיסת הקשר בין האל לבני האדם, מופיעה בסורת אל-פאתחה (سورة الفاتحة) שמשמשת גם כתפילה המרכזית:

"השבח לאל ריבון העולמים, הרחמן הרחום, מלך יום הדין, אותך נעבוד ובך ניעזר, הנחה אותנו בדרך הישר, הדרך של אלה שנטית להם חסד, אשר אין עליהם כעס, ואינם מן התועים".^{[דרוש מקור: מדויק]}

הדיון על קיומו

טענות בעד קיום אלוהים

ישנן טענות רבות המנסות להביא הוכחה, או לכל הפחות ראיה, לקיום אלוהים. יש המחלקים טענות אלה לשלושה סוגים:

• טענות אפריוריות ולוגיות המבוססות על התבוננות והיגיון – ישנם מספר טיעונים מטאפיזיים, אפריוריים או לוגיים, המבקשים להוכיח כי קיום האל הכרחי מבחינה לוגית:
  • הטיעון האונטולוגי, המיוחס לאנסלם הקדוש מקנטרברי, 1078, טוען כי מעצם קיומו של מושג הישות המושלמת מתחייב שיש ישות שממנה נגזר המושג, אלא שישות שאינה קיימת במציאות, אינה מושלמת – ולכן ישנה במציאות ישות מושלמת.
  • הטיעון הקוסמולוגי: לפי טיעון זה, מן הכלל, לכל סיבה במציאות יש סיבה שקדמה לה, ומכאן – בצירוף העובדה שיש דברים בעולם – נובע שחייבת להתקיים סיבה ראשונית יוצאת מן-הכלל, המהווה מקור לכל הסיבות כולן – שהיו, ושיהיו. הסיבה הזאת מכונה לרוב אלוהים. לעיתים, ללא קשר לדת כל שהיא.
• טענות אפוסטריוריות המבוססות על חוויית החושים וניסיון: ישנם מספר טיעונים אפוסטריוריים, המבקשים להוכיח כי קיומו של האל הכרחי או מסתבר בגלל טענות עובדתיות שונות:
  • הטיעון האנתרופי: לפי טיעון זה, המורכבות של היקום והחיים מצריכה "מעצב" – טיעון זה גורס כי לא ניתן להסביר תופעות קוסמולוגיות מסוימות ואת היווצרות החיים רק על פני כדור הארץ אלא בקיום הכוונה מסוימת לכך שהחיים ייווצרו. תנועת התכנון התבוני עשתה שימוש בטיעון כדי לתמוך באבולוציה תאיסטית.
  • הטיעון המוסרי: לפי טיעון זה, קיום הטוב והרע מותנה בהכרח בקיום אלוהים.
  • הטיעון מן הנס: טיעון זה גורס כי אלוהים קיים משום שאנשים אמינים טוענים כי פגשו בו או כי מצאו עדות חד משמעית לקיומו. דוגמאות לכך הן מעמד הר סיני ביהדות ואירועים שנטען כי הם התגלויות נוספות שאיחרו אותו; ביאתו של ישו והבשורות עליו; או חשיפת הקוראן לנביא מוחמד על ידי המלאך גבריאל באסלאם כאשר נטען שהוא אחרון הנביאים אחרי משה וישו מנצרת. מכונה גם "טיעון העד".
  • טיעון הרוב: לפי טיעון זה, עצם האמונה באל, לאורך רוב ההיסטוריה המתועדת ובמקומות שונים, מהווה הוכחה לקיומו.
• טענות המבוססות על התנסות סובייקטיבית.

במאה השלוש עשרה, התאולוג הנוצרי תומאס אקווינס ניסח חמישה טיעונים לקיום האל, שלושת הטיעונים הראשונים הם גרסאות של הטיעון הקוסמולוגי, והם מבוססים על אי האפשרות לרגרסיה אינסופית (כלומר שרשרת גרימה/סיבה ותוצאה שממשיכה אחורה לנצח ואין לה התחלה):

1. "המניע הלא מונע": דבר אינו יכול להתחיל לנוע מעצמו, ועל כן יש, לפי אקווינס, מניע ראשון.
2. "עילת העילות וסיבת הסיבות": לפי טיעון זה, לכל תוצאה יש סיבה שקדמה לה, ועל כן מוכרחה להתקיים סיבה הקודמת לכל.
3. "ראשית החומר": החומר סופי, ועל כן גורס אקווינס כי היה בעבר זמן שבו לא התקיים חומר, ומוכרח היה להיות דבר שאינו חומרי שהביא את החומר לידי קיום.
4. "הטיעון של אמת-המידה": לפי טיעון זה, יש בעולם דברים שונים זה מזה, ולכן הכרחי שקיימת אמת-מידה מוחלטת שאליה ניתן להשוות. פירושו של דבר, מקורו התכונתי הספציפי של הקיים המוכר לנו, הוא, לפחות במצבו הראשוני, פרי תכנונו של מתכנן בלבד.
5. הטיעון הטלאולוגי: גורס כי רמת הדיוק המופלאה של היקום הייתה חייבת להיווצר בעקבות תכנון אלוהי. אקווינס מציג את אלוהים כמחוקק של חוקי טבע או כיוצר בלבדי ליצירה – היא הקיים והמורכבות שבו. אחת מנקודות ההנחה העיקריות שמביא הטיעון היא "סדר חייב במסדר".

טיעונים נגד קיומו של אלוהים

ראו גם – אתאיזם

1. טיעון תערו של אוקאם: תערו של אוקאם טוען כי כאשר יש לנו שני הסברים המסבירים את אותה התופעה, עלינו להעדיף את ההסבר הפשוט ביותר. נטען שאלוהים הוא הסבר מורכב ועלינו להעדיף את ההסבר הנטוריאליסטי, בנימוק שהוא מגיע לאותה איכות הסברה כלפי העולם, ומתבסס על הסבר מורכב פחות.
2. טיעון התכונות הסותרות, או "פרדוקס הכל-יכול": הטענה גורסת שהתכונות של ישות כל יכולה סותרות אחת את השנייה. למשל, האם אלוהים יכול ליצור אבן כבדה כל כך, עד כי הוא עצמו לא יוכל להרים אותה? אם כן, אזי הוא לא יוכל להרים את האבן, ואם כל אבן שהוא יוצר הוא יכול גם להרים, אז הוא לא יכול ליצור אבן כזו.
3. הטיעון הקוסמולוגי: אם לכל דבר יש סיבה, גם לאלוהים חייבת להיות סיבה. אם אלוהים לא צריך סיבה לקיומו, גם דברים אחרים לא זקוקים לסיבה.
4. הטיעון המוסרי, או בעיית הרוע: לפיו ישנו בעולם סבל ללא סיבה בסתירה להגדרת אלוהים ככל יכול ואוהב כל. על טיעון דיסתאיסטי זה, המטיל ספק במוסריותו של האל, נשענת שנאת האל (מיזותאיזם).
5. טיעון ההתגלות: לפיו יהיה זה סביר יותר להניח כי מסירת ההתגלויות מבוססת על חזיונות/פרשנות מוטעית לאירועים שקרו/שקורים, מאשר שהתרחשה באמת.
6. נטל ההוכחה: הטענה שאלוהים קיים היא טענה יוצאת דופן ויוצאת מן הכלל, ולכן נטל ההוכחה מוטל על קיום האלוהים, ולא על הפרכתו.
7. הצורך באמונה: לפיו מהצורך באמונה נובע שעד היום לא נמצאה הוכחה לקיומו של אל כלשהו.

ראו גם

• דת
• מונותאיזם
• אל
• אמונה
• אתאיזם
• ביקורת האתאיזם
• דאיזם
• מיזותאיזם
• אומניפוטנטיות
• נטורליזם מטפיזי
• אגנוסטיות
• תפיסות של אלוהים

לקריאה נוספת

• קארן ארמסטרונג, ההיסטוריה של אלוהים, ירושלים: כתר הוצאה לאור, 2006.
• יקיר שושני, בקשר לאלוהים, תל אביב: הוצאת משרד הביטחון, 2005.
• יובל שטייניץ, טיל לוגי מדעי לאלוהים ובחזרה, זמורה ביתן, 1998.
• ג'ק מיילס, אלוהים: ביוגרפיה, תל אביב: הוצאת הספריה החדשה, 1998.
• ניל דונלד וולש, שיחות עם אלוהים, הוצאת אופוס.
• מיכאל אברהם, אלוהים משחק בקוביות, תל אביב: הוצאת ידיעות אחרונות וספרי חמד, 2011.

קישורים חיצוניים

• סייברדין, טיעונים בנוגע לקיומו של אלוהים, באתר של חופש - עמותה לחופש מדת
• אלוהים באתר "הספרייה הווירטואלית של מטח"
• יאירה אמית, דמות אלהים, מאת באתר מקראנט
• אורן חסון, האבולוציה של האלוהים, גליליאו, 66, פברואר 2004, באתר "הספרייה הווירטואלית של מטח"
• הרב חגי לונדין, "מה זה אלהים?" - סדרת שיעורים בנושא "יסודות האמונה", אתר "ערוץ מאיר"
• אלוהים, דף שער בספרייה הלאומית