לדלג לתוכן

בהמן קובאדי

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
הערך נמצא בשלבי עבודה: כדי למנוע התנגשויות עריכה ועבודה כפולה, אתם מתבקשים שלא לערוך את הערך בטרם תוסר ההודעה הזו, אלא אם כן תיאמתם זאת עם מניח התבנית.
אם הערך לא נערך במשך שבוע ניתן להסיר את התבנית ולערוך אותו, אך לפני כן רצוי להזכיר את התבנית למשתמש שהניח אותה, באמצעות הודעה בדף שיחתו.
שיחה
הערך נמצא בשלבי עבודה: כדי למנוע התנגשויות עריכה ועבודה כפולה, אתם מתבקשים שלא לערוך את הערך בטרם תוסר ההודעה הזו, אלא אם כן תיאמתם זאת עם מניח התבנית.
אם הערך לא נערך במשך שבוע ניתן להסיר את התבנית ולערוך אותו, אך לפני כן רצוי להזכיר את התבנית למשתמש שהניח אותה, באמצעות הודעה בדף שיחתו.
בהמן קובאדי
بهمن قبادی
לידה 1 בפברואר 1969 (בן 55)
באנה, איראן עריכת הנתון בוויקינתונים
מדינה איראן עריכת הנתון בוויקינתונים
השכלה אוניברסיטת השידור של הרפובליקה האסלאמית של איראן עריכת הנתון בוויקינתונים
פרסים והוקרה פרס אינדקס (2006) עריכת הנתון בוויקינתונים
www.mijfilm.com
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית

בהמן קובאדי (בפרסית بهمن قبادی; באנגלית: Bahman Ghobadi; נולד ב-1 בפברואר 1969) הוא שחקן, במאי,[1] מפיק וכותב איראני ממוצא כורדי, המשתייך לזרם הגל החדש בקולנוע האיראני ונחשב כחלוץ הקולנוע הכורדי. סרטיו זכו במגוון פרסים בפסטיבלים רבים,[2] וריתקו באירופה את קהל הצופים בסוף שנות ה-90.[3] קובאדי פעיל באופן אקטיבי למען זכויות האדם והעם הכורדי ולמען חופש הביטוי באיראן לאחר שברח בשנת 2009 ממולדתו.[4]

ביוגרפיה

[עריכת קוד מקור | עריכה]

קובאדי נולד באיראן בעיר באנה והיה הרביעי מבין שבעה אחים.[5] בגיל 12, לאחר עימותים אזרחיים שהיו בעירו עברה המשפחה לעיר סננדג', שהיא מרכז מחוז כורדיסטן שבאיראן.[2] בשל קשיים כלכליים נפרדו הוריו, והוא נאלץ לצאת לעבוד בגיל 15 כדי לפרנס את המשפחה.[5]

בשנת 1992, עם סיום הלימודים בבית הספר התיכון עבר לטהרן במטרה ללמוד קולנוע באופן מקצועי.[2] בטהרן למד במכללת השידור האיראני אך לא סיים את הלימודים. הוא החליט להמשיך לצלם בדרכו וליצור סרטים קצרים.[6][7] כך החלה הקריירה האומנותית שלו בתחום הצילום.[2] קובאדי הושפע מאוד מההיסטוריה והתרבות של כורדיסטן. בצעירותו, רשם אותו אביו לחוג היאבקות ומול המכון היה סטודיו לצילום.[6][7] בשנת 2009, הצטרף לקבוצה של יוצרי קולנוע איראניים שגלו מארצם.[3]

קריירה

[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר פרישתו מהלימודים, החל להפיק סרטים קצרים ובינוניים, במצלמות 8 מ"מ ו-16 מ"מ.[8] הוא פגש עוזר צלם והתיידד איתו, ובמקביל שאל בספרייה הציבורית ספר על אנימציה. את סרט האנימציה הקצר הראשון צילם יחד עם אמו שעזרה לו בעבודה. קופסת סיגריות איראניות וספסל שמשו לו כעזרים בסרט. הסרט זכה בפסטיבל סרטים בטהרן במקום ראשון והיווה נקודת זינוק לקריירה שלו.[6][7][5] הוא המשיך להפיק ולצלם כ-34 סרטים קצרים ואחד מהם - "החיים בערפל" (Life in Fog) - זכה במספר פרסים. לדבריו, הוא צבר את הניסיון והידע שלו מיצירת הסרטים הקצרים ולא מהלימודים המקצועיים בטהרן.[7]

זכייתו בפרס הקנתה לו ביטחון והוא פנה אל עבאס כיארוסתמי, במאי איראני מפורסם, אשר רצה להפיק סרט בכורדיסטן. קובאדי העריך את כיארוסתמי ויצירותיו, ניצל את ההזדמנות והציע את שירותיו. הוא קיבל תפקיד עוזר במאי[9] ותפקיד משנה בסרט "לאן שהרוח תישא אותנו" [(Bad ma ra khahad bord) (הסרט הופק ב-1999)[10]].[6]

בסרטיו, קובאדי מלהק שחקנים לא מקצועיים ומביים אותם בצורה מקצועית ונוהג כלפיהם כאילו היו שחקנים מקצועיים. הוא נימק את הבחירה שלו בכך, שבכורדיסטן אין שחקנים מקצועיים הואיל והקולנוע הוא סוג אמנות חדש.[7] כמו כן, סרטיו נעשו בתקציב נמוך מאוד, מכיוון שלא קיבל תקציבים להפקת סרט מהשלטונות האיראנים. לדבריו במאי קולנוע אחרים בעולם מקבלים מימון לסרטיהם מגורמים שונים.[5] הואיל וסרטיו מתמקדים בהיסטוריה, בחיי העם הכורדי ובתרבותו הם גרמו לכך, שהשלטונות האיראנים האשימו אותו בתמיכה בהפרדת האזור הכורדי של איראן מהמדינה. האשמה שהכחיש, אך נאלץ לעזוב את איראן.[11]

בשנת 2000 פרץ קובאדי לראשונה לתודעה העולמית עם סרטו "זמן הסוסים השיכורים" (״A Time For Drunken Horses״), שהוא הסרט הארוך הראשון בתולדות איראן.[2] סרט בדיוני אבל העלילה היא תיאור מציאות חיי הכורדים הגרים על גבול איראן עיראק.[7] קובאדי ליהק לסרט שחקנים לא מקצועיים ביניהם ילדים מקומיים.[12] הסרט זכה בפרס בפסטיבל קאן.[12] בעקבות הזכייה, בירך שר התרבות וההדרכה האיסלאמית של איראן אתא׳ולאה מוהג׳רני (Mohajerani Ata'ollah) את בהמן קובאדי וכן את הבמאים סמירה מח׳מלבאף וחסן יקטאפנה שאף הם זכו בפרסים בפסטיבל זה.[13] הסרט זכה גם בפרס הפדרציה הבינלאומית של מבקרי הקולנוע (FIPRESCI - International Federation of Film Critics),[3] זכה בפרס בפסטיבל אדינבורו[7] ובפסטיבל שיקגו.[14]

עלילת הסרט: בסרט מתוארת בצורה קשה קבוצת ילדים כורדים החיים בכפר סמוך לגבול עיראק איראן, ונאלצים להבריח סחורות בין איראן לעיראק, כדי להרוויח כסף עבור הניתוח שאחיהם הנכה מאדי אמור לעבור. התנאים שלהם כל כך גרועים שהם צריכים להשקות את הפְּרֵדוֹת והסוסים בוויסקי כדי לגרום להם לעבוד, הם נאלצים לעלות מדי פעם על משאית שמעבירה אותם לעיראק לעבוד בשוק, הם משמשים כמבריחים בהונאות הברחה שונות, עליהם לגלגל צמיגים כבדים בשלג ובקור נורא והמעסיקים שלהם מרמים אותם בשכר. אחת הסצנות מתארת את אחותם הגדולה שעוזבת אותם ומתרחקת מהם בשלג על מנת להתחתן בכפר הסמוך וגורמת לבכיו של אחיה שנאלץ להיפרד פעם שנייה מהקרובים אליו.[15]

באותה שנה (2000), לאחר הזכייה בסרט הקים את חברת Mij Film במטרה לקדם את הקולנוע והתרבות הכורדים.[9]

ב-2002 ביים את הסרט "נטוש בעיראק" (״Marooned in Iraq״), העוסק בקבוצת מוזיקאים איראנים-כורדים.[5] הסרט זכה בפרס בפסטיבל שיקאגו[14] ברם, הוא לא יכול היה להיכנס לארצות הברית כדי לקבל את הפרס, מכיוון שמחלקת המדינה של ארצות הברית לא איפשרה לו הואיל והיה איראני.[14] כמו כן זכה הסרט בפסטיבל סאן פאולו בברזיל.[16]

עלילת הסרט: גיבורי הסרט הם האב מירזא שהיה זמר ושני בניו. מירזא מקבל הודעה שגרושתו שנפרד ממנה לפני עשרים שנה נפצעה קשה. הוא יוצא למסע חיפושים אחריה יחד עם שני בניו.[1] בדרך הם חולפים על פני כפרים שנהרסו על ידי סדאם חוסיין, ניצלים מהתקפות מהאוויר, שורדים אלימות ומוקשים,[5] כשהם מגיעים לבסוף ליעד, הם מוצאים את עמם שנפגע מההגירה הכפוייה ומההתקפות של הנשק הכימי ולומדים על גורלה של האשה - חנרה. הם יוצאים בדרכם חזרה לאיראן יחד עם בתה של חנרה.[5][9]

ב-2004 יצר את הסרט "צבים יכולים לעוף" (״Turtles Can Fly״) העוסק בשלושה ילדים ממחנה פליטים סמוך לגבול עיראק-טורקיה. אנשי הכפר השוכן סמוך לגבול ממתינים לאמריקאים שיפלשו לעיראק ויפילו את סדאם חוסיין.[6] כמו בסרט הראשון ״זמן הסוסים השיכורים״, גם בסרט זה מתמקד קובאדי בילדים, וצוות השחקנים מורכב מילדים שנבחרו מהאזור ומקומם של המבוגרים נפקד.[6] הנוף ההררי המצולם בסרט מקרין אשליה של שלווה. מצד שני, רוב הנוף הוא צחיח, בוצי ומכוסה שלג. השלג הלבן מסמל את הטוהר של העם הכורדי,[17] הנופים הם נופים של הרס כתוצאה מהמלחמה נמצא בכל מקום.[6] בסרט אין פוליטיקה כי קובדי לא מעוניין להעביר בסרט מסר פוליטי. הוא מתמקד בגורלם של הילדים גיבורי הסרט.[5] הסרט נמכר ל-40 מדינות,[5] הוקרן ביותר מ-100 פסטיבלי קולנוע בינלאומיים וגרף למעלה מ-50 פרסים בינלאומיים.[18] ביניהם פרס ״רוח החופש״ ע״ש וים ון ליר בפסטיבל ירושלים בשנת 2005.[19]

עלילת הסרט: קובאדי מתאר בסרט את הילדים ובני הנוער הכורדים ש״מגרש המשחקים״ שלהם הוא הרס ומוקשים ואין להם ילדות.[5] הילדים הללו מנותקים משאר העולם וחיים בכפר בכורדיסטן העיראקית.[5] גיבורי הסרט הם נער כורדי בשם סאטלייט (לוויין) המתקין צלחות לוויין משומשות בכפר אצל כל מי שרוצה ומעוניין לצפות בנפילתו של סדאם חוסיין. אנשי הכפר משוועים למידע ונעזרים בנער, שבנוסף להיותו מתקין צלחות לוויין הוא מספק להם את החדשות מאחר והוא יודע מספר מילים באנגלית.[20] סאטלייט הוא בעל תכונות של מנהיג, המגונן על קבוצה גדולה של ילדים יתומים שעובדים תחת חסותו בפירוק שדות המוקשים שהונחו על ידי חיילי צבא עיראק וחיילי צבא ארצות הברית,[17] ומכירת הנפלים לאנשי האו״ם.[19][5]

ב-2006 יצא לאקרנים הסרט "חצי ירח" (״Half Moon״) שזכה במספר פרסים, אך נאסר לפרסום באיראן.[2] הסרט הוזמן כדי להנציח את יום הולדתו של מוצרט.[21]עלילת הסרט: מוזיקאי ותיק המתגורר באיראן בשם מאמו, מתכנן להופיע בפעם האחרונה. לאחר שבעה חודשים קיבל אישור להופיע בכורדיסטן העיראקית. התוכנית הייתה שחברו של מאמו ינהג באוטובוס ויעזור למאמו לאסוף את עשרת בניו הבוגרים והמוזיקליים הפזורים ברחבי כורדיסטן האיראנית. מאמו נחוש לבצע את המסע, למרות המכשולים העומדים בפניו. במחצית הדרך עוצרת החבורה בכפר קטן לאסוף זמרת בשם השו (Hesho), עובדה המוסיפה קושי לקשיים הקיימים, מכיוון שחל איסור על נשים לשיר בציבור בפני גברים באיראן, לכן חייבים להיזהר.[21][22]

ב-2009 יצא לאקרנים סרטו "אף אחד לא שמע על חתולים פרסיים" (״No One Knows About Persian Cats״). סרט דוקומנטרי למחצה על הלהקות המוזיקליות המחתרתיות באיראן,[2] שנכתב בשיתוף והפקה עם רוקסנה סאברי (Roxana Saberi), עיתונאית איראנית-יפנית-אמריקאית, שנכלאה באיראן באשמת ריגול מפוקפקת ושוחררה מהכלא.[23] הסרט צולם באיראן ללא אישור השלטונות, ללא תקציב רשמי ובתנאים מוגבלים מאוד[2] במשך 17 יום.[24] זהו סרטו הראשון של קובאדי המתרחש בטהרן העכשווית, מה שהופך אותו לאתגר קשה כאשר עליו לעמוד מול הרשויות האיראניות.[23] הוא מתבסס על אירועים ואנשים אמיתיים וקיבל השראה ליצירת הסרט מתקרית שאירעה בשנת 2007, שבה נעצרו צעירים רבים בקונצרט לא חוקי שהתקיים בעיר כרג׳, כ-12 מייל מערבית לטהרן.[23]

קובאדי מתנגד לדיכוי ולאי השוויון החברתי השורר בארצו, ולכן הוא מעלה בצורה רגישה ובחמלה את סיפורם של המוזיקאים הצעירים הללו שנאלצים לנגן במחתרת.[23] הוא יצר את הסרט במטרה לשמר ולהנציח את המוזיקה המערבית הקיימת במחתרת.[24] בסרט מוצג מגוון רב של סוגי המוזיקה המחתרתית שהתפתחה בטהרן, מוזיקה שנעה בין המוזיקה המקומית-האותנטית למוזיקה המערבית המוכרת.[25] דמויות המוזיקאים המופיעות בסרט, מופיעות בשמן האמיתי,[23] הלהקות המופיעות בסרט מנגנות קטעים תיעודיים מהופעות,[24] והשחקנים אינם שחקנים מקצועיים.[23] הסרט מקנה לצופה את תחושת הדיכוי הקיימת באיראן בתקופת הרפובליקה האיסלאמית: איסור על נגינה ושירה של מוזיקה מערבית, איסור על מוזיקת ראפ, איסור שירת נשים בציבור או לבד מול ציבור, גם אם זו מוזיקה פרסית.[23]

לאחר שיצא הסרט לאקרנים נאלץ קובאדי לצאת מטהרן ולעבוד במדינות שונות, מצב שתיאר כקשה מנשוא עבורו.[24]

עלילת הסרט: הסרט מתחיל באולפן הקלטות שבו עובד הבמאי על מוזיקה כי התסריט שלו לא אושר. הוא פוגש שני חברים נגר (נגר שאגגי) שהיא זמרת ואשקן (אשקן קושנג׳אד), שני חברים בקבוצה שמנגנת מוזיקת רוק. השניים מבקשים להרכיב להקה להופעת פרידה לפני נסיעתם לפסטיבל בלונדון.[26] הם מגייסים חברים ללהקה שלהם ובמקביל מחפשים דרך לקבל דרכון וויזה על מנת לצאת מאיראן ולהשתתף בפסטיבל. היות שאשקן בדיוק השתחרר מהכלא, אין סיכוי שיקבל דרכון. מפיק תקליטים הפועל במחתרת מקשר את השניים עם נאדר, שהמומחיות שלו לספק ללקוחותיו את כל ״המותרות האסורים״ על ידי השלטונות. נאדר לוקח על עצמו לעזור להם, ואחת הסצנות ההומוריסטיות בסרט היא צורת ההתמקחות שלו עם סוחרי השוק השחור או עם חוקר המשטרה. לאחר שגייסו מספר חברים הם מקיימים את החזרות להופעה במקום מבודד, ובמקביל יוצרים קשר בתוך משרדי הממשלה, כדי לסדר את הניירות הדרושים להוציא אותם ואת הלהקה החדשה שהקימו מגבולות המדינה.[23] סצנה נוספת בסרט היא, אשקן נגר והלהקה יושבים בחדר שבו הם מתאמנים ומתכוננים להופעה. הם מספרים האחד לשני על חלומם ליצור מוזיקה בחופשיות.[23]

ב- 2012 יצר קובאדי את הסרט ״עונת הקרנפים״ (Rhino Season) בו הוא מתאר בצורה פואטית את איראן בשתי תקופות שונות: תקופת השושלת הפהלווית ותקופת הרפובליקה האיסלמית. הניגוד בין שתי התקופות הללו בולט בסרט בעזרת צבעים כהים, צללים, מרתפים, בתי כלא ומחסומים הנפוצים בתקופת הרפובליקה האיסלמית, באופן זה הוא מיטיב לשרטט את מצבה הטרגי של איראן לאחר המהפיכה.[27] בנוסף, הוא מדגיש את ההבדל בין שתי התקופות דרך סימפוזיוני שירה שהתקיימו בתקופת שושלת פהלווי לעומת הקנאות הדתית בתקופת הרפובליקה האסלאמית. בתקופת השושלת הפלהווית המשוררים היו חופשיים להתבטא, ואילו בתקופת השלטון האסלאמי הקיצוניות הדתית קובעת את חופש ההתבטאות של המשוררים.[27] קובאדי משתמש בשיר לספר על גורלו של המשורר.[27] הוא מקדיש א הסרט לזִכְרָם של סאן ג׳אליה (Sane Jaleh) שהיה סטודנט שהשתתף בהפגנה ונרצח בשנת 2011, ולמשורר האיראני-כורדי הידוע בשם העט פארזאד קמנג׳ר (Farzad Kamangar). הסרט מבוסס על סיפורו האמיתי של קמנג׳ר שסבל בכלא באיראן במשך 27 שנים עד שהוצא להורג.[27]

עלילת הסרט: דמויות הגיבורים בסרט הם סאהל המשורר ומינה - אִשְׁתּוֹ. באחת הסצנות בסרט מינה רושמת על החול בחוף הים את המשפט האחרון של השיר, המסמל שהמולדת כבר אינה מקום בטוח ומתאים לגור בו.[27] דמות נוספת היא דמותו של אקבר רזאי שהיה חבר משמרות המהפיכה. רזאי בעל עמדה גבוהה שהתאהב במינה בִּתּוֹ של גנרל ששירת תחת שלטונו של השאה. רזאי מתוודה בפני מינה על אהבתו אליה והיא מספרת לאביה אשר מגרש אותו מביתו. לאחר נפילת השאה נתפס השלטון באיראן על ידי האסלאם הקיצוני, ורזאי שהפך לאדם חשוב עוצר כנקמה את מינה וסאהל. מינה נאנסת על ידי רזאי ויולדת תאומים, סאהל מואשם באשמת קשירת קשר נגד הרפובליקה האסלאמית ונידון ל-30 שנות מאסר ומינה ל-10 שנים. כאשר מינה משתחררת מהכלא, נאמר לה שבעלה סאהל מת, וזה מוביל אותה להתאבל על קברו המזויף.[27] לאחר שחרורו מהכלא, מחפש סאהל את אשתו ומאתר אותה בעיר איסטנבול, אך מהסס לגשת אליה ומתבונן בה מרחוק.[27] סצנת סיום הסרט מוקדשת לסהאל. הוא יוצא מהרכב, מעשן סיגריה, צועד על האדמה היבשה והסדוקה ובסופו של דבר נעלם באופק על רקע לבן הדרגתי המשתלט על המסך.[27]

בשנת 2014, השתתף קובאדי בפסטיבל הסרטים של ונציה עם סרטו "לפעמים תסתכל למעלה" (“Sometimes Look Up”). הסרט היה אחד מ-9 סרטים בפסטיבל שנושאו היה ״מלים עם אלים״.[28]

בשנת 2015, יצר קובאדי סרט תיעודי -בדיוני בשם ״דגל ללא מדינה״ (A Flag without a Country). הסרט מתאר את המציאות בעיראק העכשווית, ומעניק לצופים מבט על החיים בצפון עיראק, תוך כדי הצגת החיים העירוניים לצד מחנות הפליטים.[29]

עלילת הסרט: הסרט עוקב אחר סיפורם של שני גיבורים, הלי לוב (Helly Luv), היא זמרת פופ המגיעה למחנה פליטים סורים-כורדים ומלמדת את הילדים מוזיקה, הם מתרגלים בכיתת הלימוד סולמות ושרים שירים פטריוטיים.[29] גיבור הסרט השני הוא נרימן אנואר (Nariman Anwar), טייס מכורדיסטן, המגיע גם הוא למחנה הפליטים ומחפש ילדים ובני נוער שעשויים להתעניין בקורסי הטיס שלו.[29] מטרתם של השניים לשמש מקור כוח להעצמת הקהילה הכורדית בכורדיסטן המתמודדת תוך מאבק בתנאי מחיה קשים כמו מלחמה והתקפות של דאעש. הלי לוב משתוקקת להסב את תשומת ליבן של מדינות העולם למצבה הקשה של כורדיסטאן, ובמקביל לתת לעם הכורדי תחושה של קהילה. היא מפעילה פרויקט שבאמצעותו היא מעבירה לעולם מסר על מצבו של העם הכורדי, בעזרת שיתוף פעולה עם אנשי הקהילה הכורדית כמו מעצבי דגלים, לוחמים וילדים המתגוררים במחנות פליטים.[30][31] נרימן אנואר, טייס ששבר את רגלו בתאונה ונעזר בקביים,אין ביכולתו לטוס כתוצאה מהתאונה, הוא מנהל בית ספר לטייס לילדי כורדיסטן. אם היוודע דבר התאונה להורי הילדים, הם מהססים לשלוח אותם לבית הספר שלו, אך נרימן אינו מתייאש, מתעקש ובונה יחד עם הילדים מטוס אזרחי. שני הסיפורים משתלבים זה בזה והשניים פועלים למעשה באותו מרחב דרך אומנויות ופרויקטים חינוכיים - מחנה הפליטים הסורי-כורדי. שניהם במרדף אחר הקידמה, החופש והסולידריות לחברה ולקהילה הכורדית.[31] הסרט צולם בעיר ארביל שבעיראק.[30]

בשנת 2021, יצר קובאדי את סרטו "ארבע החומות" (The Four Walls). הסרט צולם בטורקיה, והצגת הבכורה שלו הייתה בטוקיו. הוא עבד עם המפיק רוג׳ר ווטרס חבר להקת הפינק פלויד שתמך בזכויות הכורדים.[32] מטרתו של קובאדי היתה להקרין את הסרט בטורקיה ולכן הסרט דובר טורקית, שפה שקובאדי אינו דובר.[33]

שם הסרט ״ארבע חומות״ מעביר לצופה מסר, שקובאדי חיזק אותו בראיון שקויים איתו. בראיון סיפר שתמיד הרגיש שקיימים קירות מפרידים, אם זה בינו לבין הוריו, בין אביו לאמו, חומות בין העם הכורדי לממשלה האיראנית. לאחר המהפיכה הפכו החומות הללו להפרדה בין העם למהפיכה, ונוצרו חומות גם בינו לבין משפחתו כשעזב את איראן. הקירות הם סמליים אך גם פיזיים ממשיים.[34]

עלילת הסרט: בוראן - הגיבור הראשי, מוזיקאי כורדי בגיל העמידה, וחלומו לגור בדירה עם נוף לים, הוא מאבד את הנוף הזה.[33] הוא עובד באיסטנבול בשדה התעופה, ותפקידו להרחיק את השחפים מהמסלול, כדי שלא יסכנו את המטוסים הממריאים והנוחתים.[34] בוראן רחוק ממשפחתו ומתכנן להעביר את אשתו ובנו לדירה חדשה המשקיפה לים. לפיכך, הוא משפץ את הדירה בעזרת חבריו המוזיקאים, אולם תוכניותיו משתבשות בצורה דרמטית.[32] משפחתו יוצאת לביתה החדש אך בדרך מתרחשת תאונה דרכים והוא מאבד את המשפחה.[34] בוראן נאלץ לעזוב את הדירה החדשה, המשקיפה לים, וחוזר אליה לאחר היעדרות כפוייה של חמישה חדשים, אז הוא מגלה שבניין דירות חדש נבנה מול ביתו ומסתיר לו את הנוף לים. הוא פותח במחאה נגד דיירי הבניין החדש בכך שהוא ממרר להם את החיים בעזרת חבריו שעוזרים לו מוסרית.[32] המאבק של האיש להשיב את הנוף שאיבד הוא הומוריסטי, טרגי ומכעיס.[33]

המסר בסרטיו קובאדי

[עריכת קוד מקור | עריכה]

קובאדי באחד הראיונות שהתקיימו איתו אמר כי אינו אוהב פוליטיקה, והוא נמנע מהתייחסות ישירה לפוליטיקה בסרטיו מתוך אמונה שהאמנות שלו מדברת בעד עצמה.[7] בסרטים הוא מבליט את התרבות והמצוקות של העם הכורדי, הוא משלב ומשקף את החברה והתרבות הכורדית, אך גם מעביר מסרים בעלי תוקף אוניברסלי כמו התנגדות למלחמה, השפעות הסכסוך המלחמתי על תהליך ההתבגרות של ילדים, ונושאים אחרים.[3] הוא מלהק בדרך כלל שחקנים לא מקצועיים, בנימוק שבכורדיסטן אין שחקנים מקצועיים, משום שהקולנוע הוא ענף אמנות חדש.[7] בסרטים שהוא יוצר הוא מצליח למקם את הטרגדיה של העם הכורדי על המפה העולמית, למרות העוינות כלפי הכורדים במדינות בהן הם מתגוררים (איראן, תורכיה, עיראק וסוריה), הבורות של תרבות המערב והמצב הפוליטי המקומי השורר באיראן.[5]

סבל העם הכורדי

[עריכת קוד מקור | עריכה]

סרטיו של קובאדי, כמו סרטים של במאים אחרים באיראן באותה תקופה, סימנו שינוי בקולנוע האיראני, בגישה כלפי הרצון להציג על המסך הגדול בעיות חברתיות ומגדריות. סוגיות אשר נעדרו מהקולנוע באיראן הפוסט-מהפכנית. רוב הסרטים של קובאדי עוסקים בסוגיות הקשורות למיעוט הכורדי חסר העצמאות שסבל מהיעדר זכויות אדם ומדיכוי על ידי ממשלות המדינות בהן הוא חי (איראן, עיראק, טורקיה וסוריה) הוא פועל בדרכים מגוונות להציג את סבל עמו בעיני העולם. סרטיו המוקדמים נעשו בתקציב נמוך מאוד, הואיל ולא קיבל כל תקציב להפקת סרט מהשלטונות האיראנים[5] הם מתמקדים בהיסטוריה ובסיפורים הכורדיים והביאו לכך שהשלטונות האיראנים האשימו אותו בתמיכה בהפרדת האזור הכורדי של איראן מהמדינה. האשמה שהוא הכחיש, אך נאלץ בעקבות האשמה זו לעזוב את איראן.[11]

בסרטיו, קובאדי מצליח להשיג דבר כמעט בלתי אפשרי, למרות המצב הפוליטי המקומי השורר באיראן, הלחצים האתניים, העוינות כלפי הכורדים ובורות תרבות המערב, הוא מצליח בדמויות שהוא מציב למקם את הטרגדיה הכורדית על המפה העולמית.[5] הוא מגביל את צילומי הנשים, אלה אסורות באיראן, ובכל זאת הצנזורה האיראנית לא מקרינה את סרטיו, כנראה בשל הסרטים המתארים את סבל חיי העם הכורדי.[9]

מחאה

[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 2009, עם ניצחונו של נשיא איראן מחמוד אחמדינג׳ד, יצאו המונים לרחובות טהרן להפגין נגד עלייתו של אחמדינג׳ד. אירוע זה זכה לכינוי ״התנועה הירוקה״ (Green Movement),[35] ובסרט ״אף אחד לא שמע על חתולים פרסיים״, מגולמת המחאה על המסך.[35]

השפעות הסכסוך המלחמתי על התבגרותם של ילדים

[עריכת קוד מקור | עריכה]

מוטיב חוזר בסרטיו הוא השימוש בילדים. קובאדי שם אותם במרכז, הם הקורבנות התמימים של קשיי היום של העם הכורדי שחי באזורי מלחמה וסובל מרדיפות. הוא מתאר כיצד לפעמים, הילדים שאותם ליהק לסרטים היו מבועתים מהמצלמה משום שלא הכירו אותה. בסרטו "צבים יכולים לעוף" אף ליהק ילדים נכים לצוות השחקנים והניצבים.[7] המסר העובר בסרט הוא שהילדים הללו יאלצו לחיות שנים רבות עם תוצאות הרודנות של סאדאם חוסיין ועם תוצאות המלחמה וההרס בכפריהם. לדבריו, ילדים במחנות הפליטים הם כמו צבים שנושאים את ביתם/חייהם על הגב. לילדים הללו אין בית לחזור אליו, וכל שנשאר להם, הם הזיכרונות ועתידם התלוי ביכולתם לשרוד. במציאות העצובה שנוצרה יהיו ילדים רבים שישקעו ומעטים מאוד יוכלו לפרוס כנפיים ולעוף מעבר למקום הולדתם.[19]

בראיון אחר שהתקיים איתו סיפר, שהוא אוהב ילדים ומחשיב עצמו כילד, ועל ידי כך הוא מביא לידי ביטוי בסרטים שהוא יוצר חלק מילדותו. לדבריו, לילדים הכורדים אין ילדות, הם הופכים למבוגרים כבר מילדות. אחרי שביים את סרטו השני שקל שלא לעסוק יותר בילדים, אך עד מהרה הבין שהילדים בעיראק הם הקורבנות הגדולים ביותר של המלחמה, ולכן החליט כי ייתן את הבמה בסרטיו לילדים.[5]

אקטיביזם

[עריכת קוד מקור | עריכה]

רוב סרטיו נעשו מחוץ לאיראן, מטעמים של חופש הביטוי וכן החופש ליצור סרטים ובעיקר בשפה הכורדית.[17] קובאדי טוען ששורשיו הם בקולנוע האיראני, אך משמש כדמות מפתח בייצוג העם הכורדי ובכורדיסטן. הוא נחשב לפורץ דרך בתחומו, כאחד הבמאים המשמעותיים ביותר ומהווה השראה לעבודתם של יוצרי קולנוע כורדים אחרים. קובאדי פעיל מאוד בניסיון להקים בתי קולנוע באזורים בהם חיים ומתגוררים הכורדים.[9]

קובאדי החליט להשתמש בהכנסות הסרט ״צבים אינם יכולים לעוף״ לשיקומם של הילדים, אשר נאנסו על ידי החיילים העיראקים או שהגפיים שלהם נקטעו תוך כדי פירוק המוקשים, וזאת מתוך מודעות למצבם של אותם ילדים.[20] הסרט ״עונת הקרנפים״ הוקדש על ידי קובאדי לזכרם של סאנה ג׳אלה ופרזאד קמנגר, אך גם לכל האסירים הפוליטיים העצורים בבתי הכלא של הרפובליקה האיסלמית.[27]

קובאדי בסרטיו, מגביל את צילומי הנשים. צילום נשים הוא אסור באיראן, ובכל זאת הצנזורה האיראנית לא מקרינה את סרטיו.[9]

בשנת 2021, שלח קובאדי מכתב ל״אקדמיה לקולנוע״ (Film Academy) והציע בו יוזמה חדשה: לתת הזדמנות לבמאים, יוצרי קולנוע עצמאיים המתגוררים במדינות שקיימת בהן צנזורה ואין בהן חופש ביטוי, להגיש את הסרטים שיצרו לקטגוריית ״הסרט הבינלאומי הטוב ביותר״. מכתבו העלה לתודעה את יוצרי הקולנוע העצמאיים המתנגדים לשלטון הקיים וחיים במדינות כמו איראן, סין, רוסיה ומדינות אחרות ובשל עבודותיהם, נשללו מהם הזכויות, ויצירותיהם מצונזרות. כדוגמה הוא מציין במכתב את שמותיהם של הבמאים האיראנים ג׳עפר פאנאהי (Jafar Panahi) ומוחמד ראסולוף (Mohammad Rasoulof) המתגוררים באיראן.[36]

בשנת 2022, פנה קובאדי ל״אקדמיה לאמנויות ומדעים״ (Academy of Motion Picture Arts and Sciences), בבקשה לתמוך במפגינים שיצאו לרחובות איראן כדי לדרוש צדק עבור מאשה אמיני (Mahsa Amini), צעירה בת 22 שנהרגה בידי משטרת המוסר של איראן לאחר מעצרה הואיל ולא כיסתה את ראשה בחיג׳אב. הדבר עורר זעם ברחבי איראן כשנשים רבות גזרו את שערן ושרפו את החיג׳אב.[37]

קובאדי בזכייתו בפרס צדף הזהב של פסטיבל סן סבסטיאן

פרסים והערכה

[עריכת קוד מקור | עריכה]

הסרטים של קובאדי מצליחים היטב בפסטיבלים:[5]

2000 - ״זמן הסוסים השיכורים״, זכייה בפרס ״מצלמת הזהב״ (Camera d’Or) בפסטיבל קאן;[12] פרס הפדרציה הבינלאומית של מבקרי הקולנוע (FIPRESCI - International Federation of Film Critics);[3] פרס בפסטיבל אדינבורו.[7]

2002 - "נטוש בעיראק" זיכה אותו בשני פרסים,[9] בפסטיבל שיקגו[14] ובפסטיבל סאן פאולו בברזיל.[16]

2004 - ״צבים יכולים לעוף״ (Turtles Can Fly), נבחר כסרט האיראני הזר הטוב ביותר.[9]

2005 - "צבים יכולים לעוף", זכייה בשני פרסים בפסטיבל ברלין,[9] פרס ״רוח החופש״ ע״ש וים ון ליר בפסטיבל ירושלים,[19] פרס חסן השני בפסטיבל הבינלאומי של רבאט לתרבות ולאומנות.[38]

2006 - ״צבים יכולים לעוף״, קבלת פרס ״אינדקס״, מכתב-העת Index on Censorship,[9] הסרט ״Half Moon״ הוזמן להקרנה בפסטיבל התקווה בווינה (New Crowned Hope Festival in Vienna) לציון יום השנה ה-250 להולדתו של מוצרט.[9]

2007 - זכייה פעמיים בפרס צדף הזהב, שהוא הפרס הגבוה ביותר של פסטיבל סן סבסטיאן, עבור הסרטים:״צבים יכולים לעוף״ ו״חצי ירח״.[39]

2009 - "אף אחד לא שמע על חתולים פרסיים" זיכה אותו ב-3 פרסים:[9] בפסטיבל הסרטים בטאלין, ובאותה שנה זכה גם בפרס בפסטיבל טוקיו.[40] פרס מיוחד של חבר השופטים בקאן UCR Special Jury prize.[41]

2016 - פסטיבל הסרטים במינכן העניק כבוד רב לקובאדי על תרומתו כיוצר וכבמאי. במסגרת הרטרוספקטיבה הציגו את שבעת סרטיו כולל הסרטים האחרונים שלו כמו ״דגל ללא מדינה״ וסרטים נוספים.[42][43]

2017 - קובאדי הוזמן להצטרף לאקדמיה לאמנויות ומדעים [( Ampas) Academy Of Motion Pictures Arts and Sciences)].[11]

חיים אישיים

[עריכת קוד מקור | עריכה]

קובאדי אינו נשוי. בשנת 2009, עזב את איראן עבר לעיראק ואחר כך לטורקיה. הוא הצטרף למאות גולים אמנים ועיתונאים איראניים, שברחו מאיראן בחיפוש אחרי חופש הביטוי וביטחון.[4]

פילמוגרפיה

[עריכת קוד מקור | עריכה]

סרטים שביים כבמאי:[2]

שנה שם הסרט סוג הסרט פרסים שנה שם הסרט סוג הסרט פרסים
1991 גולבאג׳י סרט קצר 1996 מסיבה
1991 ז׳ כמו זנדגי 1997 דאנג סרט קצר
1991 מנקודת מבט אחרת סרט קצר פרס סרט האנימציה הקצר

הטוב בפסטיבל סננדג׳ האזורי

1997 תא טלפון
1992 מגויס החובה של מר חוסייני סרט קצר 1999 שירי הבנות של העולם
1992 מרפסת סרט קצר 2000 זמן הסוסים השיכורים סרט באורך מלא זכה במספר פרסים כולל פרס ״מצלמת הזהב״ בפסטיבל קאן
1992 רק הצצה סרט דוקומנטרי קצר 2002 נטוש בעיראק סרט באורך מלא זכה במספר פרסים
1993 סרתרש ח'אנה סרט קצר פרס הסרט הקצר הטוב ביותר בפסטיבל הקולנוע הצעיר הבינלאומי בטהראן 2003 דאף סרט דוקומנטרי זכה והוקרן במספר פסטיבלים
1993 פנטול סרט דוקומנטרי 2003 המלחמה הסתיימה סרט דוקומנטרי
1994 היונה של נאדר התעופפה 2005 צבים יכולים לעוף סרט באורך מלא זכה במספר רב של פרסים
1995 האיש הזה בא הוקרן בפסטיבל הסרטים הכורדים הראשון במונטריאול בשנת 2006 2006 חצי ירח סרט באורך מלא זכה במספר פרסים
1995 חיים בערפל סרט דוקומנטרי זכה במספר פרסים והוקרן במספר פסטיבלים בינלאומיים 2009 אף אחד לא שמע על חתולים פרסיים סרט באורך מלא זכה במספר פרסים
1995 שוב גשם עם המלודיה הוקרן בפסטיבל הסרטים הכורדים הראשיח במונטריאול בשנת 2006 2012 עונת הקרנפים סרט דוקו-בדיוני זכה במספר פרסים
1996 דג אל סרט קצר 2014 מילים עם אלים סרט אנתולוגיה ביים את הקטע ״קבוקי״
1996 כמו אמא 2015 דגל ללא מדינה סרט דוקומנטרי
2021 ארבע החומות סרט באורך מלא

כשחקן:

  • 1999 - לוחות שחורים (Blackboards) בסרטה של Samira Makhmalbaf.[9]
  • 1999- הרוח תישא אותנו (The Wind Will Carry Us), בסרטו של הבמאי עבאס קיארוסאמי ( Abbas Kiarostami).[10]

ראו גם

[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת

[עריכת קוד מקור | עריכה]
  • אלינה שלקס, אימת הנפילה, מחשבות על מצבים מנטליים ראשונים, סדרת נרקיסוס - סדרה לפסיכואנליזה, פילוסופיה וחקר התרבות, תל אביב: רסלינג, 2021, פרק 6: הנידונים לחיים, מחשבות על חיוניות ועל היעדרה בעקבות הסרט ״צבים יכולים לעוף״, עמ׳ 151- 166.

קישורים חיצוניים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא בהמן קובאדי בוויקישיתוף

הערות שוליים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
  1. ^ 1 2 GreenCine | Iranian New Wave, web.archive.org, ‏2014-11-10
  2. ^ 1 2 3 4 5 6 7 8 9 BAHMAN GHOBADI – MijFilm (באנגלית אמריקאית)
  3. ^ 1 2 3 4 5 BAHMAN GHOBADI – ZINEBI, zinebi.eus
  4. ^ 1 2 "Rhino Season film 'rebirth for exiled Iran director'". BBC News (באנגלית בריטית). 2012-09-13. נבדק ב-2024-09-13.
  5. ^ 1 2 3 4 5 6 7 8 9 10 11 12 13 14 15 16 17 Boris Trbic, TURTLES CAN FLY AND TALES OF LOST YOUTH: An Interview with Bahman Ghobadi: Metro, Metro, 2005-09, עמ' 70–73
  6. ^ 1 2 3 4 5 6 7 Rahul Hamid, Bahman Ghobadi, The Cinema of a Stateless Nation: An Interview with Bahman Ghobadi, Cinéaste 30, 2005, עמ' 42–45
  7. ^ 1 2 3 4 5 6 7 8 9 10 11 Indiewire, INTERVIEW: The Things We Carry: Crossing Borders with “A Time For Drunken Horses” director Bahman Gh, IndieWire, ‏2000-10-25 (באנגלית אמריקאית)
  8. ^ BAHMAN GHOBADI – ZINEBI, zinebi.eus
  9. ^ 1 2 3 4 5 6 7 8 9 10 11 12 13 Ghobadi, Bahman (1969–) | Encyclopedia.com, www.encyclopedia.com
  10. ^ 1 2 The Wind Will Carry Us (1999) - IMDb, נבדק ב-2024-08-23
  11. ^ 1 2 3 Melanie Goodfellow2021-09-29T14:21:00+01:00, Iran’s Bahman Ghobadi calls for Oscar recognition for directors in exile, Screen (באנגלית)
  12. ^ 1 2 3 Suncem Kocer, Kurdish cinema as a transnational discourse genre: Cinematic visibility, cultural resilience, and political agency, International Journal of Middle East Studies 46(03), August 2014, עמ' 473-488
  13. ^ S. Zeydabadi-Nejad, Iranian Intellectuals and Contact with the West: The Case of Iranian Cinema, British Journal of Middle Eastern Studies 34, 2007, עמ' 375–398
  14. ^ 1 2 3 4 Robert Keser, 38th Chicago International Film Festival (2002), Bright Light Film Journal, ‏November 1, 2002 (באנגלית)
  15. ^ Bradshaw, Peter (2001-08-17). "A Time for Drunken Horses". The Guardian (באנגלית בריטית). ISSN 0261-3077. נבדק ב-2024-09-14.
  16. ^ 1 2 Marooned in Iraq (2002) Awards & Festivals, mubi.com
  17. ^ 1 2 3 אלינה שלקס, 6, הנידונים לחיים, מחשבות על חיוניות ועל היעדרה בעקבות הסרט ״צבים יכולים לעוף״, אימת הנפילה, מחשבות על מצבים מנטליים ראשוניים, תל אביב: רסלינג, 2021, נרקיסוס - סדרה לפסיכואנליזה, פילוסופיה וחקר התרבות, עמ' 166-160
  18. ^ "Turtles Can Fly" named among world's top 20 most-watched films, kurdistan24, ‏2024/07/23 (באנגלית)
  19. ^ 1 2 3 4 יודילוביץ', מרב (2005-07-22). "הילד הזה הוא אני". Ynet. נבדק ב-2024-08-25.
  20. ^ 1 2 רחל אסתרקין, ענת הררי (ע), ב׳, אל תקרא לי גיבור, הקולנוע והגבולות הנזילים של הזהות, תל אביב: רסלינג, 2018, הסדרה לקולנוע, עמ' 156. (בעברית)
  21. ^ 1 2 HALF MOON, www.filmfest-muenchen.de
  22. ^ Niwemang, 2007-12-14, נבדק ב-2024-09-14
  23. ^ 1 2 3 4 5 6 7 8 9 No One Knows About Persian Cats: The struggle of young Iranian musicians, World Socialist Web Site, ‏2010-05-08 (באנגלית)
  24. ^ 1 2 3 4 אלן רנה או רנה מגריט - סינמסקופסינמסקופ, באתר סינמסקופ - בלוג הקולנוע של יאיר רוה. ביקורות סרטים, חדשות וטבלת המבקרים, ‏2010-07-26
  25. ^ ליאורה הנדלמן-בעבור, מוכרחים להמשיך לנגן, באתר News1 מחלקה ראשונה, ‏2 יוני 2015
  26. ^ Mark Jenkins, Underground Musicians Fight The Man In Tehran, https://www.npr.org/, ‏15 אפריל 2010 (באנגלית)
  27. ^ 1 2 3 4 5 6 7 8 9 kurdistanchronicle, ‘Rhino Season’ by Bahman Ghobadi: A Bleak Reality in Poetic Language, kurdistanchronicle.com
  28. ^ Guy Lodge, Venice Film Review: ‘Words With Gods’, Variety, ‏2014-08-30 (באנגלית אמריקאית)
  29. ^ 1 2 3 Boyd van Hoeij, ‘A Flag Without a Country’: Sundance Review, The Hollywood Reporter, ‏2016-02-01 (באנגלית אמריקאית)
  30. ^ 1 2 A Flag Without a Country, Asia Pacific Screen Awards (באנגלית אמריקאית)
  31. ^ 1 2 A Flag without a Country – MijFilm (באנגלית אמריקאית)
  32. ^ 1 2 3 Jonathan Romney2021-11-02T07:29:00+00:00, ‘​The Four Walls’: Tokyo Review, Screen (באנגלית)
  33. ^ 1 2 3 Patrick Frater, With ‘The Four Walls’ Bahman Ghobadi Pushes Back Against the Forces That Hold Him in, Variety, ‏2021-11-05 (באנגלית אמריקאית)
  34. ^ 1 2 3 A Metaphorical Argument for Breaking Down Walls, Tokyo International Film Festival
  35. ^ 1 2 Anne Patrick Major, Bahman Ghobadi's Hyphenated Cinema, An Analysis of Hybrid Authorial Strategics and Cinematic Aesthetics, The University of Texas at Austin, May 2012. (באנגלית)
  36. ^ Erik Pedersen,Tom Tapp, Exiled Iranian Filmmaker Bahman Ghobadi Urges Movie Academy To Include “One Representative From Exiled Artists” For Oscar Consideration, Deadline, ‏2021-09-28 (באנגלית אמריקאית)
  37. ^ Christian Zilko, Iranian Filmmaker Bahman Ghobadi Asks Academy to Support Mahsa Amini Protests, IndieWire, ‏2022-09-24 (באנגלית אמריקאית)
  38. ^
    שגיאות פרמטריות בתבנית:צ-מאמר
    פרמטרי חובה [ מחבר ] חסרים         , [https://www.institutkurde.org/publications/bulletins/pdf/245.pdf#page=10 CINEMA: LE CINÉASTE KURDE BAHMAN GHOBADI REMPORTE LE PRIX HASSAN Il DU FESTIVAL INTERNATIONAL DU RABAT], BIIlletill de linisoll et d'lI~fonllntioll 245, פריז, 2005, עמ' 10 (בצרפתית)
  39. ^ San Sebastian Film Festival, sansebastianfestival (באנגלית)
  40. ^ “Persian Cats” scoops awards at Black Nights filmfest, Tehran Times, ‏2009-12-08 (באנגלית)
  41. ^ Nancy Tartaglione, Band Killings Are Tragic Denouement For Cannes Prize Winner ‘No One Knows About Persian Cats’, Deadline, ‏2013-11-12 (באנגלית אמריקאית)
  42. ^ Munich film festival out to thrill moviegoers, Daily Sabah, ‏2016-06-21 (באנגלית אמריקאית)
  43. ^ Ed Meza, Munich Film Festival Spotlights Best of German, World Cinema, Variety, ‏2016-06-20 (באנגלית אמריקאית)
ערך זה הוא יתום, כלומר אין ערכים בוויקיפדיה שמקשרים אליו. אתם מוזמנים לתרום לוויקיפדיה ולקשר אליו מכמה מהערכים שמכילים את המונח "בהמן קובאדי".
אוחזר מתוך "https://he.wikipedia.org/w/index.php?title=בהמן_קובאדי&oldid=39672402"