אצבעונית ארגמנית

אצבעונית ארגמנית
מיון מדעי
ממלכה:	צומח
מערכה:	בעלי פרחים
מחלקה:	דו-פסיגיים
סדרה:	צינוראים
משפחה:	לחכיים
סוג:	אצבעונית (צמח)
מין:	אצבעונית ארגמנית
שם מדעי
	Digitalis Purpurea; ‏לינאוס, 1753

אצבעונית ארגמנית (שם מדעי: Digitalis Purpurea) הוא צמח נוי השייך למשפחת הלחכיים (בעבר שויכה ללועניתיים) הגדל בתנאי אקלים ממוזג של אירופה, אסיה וצפון אמריקה.

לאצבעונית יש מחזור חיים מוגדר של שנתיים: בשנה הראשונה הצמח מפתח רק שושנת עלים ולקראת האביב של השנה השנייה הוא מפתח גבעול ועמוד תפרחת וצומח עד לגובה של 1.2 מטר לכל היותר. בישראל מוכרת האצבעונית בעיקר כצמח נוי בשל פרחיה בגווני הוורוד-סגלגל, אולם עיקר תרומתה של האצבעונית הארגמנית היא בערכה הרפואי הרב.

המחקר על האצבעונית

אצבעונית ארגמנית היה הצמח הראשון בהיסטוריה שבו הוכחה סגולתו הרפואית, אולם הדרך להוכחה זאת הייתה ארוכה. הראשון שעסק בחקר האצבעונית היה רופא ובוטנאי ממוצא גרמני בשם לאונרד פוקס. בספרו מן המאה ה-17 אודות צמחי מרפא שונים כלל לראשונה את האצבעונית והתייחס לסגולותיה הרפואיות הבאות לידי ביטוי בטיהור גוף האדם, שחרור הפרשות והרזיה. ייתכן מאוד שמחקר זה תרם לכך שמספר שנים מאוחר יותר נכלל הצמח לראשונה בלקסיקון התרופתי של לונדון (הפרמקופיאה של לונדון) ובה כתוב שתמצית מהאצבעונית מועילה כנגד תופעת ה"גודש" - Congestion (מונח רפואי שנקבע במאה ה-17 ותיאר מצב גופני המתבטא בהצטברות נוזלים בגוף וקשיי נשימה). עם זאת, על אף הכנסת הצמח ללקסיקון הרפואי לא הייתה בו שום התייחסות לכמויות ולמינונים הנכונים שעל החולה לקחת, למרות שכמויות גדולות של הצמח יכולות להוביל להרעלה ובסופו של דבר אף לגרום למוות. חוסר הבקרה בנטילת הצמח הביאה בסופו של הדבר להוצאתו מהלקסיקון הרפואי הלונדוני ולזניחתו.

לקראת המאה ה-18 רופא בריטי בשם ויליאם וית'רינג (William Withering) חידש את המחקר על האצבעונית תוך מתן דגש על כמויות מדודות לחולים בהם הוא טיפל. ווית'רינג היה הראשון אשר הגיע למסקנה כי שימוש נכון בצמח מרפא את תסמיני ה"גודש", אולם לא יכול היה לומר בוודאות מהו האיבר עליו משפיעה האצבעונית.

רק במאה ה-20 כשהצליחו לבסוף לבודד את החומרים הפעילים בצמח הגיעו למסקנה שהאיבר עליו משפיע מיצוי הצמח הוא הלב.

שימוש ברפואה

שני החומרים הפעילים באצבעונית הארגמנית שייכים לקבוצת התרכובות הסטרואידיות בשילוב עם תרכובות סוכרים ונקראים גליקוזידים של הלב הם הדִיגוֹקְסִין והדִיגִיטוֹקְסִין, שהצמח מייצר בתור מטבוליטים שניוניים לצורך הגנתו. נטילת חומרים אלה מתבטאת בכיווץ חזק של שריר הלב שיכול לגרום בסופו של הדבר למוות. אולם נטילת החומרים הללו בתור תרופה המופקת מעליו של הצמח מסייעת כיום לחולי מחלות אי ספיקת לב והפרעות קצב הלב.