אפרים כהן-רייס
אפרים כהן-רייס (בלועזית: Ephraim Cohen-Reiss; 14 במאי 1863, ירושלים – 1 בינואר 1943, צרפת) היה מראשוני המייסדים של חינוך מודרני בארץ ישראל. בתחילת המאה ה-20 הקים את מערכת בתי הספר העברית הראשונה בארץ ישראל. פרס כהן-רייס בבית הספר התיכון המלך דוד בוונקובר שבקנדה נקרא על שמו.
ביוגרפיה
[עריכת קוד מקור | עריכה]
כהן-רייס נולד בירושלים. בגיל 4 נשלח לחדר. מגיל 7 למד גם כתיבה בעברית ודקדוק עברי ובגיל 13 התחיל ללמוד בישיבת עץ חיים[1] בגיל 14 נשלח ללמוד בבית המדרש למורים עבריים בעיר הנובר שבגרמניה, ושם למד 9 שנים. לאחר גמר לימודיו, נתמנה למורה בבית ספר יהודי ובבית יתומים בלונדון, ובמקביל המשיך ללמוד בבית מדרש לרבנים (בג'ואיש קולג').
בסוף אפריל 1887 חזר לירושלים והתמנה להיות סגנו של ד"ר זאב (וילהלם) הרצברג, שהיה מנהל בית הספר היהודי הקטן בירושלים, הידוע בכינויו "בית היתומים של הרצברג". כאשר איחדו בין בית הספר הקטן ובית הספר "למל", מונה כהן-רייס למנהלו. הודות לקשריו המשפחתיים עם הציבור האשכנזי-קנאי שהיה בירושלים (שני גיסיו היו רבנים חשובים ביישוב הישן-הרב משה יצחק גולדשמידט, והרב ישראל ב"ק) לא הוטל חרם על בית הספר שבראשותו ועל הורי תלמידיו.
בני ברית והספרייה הלאומית
[עריכת קוד מקור | עריכה]אפרים כהן-רייס היה אחד מעשרת הראשונים שהקימו את הלשכה הראשונה של בני ברית בירושלים, ב- 1888. במסגרת פעילותו היה מעורב בבית-הספרים "מדרש אברבנאל", שהיה הגרעין הראשון לספריה הלאומית. שבעה מבין מייסדי הלשכה היו בין אלה שהיו מייסדי 'בית הספרים לבני ישראל' ב- 1884[2]. לשכת בני ברית פתחה את ספרית בית מדרש אברבנאל ב-ב-15 ביולי 1892. "הונח היסוד לבנין בית לאוצר ספרי ישראל ... האדון הנכבד אפרים כהן ראש ועד המוסדות ירה את אבן הפנה, וישא משא בעברית על האבן הזאת אשר קרא לה אבן העזר"[3]. הועלתה הצעה שספרייה זו תאכסן את ספרי הספרייה הלאומית שהוחלט להקימה, עד שיקום הבניין המיועד לספרייה. בשנים שלפני מלחמת העולם הראשונה חששה ההסתדרות הציונית להשקיע בספרייה משום שחששה שבשל יחסו העוין של כהן-רייס לציונות ייכשל המשא ומתן על העברת הספרייה לידיה של ההסתדרות הציונית. אבל הספרייה החזיקה מעמד כלכלית, בין השאר בגלל התמיכה שניתנה לה על חברת עזרה בהשתדלותו של כהן-רייס[4].
חברת עזרה ושפת העברית
[עריכת קוד מקור | עריכה]ב-1903 קיבל על עצמו את ניהול עזרה, שפעלה בראשית המאה ה-20 לסיוע פילנתרופי ליהודי מזרח אירופה וארץ ישראל ולקידום התרבות הגרמנית בקרב היהודים מחוץ לגרמניה. בשנות פעילותו הקים רשת מוסדות חינוך מגני ילדים ועד בית מדרש למורים ואפילו בית מדרש לרבנים ברשת למדו כ־3500 תלמידים ב-27 מוסדות חינוך[5]. אלו כללו גם את בית היתומות של חברת עזרה שהייתה באחריותו ונוהל על ידי אשתו.
כהן-רייס הצליח לשכנע את ראשי "עזרה" בחשיבות הלימוד בעברית. אליעזר בן-יהודה משבח את כהן-רייס על שהכניס את שיטת לימוד עברית בעברית לבתי הספר שבניהולו: "נתקבלו דברי האדון אפרים כהן על לבם של אנשי החברה החדשה בעניין המקום והחשיבות שצריך לתת להלשון העברית בבתי הספר שרצתה החברה ליצור בארץ ישראל ... לא מפני שזו היא לשוננו הלאומית, לא מפני שאנו חייבים להיות פה עברים, צריכים אנו להשתמש בלשון זו, במדה מן המדות, ללשון הלמוד אלא מפני ההכרח ...."[6].
כמו כן, בשנת 1901, עם פטירתה של ויקטוריה, מלכת הממלכה המאוחדת, עמד כהן-רייס על כך שאת ההספד אותו היה אמור לשאת בבית כנסת החורבה, יאמר תחילה בעברית, לפני הקראתו באנגלית. נאום זה היה הנאום העברי הראשון בבית כנסת זה[7].
ב-1907 סייר מייסד "עזרה", ד"ר פאול נתן, בארץ ישראל, כדי לראות את בתי הספר ש"עזרה" הקימה. בזמן שהייתו עלה בדעתו רעיון להקים "טכניקום" ובית ספר ריאלי לידו - מוסד לימודי עליון במתכונת של בית ספר טכני,
כשפרצה מלחמת השפות ב-1913 צידד כהן-רייס במעסיקיו שטענו ששפת הלימוד בטכניון ובבית הספר הריאלי צריכה להיות גרמנית. בשל תמיכתו של כהן-רייס בחברת עזרה עזבו רוב המורים של הרשת ואף חירפו אותו[8]. על שהוא מקשה את לבם של ראשי חברת עזרה, אף על פי שהוא טען שבדרך של משא ומתן אפשר יהיה לרכך את לבם של ראשי עזרה לגבי הבלעדיות של השפה הגרמנית בהוראה בטכניון[9]. בתגובה לחרפות השמיץ כהן-רייס את הציונים ושכנע את הקונסוליה הגרמנית בארץ ישראל שהציונים הם האויב הגרוע ביותר של הגרמניות[10].
אחרית ימיו
[עריכת קוד מקור | עריכה]כהן-רייס שהה מאז 1917 בגרמניה. על פי דוח עדכון מדיני מתאריך 11 באפריל 1918 של הגנרל קלייטון, אשתו גורשה מן הארץ אל האי מלטה. ביתם נחשד כמקום מפגש עבור ג'מאל פחה וד"ר סובספר (Subsfer) ונטען שהם היו מעורבים בסיוע לגירוש יהודים מהמולדת.
ב- 1933, שמלאו לו 70 שנה הוא הוזמן לחגוג בארץ. חלק ממתנגדיו הבולטים בזמן מלחמת השפות הכירו בתרומתו לחינוך הלאומי יהודי בארץ ישראל. חיים אריה זוטא כתב: "אפרים כהן לא היה יכול לעשות אחרת ... א"כ היה נתון בין הפטיש והסדן, בין המורים הצעירים והנלהבים ובתי הספר העברים שהתאחדו נגד שיטת 'עזרה' מצד אחד, ובין פ' נתן (נשיא החברה) שהתעקש מצד שני..."[9]
אחר אירועי ליל הבדולח עבר לפריז, שם חלה ועבר לניס. עם הכיבוש הנאצי את צרפת נלקחו הוא ומשפחתו למחנה ריכוז אך הוא שוחרר מכיוון שחלה במחלה ממארת. הוא נפטר בגיל 80 בינואר 1943. על שמו נקרא רחוב אפרים כהן בשכונת זיכרון משה בירושלים.
כתביו
[עריכת קוד מקור | עריכה]- מזכרונות איש ירושלים, תל אביב, תרצ"ג-תרצ"ו.
לקריאה נוספת
[עריכת קוד מקור | עריכה]- מזכרונות אפרים כהן־רייס, בתוך: אברהם יערי, זכרונות ארץ ישראל. חלק ראשון, פרק כב: מחיי יהודי ירושלים, תרכ"ט–תרל"ה (1869–1875), עמ' 213–233; חלק שני, פרק עא: הספרים הראשונים הגיעו לבית הספרים בירושלים, תרנ"ה (1895), עמ' 754–755; פרק פד: קנית אדמת הטכניון בחיפה, תרס"ח (1908), עמ' 857–860.
- דב שידורסקי, ספרייה וספר בארץ-ישראל בשלהי התקופה העות'מאנית, ירושלים: הוצאת ספרים ע"ש י"ל מאגנס, 1990.
- שלמה הרמתי, אפרים כהן-רייס - תרומתו לחינוך ולהחייאת הדיבור העברי. בתוך: מהות: כתב עת ליצירה יהודית, יב, חורף תשנ"ד 1994, ימ' 66–73.
קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- דוד תדהר (עורך), "אפרים כהן-רייס", באנציקלופדיה לחלוצי הישוב ובוניו, כרך ג (1949), עמ' 1154
- פנחס מרדכי בן-צבי גראייבסקי, חוברת המאה ושתים, לחג יובל השבעים של המנהל מר אפרים כהן רייס, תרצ"ג (1933)
- בית ספר "למל" – נספח – מלחמת השפות
- מידע על אפרים כהן רייס בקטלוג הספרייה הלאומית
אפרים כהן-ריס (1862-1942), דף שער בספרייה הלאומית
- Isaiah Friedman, Germany, Turkey, and Zionism 1897-1918, Oxford: Clarendon Press, 1977
הערות שוליים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ^ ש. הרמתי, עמ' 66
- ^ ד. שידורסקי, עמ' 74
- ^ דוד ילין, יסוד מוסד לבית נאמן. בתוך: שידורסקיף עמ' 379
- ^ שידורסקי, עמ' 271
- ^ ש. הרמתי, עמ' 68
- ^ בן יהודה, האור, 14.04.1912
- ^ אנציקלופדיה לחלוצי היישוב ובוניו, כרך ג (1949), עמ' 1154.
- ^ "אוי לך ואבוי אפרים כהן הגוי"
- ^ 1 2 הרמתי, עמ' 70
- ^ I. Friedman, Germany, Turkey, and Zionism 1897-1918
בקרת זהויות  |
|
|---|