מדינות העולם החתומות על אמנת האג לביטול הצורך בחקיקה למסמכי חוץ ציבוריים ("אמנת האפוסטיל")
אפוסטיל (Apostille, מצרפתית: אישור) הוא מונח הלקוח מהמשפט הבינלאומי המתאר אישור הניתן על ידי רשות מוסמכת של מדינה, וכן תוארו של בעל התפקיד המאמת את נכונות החתימה על גבי תעודות ציבוריות (כגון תעודת נישואין, תעודת לידה או כל מסמך רשמי אחר שיצא מידי אחת מרשויות המדינה), ומאשר כי התעודה רשמית, מקורית, והונפקה על ידי הרשות המוסמכת לכך. כמו כן מאשר האפוסטיל את סמכות הנוטריון לאשר מסמכים נוטריוניים. האפוסטיל מאמת את חתימת הנוטריון על גבי המסמך ומאשר כי הנוטריון החתום על המסמך הוא אכן נוטריון על פי דיני המדינה שהנפיקה את האפוסטיל.
האפוסטיל נועד לחסוך חלק משרשרת אימותים להם נדרש אדם המבקש להציג תעודה ציבורית ממדינה אחת במדינה אחרת. כך, למשל, לפני שנוצרה אמנת האג משנת 1961 (אמנת האפוסטיל), צריך היה אותו אדם לאמת את התעודה הציבורית ברשות המוסמכת שהנפיקה אותה, לאמת את חתימת אותה רשות במשרד החוץ של אותה מדינה, ולבסוף, לאמת את חתימת משרד החוץ בנציגות הדיפלומטית או הקונסולרית של המדינה בה הוא מבקש להציג את המסמך. הליך זה נדרש גם כיום במקרים בהם אדם מבקש להציג תעודה ציבורית של מדינה אחת במדינה אחרת, כאשר אחת מאותן מדינות אינה חתומה על אמנת האפוסטיל. כך למשל, אדם המבקש להציג תעודת לידה ישראלית בקנדה (שאינה חתומה על אמנת האפוסטיל), צריך להנפיק את התעודה במשרד הפנים, לאמת את חתימת פקיד הרישום של משרד הפנים במשרד החוץ, ולאחר מכן, לאמת את חתימת משרד החוץ בשגרירות קנדה בישראל. הדבר נהיה מורכב עוד יותר כאשר אדם מבקש להציג תעודה ציבורית ממדינה אחת במדינה אחרת, לה אין נציגות רשמית במדינה שהנפיקה את התעודה.
אמנת האג לביטול הצורך בחקיקה למסמכי חוץ ציבוריים (באנגלית: Hague Convention Abolishing the Requirement for Legalisation for Foreign Public Documents)[1] היא אמנה בינלאומית שנוסחה בוועידת האג על משפט בינלאומי פרטי לצורך פישוט הליך ההכרה במסמכים ציבוריים בין המדינות החתומות על האמנה. האמנה נקבעה ביום 5 באוקטובר 1961. האמנה מפרטת את הדרכים אשר באמצעותן מסמך שהופק באחת המדינות החתומות יכול להיות מאושר לצורך הכרה משפטית בכל שאר המדינות החתומות. האישור נקרא אפוסטיל והוא דומה במעמדו לחותם נוטריון, אלא שהאחרון בעל תוקף משפטי מקומי בלבד.
את האפוסטיל יכולים לתת אך ורק הרשויות המוסמכות במדינה. כך למשל, על פי הוראות האמנה, הרשויות המוסמכות לתת אפוסטיל במדינת ישראל הם משרד החוץ, רשמים של בתי משפט השלום ועובדי מדינה שמונו לתפקידם על ידי שר המשפטים בהתאם לחוק הנוטריונים, ה'תשל"ו-1976. פקידים מוסמכים לעניין זה יושבים ברבים מבתי המשפט ברחבי הארץ.
כדי להיות זכאי לאפוסטיל, המסמך חייב להיות מאושר תחילה על ידי פקיד המוכר על ידי הרשות הנותנת את האפוסטיל. כך למשל, מסמך המאושר בחותם נוטריון, יוכר לצורך מתן אפוסטיל על ידי פקיד בית המשפט המוסמך, לאחר שיוודא כי הנוטריון אכן מופיע ברשימת הנוטריונים המוסמכים על ידי שר המשפטים. תעודת תואר אקדמי מישראל תהיה חייבת תחילה בחותמת משרד החינוך בטרם תאושר באפוסטיל על ידי משרד החוץ.
אפוסטיל בישראל ניתן בשני ערוצים (נכון למרץ 2020):
למסמכים ציבורים ישראליים, דוגמת תעודות של משרד הפנים (לידה, פטירה, וכדומה), פסקי דין והחלטות של בתי משפט, ניתן לקבל אפוסטיל במשרד החוץ בירושלים. לא ניתן לקבל אפוסטיל על מסמכים ציבוריים ישראלים בערים אחרות, או בשגרירויות ישראל.[3]
אפוסטיל למסמכים נוטריוניים, (דוגמת אישור תרגום מסמך, אימות חתימה, תעודת חיים), ניתן לקבל במזכירות בתי המשפט ברחבי ישראל.[4]
