אנטי-איראניות
אנטי-איראניות (באנגלית: Anti-Iranian sentiment, Persophobia או Iranophobia; בפרסית: ایران هراسی או ایرانیستیزی) מתייחס לרגשות דחייה או עוינות כלפי הפוליטיקה, התרבות, החברה, הכלכלה או התפקיד הבינלאומי האיראני. אנטי-איראניות מתייחס גם לחוסר האמון, לשנאה, לטינה, לקנאה, לאפליה, דעות קדומות, גזענות, סטריאוטיפים, פחד או רתיעה לאיראנים על רקע גזעי, אתני, לשוני, או דתי. מבחינה היסטורית דעות קדומות נגד איראנים היו נפוצות בעולם הערבי, בייחוד לאחר הכיבוש האסלאמי של פרס. מסקר ה-BBC לשנת 2014 עולה כי כ-60% מאוכלוסיית העולם מחזיקים בדעות שליליות כלפי איראן, לעומת כ-16% המחזיקים בדעות חיוביות.[1]
בעולם המערבי והנוצרי
[עריכת קוד מקור | עריכה]  |
ראו גם – אנטישמיות נוצרית, מרד היהודים נגד הרקליוס, הצלב האמיתי |
לפי יורי סטויאנוב, לכיבוש הסאסאני של ירושלים ב-614 והלחימה הביזנטית מולם הייתה השפעה מכרעת על יחס והתפשטות האנטי-איראניות וגם האנטישמיות בעולם הנוצרי, שהשפיעו רבות מאוחר יותר בימי הביניים.[2] בתקופה זו הואשמו הסאסאנים בגנבת הצלב עליו נצלב ישו, לשתי מטרות אפשריות: להחליש את החזקה הנוצרית על ירושלים או להעמיד ולהעלות את כוחו של המלך הסאסאני כמלך כל המלכים. בתקופה זו צידדו היהודים בארץ ישראל בכובשים הסאסאנים שהרסו כנסיות נוצריות ומקומות קדושים בירושלים, לעיתים קרובות גם דרך הסתת היהודים לכך. היהודים מצדם ראו את התקופה כאחרית הימים וברומא כאדום החדש שסופו להיהרס על ידי הפרסים. הביזנטים בתגובה עשו את אותו הדבר ואזרו לצידם את תורת האסכטולוגיה תוך שימוש, ניסוח ופרשנות מחדש של הברית הישנה והברית החדשה, והציגו את ח'וסרו השני כדמות האנטיכריסט שנועד להשמיד את האימפריה הנוצרית המושלמת. לאור זאת גובשו בתקופה זו והוגדרו הפרסים והיהודים כאויבי הצלב והנצרות הרומית.[3]
בעולם הערבי
[עריכת קוד מקור | עריכה]בראשית האסלאם
[עריכת קוד מקור | עריכה]| |
ראו גם – ערבית כסמל סטטוס, קרב אל-קאדסיה, שעוביה |
בשפה הערבית המילה עג'ם(אנ') היא מילה המתארת את כלל הלא-ערבים. כשפירושו המילולי הוא: "לא ברור, מעורפל ובלתי נתפס" לעומת הערבי שפירושו "ברור, מובן, עם לשון ערבית מושלמת". פירוש המילה עג'ם הפך ל"מי שממלמל" וככינוי שיוחס בעיקר לפרסים. לאחר הכיבוש האסלאמי על ידי בית אומיה של האימפריה הסאסאנית הערבים כפו את השפה הערבית וניסו לדכא את השפות האיראניות ששלטו באזור לפעמים גם בכוח. לכן כשכבש אל-חג'אג' בן יוסף את ח'ווארזם בשנית, הורה מיד להרוג את כל יודעי הקרוא וכתוב והמתמצאים בתרבות, ההיסטוריה והמדע המקומיים. אז הוא גם הורה להרוג את כל כהני הדת הזורואסטריות ושרף את כל ספריהם. כך שבהדרגה נותרו רק אלו שלא ידעו קרוא וכתוב דבר שהוביל לכך שההיסטוריה האיראנית נשכחה.
תחת שלטון בית האומיה עלה כוחם של הערבים וגרם לאצולה הערבית להתחתן רק עם ערבים אחרים, דבר שיצר יצר ריבוד אתני שהפלה לרעה את האיראנים. כך, למרות שהערבים אימצו את הבירוקרטיה המעמדית המסורתית האיראנית, השבטיות הערבית החלישה את האיראנים. לאחר הכיבוש הערבי של פרס, האיראנים כד'ימים חויבו לשלם ג'זיה בדמות מיסים. איראנים שהתאסלמו עדיין לא הורשו להתלבש כערבים, וזאת בנוסף לצורות אפליה נוספות.
מועאויה הראשון כתב:
"פקחו עין על המוסלמים האיראנים ולעולם אל תתייחסו אליהם כשווים לערבים. לערבים יש את הזכות לקחת את נשותיהם לנישואים, אך להם אין את הזכות להינשא לאישה ערביה. לערבים הזכות לרשת את מורשתם, אך הם לא יכולים לרשת מהערבים. ככל שנין, יש להעניק להם פנסיה ועבודות נחותות יותר. בנוכחות ערבי, אין ללא-ערבי להוביל את התפילה המשותפת או לעמוד בשורה הראשונה של התפילה. כן אין לבטוח בהם בעבודות השמירה על הגבולות או בתפקיד הקאדי".
לפי המסורת האיראנית, בין הגורמים העיקריים לסכסוך האיראני-ערבי נמנית רדיפת הערבים את האליטות האיראנית ואפלייתם, בעיקר את הברמכים. המקרה המסופר ביותר לכך היה בתקופתו של ג'עפר ברמכי(אנ'), ממשפחת ברמכים, שהיה שר ומשורר פרסי מפורסם לחליף הארון א-רשיד. ישנם הטוענים כי ג'עפר שיתף פעולה, ריגל והעביר מידע על הברמכים לטובת א-רשיד. אך לאחר שגילה הארון א-רשיד כי אחותו עבאסה(אנ'), התאהבה בברמכי ונולדו להם שני ילדים: חסן וחוסין, ציווה להרוג את ברמכי ואת שני הילדים.
הסכסוך הסוני-שיעי ואיראן
[עריכת קוד מקור | עריכה]| |
ראו גם – האימפריה הספווית, יחסי סונים-שיעים |
איראן היסטורית הייתה יותר אוהדת כלפי השיעה ועלי בן אבי טאלב לאור יחסו החיובי יותר לאיראנים, כשלרוב אוכלוסיית איראן מנתה יותר שיעים מסונים. לאור יחסי הכוחות בין השיעים, שהיו לרוב מיעוט של 10% מהאוכלוסייה המוסלמית, השיעים קופחו ואף נרדפו.
בעידן המודרני
[עריכת קוד מקור | עריכה]| |
ראו גם – שלושה דברים שהאל לא היה צריך לברוא: פרסים, יהודים וזבובים |
בתחילת המאה ה-20 הלאומיות הערבית התחזקה, דבר שהוביל ליחסי איבה כלפי האיראנים. הביטוי הבולט ביותר לכך היה המאמר "שלושה דברים שהאל לא היה צריך לברוא: פרסים, יהודים וזבובים" (Jews, and Flies) שפורסם בעיראק. באפריל 1980 לפני שפלש סדאם חוסין לאיראן והתחיל במלחמת איראן–עיראק, האחרון יצר השוואה ואף שאף השראה מקרב אל-קאדסיה. בנוסף, האשים סדאם את האיראנים ב"רצח השני (עמר), השלישי (עות'מאן) והרביעי (עלי) של ח'ליפי האסלאם".
לפי דוח משנת 2013 כ-75% מהטורקים מחזיקים ברגשות שליליים נגד האיראנים, לעומת 14% בעלי דעה חיובית.[4] החוקרת הפוליטית שירין האנטר טוענת כי ישנם שני כוחות הפועלים לחיזוק העוינות נגד איראן בטורקיה: הממסד הצבאי והאליטות שדוגלות בעקרונות ששת החיצים של מפלגת העם הרפובליקאית. כשגם לזאבים האפורים, ארגון הנוער והזרוע הפרה-צבאית של מפלגת התנועה הלאומית הימנית-קיצונית בטורקיה יש חלק בדבר.
לפי סקר משנת 2008 של הברית למדיניות ציבורית של האמריקאים האירנים כ-50% מהאיראנים האמריקאים חוו או מכירים איראני אמריקאי שחווה אפליה על רקע מוצא בארצות הברית. הסוגים הנפוצים ביותר לאפליה המדווחת הם בביטחון בשדה התעופה, אפליה חברתית, תעסוקתית או אפליה עסקית. בנוסף לסיווג גזעי ואפליה על ידי פקידי ההגירה.[5]
אל-קאעידה הגדירו פעם אחר פעם את איראן והשיעים כ"פרסים" אויבי הערבים וכשותפי כיבוש עיראק.
ראו גם
[עריכת קוד מקור | עריכה]- שלושה דברים שהאל לא היה צריך לברוא: פרסים, יהודים וזבובים
- המתקפה על שגרירות איראן בלונדון
- בדלנות כורדית באיראן
- אנטי-כורדיזם
- הברית האנטי-איראנית
קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]
הערות שוליים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ^ "BBC World Service poll" (PDF). BBC. 3 June 2014.
- ^ STOYANOV, YURI. "Defenders and Enemies of the True Cross." (2011).
- ^ Rezakhani, Khodadad. "Defenders and Enemies of the True Cross: the Sasanian Conquest of Jerusalem in 614 and Byzantine Ideology of Anti-Persian Warfare." Iranian Studies 46.3 (2013): 506-510.
- ^ Poushter, Jacob. 31 October 2014. "The Turkish people don’t look favorably upon the U.S., or any other country, really". Pew Research Center.
- ^ "Survey of Iranian Americans: 84% Support Establishing U.S. Interest Section in Iran". Retrieved 17 June 2015.