סדאם חוסיין
 |
יש לשכתב ערך זה. הסיבה היא: תרגמת, שגיאות תחביר רבות.
| |
| יש לשכתב ערך זה. הסיבה היא: תרגמת, שגיאות תחביר רבות. | |
 | |||||
| סדאם חוסיין, אוגוסט 1998 | |||||
| לידה |
28 באפריל 1937 אל-עוג'ה, מחוז סלאח א-דין, ממלכת עיראק  | ||||
|---|---|---|---|---|---|
| הוצאה להורג |
30 בדצמבר 2006 (בגיל 69) כאזמיה, בגדאד, עיראק | ||||
| מדינה |
 עיראק | ||||
| מקום קבורה |
אל-עוג'ה | ||||
| השכלה |
| ||||
| מפלגה | מפלגת הבעת' | ||||
| בת זוג |
סאג'דה טלפאח (אנ') סמירה שבהנדר (אנ') | ||||
| |||||
| פרסים והוקרה | |||||
| |||||
| חתימה |
 | ||||
  | |||||
סדאם חוסיין עבד אל-מג'יד א-תיכּריתי (בערבית: صدام حسين عبد المجيد التكريتي; 28 באפריל 1937 – 30 בדצמבר 2006) היה נשיא עיראק משנת 1979 ועד כיבוש בגדאד במלחמת עיראק ב-2003. הוא היה דמות מרכזית במפלגת הבעת', הוא דגל בפאן-ערביות חילונית וסוציאליזם. הוביל את הפיכת 17 ביולי 1968 שהביאה את הבעת' לשלטון. כהונתו התאפיינה בשלטון סמכותני וכוחני, תוך דיכוי זכויות אדם והגבלות על קבוצות אתניות ודתיות. הוא עצמו חי חיי פאר והדר בארמונות שונים אשר בנה מכספי המדינה ברחבי עיראק.
חוסיין יזם את מלחמת איראן–עיראק (1980–1988) ומלחמת המפרץ (1991). בשנים האחרונות לנשיאותו, הוא נלחם במלחמת עיראק, אשר הסתיימה בהדחתו ובמשפט על פשעים נגד האנושות. הוא הורשע ונגזר עליו עונש מוות בתלייה, אשר בוצע ב-30 בדצמבר 2006.
ילדותו ותחילת דרכו
[עריכת קוד מקור | עריכה]צדאם חסין עבד אלמג'יד אלתכּריתי[1] נולד ב-28 באפריל 1937 בכפר אל-עוג'ה שליד העיר תיכרית, בצפון עיראק.
אמו של סדאם ניסתה לשים קץ לחייה עוד בהיותו ברחמה, לאחר שאיבדה את בעלה בתחילת הריונה ואת בנה הגדול בחודש השמיני, בכך שניסתה לקפוץ מתחת לגלגלי אוטובוס נוסע בבגדאד. בני משפחה יהודית המיודדת עם משפחתה מנעו ממנה זאת בכך ששלפו אותה מן הכביש וליוו אותה לבית חולים. לאחר מכן ניסתה האם להפיל את הילד שברחמה, לעתיד סדאם חוסיין, בכך שהכתה בבטנה כנגד מפתן דלת בית החולים באומרה "הילד שברחמי הרג קודם את אביו ולאחר מכן את אחיו, אני נושאת ברחמי את השטן"[2][3].
בילדותו, טולטל סדאם בין בית אמו, שנישאה מחדש לגבר שהרבה להתעלל בו, לבין דודו ח'ייראללה טלפאח. ח'ייראללה המהפכן חינך את אחיינו על ברכי הלאומנות. כבר בילדותו העריץ סדאם את אדולף היטלר, ובתקופת גלותו במצרים ומאסרו בעיראק בשנות ה-60 (בשל ניסיונות התנקשות בנשיאים קאסם ועארף, בהתאמה) קרא על דמותו של יוסיף סטלין והעיד כי התרשם והושפע משיטות ההרתעה שאימץ בתקופת שלטונו[4]. בשנת 1955 נכשל בבחינות לאקדמיה הצבאית ושנה לאחר מכן, בשנת 1956, כבר הצטרף למפלגת הבעת' הסוציאליסטית העיראקית.
במפלגת הבעת'
[עריכת קוד מקור | עריכה]בין השנים 1963–1968 חיזק חוסיין את מעמדו בתוך מפלגת הבעת' בהיותו אחראי על מנגנוני הביטחון של המפלגה. לאחר הפיכת הבעת' השנייה בשנת 1968 בסוף שנות ה-60 ובתחילת שנות השבעים מונה סדאם לתפקיד סגן יו"ר מועצת הפיקוד המהפכנית של עיראק, השני בחשיבותו רק לנשיא. אף על פי ששימש רק כסגן, השפעתו של סדאם על מדיניות החוץ והפנים בתקופת נשיאותו של בן דודו בכר הייתה ניכרת. החלטות הרות גורל כגון היחס לכורדים והשתתפות עיראק במלחמת יום הכיפורים, הוכתבו על ידי סדאם. סדאם גם התנהל כראש המדינה הרשמי לעיתים קרובות, הוא היה המדינאי העיראקי שביקר בברית המועצות כדי להדק את היחסים עימה, והוא היה החותם מטעם עיראק על הסכם אלג'יר עם איראן במרץ 1975. בתפקיד זה בנה לעצמו סדאם מוניטין של פוליטיקאי פרוגרסיבי ואפקטיבי[5].
לאחר עליית הבעת'ים לשלטון ב-1968 התמקד סדאם בהשגת יציבות באומה העיראקית שסבלה קשות מקרעים עמוקים בין קבוצות שונות. הקרעים נוצרו על רקע קבוצות אתנית, דתיות כלכליות וחברתיות שונות זו מזו הקיימות במדינה כגון: סונים לעומת שיעים, ערבים לעומת כורדים, אוכלוסיית השבטים מול העירוניים, נוודים לעומת איכרים ועוד. המאמץ לקיים שלטון יציב בעיראק היה הגורם המכרזי שדחף את סדאם לפעול לדיכוי מסיבי של הקבוצות הרבות במדינה. וליצירת מנגנון ביטחון חזק למנוע הפיכות במדינה.
בנוסף הרחיב סדאם את בסיס התמיכה שלו בין החלקים המגוונים של החברה העיראקית על ידי טיפוח המודרניזציה הכלכלית העיראקית וקידום תוכניות הרווחה והפיתוח של המדינה, כך שבתוך שנים ספורות העניקה עיראק שירותים חברתיים חסרי תקדים בקרב מדינות המזרח התיכון. סדאם הקים את "הקמפיין הלאומי לחיסול הבערות" וניהל את "המערכה הלאומית לחיסול הבערות" ואת הקמפיין של "חינוך חינם חובה בעיראק" אשר בחסותו העניקה המדינה השכלה חופשית אוניברסלית עד לרמת ההשכלה הגבוהה ביותר לכל האזרחים, בשנים שלאחר תחילת התוכנית מאות אלפים למדו לקרוא. כמו כן בזמן כהונתו בממשלה הקימה עיראק את אחת ממערכות הבריאות הציבוריות המודרניות ביותר במזרח התיכון, ניתנה זכות אשפוז חינם לכולם, עיראק זכתה על כך בפרס מטעם ארגון החינוך והתרבות של האו"ם (אונסק"ו). בנוסף תמכה הממשלה במשפחות של חיילים וניתנה סובסידיות לחקלאים[6][7].
בעזרת הגדלת הכנסות הנפט, גיוון סדאם את הכלכלה העיראקית המבוססת על נפט. סדאם ביצע קמפיין תשתיות ארצי, שעשה התקדמות רבה בבניית כבישים, בקידום מכרות ופיתוח תעשיות אחרות. הקמפיין עזר לתעשיות האנרגיה של עיראק. לפני שנות השבעים, כשני שלישים מתושבי עיראק אשר חיו באזורים הכפריים היו איכרים. מספר זה קטן במהירות במהלך שנת 1970.
העלייה בהכנסות הנפט הניבה הצלחות לסדאם מבחינה פוליטית. ב-1972 חתם סדאם על ברית ידידות ושיתוף פעולה עם ברית המועצות. לדברי ההיסטוריון צ'ארלס ר.ה. טריפ, "נראה כי כל אויב של משטר בגדאד הוא בעל ברית פוטנציאלי של ארצות הברית". בתגובה, מימנה ארצות הברית בחשאיות את המורדים הכורדים בהנהגתו של מוסטפא בארזאני.
סדאם התמקד בטיפוח נאמנות לבעת'ים באזורים הכפריים. לאחר הלאמת נכסים של תעשיית הנפט שהיו בבעלות זרה, פיקח סדאם על מודרניזציה של אזורי הכפר והפצת קרקעות לחקלאים איכרים[8]. הבעת'ים הקימו קואופרטיבים חקלאיים והממשלה הכפילה גם את הוצאות הפיתוח החקלאי בשנים 1974–1975. תוכניות הרווחה של סדאם היו חלק משילוב של טקטיקות "מקל וגזר" להגברת התמיכה בסדאם.
בשנת 1975 הוא קידם מסעות השיערוב של הבעת' בצפון עיראק.
הפיכתו לאיש החזק בעיראק
[עריכת קוד מקור | עריכה]ב-1976 עלה סדאם לתפקיד גנרל בכוחות המזוינים העיראקיים, והפך במהרה לאיש החזק בממשלה. כאשר אל-בכר החולה לא היה מסוגל לבצע את תפקידיו, קיבל סדאם תפקיד בולט יותר ויותר והפך לדמות המזוהה עם עיראק, הן כלפי פנים והן כלפי חוץ. עד מהרה הפך לאדריכל מדיניות החוץ של עיראק וייצג את האומה בכל המצבים הדיפלומטיים. הוא היה המנהיג בפועל של עיראק כמה שנים לפני שהוא עלה לשלטון באופן רשמי ב-1979. הוא החל לאט לאט לבסס את כוחו בממשלה העיראקית ובמפלגת הבעת'. היחסים עם חברי מפלגה אחרים טופחו בקפידה, וסדאם צבר תמיכה חזקה בתוך מפלגתו.
ב-1979 החל אל-בכר לעשות הסכמים עם סוריה כחלק מתהליך שיוביל לאיחוד בין שתי המדינות. לפי ההסכם נשיא סוריה, חאפז אל-אסד, יהפוך לסגן מנהיג באיחוד, דבר שיחליש את מעמדו של סדאם, מה שהניע את סדאם לחשוף את ההסכם. סדאם פעל להבטחת אחיזתו בכוח. הוא הכריח את אל בכר להתפטר ב-16 ביולי 1979 ומונה לנשיא עיראק.
נשיא עיראק
[עריכת קוד מקור | עריכה]טיהור מפלגת הבעת'
[עריכת קוד מקור | עריכה]מיד עם מינויו, ערך סדאם כינוס של ראשי מפלגת הבעת' ב-22 ביולי 1979. במהלך האספה, שהורה לצלם, טען סדאם כי מצא חברים "לא נאמנים" בתוך מפלגת הבעת' והורה לקרוא את שמותיהם של 68 קושרים לכאורה. חברים אלה הוגדרו כ"לא נאמנים", הוצאו מהחדר בזה אחר זה ונלקחו למעצר. לאחר קריאת הרשימה, בירך סדאם את אלה שעדיין ישבו בחדר על נאמנותם בעבר ובעתיד. 68 האנשים שנעצרו בפגישה הועמדו לדין ונמצאו אשמים בבגידה. חברים רבים במפלגה הוצאו להורג. ב-1 באוגוסט 1979 הוצאו להורג מאות חברי מפלגת הבעת' הבכירים ביותר[9][10].
מדיניות חוץ
[עריכת קוד מקור | עריכה]
היחסים של עיראק עם העולם הערבי עברו שינויים רבים במהלך השנים. ב-1977 היחסים בין עיראק ומצרים הגיעו לשפל בעקבות ביקורת קשה של עיראק על יוזמת השלום של הנשיא המצרי אנואר סאדאת עם ישראל. ב-1978, עיראק אירחה פסגה של הליגה הערבית שגינתה את מצרים, אך בעקבות התמיכה המצרית בעיראק במלחמת איראן, היחסים התחממו והביאו להקמת שגרירויות דיפלומטיות הדדיות. מאז 1983, עיראק קראה לשיקום "תפקידה הטבעי" של מצרים בעולם הערבי.
סדאם ביקר רק בשתי מדינות מערביות. בפברואר 1974, ביקר בספרד, שם נפגש עם הדיקטטור פרנסיסקו פרנקו, ובספטמבר 1975 הוא פגש את ראש הממשלה הצרפתי ז'אק שיראק בפריז. צרפת הייתה שותפת הסחר הגדולה ביותר של עיראק במהלך כל שנות שלטונו של סדאם. כמה מנהיגים עיראקיים וסוחר לבנוני טענו כי סדאם מימן את מפלגתו של שיראק. מסמכים שנתפסו מראים כיצד פקידים ואנשי עסקים צרפתיים המקורבים לשיראק, כולל צ'ארלס פסקואה, שר הפנים שלו לשעבר, נהנו באופן אישי מהעסקאות עם סדאם.
מלחמת איראן–עיראק
[עריכת קוד מקור | עריכה]
ערך מורחב – מלחמת איראן–עיראק
בתחילת דרכם הייתה זהות אינטרסים בין סדאם ורוחאללה ח'ומייני. ח'ומייני, שגורש מאיראן ב-1964, התגורר בעיראק, בעיר נג'ף הקדושה לשיעים. שם פיתח מנגנונים פוליטיים ודתיים נגד הממשלה האיראנית, שהייתה שנואה גם על סדאם. עם הזמן, ח'ומייני עודד את השיעים בעיראק להפיל את סדאם, בעוד השאה התקרב לסאדם. בעקבות לחץ השאה, סדאם גירש את ח'ומייני לצרפת ב-1978. לאחר המהפכה האסלאמית ב-1979, סדאם חשש מהתפשטות הרעיונות השיעיים הרדיקליים בעיראק, העוינים את שלטונו החילוני. המתיחות בין המדינות הסלימה בשל מחלוקת על הריבונות על נתיב שט אל-ערב[11], מה שהוביל את סדאם לפלוש לאיראן ב-1980 בתמיכת מדינות ערב, ארצות הברית ומדינות אירופה.
עיראק פלשה לאיראן וסיפחה את פרובינציית ח'וזסתאן, אולם במהרה מצאה עצמה במלחמת התשה ממושכת. עיראק נהנתה מתמיכה רחבה מצד מדינות ערב, ארצות הברית ואירופה, וכן ממימון רב מצד מדינות המפרץ. סדאם חוסיין הציג את עצמו כ"מגן העולם הערבי" נגד איראן המהפכנית. ברית המועצות, סירבה להעניק סיוע לעיראק על בסיס נייטרליות בסכסוך, אם כי טען גורבצ'וב כי הסיבה לסירוב הייתה כעסו של ברז'נייב על יחסו של סדאם לקומוניסטים העיראקים. אולם בפועל בריה"מ מכרה נשק לשני הצדדים, ובין השנים 1980-1988, עיראק קיבלה יותר מ-90% מייבוא הנשק שלה מברית המועצות, צרפת וסין. הפרות של החוק הבינלאומי מצד עיראק, כמו השימוש בלוחמה כימית נגד הכורדים והאיראנים, לא זכו לתגובה משמעותית מהקהילה הבינלאומית[11]. במקום זאת, עיראק קיבלה תמיכה צבאית וכלכלית, ואף זכתה לסיוע אמריקאי באספקת טכנולוגיות ומידע, כולל תמונות לוויין שחשפו את פריסות האיראנים[12]. ארצות הברית הסירה את עיראק מרשימת המדינות התומכות בטרור, מה שאפשר לה לקבל חומרים וטכנולוגיה לייצור נשק כימי. לכאורה, זה היה בגלל השיפור בהתנהגות המשטר, אך למעשה ביקשו האמריקאים לסייע לעיראק במלחמה נגד איראן[13].
ב-16 במרץ 1988 הותקפה העיירה הכורדית חלבג'ה בתערובת של גז חרדל וגז עצבים. במתקפה נהרגו כ-5,000 אזרחים. התקיפה אירעה במסגרת מבצע אל-אנפאל, שנועדה להשיב את השליטה המרכזית על האוכלוסייה הכורדית בעיקר באזורים של צפון עיראק ולהביס את כוחות המורדים הכורדים. ארצות הברית טענה כי סדאם הורה על התקיפה על מנת להטיל אימה על האוכלוסייה הכורדית בצפון עיראק[14], אך משטרו של סדאם טען באותה עת שאיראן היא האחראית לתקיפה[15].
המלחמה הסתיימה ב-1988 במבוי סתום, עם מאות אלפי נפגעים והערכות של מיליון הרוגים, הרס רב לכלכלה העיראקית, והחזרת הגבולות לקו שהיה לפני 1979.
מלחמת המפרץ הראשונה
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ערך מורחב – מלחמת המפרץ
מתחים עם כווית
[עריכת קוד מקור | עריכה]
סיום מלחמת איראן-עיראק הוביל למתיחות גוברת בין עיראק לכווית. עיראק וכווית ישבו על גבי כ-20% מעתודות הנפט הידועות בעולם. סדאם חוסיין דרש מכווית לוותר על חוב של 30 מיליארד דולר שנצבר במלחמה, אך כווית סירבה. בנוסף, סדאם ביקש מאופ"קלהעלות את מחירי הנפט על ידי קיצוץ בייצור, אך כווית התנגדה והובילה את ההתנגדות בארגון. כווית שמרה על מחירים נמוכים, דבר שפגע בכלכלה העיראקית, שצריכה הייתה למכור נפט יקר כדי לשלם את חובותיה. סדאם טען כי כווית עתירת הנפט תמידה הייתה חלק בלתי נפרד מעיראק, והאשים את "האימפריאליזם הבריטי" בהקמתה. סדאם טען כי כווית חורגת מגבול עיראק ומקדחת בבארות נפט בשטחים שנמצאים תחת שליטתה.
היחסים עם ארצות הברית היו מורכבים: ממשל רייגן תמך בעיראק, כולל הענקת סיוע חקלאי של 4 מיליארד דולר. עיראק של סדאם הפכה לבעלת הסיוע השלישי הכי גדול מארצות הברית[16]. אך סדאם גם איים "להרוס בנשק כימי מחצית מישראל"[17] אם זו תפעל נגד עיראק, וביקר את תמיכת ארה"ב בה[18]. בנוסף, הוא איים בכוח צבאי כלפי כווית ואיחוד האמירויות[19]. האיומים הובילו את ארה"ב לשלוח כוחות למפרץ[20]. בתקופה זו, ברית המועצות תחת גורבצ'וב חיזקה את קשריה עם עיראק, העניקה יועצים צבאיים ונשק. ביולי 1990, שגרירת ארה"ב בעיראק, אפריל גלספי, נפגשה עם סדאם לישיבת חירום, אך לאחר כישלון המשא ומתן בין עיראק לכווית, שלח סדאם את כוחותיו לכווית.
המלחמה
[עריכת קוד מקור | עריכה]ב-2 באוגוסט 1990 פלש סדאם חוסיין לכווית, באמתלה שהוא מסייע ל"מהפכנים" שם, ובכך עורר משבר בינלאומי. ב-4 באוגוסט הוקמה הרפובליקה של כווית, מדינת חסות עם ממשלת בובות פרו-עיראקית. היעדר הלגיטימציה הוביל להכרזה על "מיזוג" המדינות, וב-28 באוגוסט כווית הפכה רשמית למחוז ה-19 של עיראק. הפלישה התבצעה לאחר שסדאם הסיר את האיום האיראני, וביקש להחיות את הלאומיות הערבית והאסלאם[11]. קציניו בזזו את כווית, והורידו אפילו את השיש מארמונות האמירים כדי להעבירם לארמונו של סדאם.
התגובה האמריקאית הייתה זהירה, שכן כווית הייתה אויבת של ישראל ובעלת קשרים עם הסובייטים[21]. הפלישה העיראקית עוררה חששות כלכליים לגבי מחירי הנפט והיציבות האזורית. שיתוף פעולה בין ארה"ב וברית המועצות הוביל להחלטת מועצת הביטחון של האומות המאוחדות להציב לעיראק מועד אחרון לעזוב את כווית, עם אולטימטום לשימוש בכוח. ארה"ב, יחד עם מדינות נוספות כמו מצרים, סוריה ויוגוסלביה, פרסה כוחות צבאיים גדולים בסעודיה, יצרנית הנפט הגדולה בעולם, כדי לכתר את הצבא העיראקי, שהיה הגדול במזרח התיכון. לאחר חצי שנה, בפברואר 1991, קואליציית האומות המאוחדות בראשות ארצות הברית הסיגה את כוחות עיראק מכווית.
לאחר המלחמה
[עריכת קוד מקור | עריכה]
חילוקי הדעות האתניים והדתיים של עיראק, יחד עם אכזריות הסכסוך שהולידה, הניחו את היסודות למרידות שלאחר המלחמה. בעקבות הלחימה, האיום החברתי והאתני בקרב המוסלמים השיעים, הכורדים והיחידות הצבאיות הפורשות איימו על יציבותו של ממשל סדאם. ההתקוממויות פרצו בצפון הכורדי ובשיעה בדרום ובמרכז עיראק, אך דוכאו ללא רחם.
ארצות הברית, שדחקה בעיראק להתקומם נגד סדאם, לא עשתה דבר כדי לסייע למרד. האיראנים, למרות ההתקוממות השיעית הנרחבת, לא היו מעוניינים לעורר מלחמה נוספת, ואילו טורקיה התנגדה לכל סיכוי לעצמאות כורדים, והסעודים ושאר מדינות ערב השמרניות חששו מפני המהפכה השיעית של איראן. סדאם, לאחר ששרד את המשבר המיידי בעקבות התבוסה, המשיך את שלטונו בעיראק, אם כי המדינה מעולם לא התאוששה כלכלית או צבאית ממלחמת המפרץ[11].
סדאם אמר באופן שגרתי כי הישרדותו כ"הוכחה לכך שעיראק אכן ניצחה במלחמה נגד ארצות הברית". מסר זה הביא לסדאם הרבה מאוד פופולריות במגזרים רבים בעולם הערבי.
יחסים בינלאומיים וסנקציות
[עריכת קוד מקור | עריכה]סנקציות האו"ם שהוטלו על עיראק בעת פלישת כווית לא הוסרו, וחסמו את יצוא הנפט העיראקי. בסוף שנות ה-90, האו"ם שקל להפיג את הסנקציות שהוטלו בגלל הקשיים שסבלו מהם תושבי עיראק. ישנם מחקרים סותרים לגבי מספר האנשים שמתו בדרום ובמרכז עיראק בשנות הסנקציות[22][23][24]. ב-9 בדצמבר 1996 קיבלה ממשלת סדאם את תוכנית הנפט תמורת מזון שהציע האו"ם לראשונה ב-1992.
היחסים בין ארצות הברית לעיראק נותרו מתוחים לאחר מלחמת המפרץ. ארצות הברית פתחה במתקפת טילים לעבר מפקדת המודיעין של עיראק בבגדאד ב-26 ביוני 1993, בהציגה עדות להפרות עיראקיות חוזרות ונשנות של אזורים אסורים לטיסה שהוטלו לאחר מלחמת המפרץ ולפשיטות לכווית. פקידים אמריקאים המשיכו להאשים את סדאם בהפרת תנאי הפסקת האש במלחמת המפרץ, על ידי פיתוח נשק להשמדה המונית ושאר כלי נשק אסורים, והפרת הסנקציות שהוטלו על ידי האו"ם. כמו כן, במהלך שנות התשעים, הנשיא ביל קלינטון שמר על הסנקציות והורה על תקיפות אוויריות בעיראק, בתקווה שסדאם יודח על ידי אויביו הפוליטיים בעיראק. האשמות המערביות על התנגדות עיראק לגישה של האו"ם לנשק חשוד היו אמתלה למשברים בין השנים 1997 עד 1998, שהגיעו לשיאם בתקיפות טילים אמריקאיות ובריטיות על עיראק, ב-16–19 בדצמבר 1998. קצין ה-CIA לשעבר, רוברט בר, אמר כי קלינטון "ניסה להתנקש בחייו של סדאם" ב-1995, בעיצומו של "מאמץ בן עשור לעידוד הפיכה צבאית בעיראק"[25].
ב-2002 התקבלה החלטה של האיחוד האירופי, אשר קבעה כי לא חל כל שיפור במשבר זכויות האדם בעיראק. ההצהרה גינתה את ממשלתו של הנשיא סדאם חוסיין על "הפרת זכויות האדם והמשפט ההומניטארי הבינלאומי באופן שיטתי, נפוץ וחמור ביותר". ההחלטה דרשה מעיראק לשים קץ ל"הוצאות להורג מסודרות ושרירותיות"[26].
הפלישה לעיראק ונפילתו
[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ערך מורחב – מלחמת עיראק
לאחר פיגועי 11 בספטמבר, ארצות הברית והקהילה הבינלאומית המשיכו לראות בסדאם חוסיין איום על יציבות האזור. נשיא רוסיה, ולדימיר פוטין, התריע בפני ארצות הברית כי עיראק מתכננת פיגועים[27]. בנאום ב-2002, הנשיא ג'ורג' בוש הבן דיבר על "ציר הרשע" שכולל את עיראק, איראן וקוריאה הצפונית, והזהיר על איום הנשק להשמדה המונית של עיראק. בוש גם הצהיר כי עיראק היא מדינה תומכת טרור ומפתחת נשק ביולוגי, כימי וגרעיני[28][29].
לאחר החלטת מועצת הביטחון של האומות המאוחדות (החלטה 1441) שדרשה מעיראק שיתוף פעולה עם בדיקות נשק להשמדה המונית[30], עיראק אפשרה למשלחת האו"ם בראשות הנס בליקס לחזור ולבדוק. הבדיקות בנובמבר 2002 לא גילו מלאי נשק כזה, והמשלחת ציינה את שיתוף הפעולה העיראקי לטובה.[31]
ב-20 במרץ 2003, פלשה ארצות הברית לעיראק. תוך שלושה שבועות התמוטט הצבא העיראקי, ובתחילת אפריל כבשו כוחות ארה"ב את עיראק וסדאם איבד את השליטה במדינה.
לכידתו ומעצרו
[עריכת קוד מקור | עריכה]
לאחר נפילת בגדאד, מקום הימצאו של סדאם חוסיין היה מוטל בספק, והוא נרשם ברשימת המבוקשים האמריקאית. ב-13 בדצמבר 2003, במהלך מבצע "שחר אדום", נתפס סדאם על ידי כוחות אמריקאיים במחבוא בתיכרית. הוא הועבר לבסיס אמריקאי ליד תיכרית ובהמשך לבסיס סמוך לבגדאד, וב-14 בדצמבר אישרה ארצות הברית את תפיסתו[32]. במהלך מעצרו, סדאם הופיע עם זקן מלא ושיער ארוך ופרוע, ונראה בריא. הוא נחקר על ידי סוכן FBI ג'ורג' פירו. ארצות הברית הציגה סרטוני וידאו של סדאם במעצר. בשיחות עמו שמר על ביטחונו העצמי ותיאר את עצמו כ"מנהיג מוצק"[33][34].
משפטו והוצאתו להורג
[עריכת קוד מקור | עריכה]
ב-30 ביוני 2004, סדאם חוסיין הוחזק ב"מחנה קרופר" עד שכוחות ארצות הברית הסגירוהו לממשלת עיראק הזמנית. הוא הואשם בפשעים נגד האנושות ובפשעי מלחמה בפני בית דין עיראקי, ובמיוחד בשל בטבח בדוּג'ייל ב-1982, לאחר התנקשות כושלת בו. הואשם ברצח 148 איש, עינויים ומעצרים בלתי חוקיים. ההליך המשפטי התמודד עם אתגרים, כולל התנגדות מצד סדאם ועורכי-דינו לסמכות בית המשפט, שטענו כי הוא עדיין נשיא עיראק[35], והחלפת השופט הראשי באמצע המשפט. ב-5 בנובמבר 2006, נמצא אשם ונידון למוות בתלייה. גזר הדין אושר לאחר ערעור. ב-30 בדצמבר 2006, סדאם הוצא להורג בתלייה, בגיל 69. מותו עורר תגובות מעורבות: שיעים וכורדים בעיראק חגגו את מות "הקצב מבגדאד", בעוד סונים בעיראק ובעולם הערבי התאבלו על מותו. בעולם, חלק מהמדינות כמו בארצות הברית ובאוסטרליה בירכו על מותו, בעוד אחרות, כמו הממלכה המאוחדת, רוסיה, איטליה, שווייץ, ספרד, אוסטריה, הונגריה, הולנד ואוקראינה, גינו את ההוצאה להורג.
אחיו למחצה של סדאם, בארזאן א-תיכּריתי ועוואד חאמד אל-בנדר, ראש בית המשפט המהפכני בעיראק ב-1982, הורשעו בעבירות דומות.
תדמית
[עריכת קוד מקור | עריכה]
לסדאם היו אלפי דיוקנאות, פוסטרים, פסלים וציורי קיר שהוקמו לכבודו בכל רחבי עיראק. פניו נראו על צדי בנייני משרדים, בתי ספר, שדות תעופה וחנויות, וכן על המטבע העיראקי. בדיוקנאות נראה סדאם בבגדים שונים, מה שמביא לידי ביטוי את מאמציו לפנות אל חלקים שונים בחברה העיראקית: הוא הופיע בתלבושות של הבדואים, הבגדים המסורתיים של האיכר העיראקי (שהוא לבש בעיקר בילדותו), ואפילו בגדים כורדים (על אף היותו כורדפוב), אבל גם הופיע בחליפות מערביות שהכינו חייטיו, אשר משדרות דמות של מנהיג עירוני ומודרני. לפעמים הוא היה מתואר גם כמוסלמי אדוק, עוטה כיסוי ראש וחלוק.
ברבות ממדינות ערב נחשב חוסיין לגיבור בשל יחסו השלילי לארצות הברית ולישראל. במדינות המערב והקהילה הבינלאומית חשו אליו איבה ואי-אמון, בעקבות פעולותיו במלחמת המפרץ.
קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]
צדאם חסין (1937-2006), דף שער בספרייה הלאומית
סדאם חוסיין, במסד הנתונים הקולנועיים IMDb (באנגלית)
| עיינו גם בפורטל: | |||
|---|---|---|---|
|
פורטל המזרח התיכון | ||
- סדאם חוסיין, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
- סדאם חוסיין, באתר "Find a Grave" (באנגלית)
- סלימאן אל-שאפעי, הווידאופדיה: סדאם חוסיין, באתר מאקו, 1 במרץ 2009
- דנה צימרמן, חייו ומותו של "הקצב מבגדאד", באתר ynet, 30 בדצמבר 2006
- אלי אשד, "סדאם חוסיין - הקצב מבגדד", באתר "המולטי יקום של אלי אשד", 17 במרץ 2007
- אמציה ברעם, הקלטות הסודיות של סדאם חוסיין, באתר הארץ, 16 בדצמבר 2011
אויבים: סודותיהם של מנהיגי ערב | פרק 1 - סדאם חוסיין 🇮🇶, סרטון באתר יוטיוב (אורך: 54:33)- ירון פרידמן, בתו של סדאם חוסיין: אבי הציל את העולם הערבי והדף את אירן, באתר News1 מחלקה ראשונה , 19 בפברואר 2021
שתי מלחמות ושתי פלישות, במסגרת הסכת עולמי עם יצחק נוי, תאגיד השידור הישראלי - כאן, 11 בנובמבר 2021
הערות שוליים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ^ "סדאם", שמו הפרטי, משמעו "העקשן". "חוסיין" אינו שם משפחה במובן המערבי המקובל, אלא פטרונים, שמו הפרטי של אביו; "עבד אל-מג'יד" של סבו. השם "א-תכריתי" משמעו שהוא גדל בתיכרית (או בסמוך לה). ידוע בעיקר בשם "סדאם חוסיין", כתוצאה מהתפישה השגויה ש"חוסיין" הוא שם משפחתו
- ^ אויבים 🔥 עונה 1 | פרק 1 - סדאם חוסיין, נבדק ב-2022-08-20, דקה 5:45
- ^
חן ארצי סרור, דע את האויב, באתר "ידיעות אחרונות", 12 בינואר 2021
- ^ Con Couglin, https://www.amazon.com/Saddam-King-Terror-Coughlin/dp/0060505419, עמ' 47-49
- ^ Hussein was symbol of autocracy, cruelty in Iraq - CNN.com, www.cnn.com
- ^ Saddam Hussein, CBC News, 29 December 2006
- ^ Jessica Moore, The Iraq War player profile: Saddam Hussein's Rise to Power, PBS Online Newshour (אורכב 15.11.2013 בארכיון Wayback Machine)
- ^ Khadduri, Majid. Socialist Iraq. The Middle East Institute, Washington, D.C., 1978.
- ^ Bay Fang. "When Saddam ruled the day." U.S. News & World Report. 11 July 2004. (אורכב 16.01.2014 בארכיון Wayback Machine)
- ^ Edward Mortimer. "The Thief of Baghdad." New York Review of Books. 27 September 1990, citing Fuad Matar. Saddam Hussein: A Biography. Highlight. 1990. (אורכב 23.07.2008 בארכיון Wayback Machine)
- ^ 1 2 3 4 Esposito, John, "Political Islam Revolution, Radicalism, or Reform", Political Islam and Gulf Security, Lynne Rienner Publishers, ISBN 1-55587-262-X, pp. 56–58
- ^ Dickey, Christopher, Thomas, Evan (22 בספטמבר 2002). "How Saddam Happened". Newsweek. אורכב מ-המקור ב-13 בדצמבר 2011. נבדק ב-20 באוגוסט 2011.
{{cite news}}: (עזרה) - ^ Douglas A. Borer (2003). "Inverse Engagement: Lessons from U.S.-Iraq Relations, 1982–1990". U.S. Army Professional Writing Collection. U.S. Army. אורכב מ-המקור ב-11 באוקטובר 2006. נבדק ב-12 באוקטובר 2006.
{{cite web}}: (עזרה) - ^ "Saddam's Chemical Weapons Campaign: Halabja, 16 March 1988". Bureau of Public Affairs. 2003-03-14. אורכב מ-המקור ב-13 בינואר 2009.
{{cite web}}: (עזרה) - ^ Pelletiere, Stephen C. (31 בינואר 2003). "A War Crime or an Act of War?". New York Times.
{{cite news}}: (עזרה) - ^ Peter W. Galbraith; 2006 (31 באוגוסט 2006). "The true Iraq appeasers". The Boston Globe. נבדק ב-16 ביולי 2008.
{{cite news}}: (עזרה)תחזוקה - ציטוט: numeric names: authors list (link) - ^ Alan Cowell, "Iraq Chief, Boasting of Poison Gas, Warns of Disaster if Israelis Strike", New York Times, 3 April 1990
- ^ Alan Cowell (29 במאי 1990). "Iraqi Takes Harsh Line at Meeting". New York Times. נבדק ב-20 בספטמבר 2013.
{{cite news}}: (עזרה) - ^ Youssef M. Ibrahim, "Iraq Threatens Emirates And Kuwait on Oil Glut", New York Times, 18 July 1990
- ^ Michael R. Gordon, "U.S. Deploys Air and Sea Forces After Iraq Threatens 2 Neighbors", New York Times, 25 July 1990
- ^ Walter LaFeber, Russia, America, and the Cold War, McGraw-Hill, 2002, p. 358.
- ^ "Iraq surveys show 'humanitarian emergency'". 12 באוגוסט 1999. נבדק ב-29 בנובמבר 2009.
{{cite web}}: (עזרה) - ^ Spagat, Michael (בספטמבר 2010). "Truth and death in Iraq under sanctions" (PDF). Significance. אורכב מ-המקור (PDF) ב-2018-07-11. נבדק ב-2018-06-03.
{{cite journal}}: (עזרה) - ^ Rubin, Michael (בדצמבר 2001). "Sanctions on Iraq: A Valid Anti-American Grievance?". Middle East Review of International Affairs. 5 (4): 100–115. אורכב מ-המקור ב-28 באוקטובר 2012.
{{cite journal}}: (עזרה) - ^ "The CIA And the Coup That Wasn't". 16 במאי 2003. נבדק ב-29 בספטמבר 2015.
{{cite web}}: (עזרה) - ^ "UN condemns Iraq on human rights". BBC News. 19 באפריל 2002.
{{cite news}}: (עזרה) - ^ "Russia Warned U.S. About Iraq, Putin Says". Washington Post. 18 ביוני 2004.
{{cite news}}: (עזרה) - ^ תבנית:Cite speech
- ^ George W. Bush (30 בינואר 2002). "Full text: State of the Union address". BBC News. נבדק ב-31 בדצמבר 2006.
{{cite news}}: (עזרה) - ^ "CNN Transcript of Blix's remarks". Cnn.com. 27 בינואר 2003. נבדק ב-5 באוגוסט 2010.
{{cite news}}: (עזרה) - ^ "UN news briefing". Un.org. 7 במרץ 2003. נבדק ב-5 באוגוסט 2010.
{{cite web}}: (עזרה) - ^ "Saddam 'caught like a rat' in a hole". CNN. 14 בדצמבר 2003. נבדק ב-16 ביולי 2008.
{{cite news}}: (עזרה) - ^ "Saddam Hussein, Defiant Dictator Who Ruled Iraq With Violence and Fear, Dies". New York Times. 30 בדצמבר 2006. נבדק ב-2 בספטמבר 2014.
{{cite news}}: (עזרה) - ^ "Pentagon vows to probe Saddam photos". CNN. 21 במאי 2005. נבדק ב-22 באוקטובר 2007.
{{cite news}}: (עזרה) - ^ "Judge Closes Trial During Saddam Testimony". Fox News. 15 במרץ 2006. נבדק ב-31 בדצמבר 2006.
{{cite news}}: (עזרה)
| נשיאי עיראק | ||
|---|---|---|
|
