אנדרה גלרט
 | |
| לידה |
1 באוקטובר 1914 בודפשט, האימפריה האוסטרו-הונגרית  |
|---|---|
| התאבד |
1 במרץ 1960 (בגיל 45) בודפשט, הרפובליקה העממית ההונגרית |
| מדינה |
הונגריה |
| מקום קבורה |
בית הקברות פרקשרטי בבודפשט |
| השכלה |
האוניברסיטה לתאטרון ולקולנוע (1935) |
| פרסים והוקרה |
|
  | |
אנדרה גלרט (במקור גולדמן, בהונגרית: Gellért Endre; בודפשט, 1 באוקטובר 1914 – בודפשט, 1 במרץ 1960)[1] היה שחקן יהודי-הונגרי, במאי, מרצה במכללה, זוכה פעמיים בפרס קושוט (המקביל בהונגריה לפרס ישראל) וכן זוכה פרס האמן המצטיין ופרס האמן הדגול. אביו היה אוסקר גלרט ודודו הוגו גלרט.
קורות חיים
[עריכת קוד מקור | עריכה]אנדרה גלרט למד בבית הספר בשדרות מרגיט ולאחר מכן ברחוב סילארד רק (Rökk Szilárd). הוא השלים את לימודי התיכון שלו בגימנסיה הריאלית דניאל ברז'ני. בשנת 1932 נרשם לאוניברסיטה לאמנויות התיאטרון והקולנוע וסיים את לימודיו ב-1935. חתם חוזה תחילה בתיאטרון ההונגרי ולאחר מכן הפך לחבר בתיאטרון הקומדיה של בודפשט. בשנת 1935 נרשם למחלקה לתולדות האמנות של אוניברסיטת בודפשט (כיום אוניברסיטת אטווש לוראנד). לאחר חצי שנה הפסיק ללמוד כי לא יכול היה להמשיך בשל עיסוקיו בתיאטרון. ב-1938 הפך לשחקן ב"במה העצמאית" (Független Színpad) ולאחר מכן הפך לבמאי. הבימוי הראשון שלו ב-1939 היה הקומדיה של מיהאי צ'וקונאי ויטז :"הטמפפאי הנוגה" או "הטמפפאי המלנכולי". הוא קיבל רישיון לפעול מלשכת השחקנים ב-1939. לפני כן עבד לפרנסתו גם אצל שען ולאחר מכן היה פקיד ומגיה בהוצאת ניוגט. בשנים 1939 עד 1940 שירת בצבא. לרגל יציאתו הופיע בערבי ספרות בוויגאדו. לאחר מכן שוחרר מסיבות בריאותיות. הוא זומן לשרות העבודה ב-1944 (עבודות כפייה לגברים יהודים עבור הצבא ההונגרי) נמלט משם ב-6 בדצמבר 1944 ויצא לבודפשט ברגל מכיוון אגם ולנצה. הוא הגיע לעיר ב-2 בפברואר 1945 אחר שהיא שוחררה כשבועיים קודם לכן על ידי הצבא האדום. הוא הפך לשחקן בתיאטרון הלאומי של בודפשט, לימים לעוזר במאי ולאחר מכן לבמאי ומשנת 1950 הפך לבמאי הראשי שלו. משנת 1945 לימד על בסיס שעות כמרצה באוניברסיטה לאמנויות התיאטרון והקולנוע, ומשנת 1946 הפך למרצה במשרה מלאה. החל מ-1 בינואר 1948 מונה לראש מחלקת הבמה באוניברסיטה. ב-1947 למד בפריז במלגה. בין 1950 לבין 1960 בולטות הפקותיו של מחזות ג'ורג' ברנרד שו כמו: נישואי אהבה (Getting Married), פיגמליון ועוד), ובשנת 1954 מיוחסת לו העלאת המחזה טרגדיית האדם שנאסר עד אותו הזמן במשטר החדש. ההפקה הבימתית האחרונה שלו הייתה הדוד וניה של צ'כוב. הוא התאבד ב-1 במרץ 1960.[2]
חייו הפרטיים
[עריכת קוד מקור | עריכה]בקיץ 1950 נשא את מרגיט רגצי, קריינית רדיו. נולדו להם שני ילדים: פטר (1953) ומרצל (1956).[3]
תפקידי במה
[עריכת קוד מקור | עריכה]כשחקן
- מיהאי צ'וקונאי ויטז: טמפפאי הנוגה. . . טמפפה
- פול ג'ראלדי: חתונת כסף. . . מקס
כבמאי
[עריכת קוד מקור | עריכה]
|
|
ספרו
[עריכת קוד מקור | עריכה]- מקומנו על הקרשים
פרסים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- פרס פרקש-רטקו (1947)
- פרס קושוט (1950, 1953)
- פרס האמן המצטיין (1952)
- פרס האמן הדגול (1954)
לקריאה נוספת
[עריכת קוד מקור | עריכה]קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]
הערות שוליים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ^ "Halotti bejegyzése a Budapest XIV. kerületi polgári halotti akv. 289/1960. folyószáma alatt".
- ^ "Színészkönyvtár". אורכב מ-המקור ב-2010-03-16.
- ^ "• Terasz.hu • online kulturális magazin •". www.terasz.hu.
| בקרת זהויות |
|
|---|
- שחקני קולנוע וטלוויזיה יהודים הונגרים
- יהודים זוכי פרס קושוט
- בוגרי האוניברסיטה לאמנויות התיאטרון והקולנוע
- אישים במחנות שרות העבודה (הונגריה)
- ניצולי השואה: הונגריה
- במאי תיאטרון יהודים הונגרים
- שחקני תיאטרון יהודים הונגרים
- מתאבדים: אמנים
- בודפשט: אישים
- יהדות בודפשט
- משפחת גלרט
- הונגרים שנולדו ב-1914
- הונגרים שנפטרו ב-1960