פיגמליון (מחזה)

פיגמליון (באנגלית: Pygmalion) הוא מחזה פרי עטו של ג'ורג' ברנרד שו, שנכתב בשנים 1912–1913 והוצג לראשונה בתיאטרון הוד מלכותה בלונדון ב-11 באפריל 1914.

המחזה נכתב בהשראת הסיפור המיתולוגי אודות הפסל פיגמליון, המופיע בספר העשירי של האפוס "מטמורפוזות" מאת אובידיוס. גיבורו הוא פרופ' הנרי היגינס, איש מדע וחוקר שפרסם ספר ובו שיטה בלשנית חדשנית שהמציא, על סמך הידע שלו כמומחה לפונטיקה (תורת ההיגוי). היגינס מתערב עם חברו, גם הוא בלשן נודע המתמחה בסנסקריט, קולונל פיקרינג, שיצליח להפוך את אלייזה דוליטל, מוכרת פרחים בת דלת העם ובעלת חיתוך דיבור המוני, ל"ליידי" – גברת בעלת הגייה נכונה וגינונים חברתיים מושלמים. לא קלה היא דרכו, ועמוסת חתחתים, אך גם מבדחת לפרקים, למשל כאשר אלייזה מהממת את הקהל כשהיא משחררת קללה עסיסית, במהלך התכנסות חברתית אלגנטית. נוצר אפקט קומי כתוצאה מכך שאלייזה לומדת לדבר בביטחון וברהיטות, אך איננה מבינה את כללי השיחה הנאותה, ועוד פחות את הקודים החברתיים של אנשי מרום המעלה, אשר על פיהם נוצרת אינטראקציה בין-אישית בסיטואציות חברתיות.

בסופו של דבר מנצח היגינס בהתערבות, והתאוריות הפונטיות והפדגוגיות שלו מוכתרות בהצלחה מסחררת כשהוא מזמין את אלייזה לנשף בו כל האורחים משוכנעים שהיא בת אצולה אמיתית. כאן מתגלה הקונפליקט הדרמטי במלוא עוזו כאשר אלייזה, מצידה, רוצה להבין את האמת הרגשית מאחורי הדברים – אך עם זאת לא מיטיב היגינס המופתע להתמודד. בצר לו הוא מנסה לייעץ לה לגבי אורח חייה, תוך השפעה על עולמה הרגשי הפנימי, אתגר שלא ציפה לו כלל וכלל הואיל ולאורך כל הדרך, המשימה שלקח על עצמו הייתה למעשה עיצוב חיצוניותה. שו מתייחס במחזהו להתנהגות, נימוסים וסגנון דיבור ככלים המשרתים את השולטים בהם כנכס רב-ערך במיצוב וקיבוע של מעמדם החברתי, ועם זאת הוא מדגיש באופן נוגע ללב ומפוכח שכלים אלה הם חיצוניים יותר משהם פנימיים או מהותיים לנפש האדם.

אכן כאן בדיוק נוצרת הבעיה. היגינס, בתוקף היותו מורה גדול, מקנה לאלייזה שליטה ווירטואוזית במנגנון המורכב של הכלים האלה, אבל מה קורה בינתיים לנפשה? זאת שאלה שהיגינס, הטרוד ראשו ורובו בהשגת המטרה, לא ממש שואל את עצמו. האמת מתגלה מאוחר יותר, כשמתברר שבאופן סמוי ובלתי מודע, נקשרו השניים זה לזה בעבותות אהבה, שאין הם רוצים או מסוגלים להודות בה. נוצר אם-כן ביניהם קונפליקט מרתק מאין כמוהו הנובע מהרקע האמוציונאלי של כל אחד מהם, ומהגדרה מחודשת של יחסי הכוחות ביניהם כגבר ואישה, לא רק כמורה כל-יכול ותלמידה הנושאת אליו עיניים מעריצות. אלייזה מניפה לפתע את נס המרד כנגד תפקידה הפסיבי, "פסל" אשר עוצב כחומר ביד היוצר של רב-האמן, ומעזה להביע את עצמה כאישיות אותנטית, חושבת, מרגישה ומגיבה. היגינס, המום ונפגע, לא בקלות מבין את הצורך שלה בחופש ביטוי, ורואה בכך כפיות טובה, אך מכבד את אצילות אופייה, עוצמת נחישותה ואומץ ליבה, כפי שהם מתגלים במהלך העימות ביניהם. מעטה הגינונים החיצוניים היה אמנם מעשה ידיו שלו, אך נשמתה הייתה ונשארה לגמרי שלה.

בסופו של דבר מסרבת אלייזה לקבל את דעתו ומחליטה להינשא לאריסטוקרט צעיר. באחרית-דבר שכתב למחזה העיר שו הערה מעניינת לגבי עומק הקשר ביניהם, כפי שהתהווה במהלך היכרותם, ונבע מהטמעת כל אחד מן הצדדים את ערכיו, מושגיו ותובנותיו של הצד שכנגד. הלימוד חייב אם-כן להיות הדדי כדי שיהיה מעשיר באמת, והיגינס מכיר בכך לא פחות מאלייזה.

אספקט נוסף וחיוני ביותר של תהליך הלימוד לו אנו עדים כאן הוא המנגנון הפדגוגי שיצר היגינס, אשר לימים זכה לשם "אפקט פיגמליון" – מונח מדעי השגור גם כעת בפיהם של אנשי מקצוע, פסיכולוגים, מחנכים ומורים. היגינס מחולל את הנס של הפיכת מוכרת פרחים דלה לנסיכה בכוח אמונתו בה, הגורמת גם לה להאמין בעצמה. "אפקט פיגמליון" הוכח בעטו הגאוני של ג'ורג' ברנרד שו כנבואה המגשימה את עצמה, אשר גורמת לתלמידים, בכל סיטואציה חינוכית שלא תהיה, לגלות בעצמם כוחות שלא שערו שקיימים בהם. תנאי זה הוא ראש וראשון בדרך להגשמתם העצמית; במילים אחרות, העוז להגדיר את רצונותיהם וחלומותיהם, ורכישת כלי-העזר הדרושים למימושם, לא יוכלו לבוא לידי ביטוי ללא אמונה בעצמם.

הגורל שהעניק שו לשני גיבוריו זכה גם הוא לפרשנויות שונות, בעיקר כי הקהל התקשה לקבל את אהבתם כבלתי אפשרית, ומחה על כך שבסוף המחזה גזר עליהם המחזאי פרידה. שו הסביר את דעתו ונימק אותה באפילוג שכתב, הגם שהודה שבלב כל אחד מהם קיננה כמיהה גדולה, למרות שזו נותרה בגדר חלום. דווקא בנקודה זאת התרחק שאו מהמקור הקלאסי של אובידיוס, שהעניק ניצחון לאהבה וזיכה את זוג האוהבים בחיי שיתוף מאושרים.

המסר של אובידיוס שונה מאוד מהמסר של שו, ובכל זאת, גרסת המחזמר, "גבירתי הנאווה", מתקרבת למקור וטורפת את הקלפים כפי שהציגם שו: אלייזה משנה את דעתה, זונחת את מחזרה הצעיר והנלהב, וחוזרת לביתו של היגינס בהחלטה אמיצה לתת סיכוי נוסף לאהבתם.

ב-1938 עובד המחזה לסרט באותו שם, בכיכובם של לסלי האווארד וונדי הילר, בהסכמתו של שו עצמו. סרט טלוויזיה הופק בשנת 1978 בכיכובו של פיטר או'טול בתפקיד הנרי היגינס. לאחר מותו זכה המחזה לעיבוד מוזיקלי, פרי עטם של לרנר ולאוו, אשר מאוחר יותר גם ראה אור בגרסה קולנועית בשם "גבירתי הנאווה".

בארץ המחזה הועלה מספר פעמים: ההפקה של תיאטרון הבימה כללה את חנה מרון בתפקיד לייזה דוליטל ואת אילי גורליצקי בתפקיד הנרי היגינס; ההפקה של התיאטרון הקאמרי כללה את חנה מרון בתפקיד לייזה דוליטל ואת יוסי ידין בתפקיד הנרי היגינס; בהפקה של תיאטרון חיפה כיכבה אפרת בוימוולד בתפקיד לייזה דוליטל.

בהשראתו נכתבו התסריטים לסרטים "לחנך את ריטה" (1983) ו"אישה יפה" (1990).

תרגומים לעברית

המחזה תורגם לעברית כמה פעמים:

פיגמליון, תרגם יונתן רטוש, הוצאת "כתבים", תל אביב, תשי"ד.
פיגמליון, תרגם מרדכי הוכברג, הוצאת עצמית, כפר אהרון, תשכ"ט.
פיגמליון, תרגמה טובה קשת, הוצאת "אור עם", 1984.
פיגמליון: רומנס בחמש מערכות, תרגמה והוסיפה מבוא ופירושים – דבורה גילולה, הוצאת מאגנס, 2016.

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא פיגמליון בוויקישיתוף

ג'ורג' ברנרד שו, ‏פיגמליון (מחזה), בפרויקט גוטנברג (באנגלית)
קטעים מתוך ההצגה פיגמליון בתיאטרון הקאמרי, 1954, באתר ארכיון הסרטים הישראלי בסינמטק ירושלים
"לא! פיגמליון" – על פי ג'ורג' ברנרד שאו, סרטון בערוץ "Technion", באתר יוטיוב (אורך: 01:06:05)
פיגמליון, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)