אמנות האהבה (ספר)
 | |
| "הנשיקה", ציור של אדוארד מונק, שרישום שלו מופיע בעטיפת המהדורה העברית החדשה | |
| מידע כללי | |
|---|---|
| מאת | אריך פרום |
| שפת המקור | אנגלית |
| סוגה |
מסה  |
| נושא |
אהבה, פסיכולוגיה חברתית |
| הוצאה | |
| הוצאה |
הארפר |
| הוצאה בשפת המקור | הארפר ורו (אנ') |
| תאריך הוצאה | 1956 |
| הוצאה בעברית | |
| תאריך |
תשכ"ו תשס"א 2001 |
| תרגום |
א"ד שפיר דפנה לוי |
  | |
אמנות האהבה (באנגלית: The Art of Loving) הוא ספר מאת הפסיכואנליטיקאי והפילוסוף היהודי-גרמני אריך פרום, שיצא לאור בשנת 1956.[1][2] בספר זה, פרום מציג את האהבה כאמנות, כמיומנות הניתנת ללימוד ולפיתוח. הוא דוחה את הרעיון התפיסתי על אהבה כדבר מובן מאליו שאינו שייך להסבר או לניתוח, ומבחין בין אהבה לבין התאהבות.
תוכן
[עריכת קוד מקור | עריכה]
בתחילת ספרו טוען פרום כי אהבה איננה מתת אל או רגש שהאדם פתאום מתוודע אליו, אלא מיומנות לא קלה, שיש ללמוד אותה תאורטית ולהתאמן בה מעשית, ממש כבכל אומנות אחרת. למעשה, בניגוד לסברה לפיה אהבה היא נושא פשוט, נדיר למצוא אהבה בעולם המודרני. פרום מונה שלוש סיבות לכך:
- המיקוד בפן הפסיבי של האהבה: מיקוד האדם בלהיות נאהב, ולא כיצד לאהוב. לכן, עיקר תשומת הלב במערכת היחסים מופנית לעצם היותו נאהב וממקד את כוחותיו בטיפוח עצמי ובשאיפה להיות אהוב ופופולרי. בכך מתפספס פיתוח כוח האהבה שלו.
- המיקוד באובייקט האהבה על חשבון יכולת האהבה: אנשים נוטים לחשוב כי האתגר האמיתי הוא מציאת האדם המתאים לאהבה, ואם ימצאוהו יזכו לאהבה. בכך הם מתעלמים מהיעדר יכולתם לאהוב. על כן, גורס פרום, יש להתמקד באימון יכולת זו. פרום מסביר כי בלבול זה נובע מהחברה המודרנית שבה אנו חיים, המאופיינת בחופש לבחור את בני הזוג מחד, ומנגד בתרבות הצריכה.
- המיקוד בהתאהבות על חשבון מצב האהבה: אנשים נוטים להחשיב את ההתאהבות כפסגת השאיפות, אך כאשר הריגוש הראשוני יורד, מתגלה כי כלל אין אהבה, ובני הזוג מתאכזבים. פרום מדגיש את האהבה כמצב סטטי שיש לשאוף אליו, בניגוד להתאהבות (Falling in love), ביטוי המרמז על תנועה.
פרום טוען כי האהבה על סוגיה השונים - אהבה רומנטית וארוטית, אהבת הורים לילדיהם, אהבת אחים, אהבת האדם את האל ואף אהבה עצמית - היא התשובה היחידה לבעיית הקיום האנושי. ביכולתה לפתור את מכאובי דורנו המנוכר והבודד, ולהרוס את המחיצות שקמו בין בני האדם.
לדעת פרום,[3] מרבית התסכולים שהאדם חש בשל היותו מחונן בכוח השכל, נובעים מהכרת בדידותו ובדילותו, קיומו הנפרד ובר-החלוף, וחוסר ישעו למול כוחות הטבע והחברה. על פי פרום, בעבר חי האדם בהרמוניה ואחדות עם הטבע והיווה חלק ממנו. עם התפתחותו של האדם, פיתח תבונה ומודעות ונפרד מן הטבע. המודעות למצב זה מסבה לו חרדה, בושה ואשמה (פרום מביא כמשל את סיפור אדם וחווה, שבאוכלם מן עץ הדעת הופכים מודעים להיותם עירומים וחשים בושה ואשמה), המתמצים במושג שהוא טבע: הבדילות הקיומית (Separation). ביתר שאת, הדבר מתבטא בעידן המודרני והטכנולוגי, המאופיין בניתוק ה"קשרים הראשונים" אל החברה. פרום תולה זאת בהשפעת הדת הנוצרית הפרוטסטנטית וההשקפה הקפיטליסטית, ששחררו את האדם מבחינה רוחנית וחומרית, אך גם העצימו אצלו את תחושת האפסות, חוסר הביטחון, הניכור, הספקנות, הבדידות והחרדה.
על כן, שאיפתו הראשונית והבסיסית של האדם היא לצאת ממצב הבדילות ולהשיג אחדות עם העולם שבחוץ. כישלון להשיג צורך זה, משמעו שיגעון. ואכן, טוען פרום בשלב מאוחר יותר בספר, אי-בריאות נפשית היא מצב בו אדם רואה את העולם החיצוני במונחים של עולמו הפנימי באופן בלעדי.
כדי להימלט מהבדילות הקיומית אל אחדות, האדם יצר לו דרכים שונות שעונות באופן חלקי על בעיית קיומו:
- חוויות אורגיסטיות – אחדות על ידי חוויות אורגיסטיות כמו טראנס ושימוש בסמים, אלכוהול וחוויות מיניות שבהם האדם מתפשט מגשמיותו, ובורח מהכאב שבבדידותו. חסרון חוויות אלו נעוץ בעובדה שהן זמניות וחולפות.
- קונפורמיזם – אחדות על ידי קונפורמיות לקבוצה (כגון המדינה, הכנסייה וכדומה) תוך סיגול מנהגיה, אורחותיה ואמונותיה. זאת, תוך העלמת ה"אני" והדברים החוצצים בין הפרט לבין הקבוצה באמצעות סטנדרטיזציה של האדם. זוהי הדרך הראשית להינצל מחויית הבדידות. חסרונה הוא שהיא למעשה פסידו-אחדות.
- יצירה ועבודה – אחדות באמצעות מעשה יצירה ועבודה פרודוקטיבית, שבה היוצר מתאחד עם מעשה היצירה המסמל את העולם שמחוצה לו. חסרונה שהיא איננה בינאישית.
לדעת פרום, הדרך היחידה והעיקרית לפתרון בעיית בדילותו הקיומית של האדם היא אהבת אמת (ולא אהבה סימביוטית) – בהתאחדות בינאישית והתמזגות של נפש עם נפש שנייה, כך ששתי נפשות הופכות לאחת ועדיין נשארות שתיים. זוהי לדעתו השאיפה העזה ביותר של האדם, התשוקה הבסיסית ביותר, והכוח שמלכד את המין האנושי בכללותו ובקבוצותיו השונות. הוא אף קובע באופן נחרץ: "בלא אהבה, לא הייתה האנושות יכולה להתקיים אף יום אחד". מתוך ההתקשרות עם הזולת באהבת אמת שאין בה רכושנות סדיסטית או התמזגות מזוכיסטית, אלא אישור ספונטני של הזולת תוך שמירה על הצביון האישי, המועקה הפנימית של תחושת הניכור והבדידות יכולה להיפתר.
סממניה של אהבת אמת
[עריכת קוד מקור | עריכה]על פי פרום, כל אהבה - בין אם מדובר באהבת הורים, בני זוג, ילד להוריו, כל סוג של אהבה - היא פעילות של נתינה, שמוגדרת על ידי ארבעה יסודות הכרחיים, שתמיד יחזרו על עצמם:
- אכפתיות; דאגה פעלתנית - דאגה שאינה נשארת עניין פנימי, אלא פעולה כלפי האהוב, מתוך אכפתיות אליו, ומתוך דאגה אליו, לטובתו.
- אחריות - כשאני אוהב אדם אני מרגיש אחראי לחייו, לבחירותיו ולמעשיו. קין אמר "השומר אחי אנוכי?!" - האוהב אומר: "שומר אחי אנוכי!". ביסוד זה קיים סיכון, הוא עשוי להפוך מאחריות לבעלנות. כאן מגיע מקומו של היסוד ההכרחי השלישי - הכבוד.
- יחס כבוד - יסוד האחריות עשוי להתבטא בפטרנליסטיות - 'בעלנות'. היסוד השלישי של האהבה הוא הכבוד, אשר מגדיר את האחריות, הדאגה הפעלתנית, ולקיחת האחריות. לקיחת אחריות שנובעת מתוך כבוד, משמעותה לפעול מתוך רחישת כבוד עמוק למציאותו ולמי שהוא. הכבוד אליו, מגדיר לקיחת אחריות ככזו שנובעת מתוך הבנה שהוא אחר ממני, שהוא רוצה דברים אחרים ממני, שיש לו תכונות ואופי מיוחדים לו. עולה מכך, שלקיחת אחריות אינה לפעול שהוא יהיה כמו שאני הייתי רוצה שהוא יהיה, כי אם לפעול מתוך הכרה במי שהוא. לשם כך הכרחי היסוד הרביעי - ידיעת מושא האהבה.
- ידיעת מושא האהבה - היכרות עמוקה עם האהוב. לדוגמה: כשאדם כועס, אחד יראה מולו אלימות, השני רואה כעס, השלישי רואה כאב שמוביל לכעס, הרביעי רואה ילדות שגורמת לכאב שגורמת בהמשכה לכעס.
ארבעת המרכיבים היסודיים האלה מחוברים זה לזה: ידיעת מושא האהבה שהיא הכרה לעומק של אדם, והבנה מיהו האדם שעומד מולי, מאפשרת לכבדו, לגלות אחריות כלפיו כפי שהוא, ומתוך כך לדאוג לו בצורה פעלתנית נכונה.
אהבה בין הורה וילד
[עריכת קוד מקור | עריכה]פרום טוען כי בריאותו הנפשית של האדם, ובתוך כך יכולתו לפתח מערכות יחסים בריאות, מושפעת באופן ישיר מיחסיו עם הוריו. בתוך כך, הוא מאפיין את מודלי האהבה ההוריים.
אהבה אימהית מאופיינת בכך שהיא בלתי מותנית. כלומר, הילד זוכה לאהבה מאמו ללא תלות באופיו ובמעשיו. בשלב זה הילד חסר ישע והאם מספקת את צרכיו. האיחוד עם האם מהווה את ההגנה עבורו. כשהילד מתבגר, הפוקוס עובר מן האם לאב. אהבה אבהית היא אהבה מותנית. האב מציג לילד את הכללים והדרישות בחברה שבה הוא חי. כאשר הילד עומד בדרישות אביו, הוא זוכה לאהבה, וכאשר נכשל הוא נענש. שלב זה שונה, משום שכעת יכול הילד להשפיע באופן אקטיבי על האהבה שיקבל, אך הוא עדיין לא עצמאי לגמרי. כשיגיע הילד לבגרותו, יוכל להפנים את הפונקציות שמילאו אימו ואביו בחייו, ולמעשה לספק לעצמו אהבה ללא תנאי, ובאותו זמן להציב לעצמו מטרות וכללים. חשוב להדגיש כי פרום מדבר על המודלים האידיאליים של הורים (לטענתו). כאשר אדם מתבגר באופן הזה, הוא יוכל לפתח מערכות יחסים בריאות ושוויוניות עם בני זוג. אך כאשר ההורים לא ממלאים את הפונקציה באופן מיטבי - למשל, כאשר האמא שתלטנית וחודרנית מדי - תיווצר פיקסציה והאדם עלול להשליך את הקשר הפוגעני עם אימו על מערכות יחסיו העתידיות.
אובייקטי האהבה
[עריכת קוד מקור | עריכה]על פי פרום, אהבה אינה מערכת יחסים עם אדם ספציפי אלא גישה או אוריינטציה אל העולם בכללותו. יש מספר אובייקטים אפשריים לאהבה, אותם הוא סוקר, והנובעים כולם מתוך היכולת הבסיסית לאהבה. לטענת פרום, כאשר אדם מסוגל ומוכן לאהבה, הרי שיאהב את כל בני האדם באשר הם, משום שאין הבדל אינהרנטי בין אדם למשנהו (סוג אהבה זה נקרא Brotherly Love. פרום הושפע באופן עמוק מהפסוק "ואהבת לרעך כמוך").
אהבה ארוטית (אהבת אדם אחר באופן שאינו אפלטוני) מאופיינת בקשר לאדם ספציפי. אך היא אינה שונה במהותה מהאהבה הבסיסית שבין אדם למשנהו. למעשה, באהבה ארוטית רואה אדם בבן זוגו אינקרנציה של תכונות אנושיות, ואוהב בו את האנושות כולה. אהבה ארוטית שבה בני הזוג אוהבים אחד את השני אך אינם אוהבים כלל אנשים אחרים, היא מצב שפרום מכנה אגואיזם בשניים: בני הזוג מספקים את צורכיהם אחד של השני ומוצאים מקלט מהחרדה הנובעת מתחושת ההיפרדות, אך הקשר ביניהם לעולם לא הופך אינטימי, משום שהם אינם מגלים את האנושי שבבן הזוג. פרום טוען כי אהבה באופן כללי אינה הפשטה של אהבת אדם ספציפי, אלא למעשה מהווה תנאי מקדים עבור האפשרות לאהוב אדם ספציפי. מכך נובע שאהבה ארוטית מצריכה בחירה והבטחה לאהוב דווקא אדם מסוים. אך בה במידה, היא מצב שיכול לקרות רק בין אנשים מסוימים.
באותו אופן, יאהב כל אדם את עצמו, שהרי גם הוא עצמו אדם. כאן משרטט פרום את ההבדל בין אהבה עצמית לבין אנוכיות. האדם האנוכי שונא את עצמו ואינו דואג לעצמו. אנוכיות היא מיקוד בעצמו אשר חושף את הדברים שהוא אינו מסוגל לספק לעצמו. מנגד, אהבה עצמית מאופיינת בראיית הצרכים האנושיים של האדם ובדאגה להם.
אהבת האלוהים
[עריכת קוד מקור | עריכה]על פי פרום, גם אהבת האלוהים נובעת מן השאיפה לאחדות. משום שאלוהים מהווה בכל הדתות את פסגת הערכים של האדם, יש לערוך ניתוח של האדם הדתי. בתחילת ההיסטוריה האנושית, האדם אמנם כבר נפרד מן הטבע, אך שמר על קשר וזהות אליו. קשר זה סיפק לו תחושת ביטחון. ניתן לראות ברבות מן הדתות הפרימיטיביות קשר זה: טוטמים של חיות להם האדם סוגד, ביצוע טקסים דתיים תוך עטיית מסכות של חיות, או סגידה ישירה לחיות. כאשר האדם התפתח והפך לבעל מלאכה, נראה שינוי גם בטקסים הדתיים: כעת סגד האדם לחפצים שיצר מחימר, כסף או זהב, מה שמהווה בעקיפין סגידה לכוחותיו של האדם. בשלב מאוחר יותר, כאשר האדם הופך בעצמו לאידיאל הנשגב ביותר, לובשים האלים בעצמם דמות אנושית.
בשלב זה מצביע פרום על שני צירים בהם מתפתחת הדת. הציר הראשון הוא טבעם הזכרי או הנקבי של האלים. על פי פרום, בשלב מוקדם לדתות המוכרות לנו, שלטו דתות בהן הייתה דמות אלה אימהית דומיננטית. אלה אימהית זו היא בעלת מאפיינים זהים למודל האהבה האימהי: האלה אוהבת את כל ילדיה משום שהם ילדיה, ולא כי הם "טובים", "רעים" או על פי מידת צייתנותם. בשלב הבא, זה המוכר לנו יותר, הופך האל לאב. האל האבהי מאופיין בדרישותיו, חוקיו ועקרונותיו, ואהבתו תלויה במידת הצייתנות להם. הוא אוהב את הבן צייתן ביותר ומעניש את הבן החוטא. דבר זה נכון לדתות המונותאיסטיות וכן לדתות אחרות, שבהן יש היררכיית אלים ובראשם אל זכר.
הציר הנוסף הוא מידת הבגרות שבאמונה הדתית. פרום מצביע על הברית שכרת האל עם נוח, כרגע שבו האל הופך מכזה הקובע את החוקים, לכזה שגם כפוף להם בעצמו. ההתפתחות בדמות האל ממשיכה עד למצב בו האל הופך בעצמו לסמל של האמת והצדק. בשלב זה אין לאל שם, שכן שם מסמל דבר סופי. לכן, הצורה הלא בוגרת של אמונה דתית היא כזו שרואה את האל אבא, שמברך את הצדיקים ומעניש את הרשעים, כאשר האדם עצמו נמשל לילד השואף להינצל על ידי אביו. אי בגרותו הדתית של אדם זה מאופיינת ביומרתו לטעון טענות בדבר האל. מנגד, האדם הדתי באמת, זה שאמונתו הדתית בוגרת, מכיר במגבלותיו ובכך שאינו יכול לדעת דבר לגבי האלוהים. אלוהים עבורו הוא סמל לאחדות ולאהבה, אך כזה שקיים במציאות האנושית הפנימית, ועל פיו הוא בוחר לחיות את חייו. לכן הוא לא מדבר על אלוהים ונמנע מלהזכירו.
לבסוף, טוען פרום, יש קשר ישיר בין מערכת היחסים של אדם עם הוריו לבין מערכת יחסיו עם אלוהים: כאשר אדם נתקע בשלב מוקדם של הקשר עם הוריו, הוא לא יצליח לפתח קשר בוגר יותר עם אלוהים.
הפרקטיקה של האהבה
[עריכת קוד מקור | עריכה]לבסוף, עוסק פרום בניתוח המאפיינים הדרושים לשיפור היכולת הפרקטית של אהבה. לדבריו, לאדם האוהב דרושים משמעת, ריכוז ורגישות לעצמו ולגופו (אחת הפרקטיקות שהוא מציע כדי לשפר יכולות אלה היא מדיטציה). בנוסף, דרוש לו שיתעלה מעבר לנרקיסיסטיות. נרקיסיזם הוא מצב שבו האדם תופס את העולם החיצון במונחים של עולמו הפנימי באופן בלעדי. כלומר, העולם החיצון קיים רק ככל שהוא כלי לסיפוק התשוקות והמאווים של האדם. בעבור כך דרושה היכולת לחשוב באובייקטיביות, שהיא המצב ההפוך לנרקיסיזם, בו אדם תופס את הדברים בעולם כפי שהם באמת. כמו כן דרושה ענווה - ההכרה של אדם בכך שאינו כל יכול ויודע כל. לבסוף, תהליך זה דורש אמונה. לא מדובר באמונה דתית, אלא במצב נפשי שבו האדם נותן אמון באמיתות הדברים אותם הוא תופס. לדוגמה, אמונה בכך שחבר נשאר במהותו אותו אדם, גם אם הוא משנה את דעותיו, או האמונה בהתמדתה של הזהות האישית על פני הזמן. דוגמה נוספת היא האמונה בכך שאדם ספציפי יוציא לפועל את הכוחות הפוטנציאליים הטבועים בו, ושהאנושות בכלל תגשים ערכים של צדק ושוויון.
ביקורת על פרויד
[עריכת קוד מקור | עריכה]הטענה כי שאיפתו הבסיסית של האדם היא לאהבה ואחדות מהווה קריאת תיגר על פרויד. פרויד טען כי שאיפתו הראשונית של האדם היא לעונג, ואילו אהבה היא עידון (סובלימציה) של דחף המין. כלומר, אהבה היא רגש שחווה אדם אשר שואף לספק את יצרו המיני, אך מוכרח להציג את דחפו זה באופן המקובל יותר בחברה. בעקבות כך, המסורת הפסיכואנליטית גרסה כי בעיותיו הנפשיות של אדם צפויות להיפתר אם יפתור את הבעיות בחיי המין שלו. בניגוד לכך, טוען פרום כי השאיפה לאהבה היא ראשונית במעלה, ובעיות נפשיות נובעות בדרך כלל מאי התגשמותה של השאיפה לאחדות. עם זאת, מכיר פרום בהשפעתו הרבה של פרויד עליו, ואף טוען כי התאוריה המאוחרת של פרויד בנוגע לכוח הארוס מהווה התקדמות ממחשבתו הראשונית.
תרגומים עבריים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- אריך פרום, אמנות האהבה, מאנגלית א"ד שפיר, תל אביב: הדר, תשכ"ו.
- אריך פרום, אמנות האהבה, מאנגלית דפנה לוי, לוד: מחברות לספרות, תשס"א 2001.
קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]
- אומנות האהבה (אורכב 18.02.2020 בארכיון Wayback Machine), פרק בפודקאסט "קולות של רוח (אורכב 20.02.2019 בארכיון Wayback Machine)", מגיש: ליאור טל שדה
אמנות האהבה - אנימציה, פרויקט הגמר של סטלה יארובוי, בצלאל, קריינות: שי אביבי, 2017- אמנות האהבה, באתר OCLC (באנגלית)
הערות שוליים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ^ The Art of Loving (1956) by Erich Fromm. Harper & Row. ISBN 978-0-06-091594-0.
- ^ Fromm, Erich (1956) "The art of loving" First Perennial Library edition published 1974. ISBN 0-06080291-X. Paperback, 118 pages.
- ^ אמנות האהבה, פרק ב'.