השיטה הסוקרטית

סוקרטס מלמד את אלקיביאדס, מאת מרצ'לו בצ'ארלי

השיטה הסוקרטית, או ויכוח סוקרטי, היא שיטת מחקר דיאלקטית, המיושמת בעיקר לבחינת מושגי יסוד במוסר ואשר תוארה לראשונה על ידי אפלטון בדיאלוגים הסוקרטיים. מסיבה זו סוקרטס, שאפלטון שם בפיו תפקיד מרכזי בדיאלוגים, נחשב לרוב כאביה של השיטה וכמייסדה בתחום הפילוסופיה של המוסר בעולם המערבי.

השיטה הדיאלקטית היא שיטה למחקר פילוסופי שבה משתתפים בדרך כלל שני דוברים, האחד מנחה את השיחה והשני שוקל הנחות מסוימות המונחות לפניו לצורך קבלתן או דחייתן. השיטה מיוחסת לסוקרטס, אשר החל לנהל שיחות מעין אלה עם בני עירו האתונאים, לאחר שביקר אצל האורקל מדלפי.

"דיאלוג סוקרטי יכול להתרחש בין שני אנשים כל אימת שהם חפצים לענות על שאלה [באשר לנושא כלשהו] אשר ניתנת למענה אך ורק על יסוד כוח המחשבה והתבוננות, שבו מתחילים מאמיתות מוצקות ושואלים מגוון שאלות עד אשר הפרטים שבדוגמה מתבררים ומהווים בסיס ליצירת הכללה."

הדיאלוג מורכב מסדרת שאלות סביב נושא מרכזי ומתן מענה על ידי בן השיח. הדיאלוג בדרך כלל מאופיין בעימות בין שתי נקודות השקפה. הדרך הטובה ביותר "לנצח" בעימות היא להביא את היריב לידי סתירה עצמית בדרך המוכיחה את טענתו של מי ששואל את השאלות.

בכתבי אפלטון מופיע בדרך כלל סוקרטס כבן השיח החקרן, השואל שאלות, ומנגד מופיעה דמות ידועה כזו או אחרת מבני אתונה. המונח "בחינה סוקרטית" בא לתאר מצב שבו השאלה המקורית נענית בתשובה המתייחסת לשאלה כאילו היא הייתה התשובה. תגובה זו מאלצת את השואל לנסח שאלה חדשה לאור ההתקדמות בדו-שיח.

השיטה

אִלֵּנְכוֹס (מיוונית: ἔλεγχος, חקירת שתי וערב לצורך דחיית עמדה) היא הכלי המרכזי של השיטה הסוקרטית. בדיאלוגים המוקדמים של אפלטון, אלנכוס היא השיטה שבה משתמש סוקרטס כדי לחקור את הגדרתם של מונחי יסוד כגון צדק, או מידה טובה. על פי הפילוסוף בן זמננו ולאסטוס השיטה עוקבת אחר הצעדים הבאים:

1. בן שיחו של סוקרטס מנסח תיזה, לדוגמה "אומץ הוא הסבילות של הנשמה", אשר סוקרטס חושב למופרכת ועל כן מתמקד בהפרכתה.
2. סוקרטס מגייס את בן שיחו להסכמה על הנחות נוספות, לדוגמה, "אומץ הוא דבר נעלה" וכן "סבילות הבאה מבערות איננה דבר נעלה".
3. סוקרטס מביא את בן שיחו להסכים כי הנחות נוספות אלה עומדות בסתירה לתיזה המקורית, דבר המביא למסקנה כי: "אומץ איננו הסבילות של הנשמה".
4. לבסוף טוען סוקרטס כי הראה שהתיזה של בן שיחו שקרית.

בחינה אלנכטית אחת עשויה להוביל לבחינה חדשה, מדוקדקת יותר, של המונח הנמצא במוקד השיחה. כך למשל השיח בדוגמה מעלה עשוי להמשיך לבחינת התיזה כי "אומץ הוא סבילות נבונה של הנשמה". רוב הדיאלוגים הסוקרטיים מורכבים מסדרה של חקירות אלנכטיות ובדרך כלל הדיאלוג מסתיים באפוריה (יוונית: ἀπορία, מצב של בלבול, תהיה) כלומר שני הצדדים מגיעים לכלל הודאה בכך שאינם יודעים את התשובה. בכך מודגמת הסיסמה של סוקרטס "אני יודע שאינני יודע".

השיטה הסוקרטית נמצאת במוקד ויכוח פילוסופי באשר לשאלה האם היא שיטה חיובית, המובילה לרכישת ידע, או שיטה שלילית שכל מטרתה סתירת הנחתו של בן השיח באשר לידע כלשהו.

בבסיסה השיטה הסוקרטית היא שיטה שלילית של פסילת הנחות, תוך ניסיון להגיע להנחות חדשות שאינן סובלות מן הסתירות שזיהינו בהנחות המוצא. שיטתו של סוקרטס היא בחיפוש אחר הנחות היסוד, או אקסיומות, המעצבות באופן בלתי מודע את דעותיו של האדם, ולהפוך אותן למוקד השיח והבחינה. השיטה הבסיסית היא בסדרת שאלות, חלקן שאלות היגיון (לוגיקה) וחלקן שאלות עובדתיות, המסייעות לבן השיח לחשוף את אמונותיו באשר לנושא מסוים.

יישום השיטה

סוקרטס יישם את שיטתו לבחינת מושגים החסרים הגדרה מוצקה, לדוגמה, מושגי יסוד מתחום המוסר, המידה הטובה, צדקה, חוכמה, צניעות, אומץ וצדק. בחינה שכזו קוראת תיגר על אמונותיו המוסריות של בן השיח ומבליטה סתירות באמונות אלה, עד אשר בן השיח מגיע למצב של אפוריה, דהיינו בלבול. לנוכח חוסר המוצא אליו מגיעה השיחה, מביע אף סוקרטס את אי ידיעתו. לדעת סוקרטס עצם המודעות לאי הידיעה תורמת לחוכמה וליתרון על פני אלה אשר טוענים בבורתם לידע כלשהו. אף שבמבט ראשון עמדה זו נראית כפרדוקס. המניע לשימוש בשיטה הסוקרטית בימינו איננה זהה בהכרח לזו של סוקרטס. רק לעיתים נדירות השתמש סוקרטס בשיטתו כדי לפתח תאוריות עקביות כלשהן, תחת זאת הוא השתמש במיתוסים לצורך הסבר. בדיאלוג פרמנידס ניתן לראות כיצד פרמנידס עושה שימוש בשיטה הסוקרטית כדי להצביע על פגמים בתורת הצורות של האפלטונית, כפי שהוצגה על ידי סוקרטס. זוהי איננה הדוגמה היחידה לדיאלוג שבו תאוריות המפורטות על ידי אפלטון/סוקרטס מנותחות בשיטה הדיאלקטית. תחת להגיש לתשובות, השימוש בשיטה נעשה כדי להרוס את התאוריות שבהן אנו אוחזים, זאת כדי להגיע "מעבר" לאקסיומות ולהנחות היסוד הנראות לנו מובנות מאליהן. אשר על כן, אין סתירה הכרחית בין מיתוס והשיטה הסוקרטית, יש להן מטרות שונות והן מתוארות לעיתים כדרכים של "יד שמאל" ו"יד ימין" לטוב ולתבונה.

לימודי משפטים

השיטה הסוקרטית אומצה באופן נרחב בלימודי משפטים בעת המודרנית, במיוחד בארצות הברית. באופן טיפוסי, המרצה שואל שאלה ומבקש מתלמיד בכיתה לענות עליה. לאחר מתן התשובה ממשיך המרצה ושואל את התלמיד שאלות נוספות, על יסוד תשובתו, או מפנה שאלות אלה לתלמידים אחרים.

השימוש בשיטה הסוקרטית הוא בעל מאפיינים משותפים מסוימים, אולם הוא משתנה בהתאם לאופיו ומזגו של המרצה. תחילה פונה המרצה באופן אקראי לתלמיד מסוים בשאלה הנוגעת לטיעון מרכזי של אחד השופטים בפסק דין שנלמד. בשלב ראשון מתבקש התלמיד לנסח בבהירות את הטיעון, זאת כדי לוודא שאכן התלמיד קרא את פסק הדין והבין את תכנו. בהנחה שהתלמיד קרא את פסק הדין ומסוגל לנסח בבהירות את הטיעון המרכזי בו, המרצה ממשיך ושואל האם התלמיד מסכים עם פסק הדין. בשלב זה, לאחר שהסטודנט השיב, נוטל המרצה את תפקיד פרקליט השטן ומציע טיעון נגדי הסותר את הטיעון בו מחזיק התלמיד, כך הוא מאלץ את התלמיד להגן על עמדתו.

השאלות הנשאלות בשלב שני של הדיאלוג בין המורה לתלמיד יכולות להיות מסוגים מספר. לעיתים השאלות באות לבחון את ההנחות שעליהן מבסס התלמיד את תשובתו הקודמות, עד אשר היא מתערערת. לעיתים מטרת השאלות להביא את התלמיד לניסוח מדויק יותר של הטיעון, זאת לצורך הבנת כלל חוקי מסוים או מקרה מסוים. המורה אף עשוי להציע סיטואציה היפותטית שבתוכה יצטרך התלמיד לנסח יוצא מן הכלל לטיעון שניסח. לבסוף יש מרצים העושים שימוש בשיטה הסוקרטית כדי להביא תלמידים לניסוח עקרונות חוקיים בעצמם, באמצעות ניסוח שאלות המנחות אותם לכיוון זה.

אחד מן המאפיינים הבולטים ביותר של השיטה הסוקרטית היא שבדרך כלל יש יותר מתשובה "נכונה" אחת, ולעיתים, אין כל תשובה ברורה וחד-משמעית. המטרה העיקרית של השיטה הסוקרטית בלימודי משפטים איננה כדי לענות על שאלות חסרות תשובה, אלא כדי לבחון את גבולותיהם של נושאים בתחום המשפט ולהנחיל לתלמיד מיומנויות במחשבה ביקורתית להן יזדקק כעורך דין. לצורך כך המרצה בוחר לעיתים להכניס שינויים בעובדות המקרה, כדי לבחון האם הדבר משפיע על התוצאה המשפטית. שיטה זו מעודדת את התלמיד שלא להסתפק בשינון המקרה, אלא ביישום העקרונות המשפטיים הגלומים בו. כיוון שחומר הלימוד לשיעורי המשפטים מורכב ברובו מפסקי דין, השיטה הסוקרטית מאפשרת לחשוף את העובדה כי החלטות השופטים מבוססות בדרך על הנחות, אמונות ומסקנות הניתנות לערעור.

לעיתים מסתיים השיעור בדיון קצר ביסודות החוקיים וזאת כדי לעגן את הנלמד במצב החוקי העכשווי. במקרים אחרים לא נעשה סיכום מסודר של העקרונות שנלמדו בשיעור ועל התלמידים להסיק בעצמם עקרונות אלה. כדי שהשיטה הסוקרטית תהיה יעילה כשיטת לימוד, על התלמידים להתכונן היטב לשיעורים ולהופיע אליהם כאשר קראו ולמדו כבר את חומר הקריאה והבינו באופן כללי את הנושא שילמד בשיעור.

פסיכותרפיה

השיטה הסוקרטית אף אומצה כשיטה פסיכותרפית באופן מיוחד בפסיכותרפיה קלאסית בשיטת אדלר ובטיפול התנהגותי וקוגניטיבי. ניתן להשתמש בשיטה כדי להבהיר משמעויות, תחושות ומסקנות ואף תובנה המתבהרת באופן הדרגתי, או לבחון דרכי פעולה אלטרנטיביות.

השיטה הסוקרטית בכיתת הלימוד

מורה מיומן יכול לעודד את תלמידיו לפיתוח מיומנויות חשיבה באמצעות השיטה הסוקרטית. זוהי השיטה הקלאסית היחידה שנועדה לעודד מחשבה עצמאית. קיימים מספר מרכיבים מהותיים לתכנון שיעור כדי שיתאים לשיטה זו:

• חייבת להיות הסכמה של המורה והתלמיד על נושא השיעור.
• התלמיד חייב להסכים לנסות ולענות בעצמו על השאלות שנשאלות על ידי המורה.
• המורה והתלמיד חייבים להיות מוכנים לקבל כל תשובה הגיונית. זאת אומרת שהליך הטיעון ההגיוני חייב להיות חשוב יותר מאשר עובדות או אמונות קודמות הקיימות אצל המתדיינים.
• שאלותיו של המורה חייבות לחשוף טעויות בטיעוניהם של התלמידים או באמונותיהם. זאת אומרת שהמורה חייב להיות מסוגל לחשוב במהירות ובדייקנות רבה יותר מתלמידיו, ולאחר שזיהה שגיאות בטיעוניהם, לנסח שאלות שעליהן לא ניתן להשיב נכונה אלא על ידי תיקון הטיעון. לצורך כך דרושה הכרות טובה בכשלים ההגיוניים הנפוצים.
• במידה והמורה טועה בטיעונו הרי שזה מקובל כי התלמיד יתקן את המורה.

ראו גם

• סוקרטס
• אפלטון
• דיאלוג

קישורים חיצוניים

• מאמר על השיטה הסוקרטית מאת אליזבת גארט בית הספר למשפטים של אוניברסיטת שיקגו.
• "אדלר וסוקרטס: הדומה והשונה" מאת הנרי ט. שטיין מכון אדלר בסן פרנסיסקו.
• אתר השיטה הסוקרטית עם מגוון קישורים למקורות על השיטה.
• כתבי אפלטון בפרויקט גוטנברג באנגלית.
• "להכניס את סוקרטס לכיתה": מאמר על לימוד באמצעות השיטה הסוקרטית ברשת "אורט", במגזין "הגיע זמן חינוך"
• שאילת שאלות, דף שער בספרייה הלאומית