אלמאך
| ||||||||||||||||||||||||||||||||||
| ||||||||||||||||||||||||||||||||||
| ||||||||||||||||||||||||||||||||||
|
אַלְמָאך (שיבוש של השם בערבית: العناق الأرض "אל-ענאק אל-ארץ'" - הקרקל[10]), או γ באנדרומדה הוא מערכת מרובת כוכבים בקבוצת הכוכבים אנדרומדה במרחק של כ-355 שנות אור ממערכת השמש. כבר בשנת 1842 גילה האסטרונום פרידריך פון שטרובה שמדובר בכוכב כפול[11] ובשנת 1960 התגלה שבן הזוג העמום מבין השניים הוא בעצמו מערכת של שלושה כוכבי הסדרה הראשית, כאשר שניים מהם מקיפים זה את זה במרחק קטן ושניהם מקיפים יחד את הכוכב השלישי.[12]
תכונות
[עריכת קוד מקור | עריכה]אלמאך הוא למעשה מערכת בת ארבעה כוכבים. הכוכב העיקרי, אלמאך A (או γ1 באנדרומדה) הוא ענק כתום ובמרחק זוויתי של 9.6 שניות קשת ממנו, השקול למרחק של כ-1,050 יחידות אסטרונומיות נמצאת תת-המערכת אלמאך BC (או γ2 באנדרומדה), המורכבת משלושה כוכבי הסדרה הראשית, ומקיפה את אלמאך A בזמן הקפה של כ-6,600 שנים.[2] הכוכב אלמאך C נמצא במרחק זוויתי של כ-0.3 שניות קשת מזוג הכוכבים אלמאך Ba ואלמאך Bb והוא ובני הזוג מקיפים זה את זה במסלול אליפטי למדי שנע בין 13 ו-52 יחידות אסטרונומיות בזמן הקפה של כ-61 שנים.[2] הזוג אלמאך Ba ואלמאך Bb לא ניתן להפרדה בתצפית ישירה אלא רק באמצעות מדידות ספקטרוסקופיות. הם מקיפים זה את זה במרחק של כ-9 מיליון קילומטרים (0.06 יחידה אסטרונומית) וזמן הקפה של 2.7 ימים בלבד.[13]
אלמאך A
[עריכת קוד מקור | עריכה]אלמאך A הוא הכוכב המסיבי, הגדול, החם והבהיר יותר מבין חברי המערכת. זהו ענק כתום עם סיווג ספקטרלי של K3 II, מסתו מוערכת בכ-14.5 מסות שמש, רדיוסו כ-83 רדיוסי שמש, דומה לרדיוס המסלול של נוגה, טמפרטורת פניו כ-4,500 קלווין והוא מאיר בעוצמה של פי 1,460 מעוצמת ההארה של השמש. הכוכב יצא מהסדרה הראשית לאחר שסיים להתיך מימן להליום והוא נמצא לקראת סוף חייו. עם בהירות נראית מדרגה 2.1, זהו הכוכב שנראה בעין כאלמאך, שכן שאר כוכבי המערכת הם עמומים בהרבה יחסית אליו.
אלמאך Ba/Bb
[עריכת קוד מקור | עריכה]אלמאך B הוא כוכב כפול ספקטרוסקופי שלא ניתן להפרדה באמצעות טלסקופ אופטי. הוא מורכב מזוג כוכבי הסדרה הראשית, אחד כחול מסוג ספקטרלי B9 והשני לבן מסוג ספקטרלי A3. המסות של בני הזוג מוערכות על פי מסלול ההקפה שלהם בכ-3.3 מסות שמש ו-2.4 מסות שמש בהתאמה ועל פי הסיווג הספקטרלי נראה שטמפרטורות הפנים שלהם הן סביב 11,400 קלווין ו-8,750 קלווין בהתאמה. עוצמת ההארה המשותפת שלהם היא בערך פי 70 מעוצמת ההארה של השמש, אך בשל המרחק הקטן שביניהם, פחות מעשירית של יחידה אסטרונומית לא ניתן למדוד את הבהירויות הנפרדות ולכן גם לא לחשב את רדיוסיהם של בני הזוג. סביר שהכוכב החם מבין השניים הוא זה שאחראי לרוב עוצמת ההארה המשותפת. הבהירות הנראית המשותפת של בני הזוג היא מדרגה 5.4, על סף הראייה האנושית, אך בכל מקרה לא ניתן להבחין בהם ללא ציוד עזר בשל קרבתו של אלמאך A הבהיר בהרבה. בטלסקופ חובבים ניתן להבחין בקלות בבן זוג כחלחל ועמום ליד אלמאך A הכתום והבהיר.
אלמאך C
[עריכת קוד מקור | עריכה]אלמאך C הוא גם כן כוכב הסדרה הראשית לבן מסוג ספקטרלי A2. מסתו מוערכת בכ-2.6 מסות שמש, רדיוסו כ-2 רדיוסי שמש, טמפרטורת פניו כ-9,000 קלווין והוא מאיר פי 20 מעוצמת ההארה של השמש. בהירותו הנראית היא מדרגה 6.7, מתחת לסף הראייה האנושי.
קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- אלמאך באתר של ג'ים קלר
הערות שוליים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ^ SIMBAD:Almach
- ^ 1 2 3 Philip M. Bagnall: The Star Atlas Companion: What you need to know about the Constellations, p. 19
- ^ 1 2 SIMBAD:γ And A
- ^ Catalogue of Stellar Diameters: γ1 And (2001)
- ^ A. A. Tokovinin: MSC - a catalogue of physical multiple stars, Astronomy & Astrophysics Supplement series, Vol. 124 (1997)
- ^ H. M. Dyck, G. T. van Belle & R. R. Thompson: Radii and Effective Temperatures for K and M Giants and Supergiants. II., The Astronomical Journal, Vol. 116, Iss. 2, p. 984 (1998)
- ^ 1 2 3 4 5 J. A. Docobo & M. Andrade: A Methodology for the Description of Multiple Stellar Systems with Spectroscopic Subcomponents, The Astrophysical Journal, Vol. 652, Iss. 1, p. 683 (WDS 02039+4220) (2006)
- ^ 1 2 על פי הסיווג הספקטרלי
- ^ על פי היחס:
- ^ R. H. Allen: Star Names: Their Lore and Meaning, p. 36
- ^ J. A. Docobo & J. F. Ling: Orbits and System Masses of 14 Visual Double Stars with Early-Type Components, The Astronomical Journal, Vol. 133, Iss. 4, p. 1212 (2007)
- ^ L. A. Maestre & J. A. Wright: A Preliminary Study of the Spectroscopic Binary Gamma Andromedae B, Astrophysical Journal, vol. 131, p.119 (1960)
- ^ F. C. Fekel: The properties of close multiple stars, Astrophysical Journal, Part 1, vol. 246, p. 881 (1981)