לדלג לתוכן

אלכס שטיין

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
אלכס שטיין
לידה 27 באוקטובר 1957 (בן 67)
ברית המועצותברית המועצות ברית המועצות עריכת הנתון בוויקינתונים
מדינה ישראלישראל ישראל
תאריך עלייה 1973
www.professoralexstein.com
שופט בית המשפט העליון
9 באוגוסט 2018 – מכהן
(6 שנים)
תחת נשיא בית המשפט העליון אסתר חיות
באקדמיה
ענף מדעי ראיות, medical error, tort law, ניתוח כלכלי של המשפט עריכת הנתון בוויקינתונים
מקום לימודים
מוסדות
תפקידים בולטים
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית

אלכס שטיין (נולד ב-27 באוקטובר 1957) הוא שופט בבית המשפט העליון. כיהן כפרופסור למשפטים בבית הספר למשפט של ברוקלין (אנ'), באוניברסיטה העברית בירושלים ובישיבה יוניברסיטי. שימש פרופסור אורח באוניברסיטאות ייל, קולומביה, טורונטו, אוקספורד והרווארד.

ביוגרפיה

[עריכת קוד מקור | עריכה]

אלכס שטיין נולד באוקטובר 1957 בקישינב שבברית המועצות. בשנת 1973 עלה לישראל עם משפחתו. את לימודי התיכון סיים במרכז חינוך ליאו באק בחיפה.

ב-1976 התגייס לצה"ל ושירת בחיל הקשר והאלקטרוניקה. במהלך שירותו הצבאי השתתף במבצע ליטאני ובמלחמת שלום הגליל.[1] למד משפטים באוניברסיטה העברית בירושלים, שם קיבל תואר ראשון ב-1983 ותואר שני ב-1987. במהלך לימודיו היה חבר מערכת בכתב העת משפטים. התמחה אצל שופט בית המשפט העליון מנחם אלון ואצל רחל סוכר במחלקה הפלילית של פרקליטות המדינה, ובשנת 1984 הוסמך כעורך דין ועבד במקצוע זה. בשירות המילואים עבר לפרקליטות הצבאית, ושימש קצין משפטים בממשל הצבאי ברצועת עזה.

שטיין היה שחמטאי פעיל והגיע לדרגת אמן ישראלית.[2] הוא היה פעיל באיגוד הישראלי לשחמט כבורר.[3] היה אלוף ברית המועצות בשחמט לתלמידים עד גיל 14.[4][5] ב-1976, בעת שרותו הצבאי, זכה באליפות צה"ל בשחמט.[6][7]

קריירה אקדמית

[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1990 קיבל תואר דוקטור מיוניברסיטי קולג' לונדון על עבודה שכותרתה "The Law of Evidence and the Problem of Risk-Distribution", שנעשתה בהנחייתו של פרופ' ויליאם טווינינג (אנ'). בשנת 1991 הצטרף לסגל הפקולטה למשפטים באוניברסיטה העברית בירושלים. בשנת 1992 זכה במלגת אלון.[3] יחד עם פרופסור אריאל פורת ואחרים, ייסד וערך (1997–2002) את כתב העת "Theoretical Inquiries in Law", העוסק בתאוריה של המשפט.[3] במהלך עבודתו באוניברסיטה העברית שימש סגן דיקן הפקולטה למשפטים, מונה לפרופסור מן המניין ואייש קתדרה ע"ש סילוואן כהן.

בשנים 1993–2004 הרצה במכון להשתלמות שופטים ע"ש זוסמן. בשנים 1993–2003 היה חבר הוועדה לרפורמה בסדר דין פלילי, במינוי של כמה שרי משפטים.

בשנת 2002 נפצע באורח קל בפיגוע באוניברסיטה העברית.

בשנת 2004 עבר לארצות הברית והצטרף לסגל בית הספר קרדוזו למשפטים של ישיבה יוניברסיטי בניו יורק. בשנת 2016 עבר לבית הספר למשפט של ברוקלין (אנ').[8]

נכון לשנת 2014, שטיין נכלל בין אנשי האקדמיה המצוטטים ביותר בתחום דיני הראיות בארצות הברית.[9] תחומי התמחותו הנוספים הם דיני נזיקין וניתוח כלכלי של המשפט.[3] דעותיו בתחומים אלה צוטטו בכלי תקשורת, שכללו את New York Times‏,[10] Frankfurter Allgemeine Zeitung,[11] ו-Nature.[12]

תחומי מחקריו

[עריכת קוד מקור | עריכה]

תחומי המחקר העיקריים של שטיין הם דיני ראיות, דיני נזיקין, רשלנות רפואית וניתוח כלכלי של המשפט. יחד עם פרופ' אריאל פורת פיתח את דוקטרינת הנזק הראייתי.[13] ביסוד הדוקטרינה נמצא הרעיון, שאם אדם גורם לאי-ודאות המונעת מאדם אחר לממש את זכויותיו כלפי המזיק, יוצר האי-ודאות אחראי מבחינה משפטית, בהתקיים תנאים מסוימים, ל"נזק הראייתי" לו גרם. במקרים מסוימים אחריותו של יוצר הנזק הראייתי תהיה נזיקית, ובמקרים אחרים היא תביא להעברת נטל השכנוע לכתפיו. במקרה אחרון זה אם לא יצליח יוצר הנזק הראייתי להוכיח שלא הוא שגרם לנזק הישיר אשר לגבי גרימתו קיימת אי-ודאות, תוטל עליו אחריות בגינו. דוקטרינת הנזק הראייתי נקלטה בפסיקה בישראל ונעשה בה שימוש במאות רבות של פסקי דין, בין היתר במצבים שבהם עקב אי סדרים וחוסרים בתיקים רפואיים, אין החולה שניזוק במהלך הטיפול הרפואי יכול לדעת כיצד ניזוק. בתי המשפט העבירו במקרים אלו את נטל השכנוע לכתפי בית החולים בו ניתן הטיפול הרפואי, על מנת שיוכיח שהנזק לא נגרם עקב רשלנות רפואית, כך שאם לא יצליח לעמוד בנטל יישא בנזקי החולה.

שטיין פרסם למעלה משמונים מאמרים, בהם שני מאמרים ב-Harvard Law Review, כולל מאמר עם דניאל זיידמן על הצדקה כלכלית לזכות השתיקה,[14] שספג ביקורת רבה עליה השיב שטיין במאמר נפרד.[15] מאידך המאמר זכה לשבחיו של השופט ריצ'רד פוזנר, שתיארו בספרו Economic Analysis of Law כתאוריה שמאפילה על ההסבר של תומאס הובס[16] שלפיו למדינה אין יכולת – וממילא אין סמכות – לגרום לאדם לפעול נגד אינטרסים קיומיים של עצמו.[17] לפי התאוריה של שטיין וזיידמן, זכות השתיקה, המעוגנת בתיקון החמישי לחוקת ארצות הברית, מעמידה לחשודים ונאשמים שעברו על החוק ואינם מעוניינים להודות בכך חלופה למסירת גרסת חפות שקרית: כל נאשם כזה זכאי לשתוק מבלי שהדבר יהווה ראיה בדבר אשמתו. בהיעדר זכות שתיקה, רוב האשמים יעדיפו למסור הודעה או עדות שקרית שתציגם כחפים מפשע, וכתוצאה מכך כל אדם שטוען לחפותו – לרבות חף מפשע, שלא עבר כל עבירה – יהא בחזקת שקרן שאין להאמין לו. הפחתת אמון כללית זו תעלה את מספרם של חפים מפשע שיימצאו אשמים על אף שלא עברו עבירה. כדי למנוע נזק חברתי חמור זה, יש אפוא להכיר בזכות השתיקה ולמנוע הסקת מסקנות לחובתם של חשודים ונאשמים שבוחרים לשתוק ולא למסור שום עדות.

במאמר אחר, שאף הוא פורסם ב-Harvard Law Review, שטיין ושותפו למאמר, פרופ' גדעון פרחומובסקי, הראו שכללי ההוכחה הקיימים יוצרים תמריצי התנהגות המעוותים מבחינה חברתית. כיוון שבתי המשפט נדרשים לבסס את החלטותיהם על ראיות, אדם רציונלי לעולם יבחר בהתנהגות שתייצר ראיות לטובתו גם כאשר התנהגות זו מטילה עלויות על אנשים אחרים ועל החברה בכללותה. למשל, רופאים ובתי חולים יעדיפו במקרים רבים לשלוח מטופל לבדיקות מיותרות שאינן מועילות לו רק כדי ליצור ראיה שתוכיח העדר רשלנות בטיפול. בעלי מקרקעין וקניין רוחני יאפשרו למפרי זכויותיהם להמשיך ולהפרן כדי ליצור הוכחות ברורות של נזק, אשר יבטיחו זכייה במשפט. חמור מכך: שוטרים המופקדים על אכיפת החוק יאפשרו לעיתים לעבריינים להמשיך בביצוע העבירה כדי להבטיח הרשעה.[18]

בשנת 2010 פיתח שטיין, יחד עם פרופ' מרגרט למוס, מודל של אכיפת חוק אסטרטגית, שבמסגרתו מטילה המדינה עונש הולם רק על מפרי החוק החמורים ביותר. אסטרטגיה זו גורמת למפרי החוק להימנע מהפרות בדרגת חומרה הגבוהה ביותר, וכתוצאה מכך כולם מפחיתים את רמת הפעילות הלא חוקית עד שזו הופכת לזניחה ללא התערבות שלטונית.[19]

בשנת 2013, פרסם שטיין בכתב העת Michigan Law Review מאמר שמבקר את תאוריית הכשלים בשיפוטים הסתברותיים שפותחה על ידי דניאל כהנמן ועמוס טברסקי.[20] במאמר זה טען שטיין כי כהנמן וטברסקי לא הוכיחו את טענתם שאנשים רגילים טועים באופן סיסטמטי בהערכת הסתברויות, ולפיכך לא ביססו הצדקה לכך שהמדינה תנהיג התערבות פטרנליסטית בהחלטות שאנשים מקבלים בתנאי אי ודאות בנוגע לעצמם.[21]

בשנת 2014, ביחד עם פרופ' גדעון פרחומובסקי, פרסם שטיין ב-Columbia Law Review מאמר בשם Catalogs שזיהה וניתח דפוס ייחודי של הסדרה משפטית, השונה משני הדפוסים המקובלים, הידועים ככללים וסטנדרטים.[22]

בשנת 2017 פרסם שטיין בכתב העת Columbia Law Review מאמר שקושר את כללי האחריות בנזיקין לתועלת החברתית שצומחת מהתנהגות יוצרת סיכון.[23]

שופט בבית המשפט העליון

[עריכת קוד מקור | עריכה]

בינואר 2018 הוצע כמועמדה של שרת המשפטים איילת שקד למשרת שופט בבית המשפט העליון. בעקבות פרסום המועמדות פנתה ד"ר אורית קמיר, שלה סכסוך ארוך שנים עם שטיין, לוועדה לבחירת שופטים במכתב שבו הביעה התנגדות למינוי, בנימוק שהתנכל לה בעת ששניהם נמנו עם סגל האוניברסיטה העברית. שטיין הכחיש את טענותיה. בעקבות פנייתה זו הגיש יהודה דרורי עתירה לבג"ץ נגד המינוי, אך עתירתו נדחתה על הסף.[24]

לפי הדיווח בעיתון הארץ, חבר הוועדה לבחירת שופטים, השופט חנן מלצר, אמר שיתמוך במועמדותו של שטיין רק אם בנו בן ה-24, החי בארצות הברית, ישרת בצה"ל.[25] שטיין התחייב שכך יהיה. חבר הכנסת אלעזר שטרן כתב לחברי הוועדה כי במינויו של שטיין יש "משום יריקה בפרצופם של ערכיה הבסיסיים של החברה בישראל",[25] אך לאחר מינויו של שטיין בירך אותו.[26] באקדמיה המשפטית האמריקנית זכה מינויו של שטיין להדים חיוביים.[27]

בפברואר 2018 נבחר שטיין לכהן כשופט בבית המשפט העליון, ולאחר שחזר להתגורר בישראל וויתר על אזרחותו האמריקנית הושבע לתפקיד ב-9 באוגוסט 2018, עם פרישתו של השופט אורי שהם.

פסיקתו

[עריכת קוד מקור | עריכה]
מגבלות סמכות הכנסת
[עריכת קוד מקור | עריכה]

לפי גישתו של שטיין, סמכויות שררה שאינן כתובות בשום חוק או חוקה אינן קיימות. שטיין שולל את גישת בג"ץ מזה (לפיה לבית המשפט הסמכות לקבוע כי תיקון חוקתי איננו חוקתי), ואת גישת משיבי הממשלה בבג"ץ 5658/23 מזה. שטיין מזהה את העם בתור הריבון, אך דוחה את הזיהוי של "העם" עם הכנסת או בית המשפט. לדידו, הגם שהכרזת העצמאות בשום אופן איננה החוקה, הרי שתכניה זכו לאשרור העם בזמנו. הואיל וסמכותה של הכנסת נובעת מסמכותה של מועצת המדינה הזמנית באמצעות המנשר ופקודת סדרי השלטון והמשפט, הרי שסמכותה של הכנסת תחומה בכך שאל לה לחרוג מערכי מגילת העצמאות. משיבי הממשלה ביקשו לקבוע כי לכנסת מקור סמכות המזוהה עם העם מכוח הבחירות, אך שטיין דחה זאת, וגרס כי המושג "דמוקרטיה" לבדו אין בו די על-מנת לזהות את הכנסת עם העם אך משום זכייתה באמונו באמצעות בחירות, באשר מושג הדמוקרטיה הוא מורכב, וממילא, במרבית הדמוקרטיות ישנן מגבלות על הפרלמנט.

שטיין התייחס לקביעתו של בן-גוריון שהכרזת העצמאות איננה מהווה חוקה, והסביר כי זו אכן איננה מהווה חוקה, אך הוראות הכנסת מוגבלות לא משום שמגילת העצמאות מכילה הוראות במדרג נורמטיבי "חוקתי", אלא משום שהיא זו שהעניקה לכנסת את סמכותה מלכתחילה. עוד הסביר שטיין כי ממילא עמדתו של בן-גוריון כאב מייסד איננה מחייבת משפטית, ועיון במסמכים המשפטיים המחייבים מלמד כי הכנסת הראשונה הוסמכה לפעול בגדרי הכרזת העצמאות. כך, שטיין מפנה למנשר, שפורסם על ידי מועצת המדינה הזמנית בה' באייר, תש"ח, ,14.5.1948 ולפקודת סדרי השלטון והמשפט, התש"ח-1948, שנחקקה ביום י"ב באייר, תש"ח 21.5.1948, וקובע כי מסמכי יסוד אלה קבעו במפורש כי סמכותה האמורה של הכנסת מעוגנת בהכרזת העצמאות, אשר הוכרזה על ידי מועצת העם בה' באייר, תש"ח, 14.5.1948 – הכרזה אשר שיקפה, ואשר ממשיכה לשקף, את ה"אני מאמין" הקולקטיבי של העם היושב בציון.

ריסון שיפוטי
[עריכת קוד מקור | עריכה]

שטיין דורש ריסון של בית המשפט בבואו לדון בהחלטות של רשויות אחרות. תפיסת תפקידו של בית המשפט באה לידי ביטוי בדבריו בעתירה נגד מימון פרטי של תוכניות לימודים נוספות. בדבריו, ציטט את דברי השופטת אילה פרוקצ'יה בפסק דין קודם: "האוטונומיה לחינוך ייחודי מוכרת אף היא כזכות חשובה, אך בהתמודדות עם ערך השוויון, היא מפנה את דרכה." וכתב[28]:

מניין לנו זאת? מה מקור הסברה שלאדם פחות אוטונומי אך שווה-הזדמנויות יש יותר כבוד מאשר לאדם יותר אוטונומי שסל ההזדמנויות שלו נחות מזה של חבריו? בהנחה שלסברה זו אכן יש בסיס כלשהו, כיצד נדע שבסיס זה בא מהדין ולא מהדיין שמערכת ערכיו האישיים העמידה את השוויון מעל האוטונומיה? סבורני כי לשאלות אלה אין מענה המניח את הדעת, והסיבה לכך הינה פשוטה בתכלית. האיזון בין אוטונומיה לשוויון הוא אחד ההסדרים החברתיים הראשוניים שמסור למחוקק ולו בלבד. הקביעה כיצד איזון זה ייעשה צריכה להיעשות ביום הבוחר, ולא ביום העותר.

גישה זאת הופיעה גם בפסק דינו בבג"ץ פלונית נגד בית הדין הרבני בחיפה, שעסקה בוויכוח על חלוקת רכוש בעקבות גירושים. בית הדין הרבני הגדול פסק כי לאישה אין חלק בדירה שנבנתה על שטח שקיבל הבעל בירושה, נבנתה בכספו ורשומה על שמו, ושבה התגוררו יחד עשרות שנים. שטיין פסק שאין מקום להתערבות בג"ץ בפסיקה ונימק: "הביקורת השיפוטית של בג"ץ על פסקי הדין של בתי דין דתיים מוגבלת מעיקרה לשאלת הסמכות ולתיקון פגמים שיורדים לשורשו של ההליך. בית הדין פסק, כפי שראה לנכון לפסוק, בדל"ת אמות סמכויותיו. פסק דינו איננו מגלה על פניו שום טעות שבדין, קל וחומר טעות ברורה ומוכחת בעליל אשר משתווה בחומרתה לחריגה מסמכות." העתירה נדחתה ברוב קולות.[29] בהרכב מורחב, העתירה התקבלה ושטיין נשאר בדעת מיעוט.[30]

שטיין הבהיר בפסק דין אחר שהוא מכיר בכך שגישה מרסנת פירושה שתהיינה בעיות שלא תבואנה לידי פתרון, ודרש השלמה עם עובדה זאת. הוא כתב:

חברתי, השופטת ברק-ארז, מבססת ... על שיקול ערכי, שאותו ניתן לתאר ככורח בל-יגונה. כפי שעולה מחוות דעתה, אם לא נכיר בהסתברות כאמור כ"סיכוי סביר" לנכונות טענותיהם של דורשי הבדיקה, כיצד נוכל לתקן תקלות דוגמת זאת שאירעה בבית החולים? שאלה זו היא שאלה נכבדה. תשובתי הקצרה לשאלה זו היא שהתקלה שאירעה היא, לדאבוני, אחת התקלות שאותן לא נוכל לתקן, ועם זאת אין לנו אלא להשלים.[31]

בעתירה שביקשה לאסור ייבוא של חיסוני פייזר לישראל בטענה כי אלו מסכנים, בין היתר, את בריאות הילדים, קבע שטיין כי לעותרים אין זכות עמידה, מאחר שאיש לא מחייבם להתחסן ועל כן שום אינטרס אישי שלהם לא נפגע, ומאחר שהעותרים אינם רשאים לעתור באצטלה של עותרים ציבוריים, שכן עתירתם אינה באה אלא לשלול את זכויותיהם של אלו שמבקשים להתחסן. פסק דין זה ניתן פה-אחד.[32]

אזרחי
[עריכת קוד מקור | עריכה]

בפסק דין בו היה שותף בדעת רוב לקביעה שפושט רגל זכאי לצו הפטר גם על חוב הנובע מערבות למזונות כתב: "קבלת הפטר בהליכי פשיטת רגל ופתיחת דף חדש היא אחת הזכויות החשובות שיש לאזרח בישראל".[33]

שטיין נותן בכורה לשיקולי יעילות בכל הקשור לניהול התדיינויות בתחום האזרחי–מסחרי. באחד מפסקי הדין שלו, במסגרתו אישר את דחיית התביעה שהוגשה בדרך לא נכונה, כתב שטיין כי "פרוצדורה אזרחית איננה תוכנית כבקשתך".[34] בפסק דין אחר, קבע שטיין את "חזקת השקר", שלפיה יכול בית המשפט לדחות את תביעתו של תובע שנמצא משקר בעניין מהותי או לקבל תביעה כאשר הנתבע נמצא משקר בעניין מהותי – בהתבסס אך ורק על השקר בעדות.[35]

בפסק דין שדן בסכסוך בין רכבת ישראל לבין חברה קבלנית, ביבי כבישים, ציין שטיין ש"לא כל החוזים נולדו שווים" והציג את החוזים על מנעד שבין "חוזה יחס" שבו הצדדים לא פירטו את תנאי ההתקשרות שלהם ועל כן על השופט מוטלת החובה לקבוע תנאים אלו "על בסיס עקרונות משפט רחבים כמו תום לב, הגינות וסבירות, [...] מותאמים למטרות החוזה", לבין "חוזה סגור עם התניה מלאה: חוזה ממצה שכל תנאיו מוגדרים באופן ברור ונהיר, והוא איננו זקוק לפרשנות יצירתית". בהערת אגב ציין שטיין שהתיקון לסעיף 25 לחוק החוזים שהתייחס להלכת אפרופים: "שינתה את המצב המשפטי רק בעבור החוזים הממוקמים במרכז הקשת. ... חוזים הקרובים לחוזה יחס ימשיכו לחסות תחת משטר של פרשנות ערכית רחבה, מאחר שאין להם מקור השלמה אחר; ואילו על חוזים שקרובים יותר לחוזה סגור יחול המשטר של כללים פורמליים שעיקרם פרשנות עובדתית צרה." בהתייחס לסכסוך מושא פסק הדין קבע שטיין שהשופט קמא טעה בכך שהתייחס אל החוזה בין הצדדים כאל חוזה יחס, בעוד שמדובר היה בחוזה סגור. בהתאם, ביטל שטיין, בהסכמת עמיתיו להרכב, את רוב החיובים בפסק הדין קמא.[36] בעקבות פסק הדין התעורר דיון בין פרשנים משפטיים האם שטיין ניסה לצמצם בפסק הדין את הלכת אפרופים[37] וחוקרי דיני חוזים, בהם פרופ' איל זמיר[38] וד"ר אפי צמח,[39] סיווגו את פסיקתו כפורמליסטית ומחזירה את בית המשפט לעידן שמרני. הנשיאה א׳ חיות דחתה את בקשתה של חברת ביבי כבישים לקיים דיון נוסף בפסק דין זה, תוך שהיא מאשרת את קביעותיו של שטיין כי "לא כל החוזים נולדו שווים" וכי בחוזים סגורים לשון החוזה היא הקובעת.[40]

נזיקין
[עריכת קוד מקור | עריכה]

באחד מפסקי הדין מצא עצמו השופט שטיין בדעת מיעוט כאשר ביקש לקבוע כי יש לחייב בית חולים לחולי נפש באחריות על התאבדות מטופלת לאחר שמצא כי בית החולים לא פעל במישור הלוגיסטי כדי לשלול ממטופלי המחלקה הפתוחה אמצעי התאבדות זמינים, חרף הסיכון המשמעותי להתאבדות בקרב המטופלים הסובלים מהפרעה דו-קוטבית. שופטי הרוב באותו פסק הדין, ניל הנדל ונועם סולברג, סברו כי משפחת המנוחה לא הוכיחה שבית החולים התרשל ואישרו את פסק דינו של בית המשפט המחוזי אשר דחה את תביעתה.[41]

בפסק דין אחר, שניתן פה-אחד, שטיין שלל את אחריותה של הרשות לניירות ערך לנזקי המשקיעים במיזם של גרגורי לרנר, אשר עלו על 60,000,000 שקלים. שטיין קבע כי הרשות לא התרשלה וכי המשקיעים סיכונו את כספם מרצון ולא שעו לאזהרות בנוגע ללרנר ופועלו, ועל כן אין להם אלא להלין על עצמם.[42]

פלילי
[עריכת קוד מקור | עריכה]

שטיין מציב רף גבוה יחסית לדרישה של הרשעה מעבר לספק סביר. בפסק דין בו מצא עצמו השופט שטיין בדעת מיעוט, ביקש לזכות נאשם משתי עבירות של מעשה מגונה, לאחר שהורשע בבית משפט קמא על סמך עדות יחידה. שטיין טען שהעדה הייתה עלולה להעצים את האירוע, ואי הזמנת עדה נוספת שהוזכרה על ידי העדה, למתן עדות, פגעה בהגנתו של הנאשם ועל כן מעלה ספק סביר באשמתו. על מהות הספק הסביר כתב:[43]

"ספק סביר", משמעו ספק בנוגע לאשמתו של הנאשם שיש לו עיגון בחומר הראיות והתביעה לא הצליחה להסירו ... בהימצא ספק כזה, חובה על בית המשפט לזכות את הנאשם. כלל זה הוא יסוד-מוסד של דיני הראיות אשר חלים במשפטים פליליים ושל יחסי אזרח-מדינה. דרישת הכלל כי הנאשם יזוכה מחמת הספק נועדה לשלול מהמדינה את הכוח להקריב את חירותו, כמי שעשוי להיות חף מפשע, על מנת להבטיח את הרשעתם וענישתם של עבריינים רבים.

בדונו באחד המשפטים של פרשת "לה פמיליה", במסגרתו הואשם אחד מחברי הארגון הקיצוני של תומכי קבוצת כדורגל בית"ר ירושלים במעשי אלימות, קבע שטיין, בהסכמת השופט ג'ורג' קרא וכנגד דעתו החולקת של השופט נועם סולברג, כי עצם הימצאותו בזירת האלימות והיותו חלק מהקשר הפלילי שמטרתו לפגוע באוהדי הקבוצה היריבה, אינם מספיקים כדי להוכיח מעבר לספק סביר שהלה נטל חלק במעשי האלימות. קביעה זו התבססה על עמדתו העקרונית כי ראיה סטטיסטית אינה יכולה להוכיח את אשמתו של נאשם בפלילים גם כשניתן להסיק ממנה הסתברות גבוהה של אשמה. את אשמתו של נאשם ספציפי – קבע שטיין – ניתן להוכיח רק באמצעות הוכחה אינדיבידואלית שמצביעה על מעשיו הוא.[44] כמו כן קבע שטיין כי כאשר מתברר שהמדינה הסתירה מהנאשם שהורשע בדינו ראיות שעשויות לעזור לו להוכיח את חפותו, מן הדין להפעיל נגדה את דוקטרינת הפסילה החוקתית, שנקבעה בהלכת יששכרוב ולבטל את הרשעת הנאשם.[45]

בסוף חודש אפריל 2020, דחה שטיין את עמדת הפרקליטות שביקשה שלא לקיים דיונים בבקשות לעיון חוזר של נאשמים ששוחררו בערובה בשל מצב החירום שנכפה על מערכת אכיפת החוק על ידי נגיף הקורונה, בקבעו כי "שחרור הנאשם בערובה המלווה בתנאים מגבילים, כדוגמתם של מעצר בית, עיכוב יציאה מן הארץ והגבלות על חופש העיסוק והתנועה, פוגע באופן משמעותי בחיי הנאשם ובתפקודו היומיומי בעודו חוסה בצילה של חזקת החפות" וכי "פגיעה כאמור מצדיקה את הכללתן של בקשות המשוחררים ברשימת העניינים הדחופים שבהם יש לדון גם בזמן החירום".[46]

במסגרתו של מגה משפט אשר נסוב על מעשי רצח שבוצעו על ידי חבורות עבריינים אלימות, שטיין שחרר את אחד הנאשמים ממעצרו, שנמשך חמש שנים, למעצר בית באזוק אלקטרוני שכלל פיקוח הדוק על מעשיו, המובטח בערבויות בסך 1,100,000 ₪, לאחר שקבע כי הדבר מתחייב לנוכח הימשכות ההליכים וחזקת החפות העומדת לזכות הנאשם. שטיין נימק החלטה זו באומרו כי במדינה שוחרת חירות מגה משפט אינו מהווה הצדקה למגה-מעצר, כאשר הוא מצטט מדבריו של השופט האמריקני המפורסם פליקס פרנקפורטר: "הערובות לחירות האדם חוזקו לרוב במשפטיהם של אנשים לא מאוד נחמדים".[47]

בפסק דין שניתן בחודש מאי 2022, קבע שטיין כי בית משפט אשר דן בערעור הנאשם נגד הרשעתו חייב לבחון את בטיחותו של המסד הראייתי שעליו מבוססת ההרשעה, ואם המסד אינו בטוח דיו, עליו לזכות את הנאשם מחמת הספק. במקרה שלגביו דברים אלה נאמרו, המדינה ביקשה להרשיע את הנאשם במעשה מגונה על בסיס עדותה היחידה של המתלוננת – מקרה שבו החוק מטיל על בית המשפט, בבואו להרשיע את הנאשם, חובה מיוחדת לנמק את ממצאי המהימנות שלו. שטיין קבע כי חובה זו דורשת מבית המשפט לנמק באופן משכנע את אמונו בעדות המתלוננת וכן לשלול באופן חד-משמעי ומשכנע את גרסת הנאשם. באותו מקרה, בית המשפט המחוזי קבע, לצד מתן אמון מלא לעדות המתלוננת, כי גרסת הנאשם שלא ביצע את המעשה המיוחס לו לא הייתה נטולת משקל והגיון. מסיבה זו, סבר שטיין כי יש לזכות את הנאשם מחמת הספק, אולם דעתו לא הייתה מקובלת על שופטי הרוב, ברק-ארז ופוגלמן, והנאשם הורשע.

ענישה
[עריכת קוד מקור | עריכה]

שטיין הביע תמיכה בענישה מטעמי הרתעה, במיוחד בעבירות מין. הוא כתב: "אף אם נניח כי הרתעה כללית איננה אפקטיבית דיה והחמרת הענישה איננה מפחיתה את מספר עבירות המין המבוצעות באופן משמעותי, הייתי עומד על כך שיש להגדיל את עונשם של נאשמים בעבירות אלו. אומנם הרתעה מוצלחת עדיפה על פני הרתעה חלקית, אך הרתעה חלקית עדיפה על פני העדר-הרתעה. די בכך שהגדלת העונש תרתיע עבריין פוטנציאלי אחד ...".[48][49]

חוקתי
[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשני פסקי דין שעסקו בסמכויותיהם של שרים, ביקש שטיין לקבוע חריג לכלל לפיו היועץ המשפטי לממשלה הוא מפרשו הבלעדי של החוק המדבר בקול אחד בשם הממשלה ושריה. לפי חריג זה, כאשר חוקיות פעולתם של הממשלה או השר נקבעת על בסיסם של כללים גמישים של "מידתיות", "סבירות", וכדומה, יהא זה נכון לאפשר לשר או לממשלה להציג בבית המשפט עמדה החולקת על עמדתו של היועץ המשפטי לממשלה; ואם היועץ איננו מוכן להגן על עמדת השר או הממשלה, ייצוג הממשלה או השר ייעשה על ידי עורך דין פרטי.[50]

בבג"ץ המרכז הרפורמי לדת ומדינה נגד שרת המשפטים,[51] שניתן בספטמבר 2020, כתב שטיין פסק דין עקרוני שהגדיר את חופש הביטוי של רבני עיר. זאת, במסגרת עתירה שהתלוננה על סירובה של שרת המשפטים איילת שקד לפתוח בהליך משמעתי נגד רבה של העיר צפת, שמואל אליהו, בגין התבטאויותיו הפומביות בעניינים פוליטיים ובגין אמירות פוגעניות ומסיתות, שלטענת העותרים כוונו על ידי הרב נגד קבוצות אוכלוסייה כדוגמת המיעוט הערבי. שטיין קבע כי חלק מהתבטאויות אלה מגיעות כדי עבירת משמעת לפי חוק שירותי הדת היהודיים – כל אימת שמדובר בדברים המבזים אנשים אחרים שלא במסגרת פסיקת הלכה וכדומה ובאמירות שלכאורה מהוות הסתה גזענית במובן החוק הפלילי – ולפי חוק אחר אשר אוסר על עובדי ציבור בישראל לעסוק בפעילות פוליטית. בהקשרן של התבטאויות אלה קבע שטיין כי אי-העמדת הרב אליהו לדין משמעתי, אחרי כל האזהרות שקיבל, היא החלטה הלוקה בחוסר סבירות קיצוני, פגם שמחייב את קבלת העתירה.

בתחילת שנת 2021, שטיין כתב פסק דין מיעוט בעתירה לביטול הנוהל המשטרתי שאפשר לשוטרים לדרוש מאזרח להציג בפניהם את תעודת הזהות שלו, אשר הוגשה לבג"ץ על ידי גופים המייצגים יוצאי אתיופיה, האגודה לזכויות האזרח, ולשכת עורכי הדין.[52] בניגוד לנשיאה א' חיות והמשנה לנשיאה ח' מלצר, אשר העניקו לעותרים סעד חלקי בחייבם את המשטרה לעשות רפורמה בנוהל הקיים, שטיין סבר כי דין העתירה להתקבל במלואה, מאחר שלדעתו, החוק שמחייב אזרח להציג בפני שוטרים את תעודת זהותו כאשר "ידרשו זאת ממנו" מתייחס למקרים בהם לשוטרים יש סמכות מכוח דין לדרוש מאותו אזרח את הצגתה של תעודת הזהות, למשל: במקרים של עיכוב מכוח חוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים), התשנ"ו-1996. בפסיקתו זו התבסס שטיין על פסק דינו המכונן של בית המשפט העליון בבג"ץ בז'רנו,[53] אשר קבע את העיקרון הבא: לאנשי שררה אין סמכויות זולת אלו שהוקנו להם במפורש בדין, ואילו אזרחים נהנים מחירות כל אימת שזו איננה נשללת מהם מכוח הוראה תקפה שבדין. מטעם זה, שטיין קבע כי "כאשר שוטר או בעל שררה אחר פונה לאזרח ומבקש ממנו דבר-מה מבלי שדרישתו מגובה בסמכות מכוח דין, רשאי האזרח לענות לאותו בעל שררה "לאו בעל דברים דידי את" ואחר כך להפנות אליו את גבו וללכת לענייניו".

בפסק הדין שעסק בתחולת "חוק טבריה", כתב כי "חוק פרסונלי אינו חוקתי באשר הוא מפר את העיקרון של 'שוויון גמור' הכלול בהכרזת העצמאות – הנורמה הבסיסית שמסמיכה את הכנסת לחוקק חוקים. חקיקתם של חוקים פרסונליים אינה בסמכותה של הכנסת. ... הכנסת מעולם לא קיבלה לידיה סמכויות חקיקה בלתי מוגבלות". בקביעתו זו הסתמך על ניתוח פורמליסטי של מסמכי ההקמה של המדינה, שבהם נכללת הסמכת הכנסת לחוקק חוקים, ואשר קבעו את גבולות ההסמכה: מנשר מועצת המדינה הזמנית, פקודת סדרי השלטון והמשפט והכרזת העצמאות, אליה הפנו המנשר והפקודה במילים מפורשות.[54]

שטיין חזר על עמדה זו בבג"ץ שדן ב"עילת הסבירות" במסגרת דעת המיעוט שכתב. הוא ביקש לקבוע כי גם תוקפם של חוקי-יסוד תלוי בהתאמתם לעקרונותיה של הכרזת העצמאות וכי במקרהו של חוק היסוד שבא לבטל את "עילת הסבירות" התאמה זו תתקיים אם החוק יפורש בצמצום. מטעם זה, שטיין סבר כי בית המשפט העליון צריך לדחות את העתירות שתקפו חוק-יסוד זה, תוך שהוא מבהיר את ההבדל בין תפישתו החוקתית לבין זאת של שופטי הרוב, ובראשם הנשיאה א' חיות:[55]

הנני סבור כי סמכות הביקורת השיפוטית שבידינו צרה הרבה יותר מההגדרה שניתנה לה על ידי הנשיאה. האופן שבו הגדירה הנשיאה את היקף הסמכות כאמור אינו מעוגן בשום הוראה פורמלית בת-תוקף חוקתי, ועל כן הוא לוקה בהנחת המבוקש. שופטים ואנשי אקדמיה שדוגלים בגישה זו מניחים – מבלי להישען על שום הסמכה פורמלית או מקור משפטי אחר – כי אופייה הכללי של מדינת ישראל כ"יהודית ודמוקרטית" מסמיך את הערכאות השיפוטיות, ובפרט את בית המשפט העליון, לגזור ערכים כלליים ממאפייני יסוד אלה, למלא ערכים אלה בתכנים קונקרטיים, ואחר-כך לקבוע כי תקפותם של חוקי הכנסת, לרבות חוקי היסוד, תיבחן לאור התכנים הללו במסגרתה של ביקורת שיפוטית. זאת, בשונה מגישתי-שלי, אשר משתיתה את סמכות הביקורת השיפוטית על הוראותיהם המפורשות של המנשר ושל פקודת סדרי השלטון והמשפט המקורית, אשר הכפיפו את כלל סמכויות החקיקה של הכנסת, בלשון ברורה וחד-משמעית, לעקרונותיה של הכרזת העצמאות, כדוגמת צדק, שוויון ומדינה יהודית, באופן שמאפשר לכנסת – לה, ולא לנו – למלא עקרונות אלה בתכנים קונקרטיים, כל אימת שהכנסת מאמצת לעצמה את אחד המובנים המקובלים של העקרונות או את אחת התפישות הערכיות שהזינו את קביעתם. ... הכנסת היא זאת שמוסמכת להזין את עקרונותיה הכלליים של הכרזת העצמאות בתכנים קונקרטיים – היא, ולא אנחנו. התערבותנו בתכנים שנבחרו על ידי הכנסת תיעשה רק אם נמצאם מנוגדים לכל המובנים האפשריים של העקרונות.[56]

מינהלי
[עריכת קוד מקור | עריכה]

בעניין מחבל ששוחרר בעסקת שליט וביצע עבירות פליליות כנגד בני משפחתו, הפך שטיין פסק דין של בית המשפט המחוזי מרכז, ששלל את חנינת המחבל על ידי נשיא המדינה והחזיר את המחבל לרצות את יתרת 16 שנות המאסר שלו כאסיר ביטחוני. שטיין פסק כי המערער ירצה את עונש המאסר שקיבל בגין העבירות שאותן ביצע נגד בני משפחתו, אך חנינת הנשיא על פעולות הטרור שביצע בעבר, לא תישלל ממנו.[57] שטיין ביסס פסיקה זו על מהות החנינה, על מהותה של סמכות הנשיא לתת חנינה על תנאי ועל כללי פרשנות לפיהם יש לפרש את כתבי החנינה של הנשיא.

בפסק דין אחר, מי-טל, קבע שטיין כי במכירת דירות שנבנו על מקרקעי המדינה חל איסור חמור על הפליה מטעמי דת או לאום ואישר תשלום פיצויים לזוג ממוצא ערבי שפניו הושבו ריקם על ידי חברה קבלנית שבנתה דירות במסגרת ההסכם שבינה לבין רשות מקרקעי ישראל. שטיין ביסס פסיקה זו על הוראותיו של חוק רשות מקרקעי ישראל, התש"ך-1960, והמשפט המינהלי שאוסר על הפליה; ואולם, הוא סירב להצטרף לפסק דינו של השופט מני מזוז שביקש לקבוע כי דירה היא "מוצר" לעניינו של חוק האוסר על הפליה במכירת מוצרים ובהספקת שירותים. בעניין האחרון, נצמד שטיין לכוונת המחוקק בדברי ההסבר לכלול במילה "מוצר" רק מיטלטלין ולא נכסי דלא ניידי.[58][59]

ביולי 2020 קבע את בטלותה, החל מ-30 בספטמבר, של תעודת מחלה גורפת שהוציא משרד הבריאות למי שנשלחו לבידוד בית מחמת מגפת הקורונה, בנימוק שבידוד בית אינו מחלה ושתעודת המחלה הגורפת איננה בגדר "תעודת מחלה" כהגדרתה בתקנות דמי מחלה.[60]

דיני רווחה
[עריכת קוד מקור | עריכה]

פסיקתו של שטיין באה להעצים אוכלוסיות מוחלשות.[61] בפסק דין מנחה בעניין זכויות העיוורים, קבע שטיין, על בסיס שורה ארוכה של דינים, שבראשם חוק שוויון זכויות לאנשים עם מוגבלות, התשנ"ח-1998, כי אנשים עם מוגבלות זכאים לשיקום, לשילוב ולשוויון מהותי, וכי כפועל יוצא מכך המדינה חייבת להשוות את קצבת הניידות המשולמת לאנשים שסובלים מעיוורון לקצבה גבוהה יותר אשר משולמת לנכי גפיים תחתונות חסרי רכב. שטיין סיים את פסק דינו, עמו הסכימו המשנה לנשיאה ח' מלצר והשופט ג' קרא, במילים "העותרים לא רואים אותנו, אבל אנחנו רואים אותם".[62]

בשני פסקי דין נוספים, קבע שטיין כי אימהות יחידניות הזקוקות לדיור ציבורי תוכלנה להוכיח את נזקקותן על ידי כל ראיה אמינה, ולאו דווקא על ידי הצגת זכאות לקבלת קצבת הבטחת הכנסה מהמוסד לביטוח לאומי, כפי שדרש משרד הבינוי והשיכון. פסיקה זו פתחה את הדלת לקבלת דיור ציבורי לאימהות יחידניות שמקבלות קצבת מזונות מהמוסד לביטוח לאומי ואינן מעוניינות להמירה בקצבת הבטחת הכנסה מטעמים כספיים או משיקולים שקשורים לרצונה של האישה להבטיח שאב ילדיה ימשיך לשלם את המזונות.[63][דרוש מקור: נראה שאחד מפסקי הדין חסר][64]

בפסק דין תקדימי בעניינם של שירותי בריאות משלימים המסופקים על ידי קופות החולים, קבע שטיין כי קופת החולים מכבי אינה יכולה להפסיק לספק "תרופות יתום" – תרופות מאוד יקרות הנדרשות לטיפול במחלות נדירות – לחברים הרשומים בתוכנית שירותי הבריאות המשלימים שלה, וכי היא חייבת לספק תרופות אלה גם לחברים חדשים המצטרפים לאותה תוכנית במחלתם – זאת, בהתאם לזכות ההצטרפות הנתונה להם לפי חוק זכויות החולה, התשנ"ו-1996. הנשיאה א' חיות והשופט ג' קרא הסכימו עם שטיין.[65]

בפסק הדין שנתן בינואר 2022 בעניין תמיכות למעונות יום שניתנות למשפחות אברכים, קבע שטיין כי הפסקת התמיכות למשפחות האברכים שאינם עובדים לפרנסתם ואינם לומדים מקצוע אינה יכולה להיכנס לתוקף באופן מיידי באמצע שנת הלימודים, אלא טעונה הוראת מעבר הדוחה את ביטול התמיכות לתחילת שנת הלימודים הקרובה. בפוסקו כך, התבסס שטיין על עקרון ההסתמכות וקבע כי "זכויות רווחה הן בגדר ברכה ולא קללה" וכי "מקבליהם של תשלומי רווחה וסובסידיות לסוגיהם אינם מאבדים שום זכות הנתונה לאזרח מן השורה. היזקקותם לתשלומי רווחה אינה גורעת כהוא זה מכבודם וממעמדם כאזרחים שווי זכויות, ועל כן אין להתייחס אליהם כאל חיילים בלוח השחמט, שאותם ניתן להזיז ממקום למקום כדי לקדם את תוכנית-העל של מי שמנהל את המשחק. כל אדם הוא עולם ומלואו, והשלטון, כנאמן הציבור, חייב להימנע, ככל שניתן, מלשבש את עולמו." במסגרת זו, שטיין דחה את טענת משרד האוצר כי האברכים ומשפחותיהם יוכלו להסתדר גם בעקבות ביטולן המיידי של תמיכות בקובעו כי "'היד הנעלמה' של אדם סמית אינה יכולה להאכיל פעוט, לחנכו ולספק לו את צורכי היומיום". השופט ע' גרוסקופף הסכים עם שטיין, ואילו השופט ע' פוגלמן, סבר, בדעת מיעוט, כי מן הראוי לאפשר לשר האוצר לקבוע הוראת מעבר חדשה.[66]

זכויות להט״ב

שטיין היה שותף לשני פסק דין של בית המשפט העליון בעניין זכויות להט״ב. באחד מהם, בג״ץ5158/21 גורטלר נ' שר הרווחה (28.12.2023), ניתנה הכרה לבני זוג מאותו מין לאמץ ילדים בישראל, ובשני, בג״ץ 7978/16 סיראי נ׳ שר הפנים (21.3.2024), הוטלה חובה על המדינה להנפיק תעודת לידה בהתאם לצווי הורות הניתנים על ידי בתי המשפט לענייני משפחה לבני זוג מאותו מין. בשני המקרים, ביסס שטיין את פסק דינו על עיקרון הנייטרליות שמחייב את המדינה בפועלה מול אזרחיה; כך כתב:

״במקרה של תא משפחתי המורכב מזוג הורים מאותו מין הרישום בתעודת הלידה של ילדם או של ילדתם, אשר בא מכוחו של צו הורות רטרואקטיבי, צריך להיעשות במתכונת של "הורה/הורה", "אב/אב" או "אם/אם" – לפי בקשת ההורים החוקיים של היילוד. רישום כאמור מתחייב מכוח העיקרון [עליו בוסס פסק הדין בעניין האימוץ על ידי הורים בני אותו מין] לפיו המדינה אמורה להיות נייטרלית ביחסה אל דפוסי הזוגיות והמשפחה שאזרחיה הבוגרים בוחרים בעבור עצמם, ואל לה להכתיב לאזרחיה דפוס מונוליטי אחד של זוגיות ומשפחה".

ביטחון
[עריכת קוד מקור | עריכה]

שטיין הוא מהשופטים שאישרו הרס בתי מחבלים.[67]

עמדותיו

[עריכת קוד מקור | עריכה]
  • שטיין מתנגד למהפכה החוקתית ולגישת "הכל שפיט". בפוסטים שהעלה לחשבון הפייסבוק שלו בשנת 2015 כתב כי ”האקטיביזם השיפוטי הישראלי שובר שיאים: אין דרישה אמיתית לזכות עמידה והכול שפיט, אין 'שאלה פוליטית (אנ')'. אומנם בית המשפט העליון פוסל לעיתים רחוקות חוקים של הכנסת, אבל הרטוריקה שלו שתלטנית. הוא דורש סמכויות במסווה של איזונים ובלמים.” הוא ציטט את השופט אנטונין סקאליה, מראשי המחנה השמרני בבית המשפט העליון של ארצות הברית, שאמר ”אני קורא פסקי דין של בית המשפט העליון של ישראל כשאני רוצה להיות המום, כשאני רוצה לראות שבית המשפט שלי לא באמת כזה גרוע אחרי הכול”.[68]
  • בנאום בטקס השבעתו כשופט בבית המשפט העליון אמר שטיין: "בעל שררה צריך לפעול בדל"ת אמות מומחיותו ולכבד את מומחיותם של מקבלי ההחלטות בעניינים אחרים...הכנסת, הממשלה ובתי המשפט חייבים לפעול לטובת העם תוך התחשבות במגוון הדעות ותוך שמירה הדדית על גבולות הסמכות שהעם הריבון התווה עבורם".[69]
  • בפוסטים אחרים תמך במדיניות אגרסיבית יותר של ישראל ברצועת עזה במענה לירי רקטות משם, הגן על פעולותיה של ישראל במהלך מבצע צוק איתן והביע את עמדתו לפיה אין לישראל מחויבות משפטית לספק חשמל לרצועת עזה וכי הדבר תלוי אך ורק בשיקולים הומניטריים.[68]
  • לדעתו של שטיין, חוות דעתו של היועץ המשפטי לממשלה איננה מחייבת את הממשלה, והיא רשאית להסתמך על חוות דעת של משפטן מוסמך כנגד דעת היועץ, זאת בהתאם למסקנות ועדת שמגר ובניגוד לפסיקות בג"ץ שקבעו שהיועץ המשפטי הוא 'הפרשן המוסמך של החוק'. כמו כן הביע תמיכה בזכותה של הממשלה להיות מיוצגת בידי פרקליט פרטי אם אינה מרוצה מעמדתו של היועץ המשפטי לממשלה.[68][70]

פרשנות

[עריכת קוד מקור | עריכה]

גישתו המשפטית של שטיין תוארה כמשתייכת לאסכולה הפוזיטיביסטית, לפיה אין קשר הכרחי בין החוק למוסר. כמו כן, גישתו של שטיין למשפט היא פורמליסטית, ולפיה על השופט להיצמד ללשון החוק ולמעט בשימוש בשיקולים ערכיים משלו לצורך פרשנות החוק.[4][71] בפסק דין שבו היה שותף בדעת רוב לקביעה שפושט רגל זכאי לצו הפטר גם על חוב הנובע מערבות למזונות, טען בניגוד לעמדת עמיתיו שלשון החוק ברורה והוסיף: "אינני סבור כי בית משפט רשאי לראות את עצמו חופשי להתעלם ממילותיו הברורות של חוק כדי להגיע לתוצאה שנראית לו רצויה". השופט ניל הנדל שחלק על עמדת הרוב סיכם את עמדתו של שטיין: "שטיין נתן את הבכורה בפרשנותו ללשון החוק. לדעתו הסעיף ברור ופשוט, ועל כן אין אף מקום לעבור לבחינת פרשנות תכליתית".[33]

בפסק דין אחר כתב:[72]

מדיניות הצמצום אשר נקוטה בידינו ביחס לתקיפה עקיפה של חוקים צריכה להימשך ולהתעצם. באשר לפרשנותם של חוקי המס, סבורני כי לשונו הברורה של החוק, שאינה משתמעת לשתי פנים, צריכה לקבל מעמד בכורה בכל מקרה ומקרה ... גם אם נמצא שמתחת לידי המחוקק נפלה שגגה, אין זה מתפקידנו לתקנה בדרך של חקיקה שיפוטית. מלאכה זו עלינו להשאיר למחוקק, ככל שהוא סבור כי טעה.

בפסק דין עקרוני שהגדיר את כללי הפרשנות של איסורים פליליים, קבע שטיין כי פרשנות זו חייבת לשקף את משמעותן הרגילה והמקובלת של מילות החוק. זאת, כדי לקיים את הדרישה הבסיסית של דיני העונשין לפיה רק חוקי הכנסת יכולים לקבוע עבירות ועונשים וכדי להציב גבולות לכוחם של המשטרה, התביעה ובתי המשפט. בהתבסס על עיקרון זה, ביטל שטיין את הרשעת המערער בעבירות מין בתוך המשפחה והרשיעו בעבירות מין כפשוטן, מאחר שהמערער – שבעבר היה נשוי לדודתה של נפגעת העבירה – התגרש מאותה דודה לפני ביצוע העבירות באחייניתה, ועל כן אינו יכול להיחשב ל"דוד". השופטים וילנר ופוגלמן הסכימו עם עיקרי דבריו של שטיין.[73]

חיים אישיים

[עריכת קוד מקור | עריכה]

שטיין נשוי בשנית לשירלי בליאר-שטיין והוא אב לחמישה. אחד מילדיהם הוא ילד עם אוטיזם ומאז לידתו כותבת שירלי על אודות הורות לילדים כאלה.[74]

כתביו

[עריכת קוד מקור | עריכה]

ספרים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
  • Evidence and Proof (New York University Press, 1992) (with William L. Twining)
  • Tort Liability under Uncertainty (Oxford University Press, 2001) (with Ariel Porat)
  • Foundations of Evidence Law (Oxford University Press, 2005)
  • Philosophical Foundations of Evidence Law (Oxford University Press, 2021) (with Christian Dahlman & Giovanni Tuzet)
  • An Analytical Approach to Evidence: Text, Problems, and Cases (Wolters Kluwer, 7th ed., 2022) (with Ronald J. Allen, et al.).

מאמרים נבחרים בעברית

[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
מיזמי קרן ויקימדיה
ויקישיתוף תמונות ומדיה בוויקישיתוף: אלכס שטיין

הערות שוליים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
  1. ^ מדינת ישראל, הרשות השופטת, שופטים ורשמים מכהנים
  2. ^ אלכסנדר שטיין, באתר האיגוד הישראלי לשחמט
  3. ^ 1 2 3 4 קורות חייו של שטיין, ‏פברואר 2018 (באנגלית)
  4. ^ 1 2 שלמה פיוטרקובסקי, האס של שקד, באתר ערוץ 7, 12 בינואר 2018
  5. ^ על מינויו של שטיין לבית המשפט העליון באתר חדשות השחמט הרוסי chess-news.ru (ברוסית)
  6. ^ צבי בר-שירה, טוראי בצה"ל נעשה אלוף - בשחמט, מעריב, 22 בספטמבר 1976
  7. ^ הטוראי קיבל "דרגת" אלוף, מעריב, 18 בדצמבר 1978
  8. ^ שלמה פיוטרקובסקי, המועמד המפתיע של שקד, באתר ערוץ 7, 8 בינואר 2018
  9. ^ "Ten Most-Cited Evidence Faculty in the United States, 2010-2014 (inclusive)". Brian Leiter's Law School Reports (באנגלית). 23 במאי 2016. נבדק ב-2018-03-26. {{cite web}}: (עזרה)
  10. ^ Joe Coscarelli and Sheila M. Eldred, Prince’s Family Sues Hospital That Treated His First Opioid Overdose, New York Times, ‏April 23, 2018
  11. ^ Misbehavioral Psychology, Frankfurter Allgemeine Zeitung, ‏December 12, 2012
  12. ^ Laura Castells & Declan Butler, Vaccine ruling from Europe's highest court isn't as crazy as scientists think, Nature, ‏28 June 2017
  13. ^ אריאל פורת, אלכס שטיין, דוקטרינת הנזק הראייתי: ההצדקות לאימוצה ויישומה במצבים טיפוסיים של אי־ודאות בגרימת נזקים, עיוני משפט כא(2), אפריל 1998
  14. ^ Seidmann, Daniel J.; Stein, Alex (בדצמבר 2000). "The Right to Silence Helps the Innocent: A Game-Theoretic Analysis of the Fifth Amendment Privilege" (PDF). Harvard Law Review. JSTOR. 114 (2): 430. doi:10.2307/1342573. ISSN 0017-811X. {{cite journal}}: (עזרה)
  15. ^ Stein, Alex (2008). "The Right to Silence Helps the Innocent: A Response to Critics" (PDF). Cardozo Law Review. 30: 1115–1140.
  16. ^ Richard Posner, Economic Analysis of Law, section 30.3, Aspen Publishers, 2014
  17. ^ Hobbes, Thomas (23 באוגוסט 2003). C.B. MacPherson (ed.). Leviathan. Penguin Books Ltd. pp. 99, 192, 269. ISBN 978-0-14-119123-2. {{cite book}}: (עזרה)
  18. ^ Parchomovsky, Gideon; Stein, Alex (בדצמבר 2010). "The Distortionary Effect of Evidence on Primary Behavior". Harvard Law Review. 124 (2): 518–548. {{cite journal}}: (עזרה)
  19. ^ Lemos, Margaret H.; Stein, Alex (בנובמבר 2010). "Strategic Enforcement". Minnesota Law Review. 95 (1): 9–58. {{cite journal}}: (עזרה)
  20. ^ אלכס שטיין, Are People Probabilistically Challenged?, Michigan Law Review 111(6), 2013, עמ' 855
  21. ^ את עיקרי הביקורת של שטיין ניתן לראות ולשמוע בווידאו שמתעד את הרצאתו בחוג לפילוסופיה של אוניברסיטת ראטגרסAlex Stein: Behaviorial Probability (Rutgers, Foundations of Probability Series), Youtube
  22. ^ Review, Columbia Law. "CATALOGS - Columbia Law Review". Columbia Law Review (באנגלית אמריקאית). נבדק ב-2018-03-04.
  23. ^ Stein, Alex (2017). "The Domain of Torts". Columbia Law Review. 117 (3): 535–611.
  24. ^ בג"ץ 1460/18 יהודה דרורי נ' הוועדה לבחירת שופטים ואחרים, ניתן ב־21 בפברואר 2018
  25. ^ 1 2 רויטל חובל, אחרי שעות של דיונים, אלכס שטיין ועופר גרוסקופף נבחרו לשופטי העליון, באתר הארץ, 22 בפברואר 2018
  26. ^ אלעזר שטרן Elazar stern, באתר ברשת החברתית פייסבוק
  27. ^ Armin Rosen, Brooklyn Law Professor Appointed to Israel’s Supreme Court, Tablet, ‏February 27, 2018
  28. ^ בג"ץ 5004/14 שמשון ג'קלין ואח' נ' משרד החינוך, ניתן ב־7 באוגוסט 2019
  29. ^ בג"ץ 4602/13 פלונית נ' בית הדין הרבני האזורי בחיפה ואח', ניתן ב־18 בנובמבר 2018
  30. ^ דנג"ץ 8537/18 פלונית נ' בית הדין הרבני הגדול בירושלים ואחרים, ניתן ב־24 ביוני 2021
    בג"ץ ביטל את פסק דין "האישה הבוגדת", באתר mako, ‏2021-06-24
  31. ^ בע"ם 856/23 אלמונית נ' פלונית, ניתן ב־6 במרץ 2023
  32. ^ בג"ץ 4341/21 ד"ר פינקי פיינשטיין ואחרים נ' שר הבריאות ואחרים, ניתן ב־4 ביולי 2021
  33. ^ 1 2 ע"א 8096/17 עידית סקוק נ' סבטלנה איסחקוב, ניתן ב־3 בפברואר 2019
  34. ^ ע"א 5400/18 דוד מיר נ' יעקב מירון, ניתן ב־28 בינואר 2019
  35. ^ ע"א 765/18 שמואל חיון נ' אלעד חיון ואחרים, ניתן ב־1 במאי 2019
  36. ^ ע"א 7649/18 ביבי כבישים עפר ופיתוח בע"מ נ' רכבת ישראל בע"מ, ניתן ב־20 בנובמבר 2019
  37. ^ סערת אפרופים: כל מה שרציתם לדעת על פסק הדין החדש בדיני חוזים, באתר גלובס, 1 בדצמבר 2019
  38. ^ פירוש חוזים: תיאוריה, דין, עובדות וערכים (בשולי ע"א 7649/18 ביבי כבישים עפר ופיתוח בע"מ נ' רכבת ישראל בע"מ) (כרך נא), באתר כתב העת משפטים
  39. ^ פרשנות חוזים: תיאוריה ופרקטיקה (בשולי ע"א 7649/18 ביבי כבישים עפר ופיתוח בע"מ נ' רכבת ישראל בע"מ) (כרך נא), באתר כתב העת משפטים
  40. ^ דנ"א 8100/19 ביבי כבישים עפר ופיתוח נ' רכבת ישראל, ניתן ב־19 באפריל 2020
  41. ^ ע"א 7276/18 עזבון המנוחה פלונית נ' מדינת ישראל – המרכז לבריאות הנפש "מעלה הכרמל", ניתן ב־2 במרץ 2021
  42. ^ ע"א 2394/18 פלונים נ' משטרת ישראל (10.4.2019) פסק-דין בתיק ע"א 2394/18 (court.gov.il)
  43. ^ ע"פ 6808/18 פלוני נ' מדינת ישראל, ניתן ב־16 במאי 2019
  44. ^ ע"פ 2921/18 מדינת ישראל נ' אביב בצלאל, ניתן ב־27 באוקטובר 2019
  45. ^ בש"פ 1378/20 יניב זגורי ואחרים נ' מדינת ישראל, ניתן ב־7 באפריל 2020
  46. ^ בש"פ 2510/20 מדינת ישראל נ' פלוני, ניתן ב־23 באפריל 2020
  47. ^ בש"פ 4342/21 מדינת ישראל נ' עמית פוגל ואחרים, ניתן ב־12 באוגוסט 2021
  48. ^ ע"פ 2454/18 עזרא שיינברג נ' מדינת ישראל, ניתן ב־6 בדצמבר 2018
  49. ^ וראו גם: ע"פ 3792/18 פלוני נ' מדינת ישראל, ניתן ב־11 בנובמבר 2018
  50. ^ בג"ץ 5124/18 תנובה נ' שר האוצר ואחרים, ניתן ב־27 בפברואר 2019
  51. ^ בג"ץ 7150/16 המרכז הרפורמי לדת ומדינה – התנועה ליהדות מתקדמת בישראל ואחרים נ' שרת המשפטים ואחרים, ניתן ב־21 בספטמבר 2020
  52. ^ בג"ץ 4455/19 עמותת טבקה – צדק ושוויון ליוצאי אתיופיה נגד משטרת ישראל והיועץ המשפטי לממשלה – פסק הדין, באתר הרשות השופטת – Gov.il, 25 בינואר 2021
  53. ^ בג"ץ מס' 1/49 סלומון שלמה בז'רנו נגד שר המשטרה – פסק הדין המלא, באתר נבו, ‏10 בפברואר 1949
  54. ^ בג"ץ 5119/23 התנועה לטוהר המידות נ' הכנסת ואחרים, ניתן ב־26 באוקטובר 2023
  55. ^ בג"ץ 5658/23 התנועה למען איכות השלטון בישראל נ' הכנסת ואחרים, ניתן ב־1 בינואר 2024, חוות דעתו של השופט א' שטיין, עמ' 171–216
  56. ^ בג"ץ 5658/23 התנועה למען איכות השלטון בישראל נ' הכנסת ואחרים, ניתן ב־1 בינואר 2024, עמ' 194–195
  57. ^ רע"ב 534/19 מוחמד זיאדה נ' מדינת ישראל, ניתן ב־20 באוגוסט 2019
  58. ^ רע"א 10011/17 מי-טל הנדסה ושירותים בע"מ נ' חאלד סלמאן ואחרים, ניתן ב־19 באוגוסט 2019
  59. ^ אלכס שטיין, המשפט כדיסציפלינה אוטונומית הרצאה לכבוד חמישים שנה לכתב העת משפטים
  60. ^ בג"ץ 1633/20 "סל" שירותי סיעוד ואחרים נ' מדינת ישראל ואחרים, ניתן ב־27 ביולי 2020
  61. ^ דון סוסונוב ואשר פרסיץ, ‏הזכויות החוקתיות של אוכלוסיות מוחלשות חשובות מהשיקול התקציבי, באתר גלובס, 20 ביוני 2020
  62. ^ בג"ץ 8202/17 המרכז לעיוור בישראל נ' שר האוצר, שר העבודה, ביטוח לאומי, ניתן ב־27 במאי 2020
  63. ^ עע"מ 4589/18 כוכבה רובין נ' משרד הבינוי והשיכון, ניתן ב־30 באפריל 2019
  64. ^ עע"מ 3554/19 משרד הבינוי והשיכון נ' דבורה אלבז, ניתן ב־31 במאי 2020
  65. ^ בג"ץ 2499/21 מכבי שירותי בריאות נ' שר הבריאות ואחרים, ניתן ב־22 בדצמבר 2021
  66. ^ בג"ץ 5782/21 לאה זילבר ואחרים נ' שר האוצר, שרת הכלכלה, היועץ המשפטי לממשלה, הממונה על זרוע העבודה, ניתן ב־12 בינואר 2022
  67. ^ בג"ץ 4359/22 צבחי אבו שקיר נ' מפקד כוחות צה"ל בגדה המערבית, ניתן ב־17 ביולי 2022
  68. ^ 1 2 3 אבישי גרינצייג, הלוחם במהפכה, באתר ערוץ 7, מתוך מוסף אתנחתא של בשבע, י"ד באדר תשע"ח, 1 במרץ 2018
  69. ^ אבישי גרינצייג, ‏שופט העליון הטרי נגד אקטיביזם שיפוטי: "בעל שררה צריך לפעול בדל"ת אמות מומחיותו", באתר מעריב אונליין, 9 באוגוסט 2018
  70. ^ אתר למנויים בלבד נטעאל בנדל, ‏מערכת המשפט מתקוממת: "שטיין לא מכבד את מסורת הפסיקה", בעיתון מקור ראשון, 4 במרץ 2019
  71. ^ גיל ברינגר, ‏אכזבת השמרנים החדשים: למה השופטים השמרנים סופגים ביקורת גם מימין, באתר גלובס, 13 בספטמבר 2019
  72. ^ ע"א 3129/19 זנלכל נ' פקיד שומה חיפה, ניתן ב־25 באוגוסט 2022
  73. ^ ע"פ 3583/20 פלוני נ' מדינת ישראל, ניתן ב־9 בנובמבר 2020
  74. ^ Autism Mom Book


שופטי בית המשפט העליון
נשיא בית המשפט העליון: לא מאויש. ממלא מקום הנשיא: יצחק עמית
המשנה לנשיא: לא מאויש

נעם סולברג • דפנה ברק-ארז • דוד מינץ • יוסף אלרון • יעל וילנר • עופר גרוסקופף • אלכס שטיין • גילה כנפי-שטייניץ • ח'אלד כבוב • יחיאל כשר • רות רונן

ראו גם: שופטי בית המשפט העליון בדימוס

אוחזר מתוך "https://he.wikipedia.org/w/index.php?title=אלכס_שטיין&oldid=39567010"