לדלג לתוכן

אלכסנדר סקריאבין

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
אלכסנדר סקריאבין
Алекса́ндр Скря́бин
לידה 25 בדצמבר 1871 (יוליאני)
מוסקבה, האימפריה הרוסית עריכת הנתון בוויקינתונים
פטירה 14 באפריל 1915 (יוליאני) (בגיל 43)
מוסקבה, האימפריה הרוסית עריכת הנתון בוויקינתונים
מקום קבורה בית הקברות נובודוויצ'יה עריכת הנתון בוויקינתונים
מוקד פעילות האימפריה הרוסית עריכת הנתון בוויקינתונים
מקום לימודים הקונסרבטוריון של מוסקבה עריכת הנתון בוויקינתונים
זרם סימבוליזם רוסי עריכת הנתון בוויקינתונים
שפה מועדפת רוסית עריכת הנתון בוויקינתונים
כלי נגינה פסנתר עריכת הנתון בוויקינתונים
בן או בת זוג טטיאנה שלצר
Vera Scriabina עריכת הנתון בוויקינתונים
צאצאים יוליאן סקריאבין, אריאדנה סקריאבינה, מרינה סקריאבינה עריכת הנתון בוויקינתונים
www.scriabinsociety.com
פרופיל ב-IMDb
חתימה חתימה
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית

אלכסנדר ניקולאיביץ' סקריאביןרוסית: Алекса́ндр Никола́евич Скря́бин; ‏6 בינואר 1872 - 27 באפריל 1915) היה מלחין רוסי שכתב בעיקר מוזיקה מודרנית והשתמש הרבה בהרמוניה אטונאלית. הוא התמקד במוזיקה רדיקלית ומקורית ביותר בראשית המאה ה-20.

חזונו המוזיקלי משלב מוזיקה עם פילוסופיות מורכבות וחזיונות מיסטיים, ובשלב מסוים אף עם ריחות וצבעים. יצירותיו מגשרות בין המוזיקה הרומנטית למוזיקה המודרנית - כמוזיקה של מלחינים נוספים בני-דורו, שחיו על קו-התפר שבין שתי התקופות.

ראשית דרכו

[עריכת קוד מקור | עריכה]

אלכסנדר סקריאבין נולד במוסקבה. מגיל צעיר למד פסנתר אצל המורה זבירב, שהיה גם מורהו של המלחין והפסנתרן הרוסי הידוע סרגיי רחמנינוב. הוא נשלח ללימודים בבית הספר לקצינים ורק לאחר סיומם התחיל ללמוד מוזיקה בקונסרבטוריון של מוסקבה. הוא לא בלט בלימודי הלחנה ואף נשר מלימודים. למרות זאת סיים את הלימודים כפסנתרן תוך קבלת מדליית זהב קטנה.

עוד לפני היותו מלחין-מיסטיקן הכותב סימפוניות מורכבות לתזמורות, היה סקריאבין פסנתרן קונצרטים, כשהפסנתר הוא הציר עליו נשען עיקר פועלו כמלחין. בתחילת דרכו ניכר דמיון רב בין סקריאבין ובין המלחין הפולני, פרדריק שופן, הן מבחינת הסגנון המוזיקלי, והן מבחינת החשיבות לה זוכה הפסנתר במרכז היצירה המוזיקלית. שתי הסימפוניות הראשונות, שלוש הסונאטות הראשונות לפסנתר, הקונצ'רטו לפסנתר בפה-דיאז מינור, ושפע היצירות הקטנות לפסנתר (אטיודים, פרלודים, מזורקות), מייצגים תקופה זו ביצירתו של המלחין.

התפתחות מוזיקלית

[עריכת קוד מקור | עריכה]
אקורד סקריאבין

בסביבות סוף המאה ה-19, חל שינוי ניכר באופיו של המלחין, והוא החל מתעניין באינטנסיביות בתיאוסופיה, תורה מודרנית מיסטית שעיקרה ידיעה של האל דרך האקסטזה והאינטואיציה האישית. המוזיקה שלו הושפעה גם היא מחיפושיו הפילוסופיים, והלכה ונעשתה מקורית יותר ויותר. בסונאטה הרביעית שלו לפסנתר (1903), מופיעים ניצני סגנונו החדש של סקריאבין, והסונאטה החמישית הפופולרית, שנחשבת בעיני רבים ליצירת מופת, קובעת את הטון לשאר הסונאטות לפסנתר הבאות אחריה (חמש במספר)- מבנה חד-פרקי, בדרך-כלל בעל צורה סבוכה; אקורדים כבדים ועמוסים; ערפול של המקצב, וחיפושים הרמוניים, שבהם הולכת הטונאליות ומתערפלת עד לאטונאליות גמורה.

הסונאטה החמישית נכתבה בשישה ימים, מיד עם גמר יצירה אחרת שכתב סקריאבין, הפעם לתזמורת גדולה, ושמה "פואמת האקסטזה" שבוצעה בפריז, 1908. זוהי סימפוניה בעלת פרק יחיד, שבה הנושאים המוזיקליים אמורים לייצג נושאים פילוסופיים מופשטים.

"עוגב הצבעים"

הסימפוניה הבאה שכתב סקריאבין, והאחרונה מבין החמש, נקראת "פרומתאוס", או "פואמת האש", גם היא בת פרק אחד. ביצירה זו נעשה שימוש נרחב באקורד שהמציא סקריאבין, ושמו "אקורד המסתורין", אקורד אטונאלי בן שישה תווים המבוסס על מרווחים של קוורטה. לאקורד זה נודעה חשיבות רבה ביצירותיו של סקריאבין, והוא האמין כי לאקורד סגולות מיסטיות (תוי האקורד- דו, פה דיאז, סי-במול, מי, לה, רה). זוהי יצירה המשתפת בה מקהלה גדולה, ובה גם תפקיד חשוב לפסנתר, המייצג את רוח האדם אל מול התזמורת האדירה, המייצגת את העולם, או את האל. ביצירה זו דרש סקריאבין הוספת "עוגב צבעים", כך שעל מסך יוקרנו גוונים החופפים לסולמות השונים (לדוגמה: דו מז'ור- אדום). דרישה זו עוררה לעג בקרב מבקריו, אך לעיתים נעשים ניסיונות עכשוויים בכיוון.

הסונאטות המאוחרות

[עריכת קוד מקור | עריכה]

הסונאטות המאוחרות שלו לפסנתר, מהשישית ועד לעשירית, נכתבו כולן בפרק זמן של שנתיים. הן תובעניות ביותר, הן להאזנה והן לביצוע. על הפסנתרן המבצע להיות וירטואוזי מאוד ובעל חוש קצב מעולה. את הסונאטה השישית מעולם לא ניגן, וכינה אותה "סיוטית"; השביעית מכונה "מיסה לבנה", והיא כרומטית. התשיעית, "מיסה שחורה", היא יצירה אפלה שנחשבת לאחד משיאיו. השמינית היא הארוכה ביותר בקבוצה, והעשירית היא ידידותית להאזנה ולנגינה, מעט יותר מהאחרות.

בסוף ימיו, הגה סקריאבין אירוע מגלומני ושמו "מיסטריום", שנועד לשלב ריקוד, מוזיקה, ריח וצבע, במסגרת הרעיונות התיאוסופיים שדגל בהם המלחין. מקום ההתרחשות, נועד להיות בהרי ההימאלאיה. מותו של המלחין משומה זיהומית, קטע את ההוצאה לפועל של הפקה זו.

הוא נפטר מאלח דם והוטמן בבית העלמין של מנזר נובודוויצ'י במוסקבה.

בתו של סקריאבין אריאדנה סקריאבינה התגיירה ונישאה למשורר היהודי דוד קנוט. במלחמת העולם השנייה הקימה עם בעלה את המחתרת היהודית הצרפתית (הצבא היהודי), ונרצחה על ידי הגסטפו בעת קיום פגישת מחתרת בביתה שבטולוז כחודש לפני שחרור צרפת. ילדיה עלו לישראל. בעלה של נכדתה אריאן (הנושאת את שם סבתה), הוא מספר הסיפורים שלמה אבס, שהוא גם אביו של הפסנתרן אלישע אבס[1].

בנו של סקריאבין, יוליאן, היה מלחין מבטיח אשר פרסם את יצירותיו בגיל צעיר. הוא טבע בגיל 11 בנהר הדנייפר שבקייב.

  • סונאטה במי-במול מינור, ללא מספר אופוס
  • סונאטה-פנטזיה בסול-דיאז מינור, ללא מספר אופוס
  • סונאטה מס' 1 בפה מינור, אופ. 6
  • סונאטה מס' 2 בסול-דיאז מינור "סונאטה-פנטזיה", אופ. 19
  • סונאטה מס' 3 בפה-דיאז מינור "מצבי הנשמה", אופ. 23
  • סונאטה מס' 4 בפה-דיאז מז'ור "סונאטת הכוכב", אופ. 30
  • סונאטה מס' 5 "פואמת האקסטזה", אופ. 53
  • סונאטה מס' 6, אופ. 62
  • סונאטה מס' 7 "מיסה לבנה", אופ. 64
  • סונאטה מס' 8, אופ. 66
  • סונאטה מס' 9 "מיסה שחורה", אופ. 68
  • סונאטה מס' 10 "סונאטת החרקים", אופ. 70
  • פנטזיה בסי מינור, אופ. 28
  • פואמת "מעבר לשלהבת", אופ. 72
  • 24 פרלודים, אופ. 11
  • 5 פרלודים, אופ. 74
  • אטיוד בדו-דיאז מינור, אופ. 2 מס' 1
  • אטיוד ברה-דיאז מינור, אופ. 8 מס' 12
  • אטיוד בדו-דיאז מינור, אופ. 42 מס' 5
  • קונצ'רטו לפסנתר ולתזמורת בפה-דיאז מינור, אופ. 20
  • סימפוניה מס' 1 במי מז'ור (לתזמורת ולמקהלה), אופ. 26
  • סימפוניה מס' 2 בדו מינור, אופ. 29
  • סימפוניה מס' 3 "הפואמה האלוהית" בדו מינור, אופ. 43
  • פואמת האקסטזה (סימפוניה מס' 4), אופ. 54
  • פרומתאוס (פואמת האש) (סימפוניה מס' 5, לתזמורת, פסנתר, עוגב ומקהלה), אופ. 60

קישורים חיצוניים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא אלכסנדר סקריאבין בוויקישיתוף

הערות שוליים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
  1. ^ עודד בר מאיר, בטי קנוט־לזרוס - סיפורה של לוחמת נשכחת, ידיעות הנגב, 5/5/2011