אלכסנדר באטנברג, נסיך בולגריה
 | |||||||||
| לידה |
5 באפריל 1857 ורונה, הקיסרות האוסטרית  | ||||||||
|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|
| פטירה |
23 באוקטובר 1893 (בגיל 36) גראץ, האימפריה האוסטרו הונגרית  | ||||||||
| שם מלא | אלכסנדר יוזף פון באטנברג | ||||||||
| מדינה | ממלכת בולגריה | ||||||||
| מקום קבורה | המאוזוליאום ע"ש באטנברג, סופיה, נסיכות בולגריה | ||||||||
| בת זוג | יוהנה לויזינגר | ||||||||
| שושלת בית באטנברג | |||||||||
| |||||||||
| |||||||||
| פרסים והוקרה | |||||||||
| |||||||||
  | |||||||||
אלכסנדר באטנברג (בבולגרית: Александър I Батенберг, בגרמנית: Alexander Joseph von Battenberg (אלכסנדר יוזף פון באטנברג) ; 5 באפריל 1857, ורונה, הקיסרות האוסטרית - 23 באוקטובר 1893, גראץ, האימפריה האוסטרו הונגרית.) היה הקניאז (הנסיך הראשון, בבולגרית Княз) של נסיכות בולגריה המודרנית לאחר תום שלטונה של האימפריה העות'מאנית.
תקופת ילדותו ונעוריו
[עריכת קוד מקור | עריכה]אלכסנדר פון באטנברג, נולד לדוכס אלכסנדר מהסה, שהיה נשוי בנישואים מורגנטיים, לרוזנת וליוליה פון האוקה, אשר צאצאיה ירשו את התואר נסיך. הוא אחיהם של לודוויג פון באטנברג, סבו של פיליפ, דוכס אדינבורו, ושל היינריך פון באטנברג, אבי סבתו של חואן קרלוס, מלך ספרד, שבניגוד אליו שינו את שם משפחתם למאונטבאטן.
אביו הוצב כקצין בצבא האוסטרי באזור איטליה של ימינו, שם נלחם במלחמת העצמאות האיטלקית השנייה ובעת הזו נולד אלכסנדר. אלכסנדר היה אח ללודוויג פון באטנברג והנסיכה מארי לבית באטנברג. הנסיך אלכסנדר הצעיר, היה אחיינו של הצאר אלכסנדר השני, שנישא לאחות אביו. הוא למד בתיכון במדינת הסה, התגייס לצבא ובעת המלחמה העות'מאנית-רוסית (1877–1878), שירת כסגן במטה של הדוכס הגדול ניקולאי ניקולאייביץ' האב, בחזית הבולגרית ובהמשך הוצב בתפקיד מטה בברלין.
נסיך בולגריה
[עריכת קוד מקור | עריכה]ב-3 במרץ 1878 נחתם חוזה סן סטפנו, אשר במסגרתו הכירה האימפריה העות'מאנית בעצמאות רומניה, סרביה ומונטנגרו ובמתן אוטונומיה לבולגריה. מודאגים מהתרחבות ההשפעה הרוסית בבלקן, כפו המעצמות שינויים בחוזה, במסגרת קונגרס ברלין, אשר המרכזי שביניהם הוא שחלק מבולגריה יהפוך לנסיכות עצמאית ואזור מקדוניה יוחזר לאימפריה העות'מאנית. כך נולדה נסיכות בולגריה אשר בהמשך תהפוך לממלכת בולגריה השלישית[1]. אלכסנדר באטנברג, שיצר קשרים טובים וענפים עם אצולת הצבא הרוסי, הומלץ על ידי דודו הצאר אלכסנדר השני, לתפקיד שליט הנסיכות האוטנומית, כפי שנקבע בקונגרס ברלין. הרוסים העריכו, שעל ידי מינוי זה, יוכלו לשמר הגמוניה מוחלטת בנסיכות החדשה. ב-29 באפריל 1879, אישרה האספה הלאומית הבולגרית את מינויו לשליט הנסיכות האוטונומית, במעמד של עוצר. הנסיך התקבל בהתלהבות רבה בבולגריה, אך היה חסר כל ניסיון מעשי. הוא נדרש לפעול במהירות לשיקום המדינה החרבה מהמלחמה ובכלל זה המערכות הציבוריות והשלטוניות מחד ונקלע לסבך הפוליטי המורכב במסגרתו בנוסף לאימפריה הרוסית, לטשו עיניים לנסיכות החדשה, גם הקיסרות הגרמנית והאימפריה האוסטרו הונגרית, מאידך.
הנסיך הקיף עצמו ביועצים מבחוץ והצר את צעדיהם של חברי האספה הלאומית, כאשר במשך כשנה בין 1881 ועד 1882 לא הייתה ממשלה בבולגריה ואלכסנדר היה למעשה אוטוקרט. ההתלהבות שאפיינה את הגעתו לבולגריה, שככה והחלה תנועת אופוזיציה כנגדו .
גל מהומות וניסיון מרד בעיר פלובדיב, עיר הבירה של מחוז רומליה המזרחית, אירעו בספטמבר 1885. המורדים דרשו להחזיר את החבל לנסיכות הבולגרית. באטנברג בלחצם של פוליטיקאים מיליטנטים ובראשם ראש הממשלה סטפן סטאמבולוב, הסכים לאיחוד וב-18 בספטמבר 1885 אוחד החבל עם הנסיכות הבולגרית, ללא התערבות המעצמות, אשר היו מסוכסכות האחת עם רעותה. עם זאת צעד זה הרע מאוד את היחסים עם האימפריה הרוסית, אשר ממילא הלכו והדרדרו לאחר הרצחו של הצאר אלכסנדר השני ועלייתו לשלטון של אלכסנדר השלישי.
תוצאת האיחוד הייתה הכרזת מלחמה של מילאן הראשון מלך סרביה על הבולגרים. לאחר הצלחות ראשוניות של הסרבים, כולל מצור ממושך על העיר וידין, הצליח הצבא הבולגרי להדוף את הכוחות הסרבים, לכבוש את העיר פירוט ולנוע לעומק הממלכה הסרבית. ב-28 בנובמבר 1885 העבירו האוסטרו-הונגרים אולטימטום לבולגרים לבל ימשיכו בתנועתם והמלחמה נפסקה. תוצאותיה של מלחמת בולגריה-סרביה, הובילו להסכם בוקרשט, אשר לאחריו באמצעות משא ומתן עם הסולטאן העות'מאני עבדול חמיד השני, הושאר חבל רומליה המזרחית בידי הבולגרים לפיקדון למשך 5 שנים נוספות, פיקדון שלא הוחזר לעות'מאנים.
אובדן השלטון
[עריכת קוד מקור | עריכה]ההישג המסוים שהושג בהסכם בוקרשט, לא סיפק את המיליטנטים, אשר גמרו אומר להדיח את הנסיך באטנברג. ב-20 באוגוסט 1886, קבוצת קושרים מקרב אנשי הצבא צרו על ארמון הנסיך, הכריחו אותו לחתום על כתב ויתור על השלטון ובאיומי רובים הוציאו אותו אל מחוץ למדינה והוא הגיע לעיר ראני שבאוקראינה. הוקמה ממשלה זמנית בסופיה, שהורכבה מפוליטיקאים ואנשי צבא. הרוסים שחששו מאובדן מוחלט של אחיזתם בבולגריה, ארגנו הפיכת נגד, שהוביל ראש הממשלה לשעבר סטפן סטאמבולוב ואלכסנדר חזר לבולגריה כ"ברווז צולע". מנהיגי גרמניה, אוסטרו הונגריה והאימפריה הרוסית, הושיטו לו "כתף קרה" ולא איפשרו לו לנקום בקושרים כפי שרצה. משהרגיש אלכסנדר שלמעשה ניטלו ממנו מרבית סמכויותיו ומעוניינים בהמשך תפקידו כדמות סמלית יותר ממעשית, הוא התפטר ב-8 בספטמבר 1886.
אחריתו
[עריכת קוד מקור | עריכה]לאחר שפרש, חזר לאלמוניותו, התגורר בעיר גראץ שבאימפריה האוסטרו הונגרית, שם שימש כקצין מטה בצבא האוסטרי. הוא נישא לשחקנית ג'ואנה לוייזינגר, ב-6 בפברואר 1889. לזוג נולדו שני ילדים, הנסיך אסן, הרוזן מהרטנאו ( 1890-1965) והנסיכה סוייטה הרוזנת מהרטנאו ( 1893-1935). אלכסנדר באטנברג הלך לעולמו ב-23 באוקטובר 1893 ונקבר במאוזוליאום שהוקם על שמו בעיר סופיה שבבולגריה.
הקהילה היהודית
[עריכת קוד מקור | עריכה]
ערך מורחב – יהדות בולגריה
לאחר המלחמה העות'מאנית-רוסית (1877–1878), היו גילויי אנטישמיות רבים בבולגריה, כמדיניות מכוונת של צבא האימפריה הרוסית מחד ובשל העובדה שהיהודים זוהו כנאמנים של השלטון העות'מאני, מאידך. אלפי יהודים נטשו את בולגריה ועזבו עם החיילים העות'מאנים. אירעו תקיפות ופוגרומים כנגד יהודים, אשר קהילותיהם נתונות היו במשבר ובמצב של אי ודאות[2].
ממשלו של הנסיך באטנברג לא נקט במדיניות מכוונת של אנטישמיות וככל שייצב את שלטונו ופעל לשקם את נזקיה הכלכליים והחומריים של המלחמה, אף נקט בפעולות למניעת התופעה.
בשנת 1878 אושרה בעיר טרנובו "חוקת טרנובו", שקבעה בסיס להתנהלות הנסיכות הבולגרית החדשה והושתתה על יסודות אירופאים מודרניים לעת ההיא, במטרה להדביק את שאר עמי אירופה בקצב ההתפתחות הפוליטית, הציבורית והתרבותית[3]. בתקופת שלטונו של באטנברג, ניצלו היהודים את הזכויות שניתנו להם בחוקת טרנובו והחלו להתאגד בקבוצות לצורך תפילה ולימוד ובכך חיזקו את קשרי הקהילות[4].
ממשלת נסיכות בולגריה בימיו של אלכסנדר באטנברג, התייחסה באמון לאוכלוסייה היהודית. היהודים גמלו לנסיך בכך שבעת המלחמה עם סרביה בשנת 1885, גייסו ומימנו קהילות רוסצ'וק, וידין ווארנה, שתי חטיבות של לוחמים יהודים, אשר מנו 800 איש, ועשרות נשים התנדבו כדי לשמש אחיות רחמניות. הנסיך באטנברג התפעל מתעוזתם בקרב וציין, כי הם צאצאיהם האמיתיים של אבותיהם החשמונאים[5].
תקופתו של הנסיך באטנברג, הייתה תקופת שיקום ותקווה לקהילה היהודית, אשר תחת כנפי החוקה החדשה, קיוותה שהשלטונות והעם הבולגרי יתייחסו לבניה, כאזרחים בולגרים, נאמנים ושווי זכויות.
אילן יוחסין
[עריכת קוד מקור | עריכה]
קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]
- אלכסנדר באטנברג, נסיך בולגריה, באתר "Find a Grave" (באנגלית)
- אלכסנדר באטנברג, נסיך בולגריה, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
הערות שוליים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ^ לפטן סטאבארוס סטבריאנוס, "ההיסטוריה של הבלקנים מ-1453 ועד 1945", באתר גוגל ספרים (באנגלית).
- ^ Tamir, V., Bulgaria and Her Jews: A dubious symbiosis, 1979, p. 94–95, Yeshiva University Press
- ^ קשלס, חיים, דורות הראשונים, בתוך אנציקלופדיה של גלויות-יהדות בולגריה, ירושלים, 1967, עמודים 64-65.
- ^ קשלס, חיים, דורות הראשונים, עמוד 88.
- ^ קשלס, חיים, דורות הראשונים, עמוד 86.
| שליטי נסיכות וממלכת בולגריה (1946-1879) | ||
|---|---|---|
|
.svg)
.svg)
| הקודם: האימפריה העות'מאנית 1393 - 1878. השליט העצמאי האחרון: קונסטנטין השני, האימפריה הבולגרית השנייה. |
נסיכות בולגריה 29 באפריל 1879 - 7 בספטמבר 1886 |
הבא: פרדיננד הראשון, מלך בולגריה |
| הקודם: יוהאן קזימיר ארנרוט |
ראשי ממשלת נסיכות בולגריה 13 ביולי 1881 - 5 ביולי 1882 |
הבא: לאוניד סובולב |
- בית באטנברג
- בתי מלוכה
- פוליטיקאים בולגרים
- נסיכי ומלכי בולגריה
- נסיכים גרמנים
- ראשי ממשלת בולגריה
- מקבלי עיטור גיאורגי הקדוש
- מונרכים שוויתרו על כסאם
- מונרכים שהיו חברי הבונים החופשיים
- אבירי מסדר העיט השחור
- אבירי מסדר הפיל
- מקבלי עיטור אנדריי הקדוש
- מקבלי עיטור אלכסנדר נבסקי (האימפריה הרוסית)
- מסדר האמבט: אבירים וגבירות הצלב הגדול
- מעוטרי אות מסדר העיט האדום
- ילידי 1857
- נפטרים ב-1893