אלכסנדר סטמבוליסקי
 | |||||
| אלכסנדר סטמבוליסקי | |||||
| לידה |
1 במרץ 1879 הכפר סלאבוביצה, מחוז פאזארדז'יק, נסיכות בולגריה | ||||
|---|---|---|---|---|---|
| נרצח |
14 ביוני 1923 (בגיל 44) הכפר סלאבוביצה, מחוז פאזארדז'יק, ממלכת בולגריה | ||||
| מדינה | ממלכת בולגריה | ||||
| השכלה |
אוניברסיטת מינכן  | ||||
| מפלגה | מפלגת האיכרים של בולגריה | ||||
| בת זוג | מילנה דסקאלוב | ||||
| |||||
| |||||
| חתימה |
.svg) | ||||
  | |||||
אלכסנדר סְטוֹאִימֶנוֹב סְטָמְבּוֹלִיְסְקִי (בבולגרית: Александър Стоименов Стамболийски, שם המשפחה נהגה Stamboliyski; 1 במרץ 1879, סלאבוביצה, מחוז פאזארדז'יק, נסיכות בולגריה – 9 ביוני 1923, סלאבוביצה) היה מנהיג מפלגת האיכרים הבולגרית, בעל השקפת עולם אנטי-מלוכנית ואנטי-מיליטריסטית עם חזון פאן-בלקני מתוך גישת זהותם האתנית המשותפת של עמי הבלקן. בשנת 1920 נבחר סטמבוליסקי ברוב גדול לראש ממשלת בולגריה ופעל ליישום תפישותיו, אשר ביטאו את הלכי הרוח של פשוטי העם ואיכרי המדינה שקצה נפשם מהמלחמות, ועל כך שילם בחייו כאשר נרצח במהלך הפיכה צבאית.
ראשית חייו
[עריכת קוד מקור | עריכה]סטמבוליסקי למד בבית הספר החקלאי בעיר סדובו שבמחוז פלובדיב והמשיך לפלבן, שם הוסמך ככורם ענבי יין. במהלך לימודיו הכיר את יאנקו זאבונוב, מייסד מפלגת האיכרים, הוקסם מרעיונותיו והפך לתלמידו ועוזרו האישי. את לימודיו האקדמיים השלים בגרמניה, שם למד פילוסופיה בעיר האלה ואגרונומיה בעיר מינכן. בראשית המאה ה-20 שב לבולגריה ונכנס לזירה הפוליטית, ובשנת 1908 נתמנה לסגן יושב ראש האספה הלאומית ולמנהיג מפלגת האיכרים, תוך שהוא מפגין עוינות בולטת למשפחת המלוכה הבולגרית והתנגדות נחרצת לכניסת בולגריה למלחמת הבלקן השנייה.
מלחמת העולם הראשונה
[עריכת קוד מקור | עריכה]
ערך מורחב – בולגריה במלחמת העולם הראשונה
סטמבוליסקי ומפלגתו היוו אופוזיציה משמעותית לכניסת בולגריה למלחמת העולם הראשונה והשתתפותה בה. הם ניסו בכל מאודם להשיג אחיזה רעיונית בחוג אנשי הצבא, כנגד ראש הממשלה וסיל רדוסלאבוב, ובעקיפין כנגד המלך פרדיננד הראשון. בראשית המערכה נתפסו כבוגדים. סטמבוליסקי נפגש עם המלך פרדיננד ב-18 בספטמבר ומחה בפניו על כניסתה המיועדת של בולגריה למלחמה. המלך הורה לעוצרו, הוא נשפט ונידון למאסר עולם בעוון מרידה במלכות. לקראת סוף המלחמה, בגבור המשבר הכלכלי, הקיפאון המתמשך בחזית והאבדות ההולכות וגדלות, הצליחו נציגי מפלגת האיכרים ליצור תומכים בחוגי הצבא ובסופו של דבר להביא להדחתו של רדוסלאבוב[1].
באמצע ספטמבר 1918 התחולל קרב דוברו פולה במהלכו הובס הצבא הבולגרי וחייליו סבלו אבדות כבדות כתוצאה מהפעלת להביורים על ידי החיילים הצרפתים. החיילים נטשו את החזית, התמרדו והכריזו על הקמת רפובליקה עצמאית בשם "הרפובליקה של ראדומיר", על שם העיר בה הוכרזה, ובראשה ראייקו דסקאלוב, אחד ממנהיגי מפלגת האיכרים, אשר ליבתה את היצרים. המורדים הכריזו על הדחת המלך פרדיננד והמלכת בנו בוריס תחתיו ונעו לכוון סופיה, שם נתקלו בצוערי האקדמיה הצבאית ובחיילים גרמנים ונקטלו בהמוניהם. בשלב זה החזית נפרצה והממלכה עמדה הן בסכנת פלישה מחוץ והן בהפיכה צבאית מבית. הממשלה הבולגרית פנתה למפקדת הצבא האנגלו-צרפתי בסלוניקי, ביקשה הפסקת אש וזו הוכרזה ב-29 בספטמבר 1918. סטמבוליסקי שוחרר מהכלא במהלך מרד "ראדומיר" ונשלח לנהל משא עם המורדים כדי להרגיע את הרוחות, עניין שלא עלה בידיו, והמרד קצר הימים הוכרע סופית עד ה-2 באוקטובר, כשסטמבוליסקי נמלט לאזורים הכפריים מחשש שיוצא להורג ונשאר במחבואו עד לאחר עלייתו של המלך בוריס השלישי לשלטון ועזיבת אביו פרדיננד את המדינה[2].
בשל נסיונותיו להביא לפתרון המשבר בדרכי שלום, זכה בחנינה מלאה, בינואר 1919 הצטרף לממשלת הקואליציה של תאודור תאודורוב והשתתף בצוות המשא ומתן מטעם בולגריה בוועידת השלום בפריז.
כהונתו כראש הממשלה ואחריתו
[עריכת קוד מקור | עריכה]לאחר המלחמה הואשם הצבא הבולגרי בביצוע מעשי זוועה באוכלוסייה הסרבית בשטחים הכבושים. סטמבוליסקי הקים ועדת חקירה ממלכתית, אשר תוצאותיה לא נודעו בציבור. הקולונל היהודי אברהם תג'ר, אשר מונה לקראת סיום המלחמה לפקד על חיל המצב שהוצב בעיר וראניה, ציין שקיבל הנחיה ממפקדיו בשטח להוציא להורג את מנהיגי הקהילה האזרחית שבעיר ועל כך שסירב לפקודה. תג'ר נשפט וזוכה בערכאה עליונה וסטמבוליסקי החליט לשלוח את הקולונל לוועידת השלום בפריז, על מנת להציג פנים הומניטריות לממלכה הבולגרית[3].
התנאים שהוכתבו לבולגריה בוועידת פריז אילצו את ראש הממשלה תאודורוב להתפטר, וב-14 באוקטובר 1919 התמנה סטמבוליסקי לראשות הממשלה. בתוקף תפקידו חתם על חוזה ניי ב-27 בנובמבר, אשר תנאיו נחשבו בעיני האליטה הפוליטית והצבאית הבולגרית כאסון לאומי וחותמיו נתפשו כבוגדים. ב-21 במאי 1920 נערכו בבולגריה בחירות כלליות, מפלגתו של סטמבוליסקי זכתה ברוב מוחלט והממשלה החדשה הוקמה על טהרת נציגי מפלגת האיכרים. כ-80% מאזרחי בולגריה בעת ההיא עסקו בחקלאות.
אחד מהתנאים במסגרת חוזה ניי היה צמצום הצבא הסדיר לכדי ז'נדרמריה ועשרות קצינים וחיילים פוטרו. חלקם הקטן השתלב במערכת הפוליטית, אך חלק לא מבוטל הצטרף לארגונים שונים בעלי אופי חתרני מיליטנטי, אשר המשיכו בקיום קשרים הדוקים עם המנגנון שנותר במערך השירות הצבאי ויחדיו יצרו את הגופים, שהיוו את האופוזיציה המשמעותית, לשלטונו של סטמבוליסקי.
לאחר הבחירות של שנת 1920 הצליח סטמבוליסקי לכונן ממשלה יציבה, שכאמור היה בה רוב מוחלט למפלגתו, מפלגת האיכרים, אך האצולה הפוליטית, הצבאית והכלכלית הבולגרית הייתה להם לזרא, משום שניצלו את קהל בוחריהם, קרי, פשוטי העם והאיכרים. סטמובליסקי, באמצעות מנגנון ממשלתו, פעל להעמדה לדין פלילי וצבאי של עשרות קצינים ופוליטיקאים, אשר היו אחראים, לשיטתו, לתנאים שהוכתבו בחוזה ניי, שמכונה בפי הבולגרים "האסון הלאומי". פעולות משפטיות, ובכלל זה החרמת רכוש, ננקטו כנגד סוחרים ובעלי ממון אשר הפקיעו מחירים במהלך המלחמה. הוטל פיקוח על הדיור הציבורי ונקצבה השכרת הדירות למגורים. כן הונהג שירות חובה בצבא לגברים ונשים והוקמו גדודי עבודות ציבוריות, אשר פעלו לשיקום נזקי המלחמה. בוצעה גם רפורמה בחלוקת הקרקעות וחלקן הופקע מאצולת הממון הבולגרית וחולק לאיכרים. לא זו אף זו, ממשלתו של סטמבוליסקי שינתה את מדיניותה כלפי ממלכת יוגוסלביה אשר הוקמה לאחר המלחמה (כשגרעינה המרכזי הוא סרביה, אויבתה בנפש של בולגריה), וחתמה עימה הסכם אי-התקפה, אשר במסגרתו התחייבה להפסיק את פעילותו של ארגון המחתרת המקדוני שפעל מתוך בולגריה ומטרתו הייתה להחזיר את שטחי מקדוניה שנגרעו חזרה לממלכת בולגריה. למעשה, היה ארגון זה מורכב כולו ממאות חיילים וקציני מילואים בולגרים מיליטנטים, אשר היו חברי הליגה הצבאית. תפישת עולמו של סטמבוליסקי הייתה יצירת פדרציה בלקנית על בסיס אתני ולא לאומי, אשר תקיף את כל העמים הסלאביים בבלקן[2]. סטמבוליסקי צוטט כאומר: "אינני בולגרי ואינני סרבי, אני סלאבי דרומי"[4],[5].
לאחר חתימת הסכם השלום וכינון היחסים הדיפלומטיים עם רומניה, יצא אליה סטמבוליסקי לביקור רשמי, במהלך ינואר 1921. במהלך הביקור הזה ניסה סטמבוליסקי לקדם שתי מטרות, יצירת ברית אירופאית של מפלגות איכרים ובמסגרתה התקרבות בין מפלגתו ובין מפלגת האיכרים הרומנית ויצירת איחוד בין רומניה ובין בולגריה על ידי נישואין בין המלך הבולגרי הצעיר ובין אחת מבנותיו של המלך פרדיננד הרומני. שתי התוכניות התנפצו לאחר ביקורו, כשהעיתונות הרומנית הפיצה סיפור על ניסיון לקנות את הפוליטיקאים של מפלגת האיכרים הרומנית לשם קידום ויתור של רומניה על הקדרילטר[6].
צעדי ההתקרבות לממלכת יוגוסלביה היו בבחינת "הקש האחרון", שהקים על ממשלתו את כל חוגי הצבא, קציני המילואים, המפלגות האזרחיות האחרות, אשר התאחדו לארגון חצי פוליטי וחצי מחתרתי בשם מפלגת העם. חברי המפלגה הקומוניסטית החזקה "ישבו על הגדר" בשלב זה, בשל שנאתם לשני הצדדים היריבים. ב-9 ביוני 1923, פרצה הפיכה צבאית בממלכה, שהובלה אמנם רשמית על ידי ארגון "הליגה הצבאית", אך למעשה היא הובלה על ידי כוחות הצבא הסדיר שהחלו בתנועה לעבר ערי בולגריה ותפסו עמדות מפתח בעיר סופיה[2]. המלך בוריס השלישי נמלט מארמון הכפר שלו והסתתר שעות בשדות חקלאיים בליווי שומר ראשו, עד שהוברר לו שאין ההפיכה מכוונת נגדו[7]. הצבא עצר את סטמבוליסקי והוביל אותו למעצר בית בכפרו סלאבוביצה, ממנו ניסה להימלט ולארגן הפיכת נגד של איכרים. הוא נתפס שוב, עונה במשך מספר ימים בידי אנשי הצבא הבולגרי ולבסוף נורה למוות. ראשו נערף ונשלח לסופיה בתוך ארגז קרטון וגופתו הושחתה. לאחר מותו הוקמה ממשלה חדשה בראשות הפרופסור אלכסנדר צאנקוב מנהיג מפלגת הימין "האיחוד הלאומי", אשר בעצמו היה חלק ממנגנון ההפיכה הצבאית[8].
השלכות הרצח על בולגריה
[עריכת קוד מקור | עריכה]ממלכת בולגריה נותרה תאורטית מונרכיה חוקתית, אך למעשה הממשלה החדשה שהוקמה בראשות אלכסנדר צאנקוב הופעלה על ידי גורמים צבאיים בסדיר ובמילואים. הייתה זו הפיכה פרו פאשיסטית כנגד ממשלה שיש המגדירים את מדיניותה הכלכלית כקומוניזם אגררי[9]. הממלכה שקעה ב-11 שנים של חוסר יציבות פוליטית, אנרכיה, פיגועים, רציחות פוליטיות וניסיונות התנקשות במלך. כבר בספטמבר 1923 פרץ מרד קומוניסטי עקוב מדם כנגד הממשלה החדשה אשר דוכא בברוטליות על ידי כוחות הצבא, תוך הוצאה להורג של מאות חשודים כקומוניסטים. בהמשך אירעה סדרת ניסיונות התנקשות במלך בוריס, רובן בהשראה קומוניסטית, ששיאן הפיגוע בכנסיית סווטה נדליה בסופיה, אשר גבה את חייהם של 160 בני אדם ועוד 320 שנפצעו. המלך ניצל, אך חלק נכבד מאצולת הפיקוד הצבאי הבולגרי הבכיר נהרגו ונפצעו[10]. ב-1934 בוצעה הפיכה צבאית נוספת ובולגריה הייתה נתונה תחת משטר צבאי מלא למספר חודשים. עד לשנה זו היה המלך בוריס יותר דמות סמלית מאשר מעשית, ושימש לא אחת חותמת גומי לרצונותיהם של הגנרלים המושכים בחוטים. רק ב-1935 הצליח להחזיר אליו את רסן השלטון, בתמיכת גרמניה הנאצית[7].
הנצחתו
[עריכת קוד מקור | עריכה]בשנת 1979 שונה שמה של העיר נובי קריצ'ים, אשר במחוז פלובדיב לשם סטמבוליסקי, לזכרו של ראש הממשלה שנרצח. כמו כן, במחוז דובריץ' נקרא כפר על שמו.
קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]
- אלכסנדר סטמבוליסקי, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
הערות שוליים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ^ מלחמת העולם הראשונה "ביוגרפיה של הגנרל ניקולה ז'קוב", באתר firstworldwar.com(באנגלית).
- ^ 1 2 3 רומנו, אלברט. א, יהדות בולגריה, בתוך אנציקלופדיה של גלויות-יהדות בולגריה, ירושלים, 1967, עמודים 358-359.
- ^ רומנו, אלברט. א, יהדות בולגריה, בתוך אנצקלופדיה של גלויות –יהדות בולגריה, ירושלים, 1967, עמודים 291-292.
- ^ Stavrianos, L, "The Balkan Federation Movement: A Neglected Aspect" , in American Historical Review, 1942, Vol. 48.
- ^ הסלאבים הדרומים הוא פלג של השבטים הסלאבים, אשר התיישב בבלקנים והיווה ביחד עם השבטים הפרוטו-בולגארים את הגרעין להקמת האימפריה הבולגרית הראשונה.
- ^ יואן סקורטו - ביקור סטמבוליסקי ברומניה בינואר 1921
- ^ 1 2 בר זוהר, מיכאל, הרכבות יצאו ריקות, הוצאת הד-ארצי, אור יהודה, 1999, עמוד 27.
- ^ תומסון, דייוויד, אירופה מאז נפוליאון, תרגום:חשביה אריה, כרך ב', הוצאת זמורה ביתן, 1984, עמוד 570.
- ^ ג'ונסון, פול, היסטוריה של הזמן המודרני, מ-1917 ועד שנות ה-90, הוצאת דביר, תל אביב, 1995, עמוד 95.
- ^ אלברט. א, רומנו, עמוד 360.
.svg){kind=small}
.svg)
| הקודם: תאודור תאודורוב |
ראשי ממשלת ממלכת בולגריה 14 באוקטובר 1919 - 9 ביוני 1923 |
הבא: אלכסנדר צאנקוב |
| הקודם: מיכאיל מג'ארוב |
שר החוץ והדתות של בולגריה 14 באוקטובר 1919 - 9 ביוני 1923 |
הבא: אלכסנדר צאנקוב |