לדלג לתוכן

אלחו קרפנטייר

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
אלחו קרפנטייר
Alejo Carpentier
לידה 26 בדצמבר 1904
לוזאן, שווייץ עריכת הנתון בוויקינתונים
פטירה 24 באפריל 1980 (בגיל 75)
הרובע השביעי של פריז, צרפת עריכת הנתון בוויקינתונים
שם לידה Alejo Carpentier Valmont עריכת הנתון בוויקינתונים
מדינה קובה, צרפת עריכת הנתון בוויקינתונים
מקום קבורה בית העלמין קולון עריכת הנתון בוויקינתונים
שפות היצירה ספרדית, צרפתית, רוסית עריכת הנתון בוויקינתונים
זרם ספרותי סוריאליזם, ריאליזם קסום עריכת הנתון בוויקינתונים
יצירות בולטות הנבל והצל, Explosion in a Cathedral, מלכות העולם הזה עריכת הנתון בוויקינתונים
תקופת הפעילות מ-1924 עריכת הנתון בוויקינתונים
פרסים והוקרה
  • פרס מיגל דה סרוואנטס (1977)
  • פרס הספר הזר הטוב ביותר (1956)
  • פרס מדיסיס זר (1982)
  • הפרס העולמי ע״ש סינו דל דוקה (1975)
  • פרס אלפונסו רייס הבינלאומי (1975) עריכת הנתון בוויקינתונים
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית

אלחו קרפנטייר אי ואלמונט (בספרדית: Alejo Carpentier y Valmont; ‏ 26 בדצמבר 1904 – 24 באפריל 1980) היה סופר קובני, מסאי, ומוזיקולוג שהשפיע רבות על הספרות הלטינו אמריקאית במהלך התקופה הידועה בשם הבום הלטינו-אמריקאי. יליד לוזאן, קרפנטייה גדל בהוואנה, קובה, ולמרות היותו יליד שווייץ, הוא הגדיר עצמו כקובני לאורך כל חייו. הוא נסע רבות בעולם, בעיקר בצרפת, דרום אמריקה ומקסיקו, שם פגש חברים בולטים בקהילה התרבותית והאמנותית של אמריקה הלטינית. קרפנטייר התעניין מאוד בפוליטיקה של אמריקה הלטינית והתייצב לעיתים קרובות לצד תנועות מהפכניות, כמו המהפכה הקומוניסטית בקובה של פידל קסטרו באמצע המאה העשרים. קרפנטייר נכלא והוגלה מארצו בשל העמדות הפוליטיות - פילוסופיות, שמאלניות שלו.

עם ידע נרחב במוזיקה, קרפנטייר חקר את תחום המוזיקולוגיה, ופרסם מחקר מעמיק על המוזיקה הקובנית, La música en Cuba ושילב בו נושאים מוזיקליים וטכניקות ספרותיות. הוא חקר אלמנטים של אפרו-קובניזם ושילב את ההיבטים התרבותיים ברוב כתביו. אף על פי שקרפנטייר כתב בשלל ז'אנרים, כמו עיתונות, תסכיתי רדיו, מחזות, מאמרים אקדמיים, אופרה וליברטו, הוא ידוע בעיקר בזכות הרומנים שלו. הוא היה בין הראשונים להשתמש בטכניקות הכתיבה של הריאליזם הקסום, ולחקור את האיכות הפנטסטית של ההיסטוריה והתרבות הלטינו-אמריקאית. הדוגמה המפורסמת ביותר להשפעה האפרו-קובנית ושימוש בריאליזם הקסום היא הרומן של קרפנטייר מ-1949 "מלכות העולם הזה" (El reino de este mund) שעוסק במהפכה בהאיטי של סוף המאה ה-18.

סגנון הכתיבה של קרפנטייר שילב את סגנון הבארוק המתחדש, או סגנון הבארוק של העולם החדש שאומנים לטינו אמריקאים אימצו מהמודל האירופי והטמיעו בחזון האמנותי של אמריקה הלטינית. עם התנסות ממקור ראשון בתנועה הסוריאליסטית הצרפתית, קרפנטייר אימץ גם את התיאוריה הסוריאליסטית לספרות הלטינו-אמריקאית. קרפנטייר, שתמיד היה נלהב לחקור בעיקר את הזהות הקובנית, הסתייע בחוויות נסיעותיו ברחבי אירופה ובאמריקה הלטינית כדי להרחיב את הבנתו בזהות הלטינו-אמריקאית. קרפנטייה ארג אלמנטים מההיסטוריה הפוליטית של אמריקה הלטינית - מוזיקה, אי צדק חברתי ואמנות, אל תוך שטיחי הקיר של כתיבתו, שכולם השפיעו השפעה מכרעת על יצירותיהם של סופרים צעירים לטינו-אמריקאים וקובנים כמו ליסנדרו אוטרו, לאונרדו פדורה ופרננדו וולקז מדינה.

קרפנטייה נפטר בפריז בשנת 1980 ונקבר בבית העלמין קולון בקובה, בנוכחות דמויות פוליטיות ואמנותיות קובניות מובילות.

ביוגרפיה

[עריכת קוד מקור | עריכה]

שנים מוקדמות וחינוך

[עריכת קוד מקור | עריכה]

קרפנטייר נולד ב־26 בדצמבר 1904 בלוזאן שבשווייץ לחורחה ג'וליאן קרפנטייר, אדריכל צרפתי, ולינה ואלמונט, מורה לשפה הרוסית.[1] לאורך שנים האמינו רבים שהוא נולד בהוואנה, ושמשפחתו עזבה את המדינה מיד לאחר לידתו; עם זאת, לאחר מותו של קרפנטייר, אותרה תעודת הלידה שלו בשווייץ.[2]

בשנת 1912, אלחו ובני משפחתו עברו מקובה לפריז. הוא דיבר צרפתית וכנער בגיל ההתבגרות קרא את הונורה דה בלזק, גוסטב פלובר ואמיל זולה.[1] בשנת 1921 למד קרפנטייר בבית הספר לאדריכלות באוניברסיטת הוואנה. כשהיה בן 18 התפרקו נישואי הוריו ואביו עזב את הבית. בשנה שלאחר מכן עזב קרפנטייר את לימודיו וניסה למצוא עבודה כדי לתמוך באמו. הוא פנה לעיתונאות, ועבד עבור העיתונים הקובניים קרטלס (Carteles) וחברתי (Social). בנוסף, הוא גם למד מוזיקה.[3]

קובה וגלות בצרפת

[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1921, בזמן שלמד בהוואנה, הפך קרפנטייר לעיתונאי תרבות, וכתב בעיקר על התפתחויות אוונגרדיות באמנויות, ובמיוחד במוזיקה.[4] הוא כתב טורים ליומון לה דיסקוסיון – La Discusión. עבודתו העיתונאית, שנחשבה לשמאלנית, סייעה להקמת המפלגה הקומוניסטית הקובנית הראשונה.[3] במהלך 1923 ו-1924 הוא המשיך לעבוד ככתב טור וגם ערך ביקורות מוזיקליות ותיאטרון עבור לה דיסקוסיון ואל הראלדו דה קובה. [5] בשנת 1927, בעזרת חורחה מנאך, חואן מרינלו, פרנסיסקו איצ'אסו ומרטי קזנובאס, הוא הפך לחבר מייסד בכתב העת לקידום – רוויסטה דה אוונסה, מגזין המוקדש ללאומיות, רדיקליזם ורעיונות חדשים באמנויות. [6]

הגיליון הראשון של כתב העת קידום הופיע ב־15 במרץ 1927; ופעילותו נמשכה עד 15 בספטמבר 1930. בפרק זמן זה הפך כתב העת ל"קול המבשר" של התנועה הקובנית וכלי הביטוי העיקרי שלה.[4] בגלל מעורבותו בפרויקטים כגון אלה, קרפנטייר נחשד לרוב כמי שמחזיק ברעיונות תרבותיים חתרניים ואולטרה-מודרניים. קרפנטייר נעצר בשנת 1927 בגין התנגדותו לדיקטטורה של ג'ררדו מצ'אדו אי מוראלס – נשיא קובה, ולאחר שחתם על מניפסט דמוקרטי ואנטי-אימפריאליסטי נגד משטרו של מצ'אדו. על רקע זה ישב ארבעים יום בכלא. במהלך תקופה קצרה זו בכלא הוא החל לעבוד על הרומן הראשון שלו, Ecué-Yamba-O, שעוסק בחקר המסורות האפרו-קובניות בקרב עניי האי.[3] (הספר הושלם בסופו של דבר בשנת 1933.)

לאחר שחרורו נמלט קרפנטייר מקובה בעזרת העיתונאי והמשורר הצרפתי רוברט דזנוס שהשאיל לו את דרכונו ואת ניירותיו.[3] קרפנטייר החליט על גלות מרצון לצרפת והגיע לפריז בשנת 1928; הוא נשאר שם עד 1939, ואז חזר להוואנה. התמזל מזלו לצאת את קובה טרם תקופת הסכסוכים הפוליטיים שהתרחשה שם בשנות השלושים, במהלכה נאלצו אנשי רוח קובניים להגדיר מחדש את עמדתם הפוליטית, שלא הייתה מקובלת על הממשל. מסיבות פוליטיות אלה ואחרות הוא החליט לעזוב.

שהייתו בחו"ל, ניתוקו מקובה והאינטראקציה עם קבוצות שונות של אינטלקטואלים ואמנים בפריז סייעו לו לגבש את "החזון הביקורתי" שלו.[7] קרפנטייר הרגיש שחשוב לו להישאר מחוץ להשפעתן של תנועות אידאולוגיות אלו ואחרות מכיוון שהאמין בשמירה על "איזון נגד הבדלנות של מולדתו".[8] עם הגעתו לפריז החל מיד לכתוב שירים ומאמרי מערכת במגזינים פריזאים וקובניים. תרומותיו לכתב העת הפריזאי, כמו הסיפור הקצר שכתב בצרפתית בשנת 1933 – "מחברות הדרום", Cahiers) du Sud"), בצרפתית, היו חלק ממאמץ שנקט בו לטובת טיפוח קהילת קוראים אירופאית שתחזק את ההכרה בו. הוא גם תרם מכתיבתו לכתבי העת Documents ו- L'Intransigeant.[9] קרפנטייר הכיר את פעילויות ועד הצעירים הקובנים המהפכנים – Comité de Jeunes Revolutionnaires Cubains, קבוצה של אנשי שמאל קובנים גולים שפרסמו את טרור בקובה – La Terreur á Cuba, עלון נגד ממשלת מצ'אדו. הוא תיעד את החדשות האחרונות על קבוצה זו ופעילותן בספרו מחווה לחברינו בפריז - Homenaje a nuestros amigos de Paris.[10] באותה תקופה, ושוב בעזרת רוברט דזנוס, קרפנטייר הפך לחלק מהתנועה הסוריאליסטית שהתבררה כבעלת השפעה חיובית על יצירתו. בהיותו בצרפת יסד קרפנטייר מגזין ספרותי בשם אימאן - Imán בשנת 1931, ושימש כעורכו הראשי.[11] מרבית המחברים שעבדו איתו ב"המהפכה הסוריאליסטית " תרמו יצירות גם ל- אימאן תחת הכותרת "ידיעת אמריקה" – "Conocimiento de America ".[12] במסגרת זו תרם קרפנטייר את הסיפור הקצר שלו משנת 1933– סיפורי יום שני – Histoire de Lunes; זה היה ניסיוני לתקופתו כיוון שהכיל אלמנטים של פנטזיה ופולקלור המאופיינים כריאליזם קסום.

הסוריאליזם עזר לקרפנטייר לראות הקשרים והיבטים, בעיקר אלה הנוגעים לחיים האמריקניים, אותם לא ראה לפני ואחרי שעבד עם הדמויות האמנותיות המובילות במשך תקופה, קרפנטייר לא התלהב יתר על המידה מפעילותו בתחום הסוריאליזם וחש כי "ניסיונות סוריאליסטיים אלו היו לשווא". את תסכולו תיאר בכך ש"לא היה לו מה להוסיף ולתרום לתנועה זו בצרפת".[13]

כשקרפנטייר התוודע לאנשים בקרב קהילת האמנויות, התאפשר לו לפגוש סופרים מפורסמים אחרים כמו פבלו נרודה, ששלח אליו לצורכי ביקורת את טיוטת ספרו "מגורים על כדור הארץ" – "Residencia el la Tierra". הסופר מיגל אננגל אסטוריאס, שיצירתו על עידן המיתולוגיה הפרה-קולומביאנית השפיעה על כתיבתו;[3] ופבלו פיקאסו, הכרות שהתאפשרה באמצעות הקשר של קרפנטייר עם חברים מתחומי האמנויות. [14]

לאורך תקופתו בצרפת עסק קרפנטייר לא רק ביצירות ספרותיות, אלא גם בפרויקטים מגוונים אחרים בתחום האמנויות. הוא שיתף פעולה עם המלחין הצרפתי מארינס פרנסואה גיירד במחזמר "ימבה-או", "טרגדיה נלעגת", שהוצג בתיאטרון בריזה בפריז (1928); ועם המלחין הקובני אמדאו רולדאן עזר לארגן את הופעות הבכורה הקובניות של יצירות של סטרווינסקי ופולנק. בתחום הסרטים כתב קארפנטייר טקסט וערך מוזיקה לסרט הדוקומנטרי הצרפתי לה וודו.[15] הוא המשיך להתפרנס מכתיבה על תרבות עכשווית, הן בצרפתית והן בספרדית. כמו כן החל לעבוד בתחנת רדיו צרפתית כטכנאי קול ומפיק. משנת 1932 עד 1939 עבד קרפנטייר בכמה פרויקטים שהופקו על ידי אולפני פוניריק (Foniric).[8] הוא ביים את ההפקה של ספרו של כריסטופר קולומבוס ושיתף פעולה עם דזנוס בהפקת הקראות של מקרי הרצח ברחוב מורג' של אדגר אלן פו, והצדעה לעולם של וולט ויטמן. גם מחו"ל, המשיך קרפנטייר לשמור על קשר עם קובה על ידי שליחת מאמרים ושירים ותרומות מפרי עטו לפרסומים שונים שם כמו מסות מתכנסות Ensayos Convergentes.

עם תום עידן משטר מצ'אדו ב-1933, החליט קרפנטייר לתכנן את חזרתו לארץ מולדתו לביקור, ובשנת 1936 מימש את מסעו חזרה לקובה. פרק הזמן שבילה בפריז שנפרס על פני יותר מאחת עשרה שנים העשיר אותו ו"חידד את יכולות ההבעה שלו ".[16] קרפנטייר עצמו ציין שהוא התעייף מפריז, ו"... בשנת 1939 בלי שום סיבה אחרת מאשר נוסטלגיה לקובה, פיניתי את הדירה שלי והתחלתי את השיבה להוואנה ".[17]

שנותיו בהאיטי וחזרתו לקובה

[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1943, בליווית במאי התיאטרון הצרפתי לואי ז'ובה, עשה קרפנטייר טיול מכריע להאיטי, במהלכו ביקר במצודת לה פרייר ובארמון סנסוסי, אשר שניהם נבנו על ידי המלך השחור הנרי כריסטוף. טיול זה, בשילוב עם קריאת הפרשנות של אוסוואלד שפנגלר להיסטוריה, סיפקו את ההשראה לרומן השני שלו, אל מלכות העולם הזה – El Reino de Este Mundo (1949).

קרפנטייר חזר לקובה והמשיך לעבוד כעיתונאי עם פרוץ מלחמת העולם השנייה. הוא עבד על כתיבת תולדות המוזיקה הקובנית, שפורסם בסופו של דבר בשנת 1946 תחת הכותרת המוזיקה של קובה – La música en Cuba.[18]

החיים בוונצואלה

[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1945 עבר קרפנטייר לקראקס, כגלות. בין השנים 1945–1959 הוא התגורר בוונצואלה, שהיוותה השראה למדינה הדרום אמריקאית ששמה לא צוין, בה מתרחש חלק ניכר מהרומן שלו צעדים אבודים – los pasos perdidos.

הוא כתב סיפורים קצרים שנאספו מאוחר יותר בקובץ במלחמת הזמן (1958).[3] בהיותו בקובה נכח קרפנטייר בסנטרייה – טקס דתי אפרו-אמריקאי שהתפתח בקובה והעמיק עוד יותר את התעניינותו באפרו-קובניזם. בשנת 1949 סיים את הרומן שלו "מלכות העולם הזה". ברומן זה יש פרולוג "המתווה את אמונתו של קרפנטייר בגורלה של אמריקה הלטינית ואת ההשלכות האסתטיות של המורשת התרבותית הייחודית שלה."

חיים מאוחרים

[עריכת קוד מקור | עריכה]

קרפנטייר שב לקובה לאחר ניצחון המהפכה בהנהגת פידל קסטרו בשנת 1959. הוא עבד בהוצאה לאור של המדינה ותוך כך השלים את ספרו עידן האורות El Siglo de las Luces שנכתב בסגנון הבארוק (1962).[3] רומן זה דן בהתפתחות ההשכלה וברעיונות המהפכה הצרפתית בעולם החדש. יש בו שני לייטמוטיבים מובילים של בית הדפוס והגיליוטינה וניתן לקרוא אותם כ"הגות על הסכנות הטמונות בכל המהפכות כשהן מתחילות להתמודד עם הפיתויים של הדיקטטורה." לאחר קריאת הספר נאמר כי גבריאל גרסיה מארקס ביטל את הטיוטה הראשונה של מאה שנות בדידות והחל שוב מאפס. [19]

בשנת 1966 התיישב קרפנטייר בפריז שם שימש כשגריר קובה בצרפת. בשנת 1975 הוא זכה בפרס הספרות הבינלאומי Prix mondial Cino Del Duca h, בשנת 1977 הוא קיבל את פרס סרוונטס, ובשנת 1979 קיבל את פרס מדיסיס הצרפתי Prix Médicis עבור ספרו הנבל והצל – El arpa y la sombra.[20]

קרפנטייר נאבק בסרטן כשהשלים את הרומן האחרון שלו, הנבל והצל – El arpa y la sombra, ולבסוף נפטר בפריז ב-24 באפריל 1980. שרידיו הוחזרו לקבורה בקובה בבית העלמין קולון, בהוואנה.

בית ספר הבינלאומי הצרפתי בהוואנה נקרא על שמו.

נושאים

[עריכת קוד מקור | עריכה]

המופלא האמיתי

[עריכת קוד מקור | עריכה]

קרפנטייר ידוע בעיקר בזכות התיאוריה שלו על המופלא האמיתי – lo real maravilloso. על פי תפיסה זו הן ההיסטוריה והן הגאוגרפיה של אמריקה הלטינית הם כה קיצוניים עד כי הם נראים בדיוניים או אפילו קסומים בעיני אנשים מבחוץ. לפיכך, אמריקה הלטינית היא אזור בו הקו שבין קסם למציאות מטושטש. בפרולוג לספרו מלכות העולם הזה, רומן העוסק במהפכה בהאיטי, הוא תיאר את חזונו לגבי המופלא האמיתי "אבל מהי ההיסטוריה של אמריקה הלטינית אם לא כרוניקה של מופלא אמיתי?".[21] הרומן עצמו מפתח את ההיסטוריה החריגה (אך האמיתית) של הנרי כריסטוף, מלך האיטי הראשון, כדוגמה לכך שההיסטוריה האמיתית של אמריקה הלטינית מוזרה עד כדי כך שהיא נראית בדיונית. חלק מהמבקרים מפרשים את תפיסת המופלא האמיתי כשם נרדף לריאליזם קסום.[22] עם זאת, התיאוריה של קרפנטייר והתפתחותה ביצירתו מוגבלת יותר בהיקפה מאשר הריאליזם הקסום של, למשל, גבריאל גרסיה מרקס. ואילו יצירותיו של גרסיה מרקס כוללות אירועים שהקורא לעולם לא יטעה לחשוב למציאות (גשם של פרחים, זקנים עם כנפיים וכו'). קרפנטייר, לרוב, פשוט כותב על היבטים קיצוניים של ההיסטוריה והגאוגרפיה של אמריקה הלטינית, היבטים שכמעט לא ייאמנו, אך הם אכן אמיתיים.[23]

מוזיקה

[עריכת קוד מקור | עריכה]

כילד צעיר נחשף קרפנטייר רבות למוזיקה. קרפנטייר עצמו ניגן בפסנתר, כמו אמו; אביו, ניגן בצ'לו, ולמד אצל פאבלו קזאלס, וסבתו ניגנה על עוגב.[24] קרפנטייר למד תאוריה מוזיקלית בבית ספר התיכון ג'אנסון דה סאלי בעת שהתגורר בפריז לראשונה. [25] הקומפוזיציות של קרפנטייר עצמו הפכו אותו למרכיב חשוב בנוף המוזיקלי הקובני העכשווי, אך הוא גם חקר את מקורותיה ואת הדקויות הפוליטיות של המוזיקה הקובנית. את מסירותו לעיבודים של סגנונות אמנות אירופיים לסגנונות מוזיקה לטינו אמריקאים ניתן לזהות גם בהערצתו לנושאים מוזיקליים אפרו-קובניים.[26]

בתחילת הקריירה שלו שיתף קרפנטייר פעולה עם מוזיקאים צעירים אחרים, אשר היו להוטים לחקור את השורשים המוזיקליים הקובניים. אחד מהם היה אמדאו רולדאן, מוזיקאי צרפתי בעל רקע קובני.[26] הם פעלו לארגן את הבכורה הקובנית של מוזיקת תזמורת פופולרית של עידן המוזיקה החדשה – Conciertos de música nueva, שכללה יצירות של מלחינים כמו סטרווינסקי, דריוס מיו, ראוול, מליפיירו, פולנק ואריק סאטי. באשר למוזיקה שלהם עצמם, קרפנטייר ורולדן התעניינו הרבה יותר בשילוב מקצבים ומנגינות אפריקאיות ביצירותיהם, וחיקוי של סגנונות מוזיקליים אירופיים. "למטה עם הנבל, למעלה עם הבונגו!" – "Abajo la lira, arriba el bongó!"[27] הייתה הסיסמה הפופולרית לסגנון המוזיקה שלהם. קרפנטייה ורולדן שיתפו פעולה בעבודות רבות, כולל היצירה התזמורתית אוברטורה על נושאים קובנים – Obertura sobre temas cubanos משנת 1925 שנחשבה לשערורייתית בגלל בגידתה במה שנראה כסימפוניה הנכונה בסגנון אירופי לטובת המוזיקה בהשראה אפרו-קובנית. שיתופי פעולה ידועים אחרים בין השניים כללו בין השאר את סרטי שלושה שירים קטנים Tres pequeñas poemas שהופקו בשנת 1926, ושני בלטים אפרו-קובניים: לה רבמברמבה, בלט קולוניאלי בשני חלקים (1928) והקסם של אנאקילה (1929).[28]

העניין של קרפנטייר במוזיקה השפיע רבות על כתיבת הפרוזה שלו. מבקר הספרות והאמנות הקובני, נבארו, טוען כי קוראי יצירותיו של קרפנטייה הם מאזינים יותר מכפי שהם קוראים. [29] שימוש לירי בדיאלקטים קולקטיביים, מקצבים ספרותיים כמו אליטרציה וחרוזים צליליים ונושאים מוזיקליים בעולם הנרטיב (תופים, צעדים וכו') הם כמה דוגמאות להשפעת המוזיקה על יצירתו של קרפנטייר.[24] בראיון שנערך עמו, צוטט הסופר עצמו באומרו "מוזיקה נוכחת בכל עבודתי." [30] מבחינת קרפנטייר, ניתוח הזהות הקובנית מעוגן בניתוח המוזיקה הקובנית. ככאלה, הוא שילב בלהיטות מוזיקה בכתיבתו, כדי להבין באמצעותה טוב יותר את הזהות הקובנית. [31]

אתנומוזיקולוגיה ואפרו-קובניזם

[עריכת קוד מקור | עריכה]

עם אהבה מהותית כל כך למוזיקה ומשיכה עזה לזהות הקובנית, החל קרפנטייר לחקור את מקורותיה של המוזיקה הקובנית במובן האקדמי יותר.[26] בשנת 1946 פרסם קרפנטייר את המחקר האתנומוזיקולוגי – המוזיקה של קובה – La Música en Cuba, בו הוא בוחן כיצד מוזיקה אירופאית, מוזיקה אפריקאית מוטמעת והמוזיקה הילידית של האי התמזגו כולם ליצירת מוזיקה קובנית. קרפנטייר התעניין במיוחד בנושאים האפרו-קובניים.[28]

קרפנטייר, שהוקסם במיוחד מההשפעתה המוחצת של המוזיקה האפריקאית על המוזיקה הקובנית, הביא לראשונה מוזיקה מושפעת אפרו-קובניזם הנקראת lo afrocubano (כלומר מוזיקה מאולתרת וכבדה מבוססת קצב) לתוך מה שנחשב למקומות התכנסות מוזיקליים פורמליים יותר התלויים בסגנונות אירופאים, המכונים לו גואחירו – lo guajiro. קרפנטייר כתב פעם ש–לו גואחירו היה, "פואטי מאוד, אבל הוא אינו מוזיקה. . . מצד שני, במסטיזו ובמוזיקה השחורה... יש לחומר העשיר עומק מדהים... עד כדי הפיכתו ליצירת הביטוי הלאומי." [32] בגלל מתחים גזעיים בין קובנים לבנים לקובנים שחורים ולבין קריאולים עדיפות זו לא התקבלה היטב על ידי האליטה הקובנית של אמצע המאה העשרים. [33] קרפנטייר הקדיש את מרבית מחקרי המוזיקולוגיה שלו להשפעות האפרו-קובניות הקיימות בקובה. לדוגמה, קרפנטייר הקדיש תשומת לב מיוחדת לקונטרדנזה – Contredanse – ריקוד קובני פופולרי ביותר שנבע מסגנון המחול האירופי. המרחב השופע שנותר לאימפרוביזציה מוזיקלית ואלמנט הריקוד הקבוצתי הותאמו בקלות למסורת המוזיקלית האפריקאית בה האלתור והמחול ממלאים תפקידים אינטגרליים. מכאן נוצרה מתכונת מוזיקלית היברידית הייחודית לקובה.[28] קרפנטייר טען כי האלתור הטמון במוזיקה שהשפיע על אפריקה אפשר פרשנויות מגוונות אשר האיצו הבדלים אזוריים ובהתאם גם זהויות אזוריות, והגיע למסקנה שזו הסיבה שלקובה הייתה זהות מוזיקלית כה מגוונת.[28]

עבודות עיקריות

[עריכת קוד מקור | עריכה]

עבודותיו העיקריות של קרפנטייר כוללות:

רומנים
  • 1933 - Écue-Yamba-O ("ישתבח האל!")
  • 1949 - El reino de este mundo ("מלכות העולם הזה")
  • 1953 - Los pasos perdidos (צעדים אבודים)
  • 1956 - El acoso ("המרדף", תרגום לאנגלית, 1989 על ידי אלפרד מק אדם)
  • 1962 - El siglo de las luces ("עידן האורות")
  • 1974 - Concierto barroco ("קונצרטו בארוקי"), המבוסס על מפגשם של ויוואלדי, הנדל ודומניקו סקרלטי, עם הבלחות מאת וגנר וסטרווינסקי, ודמויות בדיוניות מהעולם החדש שעוררו השראה לאופרה של המלחין הוונציאני, מוטזומה.
  • 1974 - El Recurso del método ("מניעיה של המדינה")
  • 1978 - La consagración de la primavera ("פולחן האביב"), בלט מאת איגור סטרווינסקי.
  • 1979 - El arpa y la sombra ("הנבל והצל"), העוסק בקולומבוס.
סיפורים קצרים
  • 1956 - Guerra del tiempo ("מלחמת הזמן")
  • 1984 - Otros relatos ("סיפורים אחרים")
מאמרים
  • 1946 - La música en Cuba ("המוזיקה של קובה"), מחקר אתנו-מוזיקולוגי של קובה החל מהמאה השש עשרה, עם הגעתם של חוקרים אירופאים ועד למועד הפרסום, אמצע המאה העשרים.

El reino de este mundo (מלכות העולם הזה)

[עריכת קוד מקור | עריכה]

"מלכות העולם הזה" של קרפנטייר (1949) מתמקד במהפכה בהאיטי של המאה ה-18 כאשר העבדים האפריקאים נלחמו בקולוניאליסטים הצרפתים על חירותם וזכויות האדם הבסיסיות שלהם.[34] הרומן משלב לא רק אזכורים היסטוריים של האירוע עם היבטים של אמונה וטקסים אפריקאים, ובמיוחד הוודו של האיטי ; אלא גם את הקשרים בין עצמי גשמי לרוחני.[35] הסיפור מסופר דרך עיניו של הגיבור, טי נואל, עבד שחור. בהיותו סופר לבן אירופאי / קובני שפרסם ספר בנושא המהפכה בהאיטי, השתמע שקרפנטייר בחר לכתוב מנקודת מבטו של טי נואל כדי שיימנע מביקורת על סטריאוטיפים גזעיים כלשהם.[36] קרפנטייר משלב ארכיטקטורה סמבולית לאורך הרומן; המייצגת את הדיקטטורה של השלטון הקולוניאלי באמצעות מבנים כמו ארמון סנסוסי ומצודת לה פרייר.[37]

La música en Cuba (המוזיקה של קובה)

[עריכת קוד מקור | עריכה]

La música en Cuba ("המוזיקה של קובה") הוא מחקר אתנו-מוזיקולוגי של מוזיקת קובה החל מהמאה השש עשרה עם הגעתם של חוקרים אירופאים, עד ליום פרסומו, אמצע המאה העשרים. המיזוג בין תרבויות שונות – שחור, לבן, קריאולי, וילידי – משקף את מיזוג שני הסגנונות המוזיקליים העיקריים של קובה, המוזיקה האירופית הנוצרית והמוזיקה של כלי הקשה והמוזיקה מבוססת הקצב של האפריקאים והתושבים המקוריים באי.[38] הספר כולל היסטוריה כללית של מוזיקה באמריקה הלטינית הקולוניאלית אך מתמקד בעיקר בסגנונות קובניים של מוזיקה וריקודים, מוזיקאים קובניים בעלי השפעה וזהות מוזיקלית קובנית. קרפנטייר מקדיש חלק ניכר ממחקרו לחקר ההשפעה של צאצאי אפריקה על המוזיקה הקובנית. יש לו פרק שלם שכותרתו, "לוס נגרוס" ("השחורים")[39] שחוקר את הדרכים הרבות והמהותיות בהן השפיעה המוזיקה האפריקאית על כל המוזיקה הלטינו אמריקאית. לדברי קרפנטייר, ההשפעה האפריקאית על המוזיקה הקובנית בפרט הוסתרה במכוון על ידי הדעות הקדומות של הקולוניאליסטים של קובה של המאה ה-18 וה-19. בזמן פרסום הספר קובנים לבנים רבים לא ששו אפילו להכיר במיזוג התרבויות ועוד פחות מכך בחקירתוו.[28] עם זאת, קרפנטייר היה להוט לעשות זאת. באמצעות הצהרות נועזות על קשרי העבר של קובה והאינטגרליות עם מגוון רחב של תרבויות, הוא הצליח להחזיר לקובה נקודת מבט אקדמית מעמיקה של זהות תרבותית משלה באמצעות המוזיקה שלה.[40]

Guerra del tiempo

[עריכת קוד מקור | עריכה]

Guerra del tiempo ("מלחמת הזמן") הוא קובץ סיפורים קצרים סוריאליסטיים, במגוון סגנונות, מה שמעיד על יכולתו של קרפנטייר לעבוד עם הפנטסטי והסוריאליסטי. הסיפור החשוב ביותר הוא הראשון, "דרכו של סנטיאגו" (El Camino de Santiago), המספר את הרפתקאותיו של פשוט עם, ספרדי בעידן הגילוי, שהיום הוא חייל, מחר צליין, אחר כך מלח, כובש, אסיר וכן הלאה; הוא רודף כל חלום וסובל מכל אכזבה. הסיפור השני נקרא "Viaje a la semilla" (מסע אל המקור). נרטיב זה יוצא דופן בשל היפוך הזמן אותו מייצר המספר כדי לספר את חייה של הדמות הראשית, דון מרסיאל (Marqués de Capellanías).

El arpa y la sombra (הנבל והצל)

[עריכת קוד מקור | עריכה]

הנבל והצל הוא רומן היסטורי חדש (שנחשב גם לרומן הראשון בסגנון הספרותי של הכרוניקה של האינדיאנים – La nueva crónica de Indias) שיצא בשנת 1979. זה בא בעקבות שני ניסיונותיהם של האפיפיור פיוס IX וליאו ה- XIII להביס את כריסטופר קולומבוס, ששניהם בסופו של דבר נכשלים. החלק השני של הרומן, שהוא ארוך משמעותית משני האחרים, הוא וידוי של קולומבוס, שיימסר למוודה הפרנציסקני. המבקר ריימונד ל. ויליאמס רואה ברומן "נרטיב בדיוני אודות חייו של כריסטופר קולומבוס וגורלו כדמות היסטורית. רומן זה עמוס ברמיזות למסורת הספרות המערבית, החל מהעתיקה הקלאסית ועד הקריבית המודרנית.[41] ג'יימס ג'יי פנקראציו כותב כי "הווידוי" הוא אירוני מכיוון שאינו מתרחש אף פעם; כאשר הכומר מגיע לנהל את טקס הוודוי האחרון, קולומבוס, לאחר שהרהר בדקדקנות בחייו, מחליט שאין לו על מה להתוודות. בעניין זה, תיווך של אשמה, ולא חזרה בתשובה, הוא זה שממסגר את הווידוי."[42]

סגנון

[עריכת קוד מקור | עריכה]

בארוק

[עריכת קוד מקור | עריכה]

סגנון הבארוק מתוארך לתקופה התרבותית של המאה ה-17 ותחילת המאה ה-18.[43] לרוב הוא מוגדר כ"סגנון האמנות השולט באירופה בין תקופות המנייריזם והרוקוקו, סגנון המאופיין בתנועה דינמית, רגש גלוי ורטוריקה בעלת ביטחון עצמי".[44] קרפנטייר הוקסם לראשונה מסגנון זה בארכיטקטורה ובפיסול; עם זאת, מאוחר יותר הוא מתאר את הבארוק כמשהו רוחני, ולא כסגנון היסטורי ("רוח, לא סגנון היסטורי").[45] וויקפילד מתעקש כי גישה זו כלפי הבארוק נבעה מהרקע של קרפנטייר הן באירופה והן באמריקה הלטינית, מה שאיפשר לו לנקוט עמדה עליונה אל מול הפוסט-קולוניאליזם ובסופו של דבר נתן לו יתרון ספרותי בו יכול היה להשתמש בסגנון אירופי כדי לספר את הסיפור הלטינו אמריקאי.[46] קרפנטייר פיתח את חזונו על הבארוק ביצירותיו המוקדמות עוד לפני שתיאר את עצמו כסופר בארוק. הוא התנסה בטכניקה במספר שלבים התפתחותיים: "תחילה כסגנון תרבותי של קסם אסתטי, אחר כך כאמצעי ספרותי ליצירת אווירה תקופתית, ולבסוף כנשק של גאווה פוסט-קולוניאלית והתרסה".[47]

סגנון זה מציג את עצמו בתוקף כאשר משווים בין יצירות כמו Ecue-Yamba-O המוקדם לבין מלכות העולם הזה המהולל. זאת ביחס לשימושו של קרפנטייר באוצר מילים רהוט יותר מבחינה היסטורית המאפיין את מלכות העולם הזה, במקום בשפה האותנטית של הדמויות שנכתבו בהשראת אתנית. כאן הוא נמלט מהסטראוטיפ של "נטיביות" על ידי שילוב סטנדרטים אירופיים, אך ממשיך להשיג תחושה של תקינות ללא השימוש הצפוי בניב דיבורי שבו הגיבור טי נואל ללא ספק משתמש.[48]

חוקרת הספרות מוניקה קאופ טוענת כי קרפנטייר משתמש במה שמכונה "הבארוק העולמי החדש", מכיוון שאמריקה הלטינית לא באה במגע עם ההשכלה או "המודרנה האירופית".[49] "כיבוש נגדי" זה (קונטרה-קונקוויסטה) מאפשר לסופרי העולם החדש להתנסות בזהויות חדשות ובאופני הביטוי שלהם.[50] ככזה ציין קרפנטייר במאמרו משנת 1975 כי "הבארוק האמריקני מתפתח [עריכה] בצד התרבות הקריאולית...: המודעות להיות אחר, להיות חדש, להיות סימביוטי, להיות קריאוליו ; והרוח הקריאולית היא עצמה רוח בארוקית. " [51] קריאולו זה של הבארוק העולמי החדש נתפס לעיתים קרובות כסגנון הדומיננטי של הספרות האירופית המתגלה כמבנה ספרותי משני באמריקה הלטינית.[52]

השפעת הנסיעות

[עריכת קוד מקור | עריכה]

וויקפילד מציין כי מסעותיו המגוונים של קרפנטייר הונעו מהצורך שלו לשלב את המראות שחווה בתיאורים מוכרים בתוך הרומנים שלו. ספרו מלכות העולם הזה נוצר בהשראת נסיעתו ב-1943 להאיטי, וצעדים אבודים קיבל השראתו מביקורו בוונצואלה בשנת 1949. באופן דומה, מסעותיו לגוואדלופ ומפרץ סנטה פה עוררו בו את ההשראה לעידן האורות, ותיאוריהם ממקור ראשון של ורה ואנריקה את באקו ומקסיקו בפולחן האביב נבעו מנסיעותיו של קרפנטייה לאותם מקומות.[53]

סוריאליזם

[עריכת קוד מקור | עריכה]

במהלך ביקורו בצרפת מוקדם יותר בחייו, נפגש קרפנטייר ושיתף פעולה עם דמויות רבות מהתנועה הסוריאליסטית הצרפתית, וספג חלק ניכר מתפיסותיו הסוריאליסטיות מבני דורו אלו, ובעיקר מחברו ועמיתו, העיתונאי הפריזאי רוברט דזנוס. מתוך השאיפה לתאר יופי בלתי סביר, המכונה "היופי השלישי", אימצה התיאוריה הסוריאליסטית נקודות מבט ייחודיות על העולם.[54] בתוך התיאוריה הסוריאליסטית היה מושג הפרימיטיביזם או במילים אחרות הוקרה לשימור המסורת הפולקלורית.[55] קרפנטייר, בהשראת הסוריאליסטים הצרפתים, למד לראות את ביתו הקובני באור חדש זה. הוא עזב את צרפת עם תחושה מתפרצת של גאווה קובנית ולטינו אמריקאית ועם יעד אמנותי שהציב לעצמו - ללכוד את המשמעות של שניהם.

הפניות

[עריכת קוד מקור | עריכה]
ראשוני
  • (1956) Carpentier, Alejo, El acoso, עריכה Losada, SA, תרגום לאנגלית Alfred Mac Adam, The Chase, New York: Farrar, Straus, and Giroux, 1989.
  • (בערך שנות השבעים) קרפנטייה, אלחו, "שיחה עם ז'אן-פול סארטר", ו"על המציאות האמריקאית המופלאה, חלק 3 ", תרגום "קונפלנס, בקטין, וההקשרים של אלחו קרפנטייר בסלינה ואנה קרנינה" קרנר, גרנט קלווין - עבודת דוקטורט 1995 (ספרות השוואתית) אוניברסיטת קליפורניה בריברסייד.
  • Carpentier, Alejo (1975), The Baroque and the Marvelous Real
  • Carpentier, Alejo (1990), Obras completas: Ensayos, Vol. 13, Mexico: Siglo XII
  • Carpentier, Alejo (1972), La música en Cuba, Mexico: Fondo de Cultura Economica
  • Carpentier, Alejo (1976), Razón de ser, Caracas: Universidad Central de Venezuela
  • Carpentier, Alejo (2004), El reino de este mundo, D.F., México: SEIX BARRAL, ISBN 978-970-749-012-3 Carpentier, Alejo (2004), El reino de este mundo, D.F., México: SEIX BARRAL, ISBN 978-970-749-012-3
משני

לקריאה נוספת

[עריכת קוד מקור | עריכה]
אנגלית
  • (Adams, Michael Ian (1975 שלושה מחברים של ניכור: Bombal, Onetti, Carpentier, Austin: University of Texas Press, ISBN 0-292-78009-5
  • (1983) Echevarría, Roberto González Alejo Carpentier: מדריך ביבליוגרפי, ווסטפורט, קונטיקט: הוצאת גרינווד, מסת"ב 0-313-23923-1
  • (עריכה 2001) אלחו קרפנטייר מוזיקה בקובה: עריכה עם הקדמה על ידי טימוטי ברנן, בתרגום אלן ווסט דורן, מיניאפוליס: אוניברסיטת מינסוטה הוצאת ספרים, מסת"ב 978-0-8166-3229-9
  • (1995) קרנר, גרנט קלווין סר "התמזגות, בקטין, וההקשרים של אלחו קרפנטייר בסלינה ואנה קרנינה" עבודת דוקטורט (ספרות השוואתית) אוניברסיטת קליפורניה בריברסייד.
  • (2001) קוקס, טימותי ג'יי סיפורי עבדות פוסט-מודרניים באמריקה: מאת אלחו קרפנטייר לצ'ארלס ג'ונסון, ניו יורק: גרלנד.
  • פרנסיס, נ מקור המוזיקה בלוס pasos perdidos. Revista transcultural de música / ביקורת המוזיקה הטרנס-תרבותית (2013)
  • (Giffuni, Cathe (1993 "ביבליוגרפיה אנגלית של אלחו קרפנטייר", לימודים קובניים 22. פיטסבורג: אוניברסיטת פיטסבורג הוצאת ספרים, (עריכה חורחה א. דומינגז) 1992, עמ '.   219–229.
  • (1994) הארווי, סאלי, הסיפורת הפרוסטיאנית של קרפנטייר: השפעתו של מרסל פרוסט על אלחו קרפנטיירר, לונדון: ספרי טאמיס, מסת"ב 1-85566-034-2
  • (1981) ג'ייני, פרנק, אלחו קרפנטייר ויצירותיו המוקדמות, לונדון: ספרי טאמיסיס, מסת"ב 0-7293-0062-5
  • (1972) קינג, לויד, אלחו קרפנטייר: חזונו האירו-קריבי, סנט אוגוסטין, טרינידד: ועדת קרנות המחקר והפרסומים.
  • (2004) פנקראציו, ג'יימס ג'יי. ההיגיון של הפטישיזם: אלחו קרפנטייר והמסורת הקובנית, לואיסבורג: הוצאת אוניברסיטת באקנל.
  • פרז פירמת, גוסטבו. המצב הקובני: תרגום וזהות בספרות הקובנית המודרנית. קיימברידג': הוצאת אוניברסיטת קיימברידג', 1989. Rpt. 1997, 2006.
  • פרז פירמת, גוסטבו. " אידיאה אחרת: קשרי הלשון של אלחו קרפנטייר." סימפוזיון 61.3 (2007): 183–197. הודפס מחדש כ: "השפה הזו (Ese idioma): a (s) língua (s) enredada (s) de Alejo Carpentier." Reino de Alejo Carpentier: לנמנם של ensaios críticos. עריכה: אלנה פלמרו גונזלס. ריו גרנדה: Editora de Furg, 2010. 147–170.
  • (1985) שו, דונלד, סדרת הסופרים העולמית של אלחו קרפנטייר Twayne, ISBN 0-8057-6606-5
  • (1983), בובס,אלכימיה של גיבור: מחקר השוואתי של עבודותיהם של אלחו קרפנטיירומריו ורגאס יוסה, ולנסיה; קפלה היל : Albatros Hispanofila, ISBN 84-7274-099-4
  • (1982) טוסה, בובס, אלחו קרפנטייר, מחקר מקיף, ולנסיה; קפלה היל: Albatros Hispanofila, ISBN 84-7274-090-0
  • (2004) וויקפילד, סטיב, ספרות הבארוק של קרפנטייר: מבט חוזר של מדוזה, ספרי תמיס, מסת"ב 978-1-85566-107-3
  • (1992) ווב, ברברה, מיתוס והיסטוריה בסיפורת הקריבית: אלחו קרפנטייר, וילסון האריס ואדואר גלייסנט, אמהרסט: אוניברסיטת מסצ'וסטס.
  • (1983) Young, Richard E. Carpentier, El reino de este mundo.
ספרדית
  • Acosta, Leonardo Música y épica en la (1981) novela de Alejo Carpentier.
  • (2005) Ainsa, Fernando, Alejo Carpentier ante la crítica.
  • (1977) Arias, Salvador Recopilación de textos sobre Alejo Carpentier.
  • (1977) Barroso, Juan Realismo mágico y lo real maravilloso en El reino de este mundo y El siglo de las luces.
  • (1972)ברגה, קלאוס מולר, אלחו קרפנטייר: Estudio biográfico-critico.
  • (1972) ברגה, קלאוס מולר, אסדיוס הנגר.
  • (2006), Anke Alejo Carpentier y la cultura del surrealismo en América Latina.
  • (1970) בלנקו, לואיס, אלחו קרפנטייר : tientos y differencias.
  • (2006) Calahorro, Inmaculada López Alejo Carpentier y el mundo clasico.
  • (2004) Chaple, Sergio Estudios carpenterianos.
  • (1991) קולארד, פטריק קמו לירה של אלג'ו קרפנטייר.
  • (2020) Corry, Leo Concierto Barroco de Alejo Carpentier - Una guía para su lectura (אורכב 16.05.2020 בארכיון Wayback Machine), אוניברסיטת תל אביב.
  • (1997) Cvitanovic, Dinko Carpentier : una revisión lineal.
  • (2003) דונו-גוטברג, לואיס "Solventando las diferencias: La ideología del mestizaje en Cuba", איברואמריקנה - פרנקפורט אם מיין, ורווארט, מדריד.
  • (1993) Echevarría, Roberto González Alejo Carpentier, el peregrino en su patria.
  • (2004) Echevarría, Roberto González Alejo Carpentier, el peregrino en su patria.
  • (1995) פאמה, אנטוניו Las últimas obras de Alejo Carpentier.
  • (2004) Fowler, VíctorDiccionario de conceptos de Alejo Carpentier.
  • (1978) גונזלס, אדוארדו, אלחו קרפנטייר : el tiempo del hombre.
  • (Labastida, Jaime (1974 קאסה דה לאס אמריקאס, מספר 87, "קון אלחו קרפנטייר".
  • Martí, José Un camino de medio siglo : Homenaje nacional al 70 aniversario de Alejo (1974) Carpentier.
  • Mayo, Edmundo Gomez, Construcción y lenguaje en Alejo Carpentier.
  • (1980) מוצגה-גונזלס, אסתר פ' אלחו קרפנטייר : estudios sobre su narrativa.
  • (1975) Mocega-González, Esther P. La narrativa de Alejo Carpentier : el concepto del tiempo como tema fundamental.
  • (1975) מוג'יקה, Héctor Conversación con Alejo Carpentier.
  • (2002) פדורה, לאונרדו Un camino de medio siglo : Alejo Carpentier y la narrativa de lo maravilloso אמיתי.
  • (1978) Pickenhayn, חורחה אוסקר Para leer a Alejo Carpentier.
  • (1984) Plaza, Sixto El acá y el allá en la narrativa de Alejo Carpentier.
  • (1980) Sáinz, Enrigue Conversación con Alejo Carpentier.
  • (1971) Santander, Carlos Alejo Carpentier: Viaje a la Semilla y otros relatos.
  • (1978) סלמה, חוסה וילה אל "último" Carpentier.
  • (1982) Rodríguez, Alexis Márquez Lo barroco y lo real-maravilloso en la obra de Alejo Carpentier.
  • (Rodríguez, Alexis Márquez (2004 הרצאות Nuevas de alejo Carpentier.
  • (1985) Zurdo, Oscar Velayos El diálogo con la historia de Alejo Carpentier.

קישורים חיצוניים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא אלחו קרפנטייר בוויקישיתוף

הערות שוליים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
  1. ^ 1 2 Belnap 1993, pp. 263–264, cited in Wakefield (2004) p.5
  2. ^ Belnap 1993, pp. 263–264, cited in Wakefield (2004) p.6
  3. ^ 1 2 3 4 5 6 7 Colchie, Thomas (editor), A Hammock Beneath the Mangoes: stories from Latin America; Penguin Group, 416–417 (1991).
  4. ^ 1 2 Bergh 1972, p.19
  5. ^ Bergh 1972, p.24
  6. ^ Bergh 1972, p.33
  7. ^ Bergh 1972, p.18
  8. ^ 1 2 Echevarría 1990, p.34
  9. ^ Bergh 1972, p.42
  10. ^ Bergh 1972, p.43
  11. ^ Mocega-Gonzalez 1980, p.54
  12. ^ Janney 1981, p.69
  13. ^ Bergh 1972, p.45
  14. ^ Bergh 1972, p.32
  15. ^ Bergh 1972, p.31
  16. ^ Bergh 1972, p.77
  17. ^ Bergh 1972, p.131
  18. ^ Carpentier, Alejo 1972. La Musica en Cuba. Mexico.
  19. ^ Echevarría
  20. ^ Prix Médicis
  21. ^ Gosser Esquilín 1997
  22. ^ Carpentier 2004
  23. ^ Carpentier 2004
  24. ^ 1 2 Navarro 1999, p. 25
  25. ^ Colchie 1991
  26. ^ 1 2 3 Navarro 1999
  27. ^ Navarro 1999, p. 43
  28. ^ 1 2 3 4 5 Carpentier 1972
  29. ^ Navarro 1999, p. 105
  30. ^ Carpentier & 1983 , cited in Navarro (1999) p.156
  31. ^ Navarro 1999, p. 217
  32. ^ Carpentier 1972, pp. 360–362, cited in Navarro (1999) p.39
  33. ^ Carpentier 1972, pp. 293–294
  34. ^ Paravisini-Gebert 2004, p. 114
  35. ^ Paravisini-Gebert 2004
  36. ^ Wakefield 2004, p. 58
  37. ^ Wakefield 2004, p. 56
  38. ^ Carpentier 1972, p. 50
  39. ^ Carpentier 1972, p. 136
  40. ^ Carpentier 1972, p. 304
  41. ^ Williams, Raymond L. (2007-09-21). The Columbia Guide to the Latin American Novel Since 1945 (באנגלית). Columbia University Press. ISBN 978-0-231-50169-9.
  42. ^ Pancrazio, James J. (2004). The Logic of Fetishism: Alejo Carpentier and the Cuban Tradition (באנגלית). Bucknell University Press. ISBN 978-0-8387-5582-2.
  43. ^ Wakefield 2004, p. 1
  44. ^ Piper 1984
  45. ^ Carpentier 1990, p. 175, cited in Wakefield (2004) p.5
  46. ^ Wakefield 2004, p. 3
  47. ^ Wakefield 2004, p. 10
  48. ^ Wakefield 2004, p. 49
  49. ^ Kaup 2005, p. 109
  50. ^ Kaup 2005
  51. ^ Carpentier 1975, p. 100, cited in Kaup (2005) p.110
  52. ^ Kaup 2005, p. 116
  53. ^ Wakefield 2004, p. 9
  54. ^ Navarro 1999, p. 62
  55. ^ Leante 1970
אוחזר מתוך "https://he.wikipedia.org/w/index.php?title=אלחו_קרפנטייר&oldid=39202699"