אלה ארצישראלית
 אלה ארצישראלית
| |
|---|---|
| |
| מיון מדעי | |
| ממלכה: | צומח |
| מערכה: | בעלי פרחים |
| מחלקה: | דו-פסיגיים |
| סדרה: | סבוננאים |
| משפחה: | אלתיים |
| סוג: | אלה |
| מין: | אלה ארצישראלית |
| שם מדעי | |
 Pistacia palaestinaבואסייה, 1849 | |
אלה ארצישראלית (שם מדעי: Pistacia palaestina), היא מין עץ ממשפחת האלתיים. זהו עץ נשיר דו-ביתי, המגיע לגובה של כ-10 מטרים ומאריך חיים עד מאות שנים. למרות היותה של האלה עץ נשיר, האלה מכוסה עלים לאורך כל עונות השנה.
החוקר יוסף ברסלבי: "פרותיה סדורים אשכולות אשכולות, הם פחוסים במקצת, מסתיימים בהוד, צבעם כחלחל-ירוק, נאכלים כשהם קלויים ואוצרים בקרבם שמן." שמן הטרפנטין אשר לאלה זו שקוף ונודף ריח ואף ממנו היו מכינים לפנים רפואה שהיא אולי הצרי (ה-BALSAM) הנזכר בתנ"ך.[1]
מאפיינים
[עריכת קוד מקור | עריכה]בעת הלבלוב והפריחה החלים באביב בולט העץ בצבעו האדום, המשתנה לירוק עם התבגרות העלים. עליו מנוצים וציר העלה מעוגל. העלעלים מחודדים ומסודרים בזוגות. כל חלקי העץ מכילים שרף הדומה לשרף אלת המסטיק הנקרא "מסטיקא" וכך כל השרפים של עצי האלה נקראים בשם זה.
טיפוח האלה הארץ ישראלית היה לצורך אכילת פירותיה, הפקת שמן, כתבין ולמוצרים אחרים.[2] ישנם מקומות הקרויים על שמה של האלה כמו: עמק האלה.
האלה הארצישראלית שכיחה בחורש הים תיכוני ברחבי המזרח התיכון, ומופיעה לרוב בחברת אלון מצוי. יש חוקרים הרואים בה תת-מין של המין אלת טרבינת (Pistacia terebinthus) הנפוץ בחלקו המערבי של אגן הים התיכון, ואחרים מסווגים אותה כמין נפרד. שניהם נחשבים טקסונים ויקריים, כלומר טקסונים בעלי תכונות דומות המחליפים זה את זה באזורי תפוצה שונים.
אלה ארצישראלית היא ערך טבע מוגן על פי חוק בישראל.[3]
ראו גם
[עריכת קוד מקור | עריכה]קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]
- אלה ארצישראלית, באתר צמח השדה
- אלה ארצישראלית, באתר Tropicos (באנגלית)
- אלה ארצישראלית, באתר GBIF (באנגלית)
- אלה ארצישראלית, באתר IPNI (באנגלית)
- אלה ארצישראלית - אגדות ומידע מפורט מתוך האתר טיולים בארץ מגדיר צמחים
הערות שוליים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ^ יוסף ברסלבי, הידעת את הארץ - הגליל ועמקי הצפון, הוצאת הקיבוץ המאוחד, ההסתדרות הכללית של העובדים העבריים בארץ-ישראל, מהדורה ששית, תשט"ז, 1956, כרך א', פרק א' : "הגליל עד קום מדינת ישראל", פרק משנה ה' : " במעגלי חניתה-אילון-מצובה", עמוד 52-53
- ^ זהר עמר, עדויות על נוף הצומח הטבעי ביהודה ובשומרון בימי-הביניים, שומרון ובנימין ג, תשנ"ג, עמ' 121-119
- ^ אכרזת גנים לאומיים, שמורות טבע, אתרים לאומיים ואתרי הנצחה (ערכי טבע מוגנים), ה'תשס"ה-2005, ק"ת 6369, ה'תשס"ה, 15 בפברואר 2005 (תוקן ב־17 בדצמבר 2019), בספר החוקים הפתוח