אירווינג קריסטול

אירווינג קריסטול
Irving Kristol
לידה	22 בינואר 1920; ברוקלין, ארצות הברית
פטירה	18 בספטמבר 2009 (בגיל 89); מחוז ארלינגטון, ארצות הברית
מדינה	ארצות הברית
מקום לימודים	הסיטי קולג' של ניו יורק
שפות היצירה	אנגלית
בן או בת זוג	גרטרוד הימלפארב (18 בינואר 1942–18 בספטמבר 2009)
צאצאים	ויליאם קריסטול
פרסים והוקרה	פרס פרנסיס בויאר (1991); מדליית החירות הנשיאותית ;

אירווינג קריסטול (באנגלית: Irving Kristol;‏ 22 בינואר 1920, ברוקלין – 18 בספטמבר 2009, וושינגטון די. סי.) היה בעל טור, עיתונאי וסופר יהודי-אמריקאי, שכונה "הסנדק של הנאו-שמרנות".^[1] כמייסד, עורך ותורם לכמה מגזינים, נודע לו תפקיד מרכזי בתרבות הפוליטית והאינטלקטואלית של חציה השני של המאה ה-20 והעשור הראשון של המאה ה-21, על אף שמעולם לא פרסם ספר שלם (כל ספריו הם אסופות מאמרים בלבד).^[2] היה ממקימי המגזין השמרני "National Review". לאחר מותו תואר בדיילי טלגרף כמי שהיה "אולי האינטלקטואל המשמעותי ביותר במחצית השנייה של המאה ה-20".^[3]

קורות חיים

קריסטול נולד בברוקלין, ניו יורק, במשפחה יהודית חילונית שהיגרה ממזרח אירופה.^[4] הוא קיבל תואר ראשון בהיסטוריה מהסיטי קולג' של ניו יורק ב-1940, שם היה חלק מהדור השני של קבוצה קטנה אך קולנית של טרוצקיסטים אנטי קומוניסטים, שהפכו בסופו של דבר לאינטלקטואלים של ניו יורק. בנוסף לקריסטול עצמו נכללו בקבוצת האינטלקטואלים של ניו יורק: קלמנט גרינברג, דניאל בל, נייתן גלייזר, סימור מרטין ליפסט, גרטרוד הימלפארב (לימים אשתו), נורמן פודהורץ ורבים אחרים, מרביתם יהודים. במהלך מלחמת העולם השנייה לחם קריסטול באירופה בדיוויזיה המשורינת ה-12 כלוחם חי"ר.

בין 1947 ל-1952 כתב קריסטול במגזין "קומנטרי", תחת העורך - המייסד אליוט כהן (לא לבלבל בינו לבין אליוט א. כהן הכותב ב"קומנטרי" כיום). באותה תקופה היה המגזין עדיין ליברלי - שמאלני, כעורכו. אחד מיורשיו של קריסטול בעריכת "קומנטרי", שותפו לקבוצת האינטלקטואלים של ניו יורק נורמן פודהורץ (עורך "קומנטרי" החל משנת 1960), היה האחראי לתזוזתו ההדרגתית של המגזין הזה ימינה, עד להפיכתו למעוז הניאו שמרנות כיום. קריסטול ופודהורץ נחשבים כיום שניהם למייסדי הזרם הניאו שמרני האמריקני ו"קומנטרי" נחשב לשופרו העיקרי של זרם זה; קריסטול ייסד (יחד עם סטיבן ספנדר) את הגרסה האמריקאית למגזין "אנקאונטר" (המבוססת על המגזין הבריטי) וכתב וערך בו בין 1953 ל-1958; ערך את "ריפורטר" בין 1959 ל-1960; כיהן כסגן נשיא בפועל של הוצאת "בייסיק בוקס" בין 1961 ל-1969; כיהן כפרופסור באוניברסיטת ניו יורק בין 1969 ל-1987; וייסד וערך (ביחד עם דניאל בל, דניאל פטריק מויניהאן ונייתן גלייזר) את "פאבליק אינטרסט" בין 1965 ל-2002. כל אלו היו פרסומים ליברליים. הוא גם ייסד וערך את "נשיונל אינטרסט", מגזין שמרני, בין 1985 ל-2002.

קריסטול היה חבר באקדמיה האמריקאית לאמנויות ולמדעים, חבר במועצה ליחסי חוץ (CFR) רבת ההשפעה (נוסדה ב-1921 ומוציאה לאור את ה"פוריין אפיירס", דו ירחון מהחשובים במדע המדינה כיום) וחבר במכון האמריקאי ליוזמה (היה חבר מאז 1972, חבר בכיר מאז 1977 וחבר מכובד בין 1988 ל-1999). הוא פרסם טור חודשי מ-1972 ועד 1997 בוול סטריט ג'ורנל. כיהן במועצת "התרומה הלאומית לאמנויות" בין 1972 ל-1977.

ביולי 2002 קיבל מנשיא ארצות הברית ג'ורג' בוש הבן את מדליית החירות הנשיאותית, עיטור הכבוד האזרחי הגבוה ביותר של ארצות הברית.

ב-1942 נישא קריסטול להיסטוריונית גרטרוד הימלפרב. אחד משני ילדיהם, ויליאם קריסטול, עורך את המגזין "ויקלי סטנדרד".

קריסטול נפטר ב-18 בספטמבר 2009 בווירג'יניה מסיבוכים של סרטן הריאה.^[5] על שמו פרס אירווינג קריסטול.

רעיונותיו

ב-1973 טבע מייקל הרינגטון את המונח "נאו-שמרנות" (Neoconservatism) כדי לתאר את האינטלקטואלים הליברלים והפילוסופים הפוליטיים שדחו את הגישות התרבותיות והפוליטית ששלטו במפלגה הדמוקרטית ונעו לכיוון צורה חדשה של שמרנות.^[6] המונח התקבל על ידי קריסטול כתיאור של האידאולוגיה והמדיניות שנתמכה על ידי המגזין "פאבליק אינטרסט (עניין ציבורי)". בשונה מהליברלים למשל, דחו הנאו-שמרנים את רוב תוכניות "החברה הגדולה" של לינדון ג'ונסון; ובשונה מהשמרנים, תמכו הנאו-שמרנים במדינת הרווחה המוגבלת בסגנון רוזוולט. בפברואר 1979 הופיע קריסטול על שער ה"אסקווייר". הכותרת זיהתה אותו כ"סנדק הכוח הפוליטי החדש החזק ביותר באמריקה – נאו-שמרנות".^[7] באותה שנה ראה אור הספר "הנאו-שמרנים: האנשים שמשנים את הפוליטיקה האמריקנית". בדומה להרינגטון, הסופר פיטר סטיינפלס ביקר את הנאו-שמרנות, אך התרשם מהשפעתה הפוליטית והאינטלקטואלית הגוברת. תגובת קריסטול הופיעה תחת הכותרת "וידויים של הנאו-קונסרבטיבי האמיתי, אולי היחידי המודה בכך".^[8]

נאו-שמרנות, לפי קריסטול, אינה אידאולוגיה אלא "שכנוע", אופן חשיבה על פוליטיקה יותר מאשר אוסף עקרונות ואקסיומות. רוחה של הנאו-שמרנות קלאסית יותר מאשר רומנטית: מעשית ואנטי-אוטופיאנית. אחד המשפטים המצוטטים יותר של קריסטול מגדיר שמרן כ"ליברל שהותקף באמצע הרחוב על ידי המציאות".^[9]

ה"מציאות" לפי קריסטול מורכבת. בעוד שהוא תומך ביתרונות כלכלת צד ההיצע כבסיס לצמיחה הכלכלית ההכרחית להישרדות הדמוקרטיה המודרנית, הוא גם עומד על כך שכל פילוסופיה כלכלית מוכרחה לגדול לכדי פילוסופיה פוליטית, מוסרית ואפילו לכדי מחשבה דתית, שגם הן חיוניות לדמוקרטיה המודרנית.

באחד מספריו המוקדמים, "Two Cheers for Capitalism" (תרגום חופשי: "שתי תרועות לקפיטליזם"), הוא טוען שקפיטליזם (או ליתר דיוק קפיטליזם בורגני) ראוי לשתי תשבחות: האחת מאחר שהוא עובד, באופן פשוט וחומרי, בכך שהוא משפר את מצבם של האנשים; והשנייה כיוון שהוא תואם מידה גדולה של חירות אישית. אלו לא הישגים קלים, טוען קריסטול, ורק הקפיטליזם הוכיח יכולת להשיג אותם. עם זאת, קפיטליזם כופה מידה גדולה של נטל פסיכולוגי על הפרט והחברה. כיוון שהוא לא משיג את צורכי האדם הקיומיים, הוא יוצר חולשה רוחנית המאיימת על הלגיטימיות של הסדר החברתי. ממש כמו קריאת הידד בשתי התרועות הראשונות, כך גם עצירת קריאת ההידד השלישית היא מאפיין של הנאו-שמרנות.

באסופת המאמרים שפורסמה בקובץ "מחשבות על השמרנות החדשה" מפורטים ניתוחים חדשניים של קריסטול על אודות מהות השוויון וחשיבותו בדמוקרטיה וכן מתקיים דיון על השוני בין דמוקרטיה לבין רפובליקה.

כתביו בעברית

מחשבות על השמרנות החדשה, קובץ מאמרים, בתרגום אהרן אמיר, הוצאת שלם, 2004
על האווילות הפוליטית של היהודים, תכלת 8, סתיו ה'תש"ס, 1999
כאשר המידה הטובה מאבדת את קסמה, תכלת 38, חורף ה'תש"ע, 2010

אסופת מאמרים

On the Democratic Idea in America, New York: Harper, 1972 (ISBN 0060124679).
Two Cheers for Capitalism, 1978 (ISBN 0-465-08803-1)
Reflections of a Neoconservative: Looking Back, Looking Ahead, 1983 (ISBN 0-465-06872-3)
Neoconservatism: The Autobiography of an Idea, 1995 (ISBN 0-02-874021-1)
The Neoconservative Persuasion: Selected Essays, 1942-2009, Basic *Books, 2011 (ISBN 0465022235

קישורים חיצוניים

Was Irving Kristol a Neoconservative, ג'סטין וייס, 23 בספטמבר 2009, באתר Foreign Policy
אירווינג קריסטול, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
אירוינג קריסטול (1920-2009), דף שער בספרייה הלאומית

הערות שוליים

^ למשל כאן: "קולה של הנאו-שמרנות", רונלד ביילי, אתר Reason Online (באנגלית)
^ ראו למשל, "American Conservative Opinion Leaders," by Mark J. Rozell and James F. Pontuso, 1990
^ Irwin Stelzer, ‏Irving Kristol's gone - we'll miss his clear vision, The Telegraph, 22 September 2009
^ בארי גוון, אירווינג קריסטול, הסנדק של השמרנות המודרנית, מת בגיל 89, הניו יורק טיימס, 18 בספטמבר 2009
^ העורך היה הסנדק של הנאו-שמרנות, אדם ברנסטיין, וושינגטון פוסט, 19 בספטמבר 2009 (באנגלית)
^ מייקל לינד, טרגדיה של טעויות, האומה, 5 בפברואר 2004 (באנגלית)
^ ESQUIRE 1979 back issue prices, באתר Downtown Magazine
^ ג'ונה גולדברג, המצאת הנאו-שמרנות: הילד החדש בשכונה, נשיונל רוויו, 20 במאי 2003
^ אמנון לורד, "הטרוצקיסט שהלך ימינה", מקור ראשון, 25 בספטמבר 2009, עמ' 10

[1] למשל כאן: "קולה של הנאו-שמרנות", רונלד ביילי, אתר Reason Online (באנגלית)

[2] ראו למשל, "American Conservative Opinion Leaders," by Mark J. Rozell and James F. Pontuso, 1990

[3] Irwin Stelzer, ‏Irving Kristol's gone - we'll miss his clear vision, The Telegraph, 22 September 2009

[4] בארי גוון, אירווינג קריסטול, הסנדק של השמרנות המודרנית, מת בגיל 89, הניו יורק טיימס, 18 בספטמבר 2009

[5] העורך היה הסנדק של הנאו-שמרנות, אדם ברנסטיין, וושינגטון פוסט, 19 בספטמבר 2009 (באנגלית)

[6] מייקל לינד, טרגדיה של טעויות, האומה, 5 בפברואר 2004 (באנגלית)

[7] ESQUIRE 1979 back issue prices, באתר Downtown Magazine

[8] ג'ונה גולדברג, המצאת הנאו-שמרנות: הילד החדש בשכונה, נשיונל רוויו, 20 במאי 2003

[9] אמנון לורד, "הטרוצקיסט שהלך ימינה", מקור ראשון, 25 בספטמבר 2009, עמ' 10

[1]

[2]

[3]

[4]

[5]

[6]

[7]

[8]

[9]

מיזמי קרן ויקימדיה
ציטוטים בוויקיציטוט: אירווינג קריסטול
תמונות ומדיה בוויקישיתוף: אירווינג קריסטול