מלאכת ממחק

שימוש בסבון קשיח בשבת, היא בכלל מלאכת ממחק

מלאכת ממחק היא אחת מל"ט מלאכות האסורות בשבת, עיקרה העברת שער וצמר מעל גבי העור, ומהותה כל החלקת פני חפץ או עור הגוף. מלאכה זו הייתה במשכן, כאשר עיבדו את עורות האילים לצורך יריעות המשכן.

המלאכה

מלאכה זו, עיקרה החלקת פני חפץ, כך למשל מריטת שער מנוצות כנף עוף כדי לשימם בכסת, וסיתות אבן כדי להחליק את פניה. האיסור הוא גם כאשר מבצע חלק מההחלקה, למרות שלא השלים אותה לחלוטין.

אין מגרדין בסכין ובצפורן נעל מפני שעל ידי הגירוד הוא קולף את עור הנעל, אבל מותר לקנחו ללא גירוד הנעל בחרס המותר בטלטול, בנייר, או בכל דבר שאינו ממחק.

בכלל המלאכה, מריחת משחה על רטייה כדי לתת על מכה או פצע, ולכן אסרו חכמים, שאפילו אם נתמרח מערב שבת, או שכבר היה על המכה ונפלה לגמרי על הארץ, שאסור להחזירה. באופן מיוחד התירו חכמים לכוהן שעובד בבית המקדש להחזיר רטייה על הפצע למרות החשש שמא יבוא למרח את הרטייה. הסיבה לכך היא, מכיוון שחכמים חששו שכוהן שיפצע, ולא תהיה בידו האפשרות להחזיר את הרטייה, הוא לא יוריד את הרטייה מהפצע, ומכיוון שאסור לעבוד בצורה כזו בבית המקדש שכן הרטייה חוצצת בין ידו לעבודה, הוא ימנע ממצוות העבודה בבית המקדש, ולכן התירו לו באופן חריג להניח רטייה בשבת.

המלאכה באוכלים

כשם שאין עיבוד באוכלין כך אין ממחק באוכלין, והמחמיר תבוא עליו ברכה. אם כי, דווקא במאכל שדרכו להחליק כדי ליפות ולהחליק יש להחמיר, אבל למרח תפוחים מבושלים על הלחם או שומן וחמאה שאין כוונתו לעצם המירוח רק למלא מקום הריקן מותר. אך דבר שאי אפשר לאכול בלי מירוח, אסור מדרבנן.

תולדת ממרח

עיקר התולדה הוא ממריחת שעווה שנאסר בגמרא וניגזר גם על שמן עב שאסור למורחו גזירה שמא יבוא למרוח שעווה. יש האוסרים לרחוץ ידים או כלים בסבון קשיח, אבל בסבון נוזלי כמים מותר, אם צריך את הכלים לשבת. אם כי רבי משה פיינשטיין אוסר אפילו בסבון נוזלי.

תולדת מפרק

ערך מורחב – מפרק

לפי שיטת רבינו תם בתוספות איסור מפרק הוא תולדה של מלאכת ממחק. רבינו תם מסביר שהחולב, ממחק את הדד ומחליקו.