אימפריאליזם מודרני באפריקה

אף על פי שסוחרים זרים הגיעו לחופי אפריקה כבר במאה ה-15 הרי שעד סוף המאה ה-18 הייתה ההתיישבות האירופית לאורך החופים בלבד. היבשת הלא נודעת הרתיעה את הזרים שבאו דבר שגרם לכך שהיא לא נחקרה עד למאה ה-19. במשך הזמן גילו המעצמות השונות את הפוטנציאל הגדול של היבשת והאינטרס הכלכלי גבר על החשדות הקדומים. המתחרות העיקריות של האימפריאליזם באפריקה היו בריטניה, צרפת, גרמניה, בלגיה, איטליה, ספרד והולנד. בתקופת השלום המזוין חולקה אפריקה בידי המעצמות ומלבד אתיופיה וליבריה היו כולן תחת שלטון זר.

מצרים

איסמעיל המצרי

עד ראשית המאה ה-19, הייתה מצרים חלק מהאימפריה העות'מאנית. עם דעיכת האימפריה, חילק הסולטאן את שטחיה ליחידות שליטה מקומיות, במטרה להבטיח ניהול יעיל וממוקד יותר בכל אחד מהאזורים, ומצרים נמסרה לניהולו של מושל מטעמו. בשנת 1820 עמד בראש מצרים מוחמד עלי, שליט ערבי עוצמתי בעל שאיפות מודרניזציה. עלי התרחק מהשפעת הסולטאן וניהל את ענייני מצרים באופן עצמאי. הוא הסתייע בכוחות צרפתיים, אשר תרמו ליציבות הפוליטית והשקיעו בכלכלה ובחקלאות. בזכות מעורבותה הגוברת במצרים, הציעה צרפת למוחמד עלי לחפור תעלה שתקשר בין הים התיכון לים סוף, מתוך כוונה להרחיב את דרכי המסחר. עם זאת, מוחמד עלי חשש מהשפעה חיצונית ושלל את ההצעה.

לאחר מותו, מצרים נכנסה למשבר כלכלי עקב חובות מצטברים, ובנו, מוחמד סעיד פאשא, שקיווה להפיק רווחים מהתעלה, הסכים לבנייתה. עם השלמת תעלת סואץ, נותרה מצרים בעלת המניות העיקרית, כאשר חלקים נוספים היו בידי צרפת ומעט בידי אנגליה. תחת שלטונו של איסמאעיל פחה התעצמו החובות, וכדי לעמוד בהם נאלצה מצרים למכור את מניות התעלה. בשל מצבה הכלכלי הקשה, צרפת, שהייתה שקועה בחובות בעצמה עקב מלחמתה בפרוסיה, לא יכלה לנצל את ההזדמנות. בזכות כך רכשה אנגליה את המניות בסיוע כספי ממשפחת רוטשילד, ונהנתה מכספי האוניות שעברו דרכה.

עסקה זו היוותה את צעדה הראשון של בריטניה לקראת הפיכת מצרים לפרוטקטורט, והשפעתה של אנגליה הלכה וגברה, לרבות בפן הכלכלי, עד שב-1876 נקבע כי ניהול ענייני הכספים של מצרים יהיה בפיקוח בריטי-צרפתי. המעורבות הזרה יצרה התנגדות רחבה בקרב המצרים, והובילה להקמת תנועה לאומית שדגלה בהתנגדות להשפעה החיצונית. אווירה זו הובילה לפריצת מרד עוראבי, במטרה להשיב למצרים את עצמאותה. המהומות התרכזו בעיקר באלכסנדריה ובמהלכן נרצחו 50 אירופאים. אנגליה פנתה לצרפת, טורקיה ואיטליה מתוך מטרה לארגן קואליציה לוחמת, שלא נעתרו לבקשתה. משך, שייטת בריטית הפציצה את אלכסנדריה, דיכאה את המרד, לקחה בשבי את עראבי וכבשה את קהיר. עם תום המרד הפכה אנגליה לשליטה מוחלטת במצרים. היעדרותה של צרפת מדיכוי המרד הובילה לאובדן השפעתה במצרים, ותרמה לערעור היחסים בינה לבין אנגליה. אנגליה מינתה מושל אנגלי, ומלך מצרים נותר כמעט חסר סמכויות.

האימפריאליזם בסודאן

ערך מורחב – היסטוריה של סודאן: אסלאם ומהדיזם

מוחמד אחמד, ראש המרד.

מצרים שלטה בסודאן מאז ימי מוחמד עלי. בשנת 1881 פרץ מרד בסודאן, בשל התנגדות העם לעול המיסים הכבד שהכביד על מצבם הכלכלי. המורדים ניצלו את חולשת מצרים, לצד חוסר הסדר הפנימי ששרר בסודאן, עקב עימותים בין-שבטיים ופעילות של שודדי דרכים. את המרד הוביל מוחמד אחמד. המורדים הצליחו להביס את החילות המצריים שהוצבו בערים המרכזיות. לאחר השתלטות בריטניה על מצרים ב-1882, היא תפסה את עצמה כשליטה של סודאן, ושלחה בשנת 1883 כוח צבאי מצרי בפיקודה לדיכוי המרד. עם זאת, גם כוחות אלו ספגו תבוסה והפיקוד הבריטי נהרג בקרב.

ויליאם גלאדסטון, ראש ממשלת בריטניה, נקט במדיניות ליברלית והפגין גמישות בנושא סודאן. גלאדסטון את התפטרותו עם רציחתו של הגנרל צ'ארלס גורדון, שנשלח לסודאן ב-1884 כדי לארגן את נסיגת הכוחות הבריטיים, ונמצא במצור בח'רטום במשך עשרה חודשים. כישלון זה בסודאן היה בין הגורמים להפסד המפלגה הליברלית בבחירות 1885. הממשלה השמרנית בראשות רוברט גסקוין ססיל נקטה מדיניות אימפריאליסטית תקיפה, ובשנת 1896 שלחה את הגנרל קיצ'נר לכבוש מחדש את סודאן – הפעם בהצלחה.

ב-1898 ארעה תקרית פשודה, נקודת שיא בהתדרדרות יחסי הממלכה המאוחדת – צרפת. צרפת שנדחקה ממצרים בידי בריטניה, ניסה לפצות בכיבושים נוספים באפריקה, וספציפית בסודאן בשנת 1898 הגיע כוח צרפתי קטן לעיירה פשודה שבדרום סודאן. ממשלת בריטניה בראשותו של רוברט ססיל החליטה לנהוג בתקיפות ואל המקום נשלח הגנרל קיצ'נר. על אף דרישתה החד משמעית של בריטניה, סירבה צרפת לסגת. המתיחות בין שתי המדינות גאתה והן עמדו על סף מלחמה. באותה תקופה החליף דלקסה את תאופיל בתפקיד שר החוץ. דלקסה דגל במדיניות הרבנש, נקמה בגרמניה. לפיכך, הוא ראה בשלום עם בריטניה צעד חשוב כדי להשיג את מטרתו זו. דלקסה דחף לוויתור צרפתי ואכן לבסוף ניתנה לצבא הצרפתי הוראת נסיגה. בריטניה הוכרה כשלטת היחידה על סודאן, ואילו צרפת קיבלה בתמורה טריטוריות במדבר סהרה. פתרון המשבר הכין את הקרקע לברית "ההסכמה הלבבית" ב-1904.

תוניסיה

התחרות האימפריאליסטית בתוניסיה שררה בעיקר בין איטליה לצרפת. איטליה שאפה להשתלט על תוניסיה מתוך מטרה לפתור את בעיית צפיפות האוכלוסין שלה, אך צרפת, לאחר דבריו של ביסמרק בקונגרס ברלין שעודדו את צרפת לבצע צעדים אימפריאליסטים (מתוך מטרה להסיח את דעתה ממדיניות הרבנש, הנקמה בגרמניה) ולאור העדפתה של בריטניה בכיבוש צרפתי ולא איטלקי, השיגה את איטליה בתחרות זו והפכה לשלטת בתוניסיה.

ההשתלטות הצרפתית לא נתקלה בהתנגדות בידי בני המקום. צרפת הפכה את תוניסיה לארץ מתקדמת והעלתה את רמתה מבחינות רבות.

איטליה שזעמה על המחטף הצרפתי הצטרפה לצד הגרמני-אוסטרי וכרתה עימן בשנת 1882 את הברית המשולשת.

לוב

עריקתה של איטליה למחנה הגרמני הולידה חששות בקרב מעצמות ההסכמה המשולשת. מתוך מטרה להשיב אליהן את איטליה, החליטו המעצמות לאפשר לאיטליה, שמזה שנים חיפשה באימפריאליזם פתרון לבעיית צפיפות האוכלוסין שלה ונכשלה פעמיים בתוניסיה וחבש, לכבוש את לוב וכך להרחיקה מהגוש האוסטרי-גרמני.

איטליה המגובה במעצמות ההסכמה המשולשת חיכתה לשעת כושר מתאימה. בשנת 1911 הגישה איטליה תביעה לטורקיה על פיה עליה לוותר על לוב לטובת איטליה. בראשית 1912 החלה איטליה בכיבוש טריפולי. בדיוק בשנה זו פרצה מלחמת הבלקן הראשונה וטורקיה, העסוקה למעלה מראשה במלחמה נגד הליגה הבלקנית לא הייתה מסוגלת להתמודד בו זמנית בשתי החזיתות. טורקיה ויתרה על לוב ואיטליה השלימה את כיבושה.

מרוקו

בראשית המאה ה-20 מיקדה אליה מרוקו תשומת לב מרבית עקב מיקומה חשיבותה האסטרטגית שהובילה להתגוששויות רבות בין המעצמות על השליטה בה. ניסיונות ההשתלטות עליה הובילו למשברים בינלאומיים חריפים אשר נמנים בין הגורמים הישירים למלחמת העולם הראשונה.

משבר טנג'יר, 1906-1905

ערך מורחב – המשבר המרוקאי הראשון

וילהלם השני.

צרפת הייתה מעוניינת לכבוש את מרוקו מתוך מטרה ליצור רצף מושבות צרפתיות. בריטניה אישרה את הכיבוש במסגרת ההסכמה הלבבית, לספרד היו אומנם בעלת אינטרסים כלכליים במרוקו אך היא ניתנה את הסכמתה ובתמורה צרפת הבטיחה לה חוף נרחב בצפון מרוקו. איטליה נתנה את אישורה בתמורת גיבוי לכיבוש העתידי של לוב על ידה.

אולם, גרמניה, שגם היא הייתה בעלת אינטרסים כלכליים במרוקו לא יודעה בכיבוש המתוכנן ולפיכך הכיבוש הצרפתי במרוקו הפתיע את גרמניה ועוררה את זעמו של הקיסר הגרמני, וילהלם השני.

וילהלם השני שאף לבחון את ההסכמה הלבבית ולפיכך היה מעוניין ליצור משבר בכל מקרה. בנוסף לכך, הוא היה מעוניין ברווחים טריטוריאליים במרוקו.

בהפתעה גמורה הגיע וילהלם השני לנמל טנג'יר בליווי שייטת. במהלך ביקור אצל הסולטאן המרוקאי הוא הצהיר כי גרמניה אינה מכירה בשלטון צרפת על מרוקו אלא אך ורק בשלטונו של הסולטאן.

וילהלם דורש להקים ועידה בינלאומית אשר תדון במעמדה של מרוקו תחת האיום שאם לא תקום ועידה שכזו הוא יכריז מלחמה על צרפת.

וועידת אלחסירס

מתוך מטרה לפתור את הסכסוך במרוקו התכנסו נציגי המעצמות בריטניה, ארצות הברית, צרפת, ספרד, איטליה ורוסיה מצד אחד אל מול מרוקו, גרמניה ואוסטריה מצד שני סביב שולחן הדיונים באלחסירס שבספרד. ההחלטות המרכזיות של הוועידה היו: מרוקו תישאר עצמאית, כוח ספרדי צרפתי יפקח על המכס ועל ביטחון הפנים בפיקודו של מצביא שווייצרי, המסחר במרוקו יפתח לכל המעוניין.

למרות הוועידה המשבר לא נפתר באופן יסודי אלא נדחה למועד מאוחר יותר. לבינתיים הגדילה צרפת את שליטתה במרוקו אף על פי שנקבע רשמית בוועידה שהיא תישאר עצמאית.

משבר אגאדיר, 1911

ערך מורחב – המשבר המרוקאי השני

עקב מרד פנימי שפרץ במרוקו ב-1911 תגברה צרפת את כוחות השיטור שהיו אמורים לשמור על הסדר הפנימי במרוקו תוך כוונה סמויה שעיבוי כוחותיה במרוקו יהוו אמצעי להשתלטותה על ארץ זו. כמו בפעם הקודמת היה מעוניין וילהלם השני לבחון את ההסכמה המשולשת ולפיכך הוא פתח במשבר.

וילהלם שלח לנמל אגאדיר את אוניית המלחמה "פנתר" בקיץ 1911 תוך הודעה כי אם צרפת לא תצמצם את שליטתה במרוקו גרמניה תשתלט על אזור הנמל.

ראש ממשלת בריטניה לויד ג'ורג' שנקט במדיניות תקיפה כלפי גרמניה מחה נמרצות על פרובוקציות המלחמה של גרמניה והודיע בפרלמנט שאם גרמניה רוצה במלחמה הרי שאנגליה תעמוד לצידה של צרפת. בנוסף לכך, הדקו אנגליה וצרפת את ההסכמה הלבבית ועיבדו תוכנית מלחמה מיידית בין הקצינים הצרפתים והבריטים שנפגשו לראשונה, דבר שנתן ביטוי וחיזוק להסכמה הלבבית.

גרמניה שלמעשה לא הייתה ערוכה לעימות צבאי עם בריטניה נרתה והסכימה לוותר לצרפת על שלטונה במרוקו תמורת שטחים צרפתיים באזור קונגו הצרפתית שסופחו לקמרון הגרמנית באפריקה. סיפוח השטחים נטלו את העוקץ מהתבוסה הגרמנית. בהסכם הפשרה שנחתם ב-1912 הוכרה מרוקו כשטח חסות צרפתי.

למעשה הוכיח המשבר למדינות המערב כי ביצירת חזית מלוכדת ותקיפה ניתן לבלום את גרמניה. המשבר חיזק את ברית ההסכמה המשולשת והבליט את תוקפנותה של גרמניה. חוגי הצבא בגרמניה הבינו כי אין מנוס מעימות צבאי בינלאומי וטענו כי מלחמה עולמית היא רק שאלה של זמן. לפיכך, הגבירה גרמניה בעקבות המשבר את היערכותה הצבאית וזאת על מנת להגיע בעמדת עליונות לעימות עולמי אפשרי.

קונגו

ליאופולד השני

עד אמצע המאה ה-19 לא הייתה מרכז אפריקה מוכרת לאירופאים. הראשון שחקר את מרכז אפריקה היה המיסיונר הסקוטי דייוויד ליווינגסטון.

בשנת 1877 שכר ליאופולד, מלך בלגיה את הנרי מורטון סטנלי, עיתונאי אמריקני ממוצא בריטי שיצא לחפש אחרי לווינגסטון לאחר שנעלם באזור ואף יצא איתו למסע משותף ביבשת מתוך מטרה שיקים עבורו חברה מסחרית בקונגו תחת מעטה של חברה מדעית האמורה לחקור את קונגו ולבער בה את העבדות. סטנלי החתים את ראשי השבטים על בריתות המוסרות את אדמותיהם דבר שהוביל במהרה לכך שקונגו הפכה לרכושו של ליאופולד.

ב-1885 השיג ליאופולד את הכרת מעצמות אירופה בשליטתו במדינת קונגו החופשית. בעזרת חברתו המסחרית הפיק ליאופולד הון עצום ממטעי גומי, שנהב הפילים, כריית יהלומים ונחושת תוך שיעבוד בני המקום בעבודות כפייה ועינויים.

בעקבות תגובה בינלאומית נזעמת על אכזריותן של החברות המסחריות שבבעלות ליאופולד כלפי בני המקום הועברה קונגו ב-1908 לידי ממשלת בריטניה והחל מאז נקראה כקונגו הבלגית. בהמשך נכבשה צפון קונגו בידי צרפת.

דרום אפריקה

מלחמת הבורים

ערך מורחב – מלחמת הבורים

בית חווה שנשרף על ידי הבריטים. אחת משיטות הלוחמה של הבריטים הייתה מדיניות אדמה חרוכה.

החל מהמאה ה-17 החלו להגר הולנדים בדרום אפריקה באזור כף התקווה הטובה. הולנדים אילו שנקראו בורים, איכרים, שיעבדו את האוכלוסייה הילידית. בשנת 1795 כבשה בריטניה את מושבת הכף אך בשלום אמיין שנחתם בין נפוליאון לבריטים ב-1802 הוחזרה מושבת הכף להולנד.

למרות זאת, בשנת 1805 חזרה בריטניה למקום וב-1815, בקונגרס וינה ניתנה מושבת הכף באופן רשמי לבריטניה והולנד פוצתה ב-6 מיליארד ליש"ט.

עם הזמן התמלא האזור בבריטים. המפגש בינם לבין הבורים יצר עימותים תמידיים ועל רקע זה פרצה מלחמת הבורים.

בריטניה והולנד חלקו גישה שונה בתכלית בסוגיית ההתייחסות לבני המקום. בעוד ההולנדים שיעבדו את הכושים הרי שהאנגלים התייחסו אליהם באהדה ובסובלנות. בשנת 1833 נחקק בבריטניה חוק האוסר על עבדות במושבות שעורר את זעמם של הבורים שהשתמשו באפריקנים בחקלאות. בהמשך, כעסו הבורים על האפליה בכך שכל עמדות המפתח אוישו בידי הבריטים בנוסף לעובדה שהאנגלית הוכרזה כשפה הרשמית במושבת הכף. לאור כל זאת החליטו הבורים להצפין וייסדו בצפון שתי מושבות הולנדיות בשם אורנג' וטרנסוואל. נדידה זו התרחשה בשנים 1834–1838.

בעקבות גילוי מחצבי יהלומים וזהב באורנג' ובטרנסוואל התמלאו אזורים אילו במהגרים בריטים שייסדו בהמשך את העיר יוהנסבורג. השלטונות ההולנדיים הפלו לרעה את המהגרים האנגלים. הפלייה זו גרמה להחרפת היחסים בין ססיל רודס, ראש ממשלת ארץ הכף לבין קרוגר, נשיא טרנסוואל.

רודז שהיה אימפריאליסט מושבע החליט לנצל את המומנטום להשתלטות על טרנסוואל ובשנת 1895 ארגן מהפכה פנימית יחד עם ניסיון כיבוש. אולם המהפכה נכשלה.

וילהלם השני שלח לקרוגר מברק עידוד על ניצחונו ובריטניה ראתה זאת כקריאת תיגר ולפיכך ראתה בריטניה במלחמה בבורים ניצחון לא רק עליהם כי עם מכה ניצחת גם על וילהלם השני.

מלווים באינטרסים אילו יחד עם השאיפה להפיק רווחים מהמחצבים היקרים באזור, פתחו הבריטים במלחמה.

תחילה נחלו הבורים ניצחונות הודות לטופוגרפיה המוכרת להם ולרוח הפטריוטיות שליוותה אותם. אולם בהמשך חל מהפך ובריטניה החלה לנחול ניצחונות.

בסופו של דבר, לאחר תיגבור הכוח הצבאי הלוחם ושימוש בריטי באמצעים אכזריים שכללו מחנות הסגר לנשים וילדים, שימוש בתאי גזים ועינויים קשים כלפי השבויים הבורים הסתיימה מלחמת הבורים ב-1902 בניצחונה של בריטניה.

ראו גם

• אימפריאליזם
• האימפריאליזם המודרני