לדלג לתוכן

איילין צ'אנג

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
איילין צ'אנג
张爱玲
לידה 30 בספטמבר 1920
ההתיישבות הבין-לאומית בשנגחאי, הרפובליקה הסינית עריכת הנתון בוויקינתונים
פטירה 8 בספטמבר 1995 (בגיל 74)
ווסטווד, ארצות הברית עריכת הנתון בוויקינתונים
מדינה ארצות הברית, טאיוואן, הרפובליקה העממית של סין עריכת הנתון בוויקינתונים
שם עט 梁京, Լյան Ցին עריכת הנתון בוויקינתונים
מקום לימודים אוניברסיטת הונג קונג, St. Mary's Hall, Shanghai, אוניברסיטת סנט ג'ונס, Faculty of Arts, University of Hong Kong עריכת הנתון בוויקינתונים
שפות היצירה סינית, מנדרינית, Nanjing dialect, שאנגחאית, אנגלית עריכת הנתון בוויקינתונים
סוגה מסה, דרמה פסיכולוגית עריכת הנתון בוויקינתונים
בן או בת זוג
  • Hu Lancheng (1944–1947)
  • Ferdinand Reyher (אוגוסט 1956–1967) עריכת הנתון בוויקינתונים
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית

איילין צ'אנג[א] (באנגלית: Eileen Chang[ב], בסינית: 张爱玲;‏ 30 בספטמבר 1920 – 8 בספטמבר 1995), המוכרת גם בשם העט ליאנג ג'ינג (Liang Jing, 梁京)[1], היא מסאית, סופרת ותסריטאית ילידת סין, שבמהלך מרבית שנותיה הבוגרות חייתה בארצות הברית ואף קיבלה אזרחות אמריקאית. הייתה מוכרת כפמיניסטית וכמי שתיארה את חיי היומיום בשנגחאי בשנות ה-40 של המאה ה-20.

צ'אנג נולדה במשפחה מיוחסת והתחנכה בשתי שפות (סינית ואנגלית) בשנגחאי. היא הגיעה להישגים ספרותיים בולטים בין השנים 1943 ו-1945, בעת ששנגחאי הייתה תחת כיבוש יפני. אחרי השתלטות הקומוניסטים על סין, היא עזבה את ארצה. אנשי ספר ומבקרי ספרות סינית גילו אותה מחדש בשנות ה-60 וה-70[ג]. בד בבד עם הבחינה המחודשת של תולדות הספרות הסינית בעידן שלאחר מאו דזה-דונג, בסוף שנות ה-70ותחילת שנות ה-80, זכתה צ'אנג להצלחה בקרב הקוראים בטאיוואן בהונג קונג, בסין היבשתית ובקהילות סיניות ברחבי העולם[2]. בתחילת שנות ה-90 היא נהייתה שוב פופולרית בקרב הקוראים בסין היבשתית[3].

צ'אנג הייתה סופרת ריאליסטית ומודרנית[4]. תרומתה החשובה ביותר הייתה התיעוד הייחודי של תקופת המלחמה, החורג מהנרטיב המוכר של רעב לאומי ומהפכה. היא בחרה לספר על שגרת החיים ועל זוטות לכאורה לא־רלוונטיות בחיי היומיום של גברים ונשים בתקופה שהתחוללו בה שינויים חברתיים ואלימות. צ'אנג גם נודעה באופן שבו ראתה את ההיסטוריה המודרנית, ופרשה בפני הקוראים תחומים מגוונים ואווירה, תוך הבלטת הניגוד שבין המציאות ההיסטורית לבין הנעשה בתא המשפחתי[5].

ביוגרפיה

[עריכת קוד מקור | עריכה]

ילדות ונעורים

[עריכת קוד מקור | עריכה]

צ'אנג נולדה בשנגחאי ב-30 בספטמבר 1920, והשם שניתן לה בלידתה היה ז'אנג יינג (Zhang Ying; 張煐). היא הייתה בת בכורה להוריה, שנמנו עם משפחות אנשי ממשל וצבא בשושלת צ'ינג[1]. בשנת 1922, כשצ'אנג הייתה בת שנתיים, עברה המשפחה להתגורר בטיינג'ין. כשהייתה בת שלוש הכיר לה אביה לראשונה את "שירת טאנג"[ד]. החל בשנת 1924 התעוררו מריבות תכופות בין הוריה, מאחר שאביה הביא עמו הביתה פילגשים וזונות והתמכר לאופיום. אמהּ של צ'אנג החליטה לעזוב את האב ונסעה עם ילדיה ועם דודתהּ ללמוד בצרפת[1]. בשנת 1927, חזרה צ'אנג עם אמה ואחיה לסין, לאחר שאביה הבטיח לחדול מהשימוש בסמים ומהרפתקאות האהבים שניהל מחוץ למסגרת הנישואים. שלוש שנים לאחר מכן, ב-1930, התגרשו הוריה, וצ'אנג ואחיה נשארו לגדול בבית האב.

בגיל 18 חלתה צ'אנג בדיזנטריה, ואביה, במקום לדאוג לה לטיפול רפואי, הִכה אותה וכפה עליה להישאר בחדרהּ במשך שישה חודשים. צ'אנג ברחה ועברה להתגורר בבית אמהּ, שם שהתה כשנתיים, עד שיצאה ללמוד באוניברסיטה[6].

חינוך

[עריכת קוד מקור | עריכה]

בהשפעת אמהּ, למדה צ'אנג כבר מגיל צעיר ציור, נגינה בפסנתר ואנגלית[7]. צ'אנג החלה ללמוד בבית ספר בגיל ארבע, והיו לה יכולות מצוינות באנגלית בנוסף על בקיאותה בשפה הסינית. בשנת 1937 סיימה צ'אנג את לימודיה בבית ספר תיכון נוצרי לבנות "הקדושה מרים" (אנ') בשנגחאי, אף על פי שמשפחתה לא הייתה דתית[1].

בשנת 1939 התקבלה צ'אנג ללימודים באוניברסיטת לונדון במלגה מלאה, אך היא לא יכלה להגיע לאנגליה בגלל המלחמה. במקום זאת היא החלה ללמוד ספרות אנגלית באוניברסיטת הונג קונג, שם היא פגשה את פאטימה מוהידין (Fatima Mohideen; 炎櫻), שתהיה חברתה כל ימי חייה. בדצמבר 1941, כאשר נשאר לה רק עוד סמסטר אחד להשלמת התואר, כבשה יפן את הונג קונג. יצירותיה המפורסמות של צ'אנג נכתבו בימי הכיבוש היפני[8].

נישואים

[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1943 פגשה צ'אנג את בעלה הראשון, הו לַנצֶ'נג (אנ'), סופר ופוליטיקאי סיני שהיה מבוגר ממנה ב-14 שנים. צ'אנג לא פסלה את הו, אף על פי שהוא נתפש כבוגד כי שיתף פעולה עם היפנים במהלך המלחמה. הם התחתנו ב-1944 בטקס פרטי, שבו נכחה רק חברתהּ של צ'אנג, פאטימה. זמן קצר לאחר מכן החליט הו לעבור לווהאן כדי לעבוד שם בעיתון. בשעה שאושפז בבית חולים מקומי הוא פיתה אחות בת 17, שעברה להתגורר אתו. כאשר הובסה יפן בסוף המלחמה בשנת 1945 הסתתר הו בעיר סמוכה בזהות בדויה, ובשנת 1947 התגרשה צ'אנג מבעלה[2].

בשנת 1956, לאחר שעברה לארצות הברית, פגשה צ'אנג במתחם מגורים לאומנים בשם "מקדואל" (אנ') (בניו המפשייר) את התסריטאי והסופר האמריקאי פרדיננד רייהֶר[ה] (אנ'), שהיה מבוגר ממנה בכמעט שלושים שנים[9]. כשנודע לצ'אנג שהיא בהיריון, היא סיפרה על כך לרייהר, והלה הסכים לשאת אותה, אך עמד על כך שהוא אינו מעוניין בילד. זמן קצר אחר כך עשתה צ'אנג הפלה וב-11 באוגוסט של אותה שנה נישאו השניים בניו יורק[10]. חיי הנישואים שלהם היו סוערים בגלל מצוקות כלכליות. צ'אנג נאלצה לנסוע מדי פעם לטאיוואן ולהונג קונג, שם כתבה תסריטים והרוויחה כסף למחייתם. בשנות חייו האחרונות היה רייהר מרותק למיטתו בגלל סדרת התקפי לב.

מותה

[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-8 בספטמבר 1995, נמצאה גופתה של צ'אנג בדירה שבה התגוררה בשדרות רוצ'סטר בשכונת ווסטווד (אנ') בלוס אנג'לס[11]. לדברי חבריה היא נפטרה בנסיבות טבעיות ימים אחדים לפני שבעל הדירה שלה מצא אותה, אחרי שלא ענתה לטלפונים שלו. בתעודת הפטירה שלה צוינה סיבת המוות כמחלה קרדיווסקולרית[11]. בהתאם לצוואתה גופתהּ נשרפה ואפרהּ פוזר באוקיינוס השקט.

לאחר מותה מונה סונג קי (Song Qi), ידידהּ והעורך הספרותי שלה[12], כאחראי על יצירותיה[13].

קריירה

[עריכת קוד מקור | עריכה]

שנגחאי

[עריכת קוד מקור | עריכה]

כשהגיעה לגיל עשר, נתנה לה אמהּ שם חדש, איילין[ו], וזאת לקראת כניסתה לבית ספר אנגלי. בהיותה בבית הספר, קראה צ'אנג את חלום החדר האדום, אחד מארבעת הרומנים הקלאסיים הסיניים, יצירה שהשפיעה על עבודתה במהלך כל הקריירה שלה. צ'אנג ניחנה בכישרון ספרותי רב, ודברים שכתבה התפרסמו בעיתון בית הספר. שנה לאחר מכן, בגיל 12, התפרסם הרומן הקצר הראשון שלה[14].

כתיבתה של צ'אנג הושפעה מאוד מהסביבה שבה היא חיה. שנגחאי והונג קונג בשנות ה-40 היו הרקע של מרבית הרומנים הראשונים שלה[8]. צ'אנג נודעה ב"אמביוולנטיות האסתטית" שלה, שכן הסגנון הסיפורי והשפה הזכירו את הרומן "מחובר הפרקים" המסורתי בעוד הרקע והקונטקסט תאמו יותר למלודרמה עירונית מודרנית. צ'אנג גם נהגה לבחון ולחקור את הפסיכולוגיה של דמויותיה[4].

בשנת 1943 נפגשה צ'אנג עם העורך החשוב ג'ואו שוג'ואן (אנ') והעבירה לו כמה מיצירותיה. בעזרתו של ג'ואו נהפכה עד מהרה צ'אנג לסופרת החדשה הפופולרית ביותר בשנגחאי. בתוך שנתיים כתבה צ'אנג שתיים מיצירותיה המפורסמות ביותר:

  • אהבה בעיר כבושה (אנ'), מגולל את סיפורה של אישה שהתגרשה מבעלה וחזרה למשפחתה, שם היא מרגישה דחויה, כי לדעת בני המשפחה גירושיה המיטו עליהם בושה. רווק סיני, שחזר מלימודים באנגליה, מגלה בה עניין ומערכת היחסים ביניהם, המתנהלת בשנחאי ובהונג קונג, רצופה משברים ואתגרים שכן שניהם אינם בטוחים בכנות אהבתו של האחר. לבסוף, על רקע נפילתה של הונג קונג לידי היפנים, מבינים השניים עד כמה אהבתם אמיתית וכנה.
  • הקולר המוזהב (אנ'), מספר על אישה ממשפחה פשוטה שאולצה להתחתן עם אדם נכה ממשפחה אמידה. אחרי נישואיה הייתה חייבת לשרת נאמנה את בעלה, אך זכתה ליחס משפיל מבני המשפחה ואפילו מפלגשיו ומשרתיו שבזו למעמד החברתי ממנו באה. את תסכולה היא פרקה במֵרוץ אחרי כסף וסממני עושר, אך נקודת המפנה בחייה מגיעה אחרי מותם של בעלה ואימו. צ'אנג תרגמה את הספר לאנגלית ופישטה ביטויים באנגלית ואת מבנה המשפטים כדי להקל על הקוראים[15].

בשנת 1944 התפרסם קובץ סיפורים שלה – פרשיות אהבים (Romances) – שנהפך במהירות לרב מכר בשנגחאי והעלה את יוקרתה ותהילתה של צ'אנג בקרב הקוראים ואנשי הספרות הסינים גם יחד[16].

בשנת 1945 התפרסם קובץ מסות שכתבה – כתוב על המים (Written on Water)[17]. הבגרות שלה ככותבת הייתה הרבה מעבר לבגרות הכרונולוגית שלה. בהקדמה למהדורה האנגלית של הספר, כתבה ניקול הואנג (Nicole Huang), פרופסור לספרות באוניברסיטאות ויסקונסין והונג קונג: "המתכונת של מסה הייתה אמצעי שאִפשר לצ'אנג להגדיר מחדש את הגבולות בין החיים לעבודה, בין המקומי להיסטורי, ולשזור בקפידה חיים אישיים עשירים עם הדאגה לחיי רוח של הכלל[17]. בסין של המאה ה-20 צ'אנג ערכה ניסויים בשפה ספרותית חדשה. במסה שכותרתה "כתיבה של עצמו" (Writing of One's Own) התייחסה צ'אנג בדיעבד לאופן שבו השתמשה בשפה פיקטיבית בנובלה "קשרים כבולים" (Chained Links)[17].

בשנים הראשונות של הקריירה שלה, נקשר שמהּ של צ'אנג עם אמירה שיוחסה לה:

כדי להיות מפורסמת עלי למהר. אם הפרסום יגיע מאוחר מדי, הוא לא יביא לי אושר רב [...] למהר! למהר! בטרם יהיה מאוחר מדי! מאוחר מדי!

הונג קונג

[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1945 דעך המוניטין של צ'אנג בשל התרבות שהתפתחה לאחר המלחמה והתהפוכות הפוליטיות בארצהּ. בסופו של דבר הבינה צ'אנג שקריירת הכתיבה שלה בשנגחאי הסתיימה ובשנת 1952 היא עברה מסין היבשתית להונג קונג[17]. בהונג קונג היא עבדה במשך שלוש שנים כמתורגמנית בעבור סוכנות ההסברה של ארצות הברית. במהלך תקופה זו היא כתבה שתי יצירות אנטי־קומוניסטיות: שיר ניצני האורז (אנ') (שהיה הרומן הראשון שכתבה בשלמותו באנגלית)[2] וארץ חשופה (Naked Earth). בהמשך תרגמה צ'אנג את שתי היצירות לסינית, ופרסמה אותן בטאיוואן[18].

במקביל תרגמה צ'אנג מגוון יצירות ספרות מאנגלית לסינית, ובהן הזקן והים של ארנסט המינגוויי והאגדה על סליפי הולו של וושינגטון אירווינג[19]. התרגום של הזקן והים נתפס על ידי סוכנות ההסברה של ארצות הברית כחלק מהתעמולה של ימי המלחמה הקרה. לדעת רבים, תרגום הספר השפיע ישירות על כתיבת שיר ניצני האורז ותרגומו לסינית[20].

בשנת 1955 היגרה צ'אנג לארצות הברית ומעולם לא חזרה לסין היבשתית.

צ'אנג חיפשה השראה ספרותית לא רק בספרות המערב אירופית, אלא גם ברומנים מקומיים. היא דחתה את הרעיון שהמלחמה או המהפכה נוכחים ביצירותיה, ולא הכירה בקשר שלהן לרומן מלחמה ושלום של טולסטוי[8].

ארצות הברית

[עריכת קוד מקור | עריכה]

המעבר לארצות הברית היה נקודת מפנה חשובה בקריירה הספרותית של צ'אנג – מסופרת מפורסת היא נהפכה לכותבת מן השורה[4]. עם הגעתה לארצות הברית היא חיפשה סוכן שיאפשר לה להתפרנס כסופרת, אך נכשלה. מוציאים לאור דחו את יצירותיה פעמים רבות[13]. בשנות ה-60 חיפשה צ'אנג כל עבודה אפשרית בתרגום או בכתיבת תסריטים. בין היתר ניסתה צ'אנג להציע להוליווד תסריט עם אלמנטים סיניים, אך ללא הצלחה, שכן לדעת הסוכן התסריט היה גדוש במידע והיו בו שינויים פסיכולוגיים רבים מדי[13]. לאחר שצ'אנג קיבלה אזרחות אמריקאית ב-1960, היא עברה לטאיוואן בחיפוש אחרי מקורות תעסוקה ופרנסה. לאחר שנתיים שבה לארצות הברית.

בגידות הוא נושא המופיע ברבות מיצירותיה המאוחרות של צ'אנג, במיוחד במסה "חזרה לגבול" (A Return to the Frontier) משנת 1963 וברומן מפגשים קטנים (Little Reunions), שראה אור בשנת 2009, שנים לאחר מותה. ואכן, מחקרים מראים כי ביצירות שכתבה צ'אנג משנות ה-60 ואילך היו הרבה יותר טרגדיות ובגידות בהשוואה ליצירותיה המוקדמות[21].

זמן קצר לאחר שצ'אנג הגיעה לארצות הברית היא החלה לכתוב שלושה רומנים המבוססים על מסכת חייה: נפילת הפגודה (The Fall of the Pagoda), ספר השינוי (The Book of Change) ומפגשים קטנים (Little Reunions)[4]. את שני הראשונים היא סיימה לכתוב בשנת 1963, ויש הרואים בהם מעין ניסיון של צ'אנג להציע חלופה לסגנון שהיה מקובל אז על הזרם המרכזי באמריקה, אבל היא לא הצליחה לפרסם אותם. הרומנים ראו אור בסופו של דבר רק בשנת 2010, חמש־עשרה שנים לאחר מותה. עם זאת פרסום שלושת הרומנים החזיר לה את תהילתה ועורר עניין מחודש במכלול יצירתה[4][22][23][24].

בשנת 1966 קיבלה צ'אנג מגורים לצורכי כתיבה באוניברסיטת מיאמי, באוקספורד (אנ'), אוהיו[13]. שנה לאחר מכן הייתה לה משרה זמנית במכללת רדקליף, בקיימברידג' (מסצ'וסטס). ביוזמתו של שי-שיאנג צ'ן (Shih-Hsiang Chen), פרופסור לשפות המזרח באוניברסיטת קליפורניה בברקלי, הוזמנה צ'אנג בשנת 1969 לשמש חוקרת בכירה במכון ללימודי סין שבמקום[25][26]. צ'אנג חקרה הן את המונחים המיוחדים שבהם משתמשים הקומוניסטים הסינים והן את היצירה הקלאסית חלום החדר האדום[25]. בשנת 1971 מת שי-שיאנג, וצ'אנג נאלצה לעזוב את מכון המחקר[26][27].

בשנת 1972 עברה צ'אנג ללוס אנג'לס. בשנותיה שם עסקה, בין היתר, בתרגום היצירה המפורסמת פרחי שנגחאי (Shanghai Flowers) (אנ') שנכתבה בסוף המאה ה-19 בשפת וו. היצירה, שאותה כתב האן באנגקינג (Han Bangqing) (אנ'), עוסקת בחיי יצאניות הצמרת והפילגשים בשנגחאי בשלהי ימיה של שושלת צ'ינג, ורבים – ובראשם לו שו'ן, הו שי ואיילין צ'אנג –ראו בה יצירה קלאסית. מאחר ששפת וו אינה מובנת לרוב הסינים בימינו תרגמה צ'אנג את היצירה למנדרינית ופרסמה את התרגום בשני כרכים. לאחר מותה נמצא בעיזבונה גם תרגום לאנגלית של היצירה, והוא פורסם בשנת 2005 בשם The Sing-song Girls of Shanghai בעריכתה של אווה הונג (Eva Hung)[28][29].

כתיבתה המאוחרת של צ'אנג הושפעה מאוד מאירועים טרגיים בחייה, והדבר בא לידי ביטוי בעיקר בתיאורים של בגידות הדדיות בין אֵם ובת. היא שילבה את הנושא באוטוביוגרפיות רבות, וניכר היה שכתיבתה הבשילה עם השנים[4]. לצ'אנג היה כישרון רב בתיאור פרטי פרטים בחיי היומיום של משפחות, מה שאִפשר לקוראיה להבין לעומק את רגשותיהן של הדמויות ואת המצבים שאליהן נקלעו[30].

בשנת 1978 פורסמו שלוש נובלות שלה ב-Crown Magazine, ואחת מהן אף עוּבְּדָה לסרט בשם תשוקה, זהירות[31].

שמה של צ'אנג מופיע ברשימת ארבע הנשים הסיניות הגאונות, לצד Lü Bicheng (אנ')‏, Xiao Hong (אנ') ו-Shi Pingmei (אנ')[32].

השפעתה

[עריכת קוד מקור | עריכה]

במהלך שנות ה-70 הייתה למורשתה של צ'אנג השפעה כה גדולה בטאיוואן, עד שקמו שם כמה דורות של סופרים הנמנים עם "אסכולת הכתיבה של צ'אנג"[33]. כמה מהסופרים הטאיוואנים הנודעים נמנים עם אסכולה זו[ז][34].

בעידן שאחרי שלטונו של מאו דזה-דונג נעשה בסין מאמץ משותף לחשוף את ההיסטוריה הספרותית הסינית מהימים שקדמו להשתלטות הקומוניסטים על המדינה. כתוצאה מכך שטפה את סין היבשתית "קדחת" של התעניינות באיילין צ'אנג וביצירותיה. שמה נהפך למילה נרדפת לתהילה של עידן שחלף ואיננו. בדומה למה שקרה בטאיוואן בשנות ה-70, קבוצה של סופרות סיניות ששאבו השראה מצ'אנג פרצה לקדמת הבמה בסין בשנות ה-80 וה-90[2], לצד סופרים סינים אחרים שהושפעו מיצירתה של צ'אנג[ח][34].

דומיניק צ'וונג (Dominic Cheung), משורר ופרופסור לשפות של דרום מזרח אסיה באוניברסיטת דרום קליפורניה טוען כי אלמלא פרצה מלחמת האזרחים בסין שבסופה השתלטו הקומוניסטים על המדינה, הייתה צ'אנג זוכה בפרס נובל לספרות[11].

הסרט תשוקה, זהירות, המבוסס על נובלה שכתבה צ'אנג, זכה אמנם לביקורות מעורבות בארצות הברית ובמדינות הדוברות סינית, אך הוא נחשב לאחד הסרטים הבולטים ומעוררי־הדיון בעשורים האחרונים. הסרט זכה ב"פרס אריה הזהב" בפסטיבל הסרטים של ונציה וב"פרס סוס הזהב" (אנ') ופרס הסרט הטוב ביותר בפסטיבל הסרטים של טאיפיי. את הסרט ביים הבמאי הנודע אנג לי והשתתפו בו שניים מטובי השחקנים הסינים[ט][35].

אחת מיצירותיה המפורסמות ביותר, אהבה בעיר כבושה (אנ') הומחזה והועלתה על בימת התיאטרון הרפרטוארי של הונג קונג (אנ') בשנים 1987, 2002 ו-2005. בשנת 2006 יצא התיאטרון לסיבוב הופעות בעולם והעלה את המחזה בניו יורק, בטורונטו ובשנגחאי, ובכך חשף את יצירתה של צ'אנג בפני קהל חדש[36].

בשנת 1997 נתרמו חלק מכתבי היד של צ'אנג לספריית מזרח אסיה באוניברסיטת דרום קליפורניה, לאחר שהוצגו שם לקהל הרחב. רוב כתבי היד שנתרמו הם מהתקופה שבה שהתה צ'אנג בארצות הברית ובין היתר נכלל בה גם תרגומה לאנגלית של היצירה פרחי שנגחאי[13].

יצירות בתרגום לאנגלית

[עריכת קוד מקור | עריכה]

רשימת ספרים וסיפורים של צ'אנג שאפשר למצוא באנגלית (לחלק מהיצירות יש גם תרגומים קודמים שלא צוינו כאן).

  • Half a Lifelong Romance (1948, English: 2016; trans. by Karen S. Kingsbury)
  • Little Reunions (2018; trans. by Martin Merz and Jane Weizhen Pan). ISBN 978-1681371276
  • Love in a Fallen City (1943, published in English in October 2006 by New York Review Books) Translated by Karen S. Kingsbury. ISBN 1-59017-178-0
  • The Golden Cangue, in Modern Chinese Stories and Novellas, 1919–1949 (ed. Joseph S M Lau et al.) HC ISBN 0-231-04202-7 PB ISBN 0-231-04203-5
  • Lust, Caution, Translated by Julia Lovell. New York: Anchor Books, 2007. ISBN 978-0-307-38744-8
  • "Naked Earth, Hong Kong: Union Press, 1956.
  • The Rice-Sprout Song: a Novel of Modern China, (translated by the author) HC ISBN 0-520-21437-4, PB ISBN 0-520-21088-3
  • The Rouge of the North HC ISBN 0-520-21438-2 PB 0520210875
  • Traces of Love and Other Stories PB ISBN 962-7255-22-X
  • Written on Water (tr. by Andrew Jones) ISBN 0-231-13138-0
  • Sealed Off
  • Jasmine Tea

תרגומים של צ'אנג ליצירות של סופרים אחרים:

  • The Sing-song Girls of Shanghai (Chang's tr. of Han Bangqing's novel) ISBN 0-231-12268-3

יצירות בתרגום לעברית

[עריכת קוד מקור | עריכה]
  • "ורד אדום ורד לבן|נעורים" (שני סיפורים), תרגמה דנה שם-אור, הוצאת לוקוס, 2023.[37]

סרטים

[עריכת קוד מקור | עריכה]

רשימה הסרטים שנעשו על פי תסריטים של צ'אנג (רוב הסרטים הופקו בהונג קונג בשפה הסינית):

  • אהבה ללא קץ (Unending Love) (אנ') (1947). הסרט מבוסס על נובלה פרי עטה, אך כתב היד התפרסם כתסריט. המדובר בסרט סנטימנטלי והעלילה מזכירה בקווים כלליים את ג'יין אייר של שרלוט ברונטה[38].
  • תחי הנשים! (Long Live the Missus!) (אנ'), (1947). הסרט הוא תיאור סאטירי של חיי נשים, יחסי גברים נשים ומוסד הנישואים בשנגחאי של שנות ה-40. הסרט משמש דוגמה כיצד צ'אנג ניסתה להתאים את קומדיית המצבים המערבית לקהל הסיני[39].
  • אומללים בגיל העמידה (Miserable at Middle Age) (אנ'), (1949). הסרט מוגדר כדרמה קומית רומנטית והוא בוחן את יחסה של החברה הסינית לאנשים מבוגרים, אך עוסק גם בסוגיות חברתיות אחרות. בכמה משאלים הוא נכלל ברשימת הסרטים הסינים הטובים בכל הזמנים[י][40][41].
  • הקולר המוזהב (The Golden Cangue) (אנ'), (1950). צ'אנג כתבה את התסריט על בסיס רומן באותו שם שהתפרסם כמה שנים לפני כן.
  • קרב האהבה (The Battle of Love) (אנ'), (1957). הקומדיה זכתה לשבחי הביקורת כשהסרט יצא לאקרנים.
  • מעשה בשתי נשים (Tale of Two Wives), (1958)[42]. התסריט משנת 1956.
  • הבעל הסורר (The Wayward Husband) (אנ'), (1959). קומדיה המבוססת על תסריט משנת 1956.
  • הכלה של חודש יוני (The June Bride) (אנ'), (1960). קומדיה רומנטית מוזיקלית, המגוללת את סיפורה של צעירה העומדת להינשא ומתעוררים בה ספקות האם החתן המיועד ראוי לאמונהּ[43].
  • החתונה הגדולה עלי אדמות (The Greatest Wedding on Earth) (אנ') (1962). מגולל את סיפור התחרות בין שני מסעדנים המתלהט כאשר ילדיהם מחליטים להינשא[44][45].
  • אבא מצא כלה (Father Takes a Bride), (1963). הסרט מגולל את סיפורה של צעירה המשמשת אומנת לשני אחים קטנים אחרי מות אימם. כשהאב מוצא כלה ומעוניין להתחתן היא תוהה עד כמה האם החורגת תיטיב עם הילדים[46].
  • הרפתקת האהבים הגדולה בעולם (The Greatest Love Affair on Earth), (1964).
  • אנא זכור אותי (Please Remember Me), (1964).

סרטים שעובדו על פי רומנים וסיפורים שכתבה צ'אנג:

  • אהבה בעיר כבושה (Love in a Fallen City) (אנ'), (1984). הסרט, המבוסס על רומן בשם זהה שכתבה צ'אנג, זכה בפרס הסרט במקורי הטוב ביותר באירוע השנתי של פרסי הקולנוע בהונג קונג (אנ').
  • יואן נו (Yuan Nu), (1988). הסרט מתרחש בסין של תחילת המאה ה-20, ומגולל את סיפור חייה של צעירה שמאולצת לשאת גבר אמיד אך חולה, אף על פי שהיא מאוהבת בצעיר הגר בשכנות. הסרט עוקב אחרי השינוי שחל בה עם השנים וכיצד נהפכה לאישה אמידה ומרושעת[47].
  • שושנה לבנה, שושנה אדומה (Red Rose White Rose) (אנ'), (1994). הסרט מבוסס על רומן בשם זהה (אנ') שכתבה צ'אנג בשנת 1944. העלילה מתמקדת בסיפור האהבה של גבר ושתי הנשים בחייו (אשתו ופילגשו) ובוחן בעדינות את דרכי ההישרדות של הנשים וגורלן הטרגי בחברה הפטריארכלית הסינית באותה תקופה[48].
  • שמונה־עשר אביבים (Eighteen Springs) (אנ'), (1997). הסרט מבוסס על הרומן בשם זה שפרסמה צ'אנג ב-1950[י"א]. הסרט עוסק באהבה מוחמצת על רקע מעמדן המוחלש של הנשים בכלל והחלוקה למעמדות בחברה הסינית.
  • תשוקה, זהירות (Lust, Caution), (2007). סרט של הבמאי הנודע אנג לי המבוסס על רומן בשם זה (אנ') שכתבה צ'אנג בשנת 1979. העלילה מתרחשת בימי מלחמת העולם ומתארת ניסיון של סטודנטים לרצוח סוכן המשתף פעולה עם ממשלת הבובות ששלטה בסין לאחר הכיבוש היפני.

אזכור בתרבות והנצחה

[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 2004 שודרה בטלוויזיה הטאיוונית סדרת טלוויזיה בשם "מורשתה של איילין צ'אנג". את הסדרה, שבה 20 פרקים, ביים ואנג הואי-לינג (אנ').

בשנת 2005 פרסם הזמר המלזי ויקטור וונג (אנ') שיר בשם "איילין צ'אנג".

בשנת 2020,לרגל מלאת 100 שנים להיוולדה, נערכה במוזיאון ובגלריית האמנות האוניברסיטאיים של הונג קונג (אנ') תערוכה הכוללת תמונות ומסמכי ארכיון מחייה של איילין צ'אנג[49].

קישורים חיצוניים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא איילין צ'אנג בוויקישיתוף

ביאורים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
  1. ^ מוכר גם התעתיק איילינג ג'אנג
  2. ^ שמה מופיע גם בתעתיקים Chang Ai-ling ו- Zhang Ailing
  3. ^ במיוחד החוקר, המתרגם והמבקר Hsia Chih-tsing ‏(אנ') (2013-1921), שתרם רבות לחשיפת הספרות הסינית המודרנית לעולם המערבי. הוא נחשב למבקר החשוב ביותר של הספרות הסינית.
  4. ^ שירה שנכתבה בימי שושלת טאנג (907-618) או שירה שנכתבה במועד מאוחר יותר תוך שמירת המאפיינים הייחודיים של שירת טאנג
  5. ^ רייהר (1967-1891) היה חברו של ברטולד ברכט והשניים שיתפו פעולה בכמה עבודות.
  6. ^ התעתיק שבו בחרה האם (Ailing) שונה מהתעתיק Eileen שבו השתמשה צ'אנג בהמשך חייה.
  7. ^ ובהם הסופרים Chu T’ien-wen (אנ'), Chu T’ien-hsin (אנ') ו-Yuan Chiung-chiung (אנ').
  8. ^ ובהם הסופרים סו טונג, Wang Anyi (אנ') ו-Ye Zhaoyan (אנ')
  9. ^ השניים הם השחקן Tony Leung Chiu-wai (אנ') והשחקנית Tang Wei (אנ')
  10. ^ המקום 71 במשאל של שנערך לרגל חלוקת פרסי הקולנוע של הונג קונג (אנ') בשנת 2013 והמקום ה-55 במשאל שערך העיתון Time Out Beijing בשנת 2014
  11. ^ בשנת 1966 עיבדה צ'אנג את הרומן והוא פורסם באנגלית בשם Half a Lifelong Romance (אנ').

הערות שוליים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
  1. ^ 1 2 3 4 Sun, Rui Zhen (22 במאי 1988). "Eileen Chang's Brief Account of Life and Activities (張愛玲生平和創作活動簡記)". Xueshu Yuekan (學術月刊): 159–163. נבדק ב-24 במרץ 2019. {{cite journal}}: (עזרה)
  2. ^ 1 2 3 4 "Chang, Eileen (Zhang Ailing) 1920–1995." Encyclopedia of Modern China, edited by David Pong, vol. 1, Charles Scribner's Sons, 2009, pp. 193-195. Gale Virtual Reference Library. Accessed 24 Mar. 2019.
  3. ^ 程, 业久 (2015-05-30). "张爱玲传记研究": 5 – via cnki. {{cite journal}}: Cite journal requires |journal= (עזרה)
  4. ^ 1 2 3 4 5 6 Qu, Lina (2020-02-09). "Writing, Rewriting, and Miswriting: Eileen Chang's Late Style Against the Grain". CLCWeb: Comparative Literature and Culture. 21 (6). doi:10.7771/1481-4374.3305. ISSN 1481-4374.
  5. ^ Pong, David. Encyclopedia of modern China. ISBN 978-0-684-31571-3. OCLC 432428521.
  6. ^ Lee, Lily Xiao Hong; Stefanowska, A.D., eds. (2006). Biographical dictionary of Chinese women, Volume 2. University of California Press. p. 274. ISBN 0-520-24449-4.
  7. ^ Jiang, Li, Xiangdong, Aimin (1 ביוני 1999). "Discussion of the Relationship Between Eileen Chang's Family and Her Writings (论家世对张爱玲小说创作的影响)". Journal of Dalian University. 20 (3): 108. נבדק ב-3 במרץ 2019. {{cite journal}}: (עזרה)
  8. ^ 1 2 3 CHAN, Roy Bing (2017-01-01). "Homeless in the world : war, narrative, and historical consciousness in Eileen Chang, György Lukács, and Lev Tolstoy". Journal of Modern Literature in Chinese 現代中文文學學報. 14 (1). ISSN 1026-5120.
  9. ^ Stevens, Wallace, and Holly Stevens. “Letters to Ferdinand Reyher: Edited with an Afternote by Holly Stevens.” The Hudson Review, vol. 44, no. 3, 1991, pp. 381–409. JSTOR.
  10. ^ "Eileen Chang and Lust, Caution". Focus Features. November 26, 2007. Retrieved April 26, 2011.
  11. ^ 1 2 3 By Robert Mcg. Thomas Jr. "Eileen Chang, 74, Chinese Writer Revered Outside the Mainland". הניו יורק טיימס. נבדק ב-27 במרץ 2019. {{cite news}}: (עזרה)
  12. ^ Lihui Chen, Textual analysis of the relationship between Eileen Chang and United States Information Service in Hong Kong, 2018
  13. ^ 1 2 3 4 5 LEE, Christopher (2017-01-01). "Translation in distraction : on Eileen Chang's "Chinese translation: a vehicle of cultural influence"". Journal of Modern Literature in Chinese 現代中文文學學報. 14 (1). ISSN 1026-5120.
  14. ^ Chang, Eileen; Kingsbury, Karen (2007). Love in a Fallen City (New York Review Books Classics). New York Review Books Classics. p. 320. ISBN 978-1-59017-178-3.
  15. ^ "Eileen Chang's Translation of The Golden Cangue". translationjournal.net. נבדק ב-2020-10-08.
  16. ^ Wang,Ma, Weiping,Lin (1997). "Eileen Chang Fifty years of Research (张爱玲研究五十年述评)". Xueshu Yuekan (学术月刊) (בסינית) (11): 88. נבדק ב-3 במרץ 2019. {{cite journal}}: (עזרה)
  17. ^ 1 2 3 4 Nicole Huang, "Introduction," in Eileen Chang, Written on Water, translated by Andrew F. Jones (New York: Columbia University Press, 2005), ix-xvi.
  18. ^ Goldblatt, Howard (1999). "Review of The Rice-Sprout Song; The Rouge of the North, Eileen Chang". The China Quarterly (159): 760–761. doi:10.1017/S0305741000003659. ISSN 0305-7410. JSTOR 655784.
  19. ^ Xia, Chih-tsing (2007). The Relationship Between Eileen Chang and Hu Lancheng (张爱玲与胡兰成的前世今生). ShanXi: Shi Fan University. p. 197. ISBN 9787561332702.
  20. ^ Bo, L. Maria (2019-09-01). "Freedom Over Seas: Eileen Chang, Ernest Hemingway, and the Translation of Truth in the Cold War". Comparative Literature (באנגלית). 71 (3): 252–271. doi:10.1215/00104124-7546276. ISSN 0010-4124. S2CID 202375261.
  21. ^ "Ends of Betrayal: Diaspora and Historical Representation in the Late Works of Zhang Ailing". MCLC Resource Center (באנגלית אמריקאית). 2014-09-23. נבדק ב-2020-11-19.
  22. ^ "Fall of the Pagoda Records Eileen Chang's Childhood". Beijing Today. April 30, 2010. Retrieved December 19, 2010.
  23. ^ "Sept 3: Book Launch – Eileen Chang's The Book of Change". August 27, 2010. Retrieved December 19, 2010.
  24. ^ "Eileen Chang's first English autobiographical novel published". People's Daily. Retrieved December 19, 2010.
  25. ^ 1 2 Hoyan, Carole H. F. (1996). The life and works of Zhang Ailing : a critical study (תיזה). University of British Columbia.
  26. ^ 1 2 "The Dispute Between Eileen Chang and Chen Shizhen (张爱玲与陈世骧的争执)". epaper.anhuinews.com. נבדק ב-2018-03-31.
  27. ^ "University of California: In Memoriam, 1974". texts.cdlib.org. נבדק ב-2018-03-31.
  28. ^ Downer, Lesley. "Pleasure Houses." The New York Times. November 20, 2005. Retrieved on March 27, 2015.
  29. ^ "Chinese Literature from 1841 to 1937." The Cambridge History of Chinese Literature. Ed. Kang-i Sun Chang and Stephen Owen. Vol. 2. Cambridge University Press, 2010. 439. Print.
  30. ^ "Ends of Betrayal: Diaspora and Historical Representation in the Late Works of Zhang Ailing". MCLC Resource Center (באנגלית אמריקאית). 2014-09-23. נבדק ב-2020-12-17.
  31. ^ Xiao, Song Xi Yue (2016). Eileen Chang's Life in the United States of America (张爱玲在美国的日子). Beijing: Zhongguo Hua qiao chu ban she. p. 203. ISBN 9787511359384.
  32. ^ Lin Shan, Lv Bicheng, A Woman Genius, Beijing: Jilin Publishing Group Ltd., 2012.
  33. ^ Su, Weizheng 蘇偉貞 (2006). Copying: On the Generations of Taiwanese Chang School Creative Writers 描紅：臺灣張派作家世代論 Taipei: Sanmin shuju.
  34. ^ 1 2 Wang, David Der-wei (2016). Methods to Imagine China. History· Fictional Writing· Narration (想象中国的方法 历史·小说·叙事).Tianjin: Baihua Wenyi chu ban she. p. 248-251.
  35. ^ Lee, Leo Ou-fan (2008-08-01). "Ang Lee's Lust, Caution and Its Reception". Boundary 2. 35 (3): 223–238. doi:10.1215/01903659-2008-017. ISSN 0190-3659.
  36. ^ Kam, Louie (2012). Eileen Chang : romancing languages, cultures and genres. Hong Kong University Press. ISBN 978-988-8083-72-5. OCLC 897197722.
  37. ^ דור בביוף, ‏המתח המיני וההומור ביצירה הזו כבשו אותנו, באתר ‏מאקו‏, 3 בינואר 2024
  38. ^ Wang, Georgette (14 בדצמבר 2010). De-Westernizing Communication Research: Altering Questions and Changing Frameworks. Routledge. ISBN 9781136935381. {{cite book}}: (עזרה)
  39. ^ Pei-yin, Lin (1 בדצמבר 2016). "Comicality in Long Live the Mistress and the Making of a Chinese Comedy of Manners". Tamkang Review. 47 (1): 97–119. {{cite journal}}: (עזרה)
  40. ^ "The Best 100 Chinese Motion Pictures" (בסינית). Hong Kong Film Award. נבדק ב-2 באוקטובר 2013. {{cite web}}: (עזרה)
  41. ^ "100 Best Chinese Mainland Films". Time Out Beijing. נבדק ב-27 ביולי 2015. {{cite web}}: (עזרה)
  42. ^ עמוד הסרט באתר IMDb
  43. ^ The June Bride (1960) (באנגלית), נבדק ב-2019-04-16
  44. ^ Kar, Law; Bren, Frank; Ho, Sam (2004). Hong Kong Cinema: A Cross-cultural View (באנגלית). Scarecrow Press. ISBN 9780810849860.
  45. ^ "50s-60s Cathay comedy, text version". www.ejumpcut.org. נבדק ב-16 באפריל 2019. {{cite web}}: (עזרה)
  46. ^ עמוד הסרט באתר IMDb.
  47. ^ עמוד הסרט באתר IMDb.
  48. ^ Yang, Chun (במאי 2016). "Deep Structure of Red Rose and White Rose". Journal of Shandong Women's University. 127 (3): 73–78. {{cite journal}}: (עזרה)
  49. ^ "Eileen Chang at the University of Hong Kong: An Online Presentation of Images and Documents from the Archives". University Museum and Art Gallery, Hong Kong. 2020-09-28.
אוחזר מתוך "https://he.wikipedia.org/w/index.php?title=איילין_צ%27אנג&oldid=39845666"