אבחון וטיפול באמצעות מנדלה

המנדלה משמשת כאמצעי התערבות טיפולי וכלי אבחוני בתחום הטיפול באמנות. מקורה הוא בתחומי האמנות הפלסטית, הארכיטקטורה והצילום. את השימוש הראשוני במנדלה ככלי טיפולי מייחסים לקרל גוסטב יונג (אבי הפסיכולוגיה האנליטית), שהתנסה ביצירתה בעצמו כחלק מתהליך טיפול עצמי, מתוך תפיסה שהמנדלה היא חלק מקבוצת סמלים וארכיטיפים מהם ניזון הלא מודע האישי והקולקטיבי שנמצאים בבסיס הקיום הנפשי האנושי.

משמעותה הסמלית של המנדלה

ערך מורחב – מנדלה

המנדלה, שפירושה בסנסקריט "מעגל" או "מרכז", היא דיאגרמה סימבולית, מעגל טיפוסי, בו יכול להיות ציור, או סימן גרפי אחר. לאורך השנים השתמשו במנדלה ונתנו לה מגוון משמעויות סימבוליות בתרבויות שונות בעולם. ישנן תרבויות, בהן המנדלה מסמלת את תבנית הקיום, וכן מייצגת את המערכת שעל בסיסה מתקיימת ויזואליזציה של המדיטציה. בנוסף לכך היא מסמלת מקום מקודש וסגור, טוטאליות, את המיקרוקוסמוס, אינטליגנציה קוסמית ואיטגרציה. המנדלה מייצגת את רוח הקוסמוס ואת קיום העולם. הריבועים, שמופיעים בה לסירוגין, מייצגים עקרונות דואליים, אך גם משלימים של היקום, את שחזור הבריאה, ועלייתה של הנשמה לשמיים. כמו כן, הם מייצגים את מרכז הכוח, שמותיר את האזור מאובטח מהשפעות עוינות. מרכז זה מתפקד כשמש או כאמצעי לכניסה לשמיים.

צורת המנדלה מורכבת מחמש נקודות עיקריות: האחת במרכז, וארבע האחרות מסתובבות סביבה - משמאלה, מימינה, מעליה ומתחתיה. המרכז הוא סמל לאגו, שסובב סביב עצמו בזמן ובחלל. חמש נקודות אלו מייצגות, בין השאר, חמישה אלמנטים, הקשורים באישיותו של האדם, או את חמשת הבודהות. בנוסף הן מייצגות בהינדואיזם את חמש ה'משפחות', המקבילות לחמשת הפנים של שיווה: המערב - לבן ,Sadyojāta (שם של שיווה, בריאה): צפון - צהוב ,Vāmadeva (שימור); דרום - שחור ,Aghora (התפרקות/התחדשות); מזרח - אדום ,Tatpuruṣa (הסתרת החסד); המרכז - ירוק, הפנים של Īśāna (גילוי החסד, הכוח היצירתי).

זיהוי המנדלה ככלי טיפולי אצל יונג

הפסיכואנליטיקאי קרל גוסטב יונג האמין, שהמנדלה היא ארכיטיפ ייצוגי של העצמי, שאותו הוא מתאר כמרכז ממנו מתפתחת הנפש^[1]. יונג זיהה את המנדלה כמופיעה בתרבויות שונות אצל מטופלים, בחלומות וציורים, והשתמש בה לתרפיה עצמית. הוא סבר, שלמנדלה יש השפעה ממרכזת על המצייר אותה, וכן על הצופה בה, וכי היא מאפשרת ארגון מחדש של האישיות באמצעות יצירתו של מרכז חדש.

במהלך עבודתו כפסיכיאטר בבית חולים פסיכיאטרי בציריך, הבחין יונג, שהמנדלה מופיעה לעיתים קרובות בחלומות וביצירות אמנות של מטופלים שאיתם עבד, וכמו כן אצל מטפלים אחרים. הוא הבחין כי מנדלות הופיעו באופן ספונטני, ותפסו מקום מרכזי במהלך תקופות בהן מטופלים חוו מצבי כאוס, מתח ובלבול. לפיכך המריץ יונג את מטופליו להמשיך וליצור מנדלות, מתוך אמונה שאלו יאיצו את תהליך ההחלמה. בשלב מסוים בתהליך הטיפולי טען, כי יש להוסיף לכך מלל; הוא האמין, שהדיבור על הציור מקדם את הטיפול, ואף משחרר את המטופל מהתלות במטפל. שחרור מתלות זו, לדעתו של יונג, מאפשר למטופל לטפל בעצמו כשלב בתהליך האינדיבידואציה שלו. לפי יונג, כאשר מטופל מפרש את חלומותיו ומבין את הסמלים שהוא יוצר, הוא מגיע לשלב חדש בתהליך הטיפולי.

דרך רעיון האינדיבידואציה הגדיר יונג את החיים כהשתוקקות לשלמות הפוטנציאלית הראשונית, ובשילוב עם הרעיון של "אחדות הניגודים", הוא טען, כי הדבר מכוון ומתבטא בציור המנדלה. על-פי יונג, השלמות הפוטנציאליות הראשונית מתבטאת בסמלים, שהאנושות השתמשה בהם מאז ומעולם; הם מבטאים אחדותיות, שלמות והשלמה, וניתן לראותם בסמלי הריבוע והמעגל.^[2] כמו כן, דמויות ארכיטיפיות, שלעיתים מופיעות באופן ספונטני בחלומות, בציורים ובתוצרי נפש אחרים, מצביעות בין השאר על מאבקו של האדם בין חלקים מנוגדים באישיותו. לטענת יונג, הבאת ניגודים אלה ביחד במנדלה, תרפא את האדם ותהפוך אותו לשלם יותר.

בתיאורו את תהליך יצירת המנדלה, שהיא ארכיטיפ של העצמי - מרכז מארגן שממנו יש גדילה נפשית, הזכיר שני מקורות כוח עיקרים: הלא מודע, שממנו מופקות הפנטזיות באופן ספונטני; והחיים, שהם מודעות אינטואיטיבית לעצמי.

תהליך היצירה התרפויטי

תהליך יצירת המנדלה מתואר על ידי יונג כיצירת תמונה, שמתפתחת באופן ספונטני, מתוך עצמה, ובאופן נפרד מהאדם היוצר אותה. הוא הבחין בתבניות חוזרות ובמוטיבים מסוימים, הקשורים לשלבים ספציפיים בטיפול.

ביצירת מנדלה קשה להבחין אם התהליך הוא בשליטת היוצר, או אם היא נעשית באופן ספונטני ללא תכנון מראש. משמעות יכולה להיווצר במצב עירני ומודע, או בצורה לא מודעת בשלב מאוחר יותר. צורות, קווים ויחידות גרפיות, מאפשרים יציאה ליצירת צורות נוספות. כמו כן הבחין יונג, שכל מנדלה שנוצרת היא ייחודית, ואין דומה לה, אלא אם כן היא הועתקה. המנדלה בשלמותה היא כמטריצה, שעליה ניתן להשליך חומר לא מודע, כשהמצייר יוצר לעצמו מעין "רורשך" שלו. בנוסף הבחין יונג כי לכלל תהליך יצירת המנדלה יש איכות מרגיעה.

מתוך כך האמין יונג, שהמנדלה באיכותה מסייעת בעיקר למטופלים פסיכוטיים, בכך שהיא מספקת מסגרת לתוכן סימבולי מאורגן, ויוצרת הגנה מפיצול של הלא מודע. בנוסף טען, שכל ציור שיש בו אלמנט של מעגל, יסייע במניעת פיצולים שכאלה, ויעזור בחיבור כוחות נפשיים מנוגדים. בהתאם לכך, חלק מהמטפלים משתמשים במנדלות בשכיחות גבוהה במצבים כאוטיים ופסיכוטיים, המאופיינים בדיסאוריינטציה ופאניקה. המנדלות מסייעות להסדיר את הבלבול, הן מביאות לסדר, ארגון ומלאוּת, ומטופלים בעצמם לעיתים קרובות מציינים את התועלת וההשפעה שלהן. ^[3]

מבנה המנדלה ומשמעותו במובן הגרפי והגאומטרי

המנדלה בצורתה העגולה, ובאלמנטים הגאומטרים המשולבים בה, מבטאת את רעיון השילוב בין תוכן לצורה. בצורתה המושלמת היא מאפשרת יציקת סמלים לא מודעים בתוך מבנה מסודר, סימטרי, מאוזן והרמוני. הגאומטריה מעניקה למנדלה עקביות, כדי שיהיה ניתן להרחיב תוכן ומשמעות פסיכולוגית ופילוסופית^[3]^[4].

מרכז המנדלה

כאשר מרכז המנדלה הוא מעגל אדום, הוא יכול לייצג סובייקט חי או חוויה נפשית אנושית (ביצירות אמנות בתקופות הגותיות הנוצריות בימי הביניים, המעגל הפנימי הופיע בדמות סובייקט חי כמו ילד נוצרי, חיה או ציפור). בנוסף, בגישה האלכימאית, המעגל האדום כמרכז מקביל למרכז "אבן החכמים", המופיעה כאבן פנינה אדומה. למרכז המנדלה יש הדגש ורטיקלי, שהוא יישור קוטבי של המנדלה, ואנלוגי לעצמי. יונג מתאר את המעגל החיצוני כגבול המגדיר של העצמי. הוא רומז שזה מושא לשינוי, להרחבה או לצמצום. אם המודעות לא עוברת דרך אינדיבידואציה, הגבול נתון לסיכונים של הלא מודע, שהוא כל מה שמחוץ לאני. על פי יונג, כאשר האדם מאבד את האבחנה בין הקוטב הפנימי לקוטב החיצוני, יכול להיווצר "אפקט בי-פולרי". אם המרכז הוא חדיר וניתן לעבור דרכו, לא תהיה הפרדה מובחנת בין פנימי לחיצוני, ואז גורלו של האני יתבטא ביחסים סכיזואידים^[4]^[5].

גאומטריה

ניתן להתבונן בגאומטריה במנדלה בשני אופנים:

במובן של גאומטריה פרויקטיבית (projective geometry): מסתכלים על הקווים שבמנדלה ככאלה המתרחבים מעבר לגבולות התצורה הגאומטרית. אז נוצרים ארבעה רבעים אנלוגיים למבנה העצמי. אנלוגיה גאומטרית זו נעה בתנועת שעון, משמאל לימין, כתהליך סיבתי, ממודעות עליונה של יום לתחתונה של לילה. זאת על פי תפיסתו של קאנט, והתפיסה הקופרניקנית, בה המודעות נעה משמאל לימין, כתהליך סיבתי.
במובן של "גאומטריה הפוכה" (על פי תפיסת הגאומטריה של יאקוב שטיינר): מסתכלים על היישור הפנימי הקוטבי ועל החיצוני, וככל שהיישור הפנימי הקוטבי קרוב למרכז, כך יהיה רחוק יותר היישור הקוטבי החיצוני. הרעיון בהתבוננות כזו הוא שככל שמתקרבים לליבת קיומו של הפרט, כך עוברים דרך חלקים מאורגנים יותר בנפש (הקשורים לתפקוד, למוסר ולשיפוט). הקוטב החיצוני, שמקביל לפנימי, מסמל אף הוא את החלקים המאורגנים של העצמי, וכאשר האדם נע לעבר קוטב חיצוני זה, הוא עובר תהליך של הרחבה באמצעות היצירתיות^[4].
איור המדגים התבוננות במנדלה על פי הגאומטריה ההפוכה

אלמנטים צורניים

ייחודה של המנדלה בא לידי ביטוי בצורות עגולות פשוטות, ובדגמים מסובכים ביותר. בכולם קיים השילוב בין העיגול לריבוע, או בצורה עגולה בעלת מרכז המחולקת לארבע, או לכפולות של ארבע, בדומה לארבע רוחות השמיים. העיגול מסמל את השלמות בטבע, כצורה שלמה, המופיעה למשל בדמותם של השמש והירח. הריבוע, מאידך, מבטא את השלמות מעשה ידי אדם. השילוב ביו הריבוע לעיגול מבטא את השילוב בין האלוהי לבין האנושי, בין האוניברסלי לבין האישי, בין הלא מודע לבין התודעה, בין נשיות לגבריות, ובין פנים לחוץ^[5].

המנדלה בהיבט ההתפתחותי

ערך מורחב – התפתחות ציורי ילדים

מעגל כצורה גרפית ככלל, ומעגל שבו ייצוגים משמעותיים לאדם בפרט, טבועים בהתפתחות הטבעית של האדם ומהווים חלק ממהותו. התפתחות זו גם מיוצגת בפעולה ובתנועה החזרתית, שיש ביצירת קווים ליניאריים ומתעגלים. במהלך מאה שנים האחרונות זכו הייצוגים הגרפיים של ילדים לתשומת לב רבה. פסיכולוגים, אנתרופולוגים, אמנים ומחנכים תהו מה טבעה של ההתפתחות האמנותית, ומהם העקרונות העשויים להסביר בדרך הטובה ביותר את מהלכה. הפרסומים הראשונים של מחקר שיטתי של אמנות הילד החלו להופיע בסוף המאה ה-19. מחקרים אלו התבססו באיסוף הנתונים על התבוננות נרחבת בציורי ילדים. הם הציגו הבנה חדשה של היצירה הגרפית של ילדים, והתייחסו אליה כאל כזו העשויה לשפוך אור על החיים המנטליים של הילד. נקודת המוצא הייתה ראייה התפתחותית^[6]. חוקרים שונים של ציורי ילדים זיהו רצף התפתחותי אוניברסלי ביצירה הילדית, והבחינו שרצף התפתחותי זה מושפע רק במעט מן הסביבה התרבותית והחברתית של הילד^[7].

התפתחות הקו ובניית הסמל

בשלב השרבוט, בגילאים שנתיים עד ארבע, מתחיל הילד להתנסות בציור, כשהוא מייצר תנועות קינטיות על גבי משטח הציור. במהלך שלב זה, שרבוטים קוויים של תנועה חזרתית מימין לשמאל וההפך, הופכים לשירבוטים מעגליים. אז נרכשת התנועה הנשלטת, ומתחילות להופיע הצורות הראשונות. בשלב זה הילד רואה דמיון בין הצורה המצוירת, שהיא על פי רוב עיגולית, לבין אובייקט מוכר. כאן מתחיל לראשונה השימוש בצורות, שמתוכו נוצרים הסמלים, בכך שהצורה המצוירת מצביעה כעת על ישות אחרת, מעבר לזו שאותה היא מייצגת. היכולת להפשטה מאינספור הפרטים המרכיבים את האדם, והיכולת לאפיין ולהגדיר את טבעו החי, מעידות על ההבנה שהסמלים הם "מייצגים", ושאין להחשיבם בטעות רק לאובייקט הממשי שאליו הם מתייחסים.

זאת ועוד, שלב זה הוא שלב של גילוי והנאה; הילד שהתנסה עד עתה בחזרתיות מתמדת, מתנסה בסוג חדש של תנועה, שממנה מתפתח הקו המעגלי.^[8] מתוך תנועה מעגלית זו, עובר הילד לשלב הפרה-סכמטי, שמגיע בסביבות גיל ארבע עד שבע. בשלב זה מתחיל הילד להתנסות ביצירת דמות אנוש: העיגול משמש כייצוג לראש, וקווים ארוכים משמשים כרגליים.^[8]

התפתחות ציור דמות אנוש

ציור דמות אנוש בתחילת השלב הפרה-סכמטי עם אפיוני המנדלה

בני אדם הם אחד האובייקטים הראשונים והמועדפים על ידי ילדים בציור. ילדים מתרגשים למראה הגילוי שיצרו ישות חדשה, שלא הייתה שם קודם. הדמויות הייצוגיות הראשונות מצוירות בצורה גלובלית וכוללנית. הן מורכבות מצורות פשוטות, ומצוידות בפרטים מועטים בלבד, בדרך כלל תווי הפנים. המצייר עשוי להוסיף נקודות המסמלות את העיניים, האף והפה. בפרק זמן קצר יחסית הופכות הדמויות מובחנות יותר ויותר. לדמות האנוש, המתחילה כעיגול, או מבנה אליפטי בלתי מובחן, מתווספות רגליים וזרועות, ויש המכנים אותה "ראשן"^[6].

הראש הוא המרכז החשוב של "העצמי", והוא חלק הגוף שמצוי בפעולת גומלין עם הסביבה. הופעת הדמות מגיעה מהראשן, שמסמן את המעבר משירבוט ספירלי לייצוג של עיגול. רודה קלוג מבחינה בשתי צורות מעבר בין השרבוט לראשן: המנדלה והשמש. לפי קלוג, המנדלה מופיעה רק אחרי גיל שלוש וחצי, כסמל לעצמי, והקווים החוצים אותה מייצגים את הלא-אני. בגיל ארבע מתפתחת מן המנדלה השמש, שהיא צורה מתקדמת יותר, ובה הקווים הפנימיים כמו זזים, ומתרכזים מסביב לעיגול, כקרניים הפונות כלפי חוץ^[9]. הקווים הפנימיים במנדלה מסמלים את המאבק, את ההתרוצצות והמתח הפנימי^[10]. בציור המנדלה ישנו ביטוי להצלחתו של הילד להגדיר לעצמו את ישותו האינדיבידואלית, ולבטא סמל ל"עצמי", שמתגבש מתוך היחסים הסימביוטיים עם האם^[10].

המנדלה בטיפול באמנות

המנדלה מקובלת ככלי אפקטיבי בטיפול באמנות. היא נועדה לסייע בטיפול במצבים פסיכולוגים, בתסמינים והפרעות, וכמו כן ככלי לאבחון. מחקרים שונים מראים שניתן להיעזר במנדלה ככלי טיפולי, מתוך מחשבה שזו יכולה לספק הבנה פסיכולוגית ונפשית של מטופלים, ולהוסיף מקור הבנה והדרכה בטיפול. רבים מהמטפלים באמנות רואים במנדלה כלי יסודי למודעות עצמית, פתרון קונפליקטים, וכלי תשתיתי לטכניקות טיפול אחרות במגוון מצבים^[1]^[3].

הספרות המחקרית, העוסקת במנדלה כאמצעי לאבחון וטיפול, מדגישה שני נושאים עיקריים: הראשון הוא המבנה והאלמנטים הגרפיים של המנדלה, והשני הוא נושא הצבע והגוון.

מנדלה כאמצעי לטיפול

מטפלים באמנות שעושים שימוש בטיפול במנדלה, רואים בה פיסת אמנות מעוגלת, בעלת איכויות של מדיום מרגיע. מסקירת מחקרים שונים, נראה כי פסיכותרפיסטים רבים מפרשים קווים זוויתיים כביטוי לתסכול וזעם, בעוד שביטויים של קווים כמעט ישרים או מעוקמים מהווים אינדיקציה למצב של רוגע^[1]^[3].

השאלה באשר ליכולת הקווים לבטא איכות רגשית, נחקרה באופן שיטתי על ידי מספר חוקרים^[3]. עוד בשנת 1921 הראתה לונדהולם^[11] בסדרה של ניסויים, שרגשות יכולים לבוא בהקשר של מספר צורות בסיסיות של קווים. היא קיטלגה טונאליות של רגשות על בסיס הבעה קינסתטית, בה נמצאו מספר סוגים של קווים. בולנדר^[12] ציינה, שקווים בעלי זווית מביעים בדרך כלל עוינות, וגל זוויתי הוא סימבולי לאגרסיביות קיצונית, או פחד מאוד גדול^[3]. המר^[13] כתב, שקו משונן מקושר לעוינות. במחקר של האריס^[14] שבדק את הקשר בין רישומי ילדים לבגרות אינטלקטואלית ואישיותית, נמצא כי עקומות הזווית בקו הרישומי תיארו מוטיבים וצרכים מודחקים ולא מודעים^[3]. לפיכך נראה כי הספרות המקצועית תומכת בטענה, שקווים מזוותים מציינים אספקטים של מצבים שליליים (דוגמאות לקווים מזוותים אלו הן זוויות חדות, קווים מזוותים, גלים מזוותים, קווים משוננים, ומשולשים חדי זווית).

במחקר שנערך על ידי סלג'ליס (1987) נמצא שמספר הזוויות שצוירו בתוך מעגל, היה נמוך באופן מובהק סטטיסטית לעומת אלו שצוירו בתוך ריבוע. מכך הסיק שמיעוט זוויות המצוירות בתוך מעגלים, תומכים בטענתו של יונג אודות ההשפעה המרגיעה של המנדלה על המצייר. בנוסף ציין כי תמות שהובאו בעיגול היו בעלות אופי שמח וחיובי יותר, ובמקרים בהם היה רצון להביע רגש של כעס ועוינות נראתה הבחירה בריבוע כעדיפה. כמו כן ציין כי רישומים בעלי אופי חזרתי נראו בצורה תחופה יותר בתוך ריבועים, וכשחזרתיות זו מופיעה בעבודת אמנות של מטופלים, זו מעידה לרוב על רמה נמוכה של התארגנות נפשית^[3].

המנדלה ככלי פנמנולוגי להתבוננות

המנדלה בטיפול באמנות יכולה לשמש כמקור להבנה, הדרכה והעמקה בתכנים אצל המטופל, כמו גם אצל המטפל. על פי הגישה הפנמנולוגית, שמיוצגת בין השאר על ידי התאורטיקנית מלה בטנסקי, ניתן להתייחס למנדלה כמודל פנמנולוגי של הפסיכותרפיה^[15]. בגישה זו מסבירה בטנסקי כי ניתן לבקש מהמטופל לצייר תמונה, ולאחר מכן להתבונן בה ממרחק. המטופל מספר את שהוא רואה, ועל חוויית הציור שלו עצמו. המטפל יכול לשאול את המטופל שאלות במטרה להגיע להקשרים משמעותיים, ומאוחר יותר יכול המטפל לתת משוב שמבוסס על תצפיתו האישית, כאשר הוא לוקח בחשבון שההשלכות שלו יכולות להיות נוכחות. גישה מתבוננת זו יכולה להיות מיושמת על ציור מנדלה, שבמבניות שלה ובאיכות שלה היא מספקת מדיום התבוננות נגיש^[16]^[3].

אבחון באמצעות מנדלה

מחקרים שונים מדגימים מקרים בהם המטפל באמנות יכול להשיג מידע פסיכולוגי גם מביצוע גרפי חסר יחסית של מנדלה. ציור המנדלה שימושי לאבחון פנימי בטיפול, מסייע לזכור תבניות הבעה של מטופל, ומשמש אף ככלי להערכה של קשרים ויחסים של המטופל עם סביבתו^[1]^[17]^[18].

המנדלה במבנה הקלאסי בנויה כמעגל בעל מרכז, בה אלמנטים גאומטריים, החוזרים על עצמם בצורה וגודל שונה. מבניותה של המנדלה מבוססת על יסודות הסימטריה. המנדלה המוכרת מתרבויות המזרח עשויה בצבעים בדרך כלל, ולצבעים משמעות סימבולית. באבחון בטיפול באמנות מתבוננים בשני יסודות מרכזיים במנדלה: יסוד הצבע והיסוד הצורני. ניתן לומר, שהמנדלה ברוב המקרים מספקת מבנה קלאסי, מאורגן וידוע, אשר בתוכו ניתן להתבונן ולבחון צבע, ושימוש בצבע. בנוסף, חלק מהמחקרים העוסקים באבחון באמצעות מנדלה מתייחסים גם לאלמנטים הצורניים, המרחקים ביניהם, הגדלים, וכל זאת בהתייחסות למרכז המנדלה.

כלי הערכה מחקרי במנדלה - MARI Card test

איור המדגים את חלוקת השלבים ההתפתחותיים על פי קלוג

ג'ואן קלוג, אמנית ופסיכותרפיסטית יונגיאנית המטפלת באמנות, חקרה רבות את משמעויות הצבע ודרך העבודה איתו, ביצירה בכלל ובטיפול באמנות בפרט. במסגרת מחקריה פיתחה קלוג מודל אבחוני, המתייחס לצבעים בהתייחסות למבנה המעגלי של המנדלה. מודל זה הוא מודל התפתחותי פסיכולוגי, בו חילקה קלוג את שלבי ההתפתחות לשנים עשר שלבים, שלטענתה מתרחשים במהלך החיים הטבעי של ילדים ומבוגרים^[3]:

חלל לא מודע (עמוק)
אושר
מבוך
השלב האוראלי - ההתחלה
השלב האנאלי - היעד
השלב הפאלי / אדיפלי - מלחמת הדרקון
השלב הגניטלי
אינדיבידואציה ודיפרנציאציה - תפקודי אגו
שילוב באורגניזם - תקשורת עם החברה
"שער המוות"
פרגמנטציה - התפוררות
סוף והולדה מחדש

התאוריה שבנתה קלוג הביאה לבניית כלי אבחוני בשם "Mari Card test" ‏(Mandala Assessment Research Instrument)^[19]. אבחון זה בנוי מ-39 קלפים מעוצבים. המטופל מתבקש לבחור שישה קלפים שאליהם הוא נמשך, ולכל קלף עליו לבחור צבע מתאים. בנוסף המטופל מתבקש לבחור עוד קלף, שאליו הוא הכי פחות נמשך, ולבחור גם לקלף זה צבע, שיפחית את תחושת האי-נוחות שבו. קלוג סבורה, שבני אדם רגישים לצבע, והדבר בא לידי ביטוי גם במובנים גופניים; היא מדגימה זאת בתיאור רגישותם של בני אדם למראה גוף מת או פגוע, כשהעור אינו חי, או כשהגוף מוכה וחבול. מכאן גם השלבים ההתפתחותיים הפסיכולוגיים שתיארה, שלטענתה הם בקשר מתמיד עם תחושות גופניות וההתפתחות הגופנית הפיזית.

לשם הדגמה מתארת קלוג את הצבעים אדום, כחול וצהוב:

אדום הוא צבע שמעודד פעילות מטבוליסטית ומצביע על בנייה, גדילה ומאבק. האדום מייצג את שלב הינקות והילדות, את השלב האוראלי. כמו כן האדום מייצג את האני הראשון ואיתו הצרכים הראשוניים, שצריכים להיות מסופקים. האדום קשור למאבק לחיים.
צהוב הוא הצבע המעורר. הוא מייצג את השלב האדיפלי. בחלקו הוא הצבע של השמש, ומשקף חלקים רציונליים של הנפש, למשל הוא שומר על הפנים שיהיו בני זיהוי, למרות יצירתם של תאים חדשים בגוף האדם ומותם של הישנים.
כחול יכול לייצג מימד של שחור, בדומה למי האוקיינוס, שמתכהים ככל שמעמיקים במצולות. הוא מייצג פעילות קטבולית של מטבוליזם, את הכוח שמעכל כדי לשחרר אנרגיה ומחפש מזון לצריכה. זהו כוח הלידה מחדש, כוח ההרס אשר מאפשר בנייה חדשה.

שלושת הצבעים אדום, צהוב וכחול, נחשבים לשלושה כוחות שעובדים באופן סימולטני בגוף בזמנים שונים ובאיכויות שונות. הם מיוצגים בסקאלה של גוונים ובעוצמות שונות. למשל, השלב האנאלי, שבא לאחר השלב האוראלי (האדום), הוא בצבע כתום (ערבוב של אדום וצהוב); השלב הגניטלי מיוצג בירוק (ערבוב של כחול וצהוב).

בנוסף מציינת קלוג, שהמעבר מהשלב האדיפלי לגניטלי גורם גם להתעוררותם של צבעים כמו אפרסק, ירוק בהיר, צבע הפנינה וצהוב בהיר, שיוצרים מעין פלטה של גוונים רומנטית. עוד היא טוענת, שכאשר ההתפתחות דרך שלבי הגדילה מופרת על ידי תאונה או מחלה, אז האגו של האדם נופל לתוך גוונים חשוכים וכהים יותר. במקרה כזה, על המטפל לסייע למטופל לעורר צבעים בהירים יותר, וכך במקביל לתנועה המעגלית של המנדלה, חומרים קונפליקטואלים מועלים וסובבים, ובהדרגה מופחתים ומבוטלים. האפרוריות נעלמת, וההבעה הבהירה של הרגשות מופיעה. זו מראה על כוחות, אמביציה, אנדיבידואליזציה, החופש לאהוב, ולבסוף מוכנות להמשיך הלאה.

כאשר למשל אדום בהיר מופיע בשלב הרביעי (האוראלי) אצל אדם בוגר, הדבר יכול להוות אינדיקטור לרצון לשגשוג, והעדרו של צבע זה יכול להעיד על נושאים הקשורים בהישרדות וצרכים אוראליים. דוגמה נוספת היא שכאשר הצבע הכחול יופיע בשלב השמיני, שלב האינדיבידואציה והדיפרנציאציה, הדבר יכול להצביע על יכולת תקשורת עם אחרים באופן בוגר, פתיחות לשונית ואוטונומיה מלאה.

קלוג טענה כי לא רק הגוון חשוב, אלא גם עוצמת הצבע, ולכל צבע וגוון יש משמעות שלילית ומשמעות חיובית.

קלוג התייחסה אף למבניות המנדלה. היא מציינת את המבנה המעגלי, שיוצר מבנה התפתחותי מחזורי, ובכך יוצר דו-שיח עם שלבים קוטביים. למשל השלב הרביעי, השלב האוראלי, שקשור לאהבה, יכול להתכתב עם השלב העשירי, "שער המוות", הקשור באובדן.

קלוג הצביעה על כך, שהמנדלה יכולה להתפרק לשני חלקים (צורת סינוס): החלק הראשון, החיובי, שמבטא חלק של התמלאות או החצנה, לעומת החלק השלילי, שמבטא התרוקנות, הפנמה או אינטגרציה, חלק שמייצג את הלא מודע. לכן ייתכן מצב בו בזמן שהעולם העליון הוא בוהק, העולם התחתון אפל.

שלבים 1 עד 3, שנמצאים בפינה השמאלית התחתונה של הסיבוב, משקפים חומרים טרום-לידתיים, או הכרה עמוקה. התפתחות מקבילה מתרחשת ברבע השמאלי העליון בשלבים 4 עד 6, שהן השנים מהלידה ועד ההתבגרות. בפינה הימנית העליונה של המעגל שלבים 7 עד 9, תואמים את ההתבגרות והאתגרים הרבים שהיא מציבה. שלבים 10 עד 12 ברבע הימני התחתון במעגל, מייצגים את המוות וחוסר ההכרה, שינוי ולידה מחדש. מרכז העיגול הוא שלב 0, הכולל מערך של מושגים פרסונליים.^[20]^[21]

אבחון גילוי עצמי באמצעות צבע – SRTC

אבחון SRTC ‏(Self-Revelation Through Color), שפותח על ידי פרופ' רחל לב ויזל מאוניברסיטת חיפה, מתבסס על מחקרים שנעשו במהלך השנים בנוגע לשימוש בצבע, ובחנו את הקשריו למאפייני אישיות ומצבים רגשיים. לב ויזל מציינת כי נושא הצבע מופיע בהקשרים קליניים בקרב רבים העוסקים בתחום בריאות הנפש. היא מראה כי חוקרים ממגוון רחב של דיסציפלינות מסכימים שלצבעים יש השפעה פיזיולוגית על תהליכי מחשבה והתנהגות אנושיים, וכן לעיתים קרובות יש להם השפעה פסיכולוגית בלתי מודעת. זאת ועוד, צבעים מסמלים יחסים בין אישיים, ויחסים חברתיים ותרבותיים בהקשרים שונים, כשמשמעותם של אלה יכולה אף לעבור מדור לדור. ייצוגים לכך ניתן לראות לטענתה בטלאי הצהוב, המסמל את הרדיפה של העם היהודי, או בדגל האדום הקומוניסטי, המסמל את דיקטטורת המהפכה.

בין השאר מציינת לב ויזל, שהצייר והאדריכל האוסטרי פרידנסרייך הונדרטוואסר תיאר את הספירלה הצבעונית שבציוריו כסמל המייצג את המעבר מהעצמי הפנימי אל העולם החיצוני, ומהעולם החיצוני אל העצמי הפנימי. הונדרטוואסר טען כי צורות וצבעים ספירליים אלה הם ייצוגים של תמונות חיקוי אינסטינקטיביות של החוויה הראשונית של אנשים, כלומר - הם מייצגים את מנגנוני ההגנה ואת האובייקטים הפנימיים.^[18].

מטרת טכניקת האבחון SRTC היא לאפשר למטופלים לבחון את עצמם ואת מנגנוני ההגנה שלהם, במערכות יחסים עם אובייקטים משמעותיים ואירועי חיים טראומתיים. האבחון נעשה בצורה לא מאיימת, המעודדת ביטוי מילולי ומודעות עצמית. לטכניקה זו ערך כאמצעי אבחוני של ניתוח האישיות, אך גם ככלי טיפולי. טראומות שעבר המטופל, אירועי חיים ואובייקטים משמעותיים באים לידי ביטוי בצבע, שהוא אמצעי לביטוי רגשי. בנוסף, נעשה שימוש במבנה מאורגן, שמקביל למבנה הפנים-נפשי: מבנה בעל מרכז פנימי בנוי שכבות, בדומה למבנה המנדלה. טכניקה זו מאפשרת את גילוי השפה הפנימית של המטופל, העשוי לתרום לתקשורת טובה ועמוקה יותר בינו ובין המטפל.

הטכניקה מומלצת לשימוש מיד לאחר הפגישה הראשונה בין המטפל למטופל. היא כוללת שני שלבים: בשלב הראשון המטפל מסביר למטופל כי באופן מטפורי, כל אדם מורכב משכבות, כמו אלה של בצל; השכבות הפנימיות מוסתרות לעיתים קרובות מהעולם החיצון. לאחר מכן המטופל מתבקש לצייר את עצמו כשכבות צבע, החל מהשכבה הפנימית עד לחיצונית ביותר. כמו כן, המטופל מתבקש להתחבר באופן חופשי לצבעים, ולהקצות תחושה או רגש (באופן אסוציאטיבי) לכל צבע. לאחר היצירה, מתבקש המטופל להקצות אירוע מהחיים או מצב שחווה, לכל צבע. בשלב השני המטופל מתבקש להקצות צבע אחד או יותר, לאחרים משמעותיים, על פי רשימה שהגיש המטפל (למשל אם, אב, אחים, בני זוג, ילדים והמטפל). בסופו של התהליך, המטופלים מתבקשים לבנות משפט בעל משמעות מהמילים שהם העלו מאסוציאציות לצבעים מסוימים בשלב הראשון.

כל שכבת צבע באבחון ה-SRTC מייצגת דרגה בהתפתחות העצמי. לב-ויזל מציינת בין השאר, שכל צבע יכול לעורר באופן סימולטני תגובות מנוגדות, כמו קור-חום, אהבה-שנאה, אדמה-שמיים. ניגוד זה יכול להוות אינדיקציה לאמביוולנטיות של המטופל לגבי אירוע או אחר משמעותי. בנוסף, תגובות מנוגדות או לא תואמות יכולות להופיע בין שלב האסוציאציות החופשיות לבין הרגשות שהצבעים מעלים. למשל, צבע מסוים יכול לעורר רגש כמו הנאה, לצד זיכרון של מוות של אדם משמעותי. במקרים כאלה הניגוד יכול להוות אינדיקציה למשבר זהות אצל המאובחן^[18].

אבחון מאפייני אישיות המבוסס על "מנדלה מובנית" במערכת ממוחשבת

אבחון זה, שנמצא עדיין בתהליכי פיתוח, הוא מודל לאבחון אישיות המבוסס בעיקרו על תאוריית הצבע והמנדלה של ג'ואן קלוג^[20], תאוריות צבע נוספות, ומבניות המנדלה^[22]. באבחון זה נמדדים מאפיינים אישיותיים במערכת ממוחשבת ומדידה, על פי אופן וסגנון הצביעה שמופיעה במבנה המנדלה.

באבחון זה, למטופל ניתנת "מנדלה מובנית" (מנדלה ללא צבע), שעליו לצבוע אותה. המנדלה הצבועה נסרקת למערכת מחשב ועוברת ניתוח. בניתוח היצירה המוגמרת מתבוננים באופן הצביעה, שיכול להתבטא ב:

איכות הצביעה (רמת הדיוק, חוזק הקו, שטחים וצביעה אחידה)
גוונים של צבעים
כמות הצבע היחסי, המופיעה במנדלה
רמת ריכוז הצבע המופיע במרכז המנדלה, שנבחנת או מוערכת על ידי היחס בין האלמנטים הצבועים, שלמות ורמת הדיוק

החוקרים מציינים כי גם במערכת אבחונית זו, המנדלה היא לא רק כלי אבחוני למטופל, אלא יכולה אף לשמש כמדריך עצמי למטפל. באמצעותה גם יכול המטפל באמנות לבדוק את הרושם הראשוני שלו ממטופל זה או אחר^[1]^[22].

טיפול ואבחון זוגי וקבוצתי באמצעות מנדלה

המנדלה ככלי אבחוני ואמצעי התערבות טיפולי, יכולה להיות בשימוש בטיפול זוגי ובטיפול קבוצתי. את "המעגל הגדול" על פי קלוג וחלוקתו לארבעה רבעים, ניתן לראות גם בהיבט של יחסים זוגיים, כאשר כל רבע במעגל מודגש, ומקבל התייחסות והערכה הקשורה ליכולת הזוגית^[20]. המרכז והרבע השמאלי התחתון, הכולל זכרונות פרה-לידתיים מוקדמים של הגוף והשפעות הוריות, הוא רבע שעשוי בקשר זוגי להשפיע על יכולת התגובה לשינויים ועל תחושת הביטחון באחר. הרבע השמאלי העליון, שמייצג בניית גבולות, המאבק שיונג מכנה "הצל", התפתחות הזהות המינית והתשוקה ליחסים - הוא רבע שנוגע בתהליך הזוגי בהיבט של הגדרה עצמית, התפתחות זהות האגו והתחלה של מעורבות בעולם שמחוץ לפרט. הרבע הימני העליון מייצג את אחדות הניגודים, הזהות המינית, האגו של האני, ונושאים עכשוויים כמו יחסי עבודה ומטרות מחיי היום יום. לבסוף, הרבע הימני התחתון משקף תקופות של משבר, אובדן משמעות וויתור על תבניות התנהגות ישנות. על כל אלה ניתן להתבונן דרך הפריזמה הזוגית.

במחקר שנועד להעריך את טיב היחסים הזוגיים אצל זוגות הנמצאים ביחסים זוגיים לאורך זמן (11–50 שנים), קיבלו בני הזוג הוראה להשלים ציור מנדלה: מנדלה אחת על נייר לבן ביד הדומיננטית, ומנדלה שנייה על נייר שחור ביד הלא דומיננטית (בהתבסס על הרעיון שטכניקה זו יכולה לשקף חומרים עמוקים מהלא מודע, וייצוגים לא-ליניארים של המוח). בנוסף נערכה הערכה באמצעות MARI Card Test של קלוג^[20]. אבחון זה האיר בעיות קיימות, השפעות מוקדמות ונקודות חולשה בזוגיות, וכן הציע כיוון לעתיד. כמו כן עודד האבחון רגשות שיכולים להשפיע על הקשר. מסקנת החוקרים היא כי באמצעות טכניקה זו ניתן להעריך יחסים בצורה מהירה. זוגות שלקחו חלק באבחון אמרו כי אבחון זה עזר להם בחיזוק הקשר, והוציא לאור חלקים שהיו חשוכים בתפקוד הזוגי^[17].

בנוסף, ניתן להשתמש בתרגילי מנדלה בקבוצה של מטופלים. במקרים אלה באה המנדלה ככלי טיפולי, שעל פי הגישה ההומניסטית מסייע במיקוד ותפקוד היחיד ביחסים אינטימיים. זאת בהתבסס על ספרות מחקרית, שמציינת שלוש שכבות בהתמקדות ביחסים (על פי גשטאלט):

האינדיבידואל, צרכיו ותשוקותיו.
האינדיבידואל כשותף ביחסים: אינטראקציות שדורשות תפעול תבניות ישנות של התנהגות ואינטראקציות, שדורשות התנהגויות חדשות.
דרישות אינהרנטיות לתפקוד ביחסים עצמם.^[17]

מנדלה יכולה להיות מצוירת במפגש של טיפול קבוצתי, כאשר כל חברי הקבוצה יוצרים מנדלה משותפת. המשתתפים מתבקשים להישאר בגבולות המעגל, ומשתמשים במספר צורות וצבעים. בסוף תהליך היצירה המשותפת מתקיים דיון ומתאפשרת חקירה של המנדלה, בהתמקדות במשמעותה, ובהקשר לתפקוד הקבוצתי. המנדלה בקבוצה מספקת שני יתרונות עיקריים: היא משמשת ככלי חקירה לתהליך תוך-פרסונלי של אינטימיות, ובנוסף היא מהווה מרכיב שמפעיל תהליכים קבוצתיים. שתי נקודות יתרון אלה מושגות על ידי:

הצגת המנדלה של כל אחד מחברי הקבוצה, והסבר עליה.
הבאת דוגמאות לאינטראקציות וחקירות שהיו בקבוצה כתוצאה מתרגילי המנדלה.
הצגת הרושם הסובייקטיבי של המשתתפים בקבוצה בהקשר לתוכן וצורה.

המנדלה ככלי התערבות טיפולי בקבוצה, הוכחה כמוצלחת, בכך שהיא מעוררת חומרים סובייקטיביים. חברי הקבוצה יכולים לחוות גילויים בין-אישיים ותהליכים תוך-אישיים. כמו כן עוזרת המנדלה בפתרון קונפליקטים ומיומנויות תקשורת, ומספקת פרספקטיבה ייחודית של תפיסת כל משתתף. בנוסף שיקפו המנדלות תמונה חיה של רמת ההתפתחות של כל משתתף בקבוצה ושל הקבוצה עצמה.

טכניקה זו מספקת אלטרנטיבה כשפה פחות נשלטת ליחידים הנוטים לוורבליות. יחד עם זאת, תהליך המנדלה יכול לבוא לעזר גם ליחידים לא-וורבלים, בכך שהיא מאיצה אינטראקציות וורבליות, ומציעה נקודת פתיחה שווה עם משתתפים וורבליים יותר^[23].

המנדלה של סו ג'נינגס - בדרמה תרפיה

סו ג'נינגס (Sue Jennings)^[24]^[25], תאורטיקנית ודרמה תרפיסטית, רואה את כלי המנדלה כמטפורה של "המבנה הדרמטי של הנפש", מטפורה המתייחסת למבנה הגופני והסימבולי של האדם ב"כאן ועכשיו". לפי ג'נינגס, ניתן להתבונן במנדלה כייצוג של העצמי, יחידה התפתחותית של גוף ונפש יחד. לטענתה, השימוש במנדלה מאפשר לאדם לחוות את העצמי שלו כהשלכה דרמטית של מבנה המוח. בעוד שיונג התייחס למנדלות כייצוגים של האגו והלא מודע, ג'נינגס מתייחסת למנדלות כדרך להתבוננות בסיפור חיים, ומכנה אותן גם "גלגלי סיפור".

ג'נינגס טוענת שהמנדלות מאפשרות לאנשים לספר סיפורים על צדדים שונים באישיותם ועל עצמם, ולגלות איך הם מתייחסים אחד לשני. היא מחלקת את המעגל המנדלי לארבעה רבעים:

הרבע השמאלי העליון: "המדריך" (Guide).
הרבע הימני העליון: "מיומנויות", הדברים שהפרט טוב בהם (Skills).
הרבע הימני התחתון: "הפגיעות" של הפרט (Fear).
הרבע השמאלי התחתון: "יצירתיות" (Creativity).
המרכז מייצג את האמונות שלנו (Beliefs).

למנדלה ניתן לצקת מילים, צבעים, ותבניות. כל רבע במנדלה מספר סיפור וכל המנדלה מייצגת את השלמות של הפרט, את הסיפור השלם. תהליך זה אינו סטאטי. לדבריה של ג'נינגס, כל חלק יכול להתפתח ולהשתנות באספקטים שונים, ולהתפתחויות אלו השפעה הדדית^[15]^[24]^[25].

אבחון וטיפול באמצעות מנדלה באוכלוסיות שונות

חולים דמנטיים

אבחון באמצעות מנדלה הוכח כאמצעי אבחוני יעיל בבדיקת רמת הדמנציה של חולים דמנטיים. החוקרת סאונג אין-קים^[26] בנתה מודל שמעריך את רמת הדמנציה אצל חולים דמנטיים באמצעות שימוש של מנדלה מובנית (צביעת מעגל שניתן מראש למטופל). היא מצאה שלמנדלה יש השפעה אפקטיבית בהפחתת הפרעות רגשיות ככלל ואצל חולים דמנטיים בפרט. ממצאי המחקר הראו כי אצל חולים דמנטיים אין רמת צביעה אחידה לעומת אנשים בריאים. הצבעים חום, ירוק וירוק בהיר, נמצאו כצבעים הנצפים והחשובים ביותר שמשקפים את רמת הדמנציה; ירוק וצהוב-הירקרק הצביעו על רמה נמוכה של דמנציה, בעוד חום וירוק כהה הצביעו על רמה גבוהה של דמנציה. בנוסף עלה מממצאי המחקר כי ככל שיש יותר צבעים בגבולות המעגל, כך רמת הדמנציה נמוכה יותר.

חולות בסרטן השד

במחקר שנערך בקרב נשים החולות בסרטן השד, אשר הגיעו לקבל טיפול וייעוץ רפואי, הן התבקשו לצייר מנדלה, בשלבים שונים של המחלה, מרגע האבחון עד סוף תהליך המחלה או ההחלמה (כולל מקרים של כריתת שד, ומקרים בהם היו תחת מעקב). המטופלות קיבלו דף עם ציור סכמטי של מנדלה וחמישה עשר צבעים, המחולקים לשלוש קבוצות: חיוביים (ירוק כהה, חום כהה, צהוב עמוק וכחול כהה), נייטרליים (אדום, כתום, שחור ולבן) ושליליים (ירוק בהיר, חום בהיר, תכלת, צהוב חיוור, סגול ואפרפר); זאת בהסתמך על החלוקה התאורטית של באך (Bach), ממחקר שערך ב-1990^[27]. הצבעים החיוביים הצביעו על החלקים הבריאים (במובן הנפשי ובמובן הפיזיולוגי). הצבעים הנייטרליים נבדקו לאורך הזמן ביחס למחלה: אם המחלה התגברה והצבעים הנייטרליים לקחו חלק גדול יותר בקומפוזיציה, אזי הצביעו על התגברות המחלה, ולהפך. הצבעים השליליים הצביעו על דאגה של המטופלת למצבה הפיזי. בסופו של התהליך נבדק אופן השימוש בצבע, עוצמת השימוש בו, וסוג הקו (מקווקו, רציף, לא אחיד וכדומה).

ממצאי המחקר העלו כי יש מתאם חיובי בין מצבן הפיזי של החולות לציור המנדלה שציירו. בנוסף, מסקנת המחקר היא כי לציור המנדלה יש משקל חיובי בתהליך ההחלמה של חולות סרטן השד, בכך שהוא מאפשר למטופלות תמיכה פסיכולוגית, ומציע דרך לתקשר עם מצבן הבריאותי באופן בלתי מילולי^[27]. מסקנה זו תואמת את טענתה של קלוג, לגבי קשר הדוק בין מצבים גופניים לבין ציור המנדלה^[20].

הפרעה דיסוציאטיבית

המנדלה ככלי אבחוני וטיפולי נבדקה אף בטיפול עם הסובלים מהפרעה דיסוציאטיבית. במחקר נערכה הצלבה בין שלושה מודלים לניתוח מנדלה, כדי לנסות להבין, לתמוך ולהקל על מטופלים הלוקים בהפרעה זו. שלושת המודלים הם:

מודל "המעגל הגדול" של שנים עשר השלבים של ג'ואן קלוג.
מודל "עשר התמונות", שמצוין במחקר^[21], על פי כהן^[28] ואחרים.
שישה ציורי מנדלה טיפוסיים, שנראו אצל מטופלים הלוקים בהפרעה. הציורים טיפוסיים אלה ניתן לראות אלמנטים פרמיטיביים כגון נקודות, כוכבים, עיגולים קטנים וקווים שבורים^[21].

מתוך ההצלבה שנעשתה, נמצא שמטופלים הלוקים בהפרעה דיסוציאטיבית עסוקים בהתבוננות בחלקים הקשורים לעבר, בלא מודע, ופחות עסוקים בעצמי שלהם. בנוסף, ישנה התעסקות רבה בגבולות המנדלה, התעסקות שבאה לידי ביטוי בציור גבולות מטושטשים ומחוקים, או בגבולות נוקשים וחזקים. הדבר נובע בין השאר ממצב של איום מתמיד או התעללות שחוו מטופלים הלוקים בהפרעה במהלך הילדות.

הזהות הדיסוציאטיבית של הלוקה בהפרעה מורכבת מחלקים רבים של העצמי, והיא מופיעה באופן סימבולי בתוך המנדלה בשלב שמייצג אינטראקציה בקבוצה (השלב התשיעי אצל קלוג). שלב זה קשור ב"מעגל הגדול" למודעות בוגרת.

המחקר מציין כי קלינאים שמטפלים באנשים הלוקים בהפרעה דיסוציאטיבית, סבורים שעבודת אמנות כמו מנדלה מקלה על תחושת חוסר האינטגרציה שמופיעה אצל מטופלים אלה. כמו כן מציין המחקר, שהעבודה במנדלה מפנה את תשומת לבו של המטופל הלוקה בהפרעה אל מצוקותיו, ובכך מעודדת אותו להיעזר בטיפול פסיכיאטרי.

ביקורת

מחקרים שונים מתייחסים למנדלה ככלי אבחוני בטיפול, ואף לטעון כי צבע בכלל ובפרט במנדלה, יכול לסייע באבחון מצבים רגשיים. במחקרים אלו נטען כי המנדלה יכולה לספק הבנה פסיכולוגית ונפשית של מטופלים, ולהוסיף מקור הדרכה למטפל^[1]^[3]^[18]. במחקרים שמצביעים על קשר בין צבע למצבים רגשיים, נמצא בין השאר, כי צבעים חמים יעודדו רגשות אקטיביים, כמו כעס ומתח, וצבעים קרים יכולים לעורר רגשות רגועים ושקטים כמו עצבות ועייפות^[20]^[29]. למרות זאת, נמתחת ביקורת על המנדלה כאמצעי אמין לאבחון.

מבקרי הכלי, ואף אלו העושים שימוש בו, טוענים כי אמצעי זה הוא מוגבל^[21]^[27]. הטענה הרווחת היא שהשימוש בצבע קשור יותר להעדפות אישיות סובייקטיביות ולזכרונות, מאשר למצבים רגשיים^[20]^[26].

בנוסף, במחקר שניסה לבדוק אם לציור מנדלה אכן יש השפעה רגשית מרגיעה, לא נמצאו ממצאים התומכים בכך. במחקר זה הצביעו החוקרים גם על חסם פסיכולוגי, שיש לשים לב אליו בעת שימוש בכלי המנדלה: לפני יצירת המנדלה, ולפני בדיקת מידת השפעתה על מצבו הרגשי של המטופל, נדרשת מהמטופל מוטיבציה ליצור, שהיא לא תמיד קלה להשגה בעבודה הטיפולית^[29].

ראו גם

קישורים חיצוניים

רנן נצר, ‏מה אתם יודעים על המנדלה, המעגל המתמצת מהות החיים?, באתר גלובס, 30 ביוני 2012
מיכל בן גל, מנדלה תרפיה - מנדלה וריפוי
רענן בן צור, אנסים ורוצחים מציירים בכלא: "נפתחנו לעולם", באתר ynet, 23 בספטמבר 2012

הערות שוליים

^ ¹ ² ³ ⁴ ⁵ ⁶ Seong- in Kim, Hyung-Seok Kang, Youn-Hee Kim. (2009). A computer system for art therapy assessment of elements in structured mandala. The Arts in Psychotherapy. 36, 19-28
^ קרל גוסטב יונג, (1975). הפסיכולוגיה של הלא מודע. דביר. תל אביב
^ ¹ ² ³ ⁴ ⁵ ⁶ ⁷ ⁸ ⁹ ¹⁰ ¹¹ Slegelis, H. M (1987). A study of Jung's mandala and its relationship to art psychotherapy. The Arts in Psychotherapy. (14), 301-311
^ ¹ ² ³ Harms, D. (2011). The geometry of mandala. Jung Journal: Culture& Psych. (5), 84-101
^ ¹ ² פרי, ר. (2003). מעשה ביצירה: תהליך היצירה, מיתוסים ואגדות. דביר. תל אביב
^ ¹ ² האס, מ. (1998). ילדי הגן מתנסים ומתבטאים בחומרי אומנות. הוצאת "אח". קרית-ביאליק
^ רימרמן יהודה, ציורי ילדים כאמצעי הבעה ואבחנה, אוצר המורה, 1983
^ ¹ ² Lowenfeld, V. (1956). Creative and Mental Grow. The Macmillan Company. New York
^ Kellog, R. (2009). Analyzing Children's Art. Palo-Alto Cali: National Press Books
^ ¹ ² עדה אברהם. הגלוי והנסתר בציורי דמות אנוש. מודן. 2002
^ Lundholm, 1921, בתוך Slegelis, H. M, 1987
^ Bolander, 1977, בתוך Slegelis, H. M, 1987
^ Hamer, 1958, בתוך Slegelis, H. M, 1987
^ Harris, 1964, בתוך Slegelis, H. M, 1987
^ ¹ ² Sajnani, N. (2002). The embodied mandal as an assessment tool in drama therapy. The Departmentof Creative Art Therapyies. Drama therapy option. For the Degree of Master of Arts.Concordia university.MontreaL, Quebec. Canada. 1-67
^ Betensky, M. (1977). The phenomenological approach to art expression and art therapy. Art Psychotherapy.(4), 173-179
^ ¹ ² ³ Frame, G. P.(2006). Assessing a couple's relationship and compatibility using the Mari Card Test and mandala drawings. Art Therapy: Journal of the American Art Therapy Association. 23(1), 23-29
^ ¹ ² ³ ⁴ Lev-Wiesel, R, Shir -T, D.(200O). The self- revelation through color technique: understanding client's relations with significant others, silent language, and defense mechanisims through the use of color.Americam Journal of Art Therapy. V(39), 35-41
^ Kellogg, J. (1978). Mandala: Path of beauty. Lightfoot, VA: MARI
^ ¹ ² ³ ⁴ ⁵ ⁶ ⁷ Kellogg, J. (1992). Color therapy from the perspective of the great round of mandala. The Journal Of Realigion And Psychical Research. (15), 138-146
^ ¹ ² ³ ⁴ Cox, T. C, Cohen, M. B. (2000). Mandala artwork by client with DID:clinical observation based on two theoretical models. Art Therapy: Journal of the American Art Therapy Association. 17(3), 195-201
^ ¹ ² Seong- in Kim, Hyung-Seok Kang, Youn-Hee Kim. (2008). An expert system for interpretation of structered mandala. The Arts in Psychotherapy. V 35. pp 320-328
^ Mardy, S.(1980). The mandala in group psychotherapy: Personal identity and intimacy. The Arts in Psychotherapy. (7), 217-231
^ ¹ ² Jennings, S. (2005). Creative Storytelling with Adults. Speech Mark. 38-39
^ ¹ ² Jennings, S. (1998). Introduction to dramatherapy: Theatre and healing, Ariadne's ball of thread. Jessica Kingsley Publishers. 124-126
^ ¹ ² Seong in- Kim, Betts, D.J, Heung-Mi, K, Hyung-Seok, K.(2009). Statistical models to estimate level of psychological disorder based on a computer rating system: An application to demenita using structed mandala drawing. The Arts in Psychotherapy. (36), 214-221
^ ¹ ² ³ Elkis-Abuhoff, D, Gaydos, M, Goldblatt, R, Chen, M. (2009). Mandala drawing as an assessment tool for women with breast cancer. The Arts in Psychotherapy. (36), 231-238
^ Cohen, 1999
^ ¹ ² Kersten, A, Van der Vennet, R. (2010). The impact of anxios and calm emotional states on color usage in pre-drawn mandalas. Art Therapy: Journal of the American Art Therapy Association. 27 (4), 184-189

[Seong-1] ¹ ² ³ ⁴ ⁵ ⁶ Seong- in Kim, Hyung-Seok Kang, Youn-Hee Kim. (2009). A computer system for art therapy assessment of elements in structured mandala. The Arts in Psychotherapy. 36, 19-28

[2] קרל גוסטב יונג, (1975). הפסיכולוגיה של הלא מודע. דביר. תל אביב

[Slegelis-3] ¹ ² ³ ⁴ ⁵ ⁶ ⁷ ⁸ ⁹ ¹⁰ ¹¹ Slegelis, H. M (1987). A study of Jung's mandala and its relationship to art psychotherapy. The Arts in Psychotherapy. (14), 301-311

[Harms-4] ¹ ² ³ Harms, D. (2011). The geometry of mandala. Jung Journal: Culture& Psych. (5), 84-101

[פרי-5] ¹ ² פרי, ר. (2003). מעשה ביצירה: תהליך היצירה, מיתוסים ואגדות. דביר. תל אביב

[האס-6] ¹ ² האס, מ. (1998). ילדי הגן מתנסים ומתבטאים בחומרי אומנות. הוצאת "אח". קרית-ביאליק

[7] רימרמן יהודה, ציורי ילדים כאמצעי הבעה ואבחנה, אוצר המורה, 1983

[Lowenfeld-8] ¹ ² Lowenfeld, V. (1956). Creative and Mental Grow. The Macmillan Company. New York

[Kellog-9] Kellog, R. (2009). Analyzing Children's Art. Palo-Alto Cali: National Press Books

[אברהם-10] ¹ ² עדה אברהם. הגלוי והנסתר בציורי דמות אנוש. מודן. 2002

[11] Lundholm, 1921, בתוך Slegelis, H. M, 1987

[12] Bolander, 1977, בתוך Slegelis, H. M, 1987

[13] Hamer, 1958, בתוך Slegelis, H. M, 1987

[14] Harris, 1964, בתוך Slegelis, H. M, 1987

[Sajnani-15] ¹ ² Sajnani, N. (2002). The embodied mandal as an assessment tool in drama therapy. The Departmentof Creative Art Therapyies. Drama therapy option. For the Degree of Master of Arts.Concordia university.MontreaL, Quebec. Canada. 1-67

[Betensky-16] Betensky, M. (1977). The phenomenological approach to art expression and art therapy. Art Psychotherapy.(4), 173-179

[Frame-17] ¹ ² ³ Frame, G. P.(2006). Assessing a couple's relationship and compatibility using the Mari Card Test and mandala drawings. Art Therapy: Journal of the American Art Therapy Association. 23(1), 23-29

[Lev-Wiesel-18] ¹ ² ³ ⁴ Lev-Wiesel, R, Shir -T, D.(200O). The self- revelation through color technique: understanding client's relations with significant others, silent language, and defense mechanisims through the use of color.Americam Journal of Art Therapy. V(39), 35-41

[19] Kellogg, J. (1978). Mandala: Path of beauty. Lightfoot, VA: MARI

[Kellogg-20] ¹ ² ³ ⁴ ⁵ ⁶ ⁷ Kellogg, J. (1992). Color therapy from the perspective of the great round of mandala. The Journal Of Realigion And Psychical Research. (15), 138-146

[Cox-21] ¹ ² ³ ⁴ Cox, T. C, Cohen, M. B. (2000). Mandala artwork by client with DID:clinical observation based on two theoretical models. Art Therapy: Journal of the American Art Therapy Association. 17(3), 195-201

[Seong-_in-22] ¹ ² Seong- in Kim, Hyung-Seok Kang, Youn-Hee Kim. (2008). An expert system for interpretation of structered mandala. The Arts in Psychotherapy. V 35. pp 320-328

[Mardy-23] Mardy, S.(1980). The mandala in group psychotherapy: Personal identity and intimacy. The Arts in Psychotherapy. (7), 217-231

[Jennings-24] ¹ ² Jennings, S. (2005). Creative Storytelling with Adults. Speech Mark. 38-39

[Jennings,_S-25] ¹ ² Jennings, S. (1998). Introduction to dramatherapy: Theatre and healing, Ariadne's ball of thread. Jessica Kingsley Publishers. 124-126

[Seong-_in_Kim-26] ¹ ² Seong in- Kim, Betts, D.J, Heung-Mi, K, Hyung-Seok, K.(2009). Statistical models to estimate level of psychological disorder based on a computer rating system: An application to demenita using structed mandala drawing. The Arts in Psychotherapy. (36), 214-221

[Elkis-Abuhoff-27] ¹ ² ³ Elkis-Abuhoff, D, Gaydos, M, Goldblatt, R, Chen, M. (2009). Mandala drawing as an assessment tool for women with breast cancer. The Arts in Psychotherapy. (36), 231-238

[28] Cohen, 1999

[Kersten-29] ¹ ² Kersten, A, Van der Vennet, R. (2010). The impact of anxios and calm emotional states on color usage in pre-drawn mandalas. Art Therapy: Journal of the American Art Therapy Association. 27 (4), 184-189

[1]

[2]

[3]

[4]

[5]

[6]

[7]

[8]

[9]

[10]

[11]

[12]

[13]

[14]

[15]

[16]

[17]

[18]

[19]

[20]

[21]

[22]

[23]

[24]

[25]

[26]

[27]

[28]

[29]