The Gift of Harun Al-Raschid
|
Kusta ben Luka is my name, I write
To Abd Al-Rabban; fellow roysterer once,
Now the good Caliph's learned Treasurer,
And for no ear but his.
Carry this letter
Through the great gallery of the Treasure House
Where banners of the Caliphs hang, night-coloured
But brilliant as the night's embroidery,
And wait war's music; pass the little gallery;
Pass books of learning from Byzantium
Written in gold upon a purple stain,
And pause at last, I was about to say,
At the great book of Sappho's song; but no!
For should you leave my letter there, a boy's
Love-lorn, indifferent hands might come upon it
And let it fall unnoticed to the floor.
pause at the Treatise of parmenides
And hide it there, for Caiphs to world's end
Must keep that perfect, as they keep her song,
So great its fame.
When fitting time has passed
The parchment will disclose to some learned man
A mystery that else had found no chronicler
But the wild Bedouin. Though I approve
Those wanderers that welcomed in their tents
What great Harun Al-Rashid, occupied
With Persian embassy or Grecian war,
Must needs neglect, I cannot hide the truth
That wandering in a desert, featureless
As air under a wing, can give birds' wit.
In after time they will speak much of me
And speak but fantasy. Recall the year
When our beloved Caliph put to death
His Vizir Jaffer for an unknown reason:
'If but the shirt upon my body knew it
I'd tear it off and throw it in the fire.'
That speech was all that the town knew, but he
Seemed for a while to have grown young again;
Seemed so on purpose, muttered Jaffer's friends,
That none might know that he was conscience-struck --
But that s a traitor's thought. Enough for me
That in the early summer of the year
The mightiest of the princes of the world
Came to the least considered of his courtiers;
Sat down upon the fountain's marble edge,
One hand amid the goldfish in the pool;
And thereupon a colloquy took place
That I commend to all the chroniclers
To show how violent great hearts can lose
Their bitterness and find the honeycomb.
'I have brought a slender bride into the house;
You know the saying, Change the bride with spring.
And she and I, being sunk in happiness,
Cannot endure to think you tread these paths,
When evening stirs the jasmine bough, and yet
Are brideless.'
'I am falling into years.'
'But such as you and I do not seem old
Like men who live by habit. Every day
I ride with falcon to the river's edge
Or carry the ringed mail upon my back,
Or court a woman; neither enemy,
Game-bird, nor woman does the same thing twice;
And so a hunter carries in the eye
A mimic of youth. Can poet's thought
That springs from body and in body falls
Like this pure jet, now lost amid blue sky,
Now bathing lily leaf and fish's scale,
Be mimicry?'
'What matter if our souls
Are nearer to the surface of the body
Than souls that start no game and turn no rhyme!
The soul's own youth and not the body's youth
Shows through our lineaments. My candle's bright,
My lantern is too loyal not to show
That it was made in your great father's reign,
And yet the jasmine season warms our blood.'
'Great prince, forgive the freedom of my speech:
You think that love has seasons, and you think
That if the spring bear off what the spring gave
The heart need suffer no defeat; but I
Who have accepted the Byzantine faith,
That seems unnatural to Arabian minds,
Think when I choose a bride I choose for ever;
And if her eye should not grow bright for mine
Or brighten only for some younger eye,
My heart could never turn from daily ruin,
Nor find a remedy.'
'But what if I
Have lit upon a woman who so shares
Your thirst for those old crabbed mysteries,
So strains to look beyond Our life, an eye
That never knew that strain would scarce seem bright,
And yet herself can seem youth's very fountain,
Being all brimmed with life?'
'Were it but true
I would have found the best that life can give,
Companionship in those mysterious things
That make a man's soul or a woman's soul
Itself and not some other soul.'
'That love
Must needs be in this life and in what follows
Unchanging and at peace, and it is right
Every philosopher should praise that love.
But I being none can praise its opposite.
It makes my passion stronger but to think
Like passion stirs the peacock and his mate,
The wild stag and the doe; that mouth to mouth
Is a man's mockery of the changeless soul.'
And thereupon his bounty gave what now
Can shake more blossom from autumnal chill
Than all my bursting springtime knew. A girl
Perched in some window of her mother's house
Had watched my daily passage to and fro;
Had heard impossible history of my past;
Imagined some impossible history
Lived at my side; thought time's disfiguring touch
Gave but more reason for a woman's care.
Yet was it love of me, or was it love
Of the stark mystery that has dazed my sight,
perplexed her fantasy and planned her care?
Or did the torchlight of that mystery
Pick out my features in such light and shade
Two contemplating passions chose one theme
Through sheer bewilderment? She had not paced
The garden paths, nor counted up the rooms,
Before she had spread a book upon her knees
And asked about the pictures or the text;
And often those first days I saw her stare
On old dry writing in a learned tongue,
On old dry faggots that could never please
The extravagance of spring; or move a hand
As if that writing or the figured page
Were some dear cheek.
Upon a moonless night
I sat where I could watch her sleeping form,
And wrote by candle-light; but her form moved.
And fearing that my light disturbed her sleep
I rose that I might screen it with a cloth.
I heard her voice, 'Turn that I may expound
What's bowed your shoulder and made pale your cheek
And saw her sitting upright on the bed;
Or was it she that spoke or some great Djinn?
I say that a Djinn spoke. A livelong hour
She seemed the learned man and I the child;
Truths without father came, truths that no book
Of all the uncounted books that I have read,
Nor thought out of her mind or mine begot,
Self-born, high-born, and solitary truths,
Those terrible implacable straight lines
Drawn through the wandering vegetative dream,
Even those truths that when my bones are dust
Must drive the Arabian host.
The voice grew still,
And she lay down upon her bed and slept,
But woke at the first gleam of day, rose up
And swept the house and sang about her work
In childish ignorance of all that passed.
A dozen nights of natural sleep, and then
When the full moon swam to its greatest height
She rose, and with her eyes shut fast in sleep
Walked through the house. Unnoticed and unfelt
I wrapped her in a hooded cloak, and she,
Half running, dropped at the first ridge of the desert
And there marked out those emblems on the sand
That day by day I study and marvel at,
With her white finger. I led her home asleep
And once again she rose and swept the house
In childish ignorance of all that passed.
Even to-day, after some seven years
When maybe thrice in every moon her mouth
Murmured the wisdom of the desert Djinns,
She keeps that ignorance, nor has she now
That first unnatural interest in my books.
It seems enough that I am there; and yet,
Old fellow-student, whose most patient ear
Heard all the anxiety of my passionate youth,
It seems I must buy knowledge with my peace.
What if she lose her ignorance and so
Dream that I love her only for the voice,
That every gift and every word of praise
Is but a payment for that midnight voice
That is to age what milk is to a child?
Were she to lose her love, because she had lost
Her confidence in mine, or even lose
Its first simplicity, love, voice and all,
All my fine feathers would be plucked away
And I left shivering. The voice has drawn
A quality of wisdom from her love's
Particular quality. The signs and shapes;
All those abstractions that you fancied were
From the great Treatise of parmenides;
All, all those gyres and cubes and midnight things
Are but a new expression of her body
Drunk with the bitter sweetness of her youth.
And now my utmost mystery is out.
A woman's beauty is a storm-tossed banner;
Under it wisdom stands, and I alone --
Of all Arabia's lovers I alone --
Nor dazzled by the embroidery, nor lost
In the confusion of its night-dark folds,
Can hear the armed man speak.
|
|
|
| ויליאם בטלר ייטס, 1923
|
The Gift of Harun Al-Raschid (בעברית: המתנה של הארון א-רשיד) היא פואמה של המשורר האירי ויליאם בטלר ייטס, שפורסמה לראשונה בשנת 1924 בעיתון האמריקני הדיאל (The Dial) ובאסופת השירים "החתול והירח ופואמות נוספות" (The Cat and the Moon and Certain Poems). לאחר מכן הופיעה הפואמה בספרו חזון שיצא לאור בשנת 1925 ובאסופת השירים "המגדל" (The Tower), שיצאה לאור ב-1928.
הפואמה בנויה בצורת מכתב מקוסטא איבן לוקא המיועד לעבד אל-רבאן, הוזיר האחראי על אוצר הח'ליף הארון א-רשיד, שליטה של בגדאד. קוסטא מבקש שהמכתב יוחבא ב'איגרת פרמנידס', כדי להבטיח שמכתבו יישמר לאחרית הימים. מכתב "הסוד הכמוס" שבמכתם אמור להיות ידוע אך ורק לבדואי החכם והנודד של המדבר כדי ששום כותב עתים לא יתעד זאת בדברי הימים. בשנה שבה הח'ליף הורה להוציא להורג את הוזיר ג'עפר הוא נפגש כדי לשוחח עם קוסטא.
הח'ליף מביע את דאגתו לקוסטא, המשותפת לו ולאשתו לאור העובדה שקוסטא לא בא בברית הנישואין. קוסטא משיב שהוא כבר בא בימים, מזדקן, ולכך הח'ליף עונה לו שלא הוא עצמו ולא קוסטא נראים זקנים. משלחי יד של צייד ושל משורר, בהתאמה, שומרים על החיים ומצעירים אותנו. קוסטא מודה אמנם, שאכן נשמותיהם על אף גופם המזדקן, נשארות צעירות.
קוסטא מסביר לח'ליף הארון א-רשיד שהוא מאמין בן דת אחרת, בן הדת הנוצרית, שונה מזו המוסלמית של הח'ליף, וברגע שהוא יחליט להינשא, הוא יהיה נשוי לאותה אישה עד המוות. אין זה משנה, לפי תפיסת אמונתו של קוסטא, מה יהיה מצב יחסי האישות ביניהם.
הח'ליף שואל שוב את קוסטא מה תהיה תשובתו במידה והוא מוצא לו כלה שאף על פי שהיא צעירה, חולקת איתו את כישורי לימוד תורות הנסתר וחיפוש אחר הנצח. קוסטה משיב לח'ליף שאם אמנם תימצא לו אישה כזו, אז הוא יזכה באושר המוחלט עם בן זוג החווה את אותה איכות חיים של נשמתו שלו.
הח'ליף מכיר בקיומם של יחסי אהבה רוחניים האפשריים עבור פילוסוף כמו קוסטא, גם אם הוא מעדיף אהבה יצרית ותשוקה מינית. הח'ליף אכן נותן לו אישה כזו. קוסטא תוהה בינו לבין עצמו אם אשתו אוהבת אותו כפי שהוא או בגלל "המסתורין" שבו או השילוב של שניהם.
מיד לאחר נישואיהם, היא נהייתה שקועה אך ורק בספריו. כאשר הוא היה עובד במהלך הלילה והיא בעודה ישנה, היא החלה לקום מהמיטה ולהסביר לו את משמעות המסתורין שאותו קוסטא תר אחרי הבנתו. בבוקר למחרת, היא לא זכרה דבר ממה שקרה. בזמן ירח מלא היא החלה לקום שוב מהשינה ולשרטט צורות על המדבר כדי לתת הסבר לסימנים שאותם חקר. כל אותם אירועים התרחשו שבע שנים קודם, בתחילת נישואיהם. כיום, היא לא מגלה התלהבות להיכנס לחקר תורת הנסתר והיא אוהבת את קוסטא כפי שהוא.
עתה, קוסטא חרד שבמידה והיא תבין איזה מתנה היא העניקה לו, היא תהיה עלולה לחשוב שהוא מאוהב בה רק בגלל אותם קולות שטיפחו והצעירו את חייו. אם הוא יאבד את אהבתו אליה או היא את האמון בו, הוא יהיה מנוע מהכל, מפני שאהבתה וחוכמת התת-מודע של נשמתה, חד הם, בבחינת הקול כביטוי לנשמה. חוכמה מתגלית היכן שיופי האישה ישנו, וקוסטא זכה לחוות הבנה מוחלטת זו.
- Kusta ben Luka- דמות שייטס אימץ לעצמו כהסוואה.
- fellow-roysterer - שותף למסיבות ולנשפים.
- The good Caliph - הארון א-רשיד, ח'ליף בגדאד (786-809).
- night-coloured - לפי ייטס הם מתאבלים על אלה שנפלו בקרבות למען ייסוד שושלת בית עבאס.
- Sappho's song - ספפו מלסבוס, המשוררת הידועה.
- love-lorn - כמיהה לאהבה בלתי מושגת.
- the Treatise of Parmenides - פרמנידס, שנולד בשנת 513 לפנה"ס, היה מייסד האסכולה האלאטית בפילוסופיה היוונית. שרידים מכתביו, מה שנותר מכל האיגרת שחיבר, דרך האמת (The Way of Truth), מתאר את הספירה (Sphere), כסמל ההרמוניה המושלמת והמציאות המוחלטת. הסמל אומץ על ידי אפלטון.
- the parchment - נייר כריכה המשמש לכתיבה עשוי מעור של בעל חיים.
- the Bedouin - שם תואר השגור לתיאורם של השבטים הערביים הנוודים של המדבר.
- Visir Jaffer - הווזיר ג'עפר מסיפורי אלף לילה ולילה. "וזיר" בערבית משמש לתיאור שר מדינה.
- colloquy - מילה נרדפת לשיחה.
- honeycomb - מקום המתיקות המוחלטת.
- jasmine - צמח בעל פרחים לבנים/צהובים, המסמל את בוא האביב.
- falcon - נץ קטן המאומן לפעילויות ספורט.
- ringed mail - טבעת חותם הנענדת לשם הגנה בקרב.
- mimicry - חיקוי
- this pure jet - זרם מים מהמעין שלידו יושבים קוסטא והארון א-רשיד
- the Byzantine faith - ביזנטיון הייתה מרכז הנצרות המזרחית.
- stag - אייל
- doe - איילה
- faggots - צרור ענפים המשמשים להסקה ולחימום.
- Djinn - רוח רפאים המופיעה בדמות אנוש.
- implacable - נוקם ונוטר
- the vegetative dream - חיי יום יום רגילים, ללא שום התנסות בלימוד אמיתות נשגבות.
- gyres and cubes and midnight things - לפי הערת השוליים של ייטס שפורסמה לפואמה בעיתון הדיאל (The Dial): הכוונה פה היא לצורות הגאומטריות שמייקל רוברטס למד משבט הג'אדוואל הערבי, הנוהגים לציירן על החול לשם חינוך בניהם הצעירים. לפי המסורת, צורות אלה שורטטו במהלך שינה על ידי אשתו של קוסטא איבן לוקא.
- the armed man - מדפי טיוטה קודמים של הפואמה מושג זה מתייחס קרוב לוודאי לדמות המסמלת את החוכמה, מטאפורה שמקורה ככל הנראה ב"שירו של שלמה" (The Song of Solomon).
הפואמה "המתנה של הארון א-רשיד", מהווה למעשה פואמה אוטוביוגרפית המתארת את ניסיונם של הזוג ייטס בתקשור ובכתיבה אוטומטית, במהלך 3 השנים הראשונות לנישואיהם (1917- 1920). תקשורים אלו הניבו את הספר חזון שיצא לאור ב-1925. במהלך תקשור עם "מדריכיהם", נאמר לו שהוא חייב להסוות את המקורות של הפילוסופיה החדשה שלו שתוצג בספר לאחר מכן.
גרסה בדיונית של הכתיבה האוטומטית עוטה במסכה את ויליאם בטלר ייטס בתור קוסטא איבן לוקא ואת ג'ורג' בתור הכלה הצעירה. היא משולה למתנתו של הח'ליף אשר מופיע בתור הפרוטגוניסט הראשי במרכזן של המון מעשיות מ"לילות ערביה", הלא הוא הארון אל-רשיד. הפואמה מדגישה את פער הגילאים העצום בין ייטס לג'ורג', ואת תחושתו האישית של ייטס ביחס לכך, ומתארת את הפילוסוף הנוצרי המזדקן מתחתן עם אישה החולקת את "צמאונו לאותו מסתורין חבוי" (thirst for those old crabbed mysteries). אולם הכלה עצמה נמשלת במראה למעיין הנעורים הנשגב (herself can seem youth's very fountain). פליאתה העזה של הכלה מאותו מסתורין הוא בסדר עדיפות נמוך יותר לעומת כישוריה כמתקשרת.
בחזון (1925), הפואמה ממוקמת בתחילת החלק השני של הספר. בחלק זה ויליאם בטלר ייטס, מציג ומסביר את הבסיס של הג'ייר הספירלי כחלק מהפרדיגמה הגאומטרית של ה"מערכת" שלו. בכך ייטס מגשר על הפער בין החלק הראשון שעוסק ב-28 מופעי הירח, החלק היותר נגיש ב"מערכת", לבין החלק השני של הספר שמהווה אתגר רציני בניסיון להבין את היחסים בין כל חלק וחלק במערכת . (מופעי הירח והג'ייר הספירלי).
באסופת השירים "המגדל" (The Tower), הפואמה ממוקמת במקום הלפני אחרון של האוסף. ברם, באסופת השירים, "אוסף הפואמות של 1933" (Collected Poems of 1933), ייטס יצר את היחידה "פואמות נרטיביות ודרמטיות" (כך שקונים פוטנציאלים לא יתעייפו מפואמות ארוכות מדי). צעד זה חזר על עצמו מאותו שלב, וכנראה שירת את מטרתו של ייטס להפחית מההשפעה הנובעת מקריאת הפואמות האזוטריות ב"מגדל". ("המתנה של הארון א-רשיד" ו"ליל כל הקדושים").
