הפרעה טורדנית-כפייתית, הפרעה טֵירדונית כפייתית או טורדנות כפייתית (באנגלית: Obsessive–compulsive disorder; או בקיצור: OCD) היא הפרעה נפשית המאופיינת בחוזרניות יום יומית של מחשבות פולשניות (אובססיות) או קומפולסיות (אנ'), ובדרך־כלל שתיהן.[1] האובססיות הן מחשבות, דימויים או דחפים פולשניים ובלתי רצויים הקשורים בדרך־כלל לחרדה. הקומפולסיות הן התנהגויות חוזרות שהאדם חש שהוא חייב לבצע בתגובה לאובססיה. על מנת שהתופעה תוגדר כהפרעה עליה להתבטא לפחות שעה ביום, לגרום למצוקה ניכרת או לפגוע באופן ניכר בתפקוד האדם.[1]
אחד הראשונים שתיארו את ההפרעה, ועמדו על הפער שבין תפוצתה הרבה לבין מיעוט המודים בקיומה, היה זיגמונד פרויד. בקרב ילדים, מדובר בפעולות טקסיות כמו מצמוץ ונשימות, ללא מחשבות טורדניות.[5]פרויד, אבי הפסיכואנליזה, תיאר את ההפרעה בפירוט רב בספרו "פעולות כפייתיות וטקסים דתיים" (1907). פרויד השווה בין ההפרעה לבין התנהגות דתית. הוא הצביע על הדמיון בטקסים המחזוריים העוזרים להפחתת חרדות, אולם גם על השוני המתבטא בכך שטקסים דתיים הם על-פי רוב פומביים, בעוד התנהגות כפייתית נעשית לרוב באופן פרטי, והחולה לרוב מעוניין להסתיר אותה מהזולת.[5]
אנשים רבים נוהגים לעיתים בצורה אובססיבית-קומפולסיבית, אך התנהגויות אלו מוגדרות כהפרעה נפשית אך ורק אם הן מפריעות באופן משמעותי לתפקוד היום-יומי. הסובלים מההפרעה מדווחים על סבל רב, גופני ונפשי, ועל קושי רב לקיים חיי חברה תקינים. שני הקריטריונים האלה – הפרעה משמעותית לתפקוד היום-יומי ותלונות על סבל רב – הם המבדילים בין המחלה לבין התנהגות אובססיבית-קומפולסיבית בלתי מזיקה.[3][6]
שתי מערכות האבחון העיקריות, DSM-5 ו־ICD-11 מדגישות ש־OCD מאופיין בנוכחות של אובססיות ו/או קומפולסיות.[4]
לפי ה־ICD-11, קיימים מספר מאפיינים נדרשים על מנת לקבל את האבחנה:[1]
אובססיות ו/או קומפולסיות תמידיות
אובססיות הן מחשבות חוזרות ותמידיות (למשל על זיהום), דימויים (למשל של סצנות אלימות) או דחפים (למשל לפגוע באחרים) הנחוות כחודרניות ובלתי רצויות, ובדרך־כלל מעוררות חרדה. האדם בדרך־כלל מנסה להתעלם או לדכא את האובססיות הללו או לנטרל אותן על־ידי ביצוע קומפולסיות.
קומפולסיות הן התנהגויות או טקסים חוזרים (הכוללות גם ביצוע פעולות מנטליות), שהאדם חש שעליו לבצע בתגובה לאובססיה, לפי כללים קשיחים או על מנת להשיג תחושה של 'שלמות'. דוגמאות לקומפולסיות כוללות שטיפה, בדיקה, סידור, ספירה, חזרה על משפטים שנועדו למנוע השלכות שליליות וחזרה על זכרונות כדי לוודא שלא נגרם נזק. הקומפולסיות אינן קשורות באופן מציאותי לאירוע המטריד (לדוגמה, סידור חפצים כדי למנוע פגיעה באדם קרוב), או שהן בבירור מוגזמות (לדוגמה, להתקלח במשך שעות על מנת למנוע מחלות).
האובססיות והקומפולסיות נמשכות מעל לשעה אחת ביום, גורמות למצוקה רגשית ניכרת, או פוגעות באופן משמעותי בתפקוד בתחומי חיים חשובים כמו תפקוד אישי, משפחתי, חברתי, חינוכי, מקצועי או אחר. אם התפקוד נשמר, זה רק בשל השקעה של מאמץ משמעותי.
הסימפטומים לא נגרמים בשל מצב רפואי אחר או בשל צריכה של תרופות או חומרים אחרים.
לפי DSM-5, פסיכיאטר יאבחן אצל אדם הפרעה טורדנית-כפייתית אם יתקיימו התנאים הבאים[3]:
א. נוכחות של אובססיות או טקסים או שניהם. אובססיות מוגדרות על סמך:
מחשבות החוזרות על עצמן בקביעות שתוכנן דחפים או תמונות שנחוות לפחות בחלק מהזמן כפולשניות ובלתי רצויות והגורמות למרבית בני האדם חרדה ומצוקה.
האדם מנסה להתעלם מהמחשבות או להדחיק אותן או להפוך אותן לטבעיות בעזרת מחשבה או פעולה (כלומר – מבצע פעולה כלשהי בעלת משמעות טקסית).
קומפולסיות (טקסים) מוגדרות על סמך:
התנהגויות חוזרות (למשל שטיפת ידיים, בדיקות חוזרות) או פעולות מנטליות (למשל ספירה בלחש) שהאדם חש צורך חזק לבצע כתגובה לאובססיה, או בהתאם לחוקים שחייבים להתקיים באופן נוקשה.
התנהגויות או פעולות שמטרתן להפחית את החרדה או המצוקה, או למנוע התרחשות של אירוע מחריד. עם זאת פעולות אלו אינן מתיישבות עם הדרך הריאליסטית לפתור בעיות כאלו או למנוע אותן (ילדים עשויים להתקשות בתיאור של פעולות אלו).
ב. האובססיות או הקומפולסיות הם גוזלי זמן (לוקחות יותר משעה אחת ביום), או שהן גורמות למתח ניכר ולמצוקה ולפגיעה בתפקוד החברתי, המשפחתי, התעסוקתי או כל תפקוד אחר המשמעותי לאדם.
ג. לא ניתן להסביר את האובססיות והקומפולסיות על ידי מצב רפואי לרבות שימוש בסמים או תרופות.
ד. ההפרעה אינה ניתנת להסבר טוב יותר על ידי מצב נפשי זמני הנובע מנסיבות חיים (דאגה בעקבות משבר מסוים). כמו כן היא אינה ניתנת להסבר על ידי אבחנת הפרעה נפשית אחרת כמו הפרעת חרדה מוכללת, עיסוק מתמשך בגוף עקב הפרעת גוף דיסמורפית, או הפרעת חיטוט בעור, או אגירה כפייתית, תנועות סטריאוטיפיות כתוצאה מהפרעת תנועות סטראוטיפיות, טקסים הנוגעים לאוכל כתוצאה מהפרעות אכילה, עיסוק מרובה בהתנהגות בעקבות התמכרות אליה (למשל הימורים), עיסוק באפשרות של מחלה בעקבות חרדת מחלה (היפוכונדריה), הפרעות פסיכוטיות מספקטרום הסכיזופרניה, הפרעות הספקטרום האוטיסטי ועוד.
באבחנה יש לציין אם האדם סובל או סבל בעבר מהפרעת טיקים.
שתי מערכות האבחון מציינות את מידת התובנה של האדם ביחס לחוסר ההיגיון של הסימפטומים שלו. ברמות התובנה הנמוכות האדם משוכנע רוב הזמן שהאמונות שלו הן נכונות, והוא לא יכול לקבל הסבר חלופי עבורן. ה־DSM מחלק את האנשים לשלוש קבוצות:
עם תובנה טובה או סבירה (האדם מבין שקיימת בעיה).
עם תובנה נמוכה (האדם בקושי מבין שקיימת בעיה).
ללא כל תובנה / עם אמונות שווא (האדם חושב שאין בעיה).
ה־ICD-11 מחלק את האנשים לשתי קבוצות: תובנה סבירה עד גבוהה ותובנה נמוכה עד חסרה, וכן לקבוצה אחת ללא ספסיפיקציה.[1]
נדרשת הערכה מקיפה כדי לאבחן ולטפל ב־OCD. ההערכה מתבססת על היסטוריה פסיכיאטרית ובדיקה של המצב המנטלי.[4] קיימים גם כלי הערכה עם מדדים פסיכומטריים טובים היכולים לסייע לאבחן ולקבוע את חומרת המחלה.[4] כלים לראיון מובנה הם SCID-5, ADIS-5, MINI המותאמים למבוגרים ולילדים.
קיימים מספר שאלונים מתוקפים למדידת חומרת ההפרעה:[4]
Yale-Brown Obsessive–Compulsive Scale (Y-BOCS) (אנ') - כלי הנמצא בשימוש רחב הכולל רשימת סימפטומים ומדד לחומרה. הכלי קיים גם בגרסה לדיווח עצמי.[7]
Children’s Y-BOC (CY-BOCS) - גרסה מותאמת לילדים[8]
Florida Obsessive–Compulsive Inventory (FOCI) - השאלון כולל 20 שאלות על אובססיות וקומפולסיות ועוד 5 שאלות על מידת החומרה (זמן, מצוקה, שליטה, הימנעות והפרעה לחיים)[10]
חלק מהמאפיינים של הפרעה טורדנית-כפייתית נוטים להופיע גם בהפרעות ובמצבים אחרים, אך לצורכי אבחון וטיפול מדויקים חשוב להבדיל בין ההפרעה לבין מצבים אחרים:[3][6]
הפרעת חרדה מוכללת: בהפרעה זו יש דאגות ורומינציות, אך הן נוטות להיות יותר רציונליות ואגו-סינטוניות (אנ') (מחשבות התואמות לאדם). בהפרעה זו אין גם בדרך־כלל קומפולסיות.[4]
התמכרויות, הפרעות בשליטה בדחפים, הפרעת התנהגות ופאראפיליות: להפרעות אלה יש מרכיב מספק ואגו-סינטוני, לפחות בטווח הקצר.[4]
פוביות: פוביות מפני חיידקים (מיזופוביה) למשל, יכולות להראות דומות מאוד לאובססיות.
סידור חפצים אובססיבי על־ידי ילד אוטיסטאוטיזם: אנשים עם אוטיזם מאופיינים בפעילויות ותחומי עניין מוגבלים, חוזרים על עצמם וקשיחים. הם שונים מאנשים עם OCD בכך שיש להם גם קשיים בתקשורת ויחסים חברתיים.[4]
סכיזופרניה: OCD עם רמת תובנה נמוכה יכול להידמות לסכיזופרניה, אך אין בו סממנים פסיכוטיים אחרים כמו הפרעות בחשיבה והזיות.[4]
טיקים בהפרעות שונות: טיקים הם תנועות חוזרות (כמו מצמוץ של עין) או קולות. טיקים הם בעלי אופי סטריאוטיפי ואין להם מטרה מסוימת.
הפרעת אישיות טורדנית כפייתית: למרות השם הדומה יש הבדלים גדולים בין שתי ההפרעות. בהפרעת אישיות טורדנית-כפייתית אין מחשבות חודרניות, תמונות או דחפים כפי שיש בהפרעה טורדנית-כפייתית. הפרעת אישיות טורדנית-כפייתית יותר מתאפיינת בדפוסי אישיות לא גמישים עם פרפקציוניזם ועוד.
בחלק מהמקרים אהבה נכזבת עם דיכאון מז'ורי או השתתפות במשחקי הימורים יכולים להיות אובססיביים-קומפולסיביים אם כי אין במצבים אלה בלבד לאשר הפרעה אובבססיבית קומפוליסיבית כללית או מוכללת.
הפרעה טורדנית-כפייתית נוטה להופיע פעמים רבות עם תחלואה נלווית או תחלואה כפולה.[3][4] 90% מהאנשים עם OCD אובחנו גם בהפרעה נפשית נוספת, במהלך חייהם. ההפרעות הנלוות השכיחות ביותר הן הפרעות חרדה, הפרעות במצב הרוח, הפרעות בשליטה על דחפים (אנ') והפרעות בשימוש בחומרים ממכרים (אנ').[4] כאשר OCD מופיע יחד עם הפרעת חרדה, בכ־80% מהמקרים, OCD מופיע לאחר הופעתה של הפרעת חרדה.[4] כאשר OCD מופיע יחד עם הפרעה במצב הרוח, במחצית מהמקרים OCD מתחיל לפני הפרעה במצב רוח, ובמחציתם אחרי ההפרעה.[4] בכ־93% מהמקרים בהם קיימת תחלואה נלווית של הפרעה בשליטה בדחפים, ה־OCD מופיע אחריה.[4]
המרכיב האובססיבי בטורדנות הכפייתית הוא המחשבות המציקות, והמרכיב הקומפולסיבי הוא המעשים שבאים בעקבותיהן. לדוגמה, אדם אשר שוב ושוב מציק לו החשש שלא סגר את כל דלתות הבית – סובל מאובססיה. כאשר פעם אחר פעם הוא יסובב את המפתח, תהיה פעולתו קומפולסיה, הבאה לשכך את החרדה שעורר החשש. בדרך כלל, אם כי לא תמיד, מלווה האובססיה בקומפולסיה. אנשים עם הפרעה זו ידווחו על צורך עז לבצע את הטקס, אלא שפעמים רבות הטקס מלווה בתחושה שזה לא בדיוק זה, ולכן האדם עם ההפרעה חוזר על הטקס שוב ושוב כדי לקבל תחושת וודאות שהפעולה בוצעה בהצלחה מלאה. רק ביצוע מושלם של החזרות ללא הפרעה כלשהי יתן לאדם עם ההפרעה את תחושת הוודאות שהוא זקוק לה.
מגוון האובססיות והקומפולסיות הקיימות הוא גדול מאוד ונוגע כמעט לכל שטח של החיים. פרופילים דומים של סימפטומים נמצאים במדינות שונות. נושאים שכיחים לאובססיות וקומפולסיות כוללים את הממדים הבאים:[4]
נוקדנות מוסרית (אנ') ודתית[4] הכוללת מחשבות מעוררות חרדה על חטא.[12] אצל אנשים דתיים עשויות האובססיות להיקשר לעיתים סביב תחושת טומאה, חשש ממחשבות זרות או חרדה שטקס דתי לא בוצע כהלכה.
איכות החיים של אנשים עם OCD היא נמוכה משמעותית בכל תחומי החיים, במיוחד אם קיימים גם תסמינים דיכאוניים. הפגיעה נגרמת בעיקר בשל דיכאון, הימנעות מפעילויות, קשיים עם בן הזוג או בני המשפחה ופגיעה בדימוי העצמי.[4] עוצמת הפגיעה באיכות החיים דומה לפגיעה הקיימת בסכיזופרניה.[4]
בחלק מהמקרים עשויים אנשים עם ההפרעה לחוש בושה. הבושה הנובעת מההבנה שמעשיהם אינם רציונליים, יחד עם הקושי להסביר את התנהגותם ה"מוזרה" לכאורה לסביבה – וברוב המקרים אף לעצמם – מביאים לכך שרבים מהסובלים מהפרעה זו מסתירים את בעייתם. עקב כך רבים מהם אינם מודעים כלל לעובדה שהיא נובעת מהפרעה נפשית מוכרת, ואינם מגיעים לטיפול.
OCD היא אחת ההפרעות הנפשיות השכיחות ביותר.[4] שכיחות לאורך 12 חודשים של OCD עומדת בארצות הברית על 2.3%, השכיחות בכלל העולם נעה בין 1.1% ל-2.3%. נשים מושפעות מההפרעה מעט יותר מאשר גברים בגילאי הבגרות. בקרב ילדים – ההפרעה שכיחה יותר אצל בנים.[3]
ישנן שתי קבוצות של ההפרעה: בקבוצה הראשונה "עם טיקים" המחלה פורצת לפני גיל ההתבגרות, יש בה ייצוג מוגבר של בנים, תורשה משפחתית ושכיחות מוגברת של "טיקים". שכיחותה בין הלוקים ב-OCD היא כ-30%. בקבוצה השנייה המחלה פורצת בדרך כלל בגיל ההתבגרות, בשיעור דומה בשני המינים, ושכיחים פחות תורשה משפחתית ו"טיקים". ל-90% מהאנשים עם הפרעה יש גם אובססיות וגם מעשים כפייתיים; כשני שלישים מדווחים על יותר מאובססיה אחת ממנה הם סובלים. כ-20%–25% מהלוקים בהפרעה סובלים "מהעלאת גירה אובססיבית", שהיא אובססיה חוזרת ונשנית ללא כפייתיות התנהגותית כלשהי. השכיחות של ההפרעה עם תובנה גרועה היא בערך 15%–36% או בערך רבע מהמקרים. המקרים עם חוסר תובנה מהווים 4% או פחות.[3]
תיאוריות קוגניטיביות התנהגותיות מתייחסות לאובססיות כאל גירויים שליליים שהפרט מתקשה להסתגל אליהם.[4] אנשים עם OCD נוטים להערכת יתר של סכנות ולייחס חשיבות מוגזמת לצורך בשליטה במחשבות.[4]
תיאוריות קוגניטיביות התנהגותיות טוענות שאובססיות מגבירות חרדה ואי נוחות, וכתגובה לכך מתבצעות הקומפולסיות. אך קיימות עדויות ראשוניות לכך שהקומפולסיות הן ההתנהגות הראשונית, ושהאובססיות הן רציונליזציות שנעשות לאחר מעשה.[4]
בקרב אנשים עם OCD קיימים שינויים נוירוביולוגיים המשותפים להפרעות נפשיות אחרות. למשל, הקטנה של ההיפוקמפוס, קליפת המוח הקדם-מצחית הדורסומדיאלית, והאזור האופרקולרי של האינוסלה.[4] שינויים אחרים ייחודיים יותר בקרב אנשים עם OCD. בקרב ילדים ללא טיפול תרופתי רואים לעיתים הגדלה של התלמוס שעשויה להעיד על שוני בהבשלה מוחיות. בקרב חולים מבוגרים ניתן לראות הגדלה של נפח גרעיני הבסיס, הנגרמת ככל הנראה מהתמשכות המחלה או מתופעות הלוואי ארוכות הטווח של הטיפול התרופתי.
זוהה מספר גדול של מסלולים עצביים הקשורים ל־OCD. המעגלים העצביים העצבי cortico–striato–thalamo–cortical (CSTC) מעורבים ככל הנראה ב־OCD.[4] בזמן של עיבוד רגשי, מופעלים חזק יותר אצל אנשים עם OCD אזורים הקשורים לעוררות והרגלים ואזורים כמו האמיגדלה, הפוטמן הימני, קליפת המוח הארובתית-מצחית, הקורטקס הטמפורלי האמצעי, ואזור בתחתית האונה העורפית השמאלית.[4] אזורים הקשורים לשליטה קוגניטיבית כמו קליפת המוח הקדם-מצחית האמצעית והגרעין הזנבי האחורי פועלים חלש מהרגיל.[4]
קיימים הבדלים במסלולים המעורבים לפי גיל האדם, שלב המחלה והתסמינים.[4] המוח של האדם משתנה גם כגורם להפרעה וגם כתוצאה ממנה.[4]
מערכות הנוירוטרנסמיטרים סרוטונין, דופמין וגלוטמט ממלאות תפקיד מרכזי במעגלי CSTC ועשויות להיות קשורות להתפתחות תסמיני OCD.[4] האפקט הטיפולי החיובי של תרופות מסוג SSRI על OCD הוביל להתמקדות במערכת הסרוטונרגית, אף שאין עדויות חד-משמעיות לכך שחסר בסרוטונין מהווה גורם ישיר להפרעה.[4] המערכת הדופמינרגית קשורה בבעלי־חיים להתנהגות סטריאוטיפית וטיפוח עצמי (אנ'). תרופות החוסמות קולטני D2 של דופמין נמצאו גן הם יעילות, בתוספת ל־SSRI.[4] מחקרים חדשים יותר מקשרים גם את מערכת הגלוטמאט להפרעה.[4]
דמוגרפיה: בקהילה, לנשים יש סיכון גבוה יותר לסבול מ־OCD בהשוואה לגברים. עם זאת, במדגמים קליניים אין הבדל בין המינים.[4] לזכרים יש סיכוי גבוה יותר להופעה מוקדמת של המחלה, לפני גיל ההתבגרות, וכן לתחלואה נלווית של טיקים.[4]
אישיות: סימפטומים מופנים, רגשות שליליים ועכבות התנהגותיות בילדות הם גורמי סיכון אפשריים של ההפרעה.[3]
גורמים סביבתיים כמו סיבוכים בלידה ואירועים מלחיצים או טראומטיים מהווים גורמי סיכון להתפתחות של OCD.[4]התעללות נפשית ופיזית בילדות ואירועים טראומטיים אחרים נקשרו לסיכון גדל להתפתחות ההפרעה. אצל ילדים מסוימים תופיע ההפרעה פתאום. הופעה כזו כנראה קשורה לשילוב של גורמים סביבתיים לא ידועים עד כה.[3]
OCD היא הפרעה תורשתית פוליגנטית עם מרכיב מצטבר גדול (אנ').[13] השכיחות של OCD בקרב אנשים שיש להם קרוב משפחה עם ההפרעה גבוהה בערך פי שניים מאשר באוכלוסייה הכללית. השיעור גבוה פי עשרה כשמדובר בקרובים מדרגה ראשונה (אח, בן וכדומה).[14] באוכלוסייה הכללית הסיכוי לחלות ב־OCD עומד על 1-3%, ואילו בקרובי משפחה מדרגה ראשונה הוא עומד על 6-55%.[13] מטא־אנליזה של מחקרי תאומים מצאה שגורמים גנטיים אדיטיביים מסבירים כ־40% מהשונות בסימפטומים של ההפרעה, 51% נוספים מוסברים על־ידי סביבה שאינה משותפת לשני אחים (חוויות אישיות).[4]מקדם התורשתיות של OCD הוא סביב 50%.[15] ל־OCD המתפרץ מוקדם בליווי טיקים קיים מקדם תורשתיות גבוה יותר.[4]
OCD מתחיל בדרך־כלל בגיל צעיר ונמשך לזמן רב.[4] בארצות הברית הגיל החציוני להופעת OCD הוא 19.5 וכ-25% מהמקרים מתחילים בגיל 14. גיל ההתחלה אצל גברים נמוך יותר מנשים. בערך 25% מהבנים מפתחים את ההפרעה לפני גיל 10.[4] בקרב נשים, ההפרעה מתחילה בדרך־כלל בגיל ההתבגרות.[4] הסיכון הגבוה ביותר להתפרצות הוא בין הגילים 18-29.[4]
מחקרי אורך מראים שהסימפטומים של OCD יכולים להימשך עשרות שנים,[4] אך בקרב כמחצית מהחולים ההפרעה פוסקת.[16]
אם ההפרעה אינה מטופלת היא במקרים רבים כרונית ומתאפיינת בתקופות של החמרה והקלה בעוצמת התסמינים ותדירותם. לחלק מהאנשים יש מהלך הפרעה אפיזודי כלומר כזה שמתאפיין בהתקפים שביניהם יש רגיעה יחסית. למיעוט מהאנשים עם ההפרעה יש מהלך של הידרדרות (כלומר החמרה של התסמינים) עם הזמן. ללא טיפול שיעור הרמיסיה (נסיגת תסמיני ההפרעה) הוא כ־20%. הופעת ההפרעה בילדות יכולה לגרום לכך שההפרעה תישאר במשך כל החיים. האפיזודות של OCD מושפעות מקיום של הפרעות נלוות. בשל האופי החיצוני שלהן הקומפולסיות מאובחנות מוקדם יותר מאשר האובססיות.[דרוש מקור]
לא נערכו מספיק מחקרים על מניעה והתערבות מוקדמת ב־OCD. יעדים אפשריים למניעה עבור אנשים הנמצאים בסיכון או מראים סימפטומים תת-קליניים יכולים לכלול התערבות פסיכו-חינוכית והפחתת תמיכה משפחתית בטקסים והתנהגויות אובססיביות.[4]
טיפול בהפרעה טורדנית-כפייתית כולל כמה רכיבים. הטיפול מתחיל ביצירת קשר טיפולי עם המטופל ומתן הדרכה פסיכו-חינוכית. בהמשך ניתן טיפול פסיכולוגי ו/או תרופתי. במקרים קיצוניים בהם ה־OCD עמיד לטיפול, קיימות אפשרויות של נוירומודולציה ונוירוכירורגיה. בחירת הטיפול המתאים קשור גם בתחלואה הנלווית ובגיל המטופל.[4]
פנייה לעזרה נדרשת כאשר המחשבות הטורדניות אינן מרפות וחוזרות על עצמן בתדירות גבוהה, עד מספר פעמים ביום. לרוב המחשבות מלוות בחרדה, בדופק לב מהיר, בזיעה, בהתכנסות האדם בעצמו, בהתנתקות לחלוטין מאנשים ובמיוחד בעשיית טקסים בשביל רגיעה זמנית.[6] הטיפול הוא טיפול משולב תרופות ופסיכותרפיה.
התמודדות עם הפרעה טורדנית-כפייתית מציבה אתגרים הן בפני החולים והן בפני בני משפחותיהם. קבלת אבחנה ואישור לכך שמדובר בהפרעה מוכרת, יחד עם ההבנה כי קיימים טיפולים יעילים להפחתת הסימפטומים ולשיפור איכות החיים, עשויה להביא להקלה משמעותית. הדרכה פסיכו־חינוכית כוללת גם טיפול בסוגיות כמו סטיגמה ודעות קדומות. ההדרכה מתייחסת גם לדינמיקה המשפחתית סביב המחלה וכן למצב בו בני המשפחה משנים את התנהגותם בהתאם לחששות של החולה (accomodation), מצב העלול להחמיר או לשמר את ההפרעה. שיתוף המשפחה בתהליך הטיפול, במיוחד כשמדובר בילדים ומתבגרים, חשוב מאוד להצלחת הטיפול.[4]
למעטפת החברתית והמשפחתית ישנה חשיבות גדולה מאוד בעת ההתמודדות של הסובל מההפרעה. עליהם להימנע מלהגיב כאשר האדם מבצע טקסים, על מנת שלא יחוש בושה.[17] אין לשתף פעולה עם הטקסים אותם מבצע הסובל מההפרעה. יש להתנהג באופן רגיל לחלוטין וזה במטרה להוכיח לסובל מההפרעה כי ניתן לחיות ללא חשש גם ללא ביצוע טקסים ולמעשה בכך ניתן לשבור את ההתניה האופרנטית הקיימת בין מחשבתו של הסובל לתגובתו.[דרושה הבהרה][18]
דגל המודעות ל־OCD
חולים רבים מתעכבים בפנייה לעזרה. עיכוב זה עשוי לנבוע מחוסר מודעות למחלה, מבוכה מהתסמינים או חרדה מחשיפה לגירויים מעוררי חרדה. קשיים אלו עלולים להתעצם במקרים בהם לחולה יש תובנה לקויה ביחס לאמיתות המחשבות. טכניקות של ראיון מוטיבציוני, המתמקדות באמפתיה לחוויית המטופל, דיון מעמיק ביתרונות ובחסרונות של הסימפטומים, ובחינת התועלת והמחיר של הפחתתם, עשויות לסייע. בניית קשר טיפולי חזק, יחד עם שיתוף פעולה עם ארגוני תמיכה וקידום מודעות, חשובים להפחתת הסטיגמה ולשיפור ההבנה הציבורית.[4]
טיפול קוגניטיבי-התנהגותי (CBT) הוא הטיפול הפסיכולוגי הכי מבוסס-ראיות להפרעה טורדנית-כפייתית.[19][20] מחקרי מטא-אנליזה על ניסויים מבוקרים הראו בעקביות שהטיפול יעיל בהפחתת תסמיני OCD במבוגרים ובילדים. CBT ל-OCD כולל בדרך כלל שני מרכיבים עיקריים: הערכה מחדש של מחשבות והתערבויות התנהגותיות. התערבויות התנהגותיות בכלל, וחשיפה ומניעת תגובה (ERP) (אנ') בפרט, נחשבות לטיפול הפסיכולוגי המועדף להפרעה. ERP כולל חשיפה הדרגתית וממושכת לגירויים מעוררי חרדה תוך הנחיות להימנע מהתנהגויות כפייתיות. שילוב של ERP עם טכניקות קוגניטיביות יכול לשפר את יעילותו, במיוחד עבור אנשים עם תובנה לקויה או סבילות נמוכה יותר לחשיפה. טכניקות קוגניטיביות כוללות דיון בהשלכות מהן חושש המטופל ובאמונותיו הבלתי מועילות.[4]
CBT הוא אפקטיבי באופני העברה שונים: בטיפול פרטני, בטיפול קבוצתי וכן בטיפול באינטרנט. המנבא החזק ביותר להצלחת הטיפול הוא מידת הדבקות של המטופל בשיעורי הבית, כמו ביצוע תרגילי ERP. אפשר להשתמש ב־CBT כטיפול היחידי ל־OCD. מחקרי מטא-אנליזה מצביעים על כך שטיפול זה אפקטיבי יותר מאשר הטיפול התרופתי במחלה.[4] משך הטיפול המומלץ נע בין 10 ל־20 פגישות.[4]
הטיפול הקוגניטיבי התנהגותי מתחלק לארבעה שלבים:[21]
ריאיון אבחוני – נועד לאשר את האבחנה של ההפרעה הטורדנית-כפייתית והפרעות או בעיות רפואיות אחרות. בעת הריאיון ייווצר הקשר עם המטופל וייאסף מידע מפורט לגבי ההפרעה והתפתחותה לאורך ציר הזמן. יש לשים דגש מיוחד על איסוף מידע מפורט על הגירויים למחשבות הטורדניות, תדירותם ומשכם, התוצאה מעוררת המצוקה והתגובות למחשבות הפולשניות.
פסיכו-חינוך – כולל מתן ידע כללי לסובל מההפרעה אודות ההפרעה. הידע יכלול את המודלים הקיימים המסבירים את ההפרעה, גורמים המשפיעים על פריצתה וההמשכיות שלה, התופעות הנצפות שלה ושכיחותה.
חשיפה ומניעת תגובה – בשלב זה ייחשף הסובל מההפרעה באופן הדרגתי לאותם גירויים אשר מעוררים אצלו מצוקה, מבלי לאפשר לו לבצע פעולות וטקסים אשר מנטרלים את המצוקה. לאחר תרגול חוזר ונשנה של שלב זה יפנים הסובל מההפרעה כי לטקסים אותם הוא מבצע אין כל חשיבות וניתן להתקיים גם בלעדיהם.
מניעת הישנות – לאחר שהטיפול הגיע לקיצו יש לשמר את הקיים ולבצע פגישות תקופתיות במסגרתם ייבדק האם חלה רגרסיה מסוימת בקרב המטופל. כמו כן, בפגישות אלה יינתנו כלים למטופל שיאפשרו לו להמשיך וליישם בחיי היומיום את אשר למד בטיפול גם ובפרט במצבי קיצון (מצבי רוח, חולי, לחץ כללי).
התרופות המועדפות לטיפול ב-OCD הן תרופות מסוג SSRI. תרופות אלו הוכחו כיעילות, בדרך כלל נסבלות היטב ואינן ממכרות. המינון של ה־SSRI גבוה יותר במקרה של OCD בהשוואה להפרעות נפשיות אחרות כמו חרדה או דיכאון. מינונים גבוהים יותר יכולים להיות יעילים יותר, אך הם עלולים גם לגרום ליותר תופעות לוואי, כמו בעיות בקיבה או בעיות בתפקוד המיני. לסוגי SSRI שונים יש יעילות דומה, אך יכולות להיות להם תופעות לוואי שונות.[4]
מחקרי מטא־אנליזה הראו ששבועיים לאחר תחילת הטיפול ב־SSRI חל שיפור משמעותי בסימפטומים.[4] השיפור גבוה יותר כאשר משלבים בטיפול גם CBT.[4] את התרופה מומלץ להמשיך לקחת לפחות 12-24 חודשים לאחר הפסקת התסמינים, ולעיתים ממשיכים תקופה ארוכה יותר על מנת להקטין את הסיכון לנסיגה.[4]
כמחצית מהחולים המקבלים תרופות SSRI לא מגיבים אליו באופן מלא. הסיכון גבוה יותר כאשר החומרה גבוהה, הפגיעה בתפקוד גבוהה, התובנה נמוכה, ישנה תחלואה נלווית מרובה, וממדי הסימפטומים הם בנושאים מיניים, דתיים או אגרנות.[4] הסיכון לתוצאות ירודות של הטיפול התרופתי גבוהות גם עבור זכרים, רווקים, רמה סוציו־אקונומית נמוכה וכן עבור אנשים עם רקע משפחתי של OCD.[4]
אם הטיפול התרופתי ב־SSRI לא משיג את התוצאה הרצויה אפשר לנסות תרופה אחרת מקבוצת ה־SSRI או לעבור לטיפול תרופתי בעזרת SNRI או קלומיפרמין.[4] קלומיפרמין, הייתה למעשה התרופה הראשונה שהוכחה כיעילה ל-OCD. עם זאת, מכיוון של-SSRI יש בדרך־כלל פחות תופעות לוואי, הן בדרך כלל הבחירה הראשונה.[4]
אפשרות שנייה היא להוסיף לטיפול בעזרת SSRI תרופה נוספת שתגרום לאפקט של אוגמנטציה (הגברת האפקט התרופתי).[22] תרופות כאלה כוללות נוגדי פסיכוזה לא טיפוסיים, תרופות מווסתות גלוטמאט וקלומיפרמין.[4]
התערבויות נוירומודולציה כוללות ניתוחים, אבלציה וגירוי מוחי. התערבויות אלה משמשות בעיקר במחקר.[4] צוות משימה משנת 2020 הגיע למסקנה שגירוי מוחי עמוק מהווה טיפול צומח.[23]
עם חלוף השנים מתפרסמת בנושא גם יותר ויותר ספרות מחקרית לפיה חסרים תזונתיים בוויטמיני B כגון ויטמין B12 וכן במספר נוטריאנטים נוספים כמו אינוזיטול (אנ'), יכולים להחריף את הבעיה אם לא לגרום לה ולכן ייתכן ויהיו גם אלמנטים תזונתיים בטיפול. [דרוש מקור]
קיים טווח רחב של התערבויות אלטרנטיביות שהוצעו לטיפול ב־OCD. התערבויות שכיחות הן מדיטציה, קשיבות, פעילות גופנית ודיקור. נכון לשנת 2019, אין די עדויות כדי להמליץ על טיפולים אלה באופן שגרתי.[4]
[[הווארד יוז]] ממציא בתחום האווירונאוטיקה שסבל מ־OCD. הסרט הטייס מבוסס על חייו ומציג את ההפרעה ממנה סבל
המיליארדר הווארד יוז נודע כסובל מההפרעה, ודמותו אף שימשה השראה למספר סרטים (כגון "הטייס") שעסקו, בין היתר, בהשלכות ההפרעה על חייו האישיים והמקצועיים. סרט הקולנוע "הכי טוב שיש" עוסק בדמות הסובלת מטורדנות כפייתית; ג'ק ניקולסון מגלם בסרט אדם המנסה להתגבר על מנהגיו האובססיביים ולנהל מערכת יחסים עם אישה.
בסרט "פיבי בארץ הפלאות" העלילה מתרכזת בילדה שמתפתחים אצלה סימנים של תסמונת טורט והפרעות כפייתיות, ומתוארת בו התמודדות בית הספר והמשפחה עם התופעות הלא-ברורות וההכרה במצבה. בסרט הספרדי "טוק טוק" מתואר מפגש של מתמודדים עם הפרעות טורדניות-כפייתיות שונות.[24]
מספר סדרות טלוויזיה עסקו בדמויות הלוקות בהפרעה זו, בהן הבלש מונק בסדרה "מונק"; שלדון קופר בסדרה "המפץ הגדול"; אמה פילסבורי בסדרת הדרמה הקומית המוזיקלית "glee"; אנה בסדרה "בנות" ומוניקה בסדרה "חברים".
בעונה השלישית (פרקים 12 ו-13) של סדרת הטלוויזיה "סקראבס" מופיע השחקן מייקל ג'יי פוקס בתפקיד אורח של רופא ("ד"ר קייסי") הסובל מהפרעה טורדנית-כפייתית. בסדרה מוצג ד"ר קייסי כמי שהגיע להישגים רבים כרופא דווקא בזכות מחלתו (למשל, על ידי קריאה חוזרת ונשנית של ספרי הלימוד). השחקן זאק בראף, כוכב הסדרה ומי שמספר בה על התופעה, סובל גם הוא במציאות מההפרעה.
ערוץ הביוגרפיה הפיק סדרת תעודה בשם "אובססיה אהובתי", המתארת את ההפרעה ומציגה סיפורים אישיים של הלוקים בה והתמודדותם עמה.
בסיפורו הקצר של סטיבן קינג, "נ", מדובר על אדם הסובל מההפרעה באופן חמור ביותר. בסיפור זה הגורמים להפרעה היו על-טבעיים.
בספר "קסנוסייד", השלישי מבין ארבעת ספרי הסאגה "המשחק של אנדר" של אורסון סקוט קארד, תושבי כוכב הלכת "דרך" לא מודעים לעובדה שמה שנחשב אצלם כ'דרכם של האלים לשוחח עם נבחריהם' זוהי בעצם הפרעה טורדנית כפייתית שהוחדרה גנטית לרבים מהם.
יוסף זוהר (editor) Obsessive Compulsive Disorder: Current Science and Clinical Practice, John Wiley-Blackwell 2012
Sarah J. Egan, Tracey D. Wade, Roz Shafran, and Martin M. Antony, Cognitive-Behavioral Treatment of Perfectionism, Guilford Press, 2016
Jonathan S. Abramowitz, Getting Over OCD: Second Edition: A 10-Step Workbook for Taking Back Your Life, Guilford Press
Paul L. Hewitt, Gordon L. Flett, and Samuel F. Mikail, Perfectionism: A Relational Approach to Conceptualization, Assessment, and Treatment. Guilford Press, 2017
Simon A. Rego. Treatment Plans and Interventions for Obsessive-Compulsive Disorder. Guilford Press, 2016
.jpg)
הפרעת אישיות אובססיבית-קומפולסיבית, דף שער בספרייה הלאומית
פנחס דנון, מהי הפרעה טורדנית כפייתית ואיך מטפלים בה, באתר הארץ, 26 ביולי 2023
